'זכור את אשר עשה לך עמלק'

המאמר נכתב על ידי יאיר פרידמן ומרדכי קניאל (מחזור י"ז), ופורסם בעלון שבות מס' 124

לע"נ אחי, אהר'לה פרידמן ז"ל נפל בי"ג תמוז תשמ"ג

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים. והיה בהניח ה' א-להיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כ"ה, יז'-יט').

ספרי: "'זכור' - יכול בלב? כשהוא אומר 'לא תשכח' - הרי בלב אמור, ומה אני מקיים 'זכור'? בפה".

א. יסוד המצוה

בפרשה דלעיל מצווים אנו - "זכור את אשר עשה לך עמלק", ולאחר מכן - "לא תשכח". לאור הזיהוי הראשוני בין שני הציוויים, לומד הספרי את הצורך בזכירה אקטיבית, בפה. הבנת הקשר הציוויים בתוכן הפרשה, וכן פשר לימודו של הספרי, מהוים בסיס להבנות השונות ביסוד מצות זכירת עמלק, ואף להשלכות בפרטי המצוה השונים:

בה"ג[1]: מפשטות לשון הפרשה - "תמחה את זכר עמלק...לא תשכח" - נראה בבירור, כי הציווי לא לשכוח מתייחס לחובת המחייה. אף הציווי "זכור", המקביל ל"לא תשכח", כפי שלמד הספרי, ניתן לראותו כמתייחס לחובת המחייה, כאשר כל רצף הפרשה מ"זכור" ואילך, מוביל למצות "תמחה את זכר עמלק". הבה"ג, מתוך פרשה זו, מנה את מצות מחיית עמלק בלבד, והשמיט לגמרי את ענין הזכירה ואי השכחה. נראה שאכן הבין שמרכז הפרשה הוא החובה למחות, כאשר שאר הפרטים, הן הציווי "זכור" שלפני, והן הלאו "לא תשכח" שאחרי, טפלים הם למעשה המחייה, ואינם מהוים מצוה כשלעצמם.

רמב"ם: התורה מצווה אותנו "זכור את אשר עשה לך עמלק". על אף שהבה"ג הבין זאת כחלק מרצף המוביל לבסוף למחייה, נראה יותר מלשון הכתוב כי מעשה עמלק עצמו הוא הגורם המרכזי בזכירה, ואינו מוזכר בצורה אגבית בלבד, והציווי "לא תשכח" במקביל. אכן, הרמב"ם בספר המצוות מונה מצוות אלו בנוסף על מצות המחייה (עשין קפ"ט):

"הוא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו...".

ובמקביל (ל"ת נ"ט) - "הזהירנו משכוח מה שעשה לנו זרע עמלק... ולחדש שנאתו...". עיקר המצוה, לדעת הרמב"ם, היא זכירת מעשה עמלק והחובה לשונאו [2] בשל מעשהו. עם כל זאת אין הרמב"ם מתעלם מהקשר ההדוק למחייה המתבקש מפשט הפסוקים כדלעיל, ולכן מדגיש - "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו". בדעת הרמב"ם יש להבין כי אמנם קיים רצף רעיוני מ"זכור" ל"תמחה", אלא שאין הוא מתבטא בהטפלת מצות הזכירה באופן מוחלט למחייה; זכירת מעשה עמלק היא מצוה עצמאית המהוה שלב מקדים למחייתו. כן מוכח מסוף דבריו (שם קפ"ט) - "הלא תראה שמואל בהתחילו לעשות המצוה הזאת איך עשה, שהוא זכר תחילה מעשהו הרע ואחר כך צוה להרגו". ע"פ הבנה זו ניתן ליישב קושי ברמב"ם ביד החזקה. בהלכות מלכים (פ"ה ה"ה) כותב הרמב"ם: "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו", ומשמיט לחלוטין את ענין הלחימה המוזכר בספר המצוות. ע"פ דרכנו מובן, שהרי מצות הזכירה אינה כוללת את מימד המחייה והלחימה בעמלק כחלק אינטגרלי, אלא מהוה שלב מקדים, נפרד.

סמ"ג: הספרי, המקיש בין "זכור" ל"לא תשכח", איננו מתייחס לכאורה להקשר הפשוט בפסוקים, שכן בפשטות נראה כי "זכור" מתקשר למעשה עמלק, בעוד ש"לא תשכח" - לחובת מחייתו. בעקבות זאת הלכו הרמב"ם והבה"ג דלעיל כל אחד בכיוונו הוא - בה"ג "מושך" את ה"זכור" לכיוון המחייה, ואילו הרמב"ם את ה"לא תשכח" לכיוון מעשה עמלק. הסמ"ג, לעומתם, העדיף להשאיר את שני הציוויים בהקשרם הפשוט. "לא תשכח" קשור לחלוטין למחייה, דהיינו לא לשכוח למחות [3], כדבריו - "...כך נצטוו ישראל למחות את זכר עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח'" (ל"ת רכ"ו). לעומת זה, "זכור" מתייחס לזכירת מעשה עמלק ושנאתו, כדבריו - "...כן מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו בדרך לעורר איבתו תמיד..." [4] (עשה קט"ז). ברם, ביאורו מקשה עלינו את הבנת הספרי, שכן ע"פ דבריו אין כלל זהות בין שני הציוויים, וכיצד הסיק הספרי "ומה אני מקיים 'זכור' - בפה"? אולי אפשר לדחוק, כי הסמ"ג הבין שבתוך הציווי הכולל של מחייה, אליו מתייחס ה"לא תשכח", נכלל גם מרכיב השנאה המניע את המחייה, וא"כ מדוע יש צורך בעשה ד"זכור" כדי לעורר איבתו? אלא ע"כ - "זכור" - בפה.

סמ"ק: בשיטת הסמ"ק אנו נתקלים בגישה קיצונית המנתקת לגמרי את הצמד "זכור" ו"לא תשכח" ממצות המחייה, וקושרת אותו למעשה עמלק בלבד. כדבריו - "לזכור מעשה עמלק..." (עשה קמ"ז), וכן - "שלא לשכוח מעשה עמלק... ובעבור זה תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא..." (ל"ת כ"ג). בדבריו אלו מוסיף הסמ"ק פן חינוכי המתייחס למצבו הרוחני של עם ישראל בעת בא עמלק, כפי שבא לידי ביטוי בפרשה - "ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים", כאשר זכירת מעשה עמלק באה למנוע הישנות תופעה רוחנית זו, כלומר - "זכור את אשר עשה לך עמלק", כדי למנוע "ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים".

ספר החינוך: "שנצטוינו לזכור מה עשה עמלק לישראל... לתת אל לבנו שכל המצר לישראל שנאוי לפני הקב"ה וכי לפי דעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו..." (מצוה תר"ג); ובמקביל - "שנמנענו מלשכוח מה שעשה עמלק" (מצוה תר"ה). במבט ראשוני נראה כי כיוונו של החינוך דומה לזה של הסמ"ק, שכן הוא מייחס את חובת הזכירה ואי השיכחה למעשה עמלק גרידא, ללא קשר למחייה, וכן משלב במצוה רובד חינוכי המגלה פן במסגרת היחסים בין הקב"ה לישראל. תמוה, א"כ, שבסוף דבריו פוטר החינוך נשים ממצות הזכירה מטעם שלא להן לעשות המלחמה ונקמת האויב, ומשמע שהוא קושר ישירות בין מצות הזכירה לחובת המחייה והמלחמה בעמלק?

וי"ל בדעת החינוך, שאמנם המצוה בעיקרה ובאופיה עצמאית, אך עדיין משתלבת במערכת הכללית של מחייה ולחימה, שהרי ברקע של כל ענין עמלק נמצא הנושא המלחמתי, הן במעשה עמלק עצמו - "שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאת ממצרים", והן ברובד החינוכי שהוזכר לעיל - "לתת את לבנו... כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל ...ציונו ב"ה לאבד זכרו מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה".

ב. חובת הזכירה מתוך ספר

"ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים... בשניה זכור..." (מגילה כט.).

משנה זו היא המקור לקריאת פרשת זכור בבתי הכנסת בשבת שלפני פורים. יש לדון האם התורה, בצוותה אותנו - "זכור את אשר עשה לך עמלק" וכדברי הספרי - "זכור בפה", התכוונה לקריאה מתוך ספר בדווקא? ואם אכן כך, האם על ספר זה להיות דווקא ספר תורה? נקודת המוצא לשאלה זו היא הגמ' במגילה יח., הדנה בחובת קריאת המגילה מספר:

"מנלן? אמר רבא: אתיא זכירה זכירה, כתיב הכא 'והימים האלה נזכרים', וכתיב התם 'כתוב זאת זכרון בספר', מה להלן בספר - אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא, דילמא עיון בעלמא? לא ס"ד דתניא: 'זכור' - יכול בלב... הא מה אני מקיים 'זכור' - בפה".

הגמ' לומדת את חובת הקריאה מתוך ספר במגילת אסתר ע"י שילוב שני המקורות של נושא עמלק: מ"כתוב זאת זכרון בספר", המופיע בפרשת "ויבא עמלק" בספר שמות, נלמדת חובת הספר, ומפרשת "זכור" בספר דברים נלמדת חובת הקריאה בפה.

פשט הסוגיה מראה לכאורה, כי קיום מצות זכור כרוך במילוי שני התנאים הנ"ל - קריאה בפה ודווקא מן הספר. הנחה זו ניתנת להבנה במספר צורות:

1. מצות זכור מתייחסת לאותו "זכרון בספר" המדובר בספר שמות, כלומר, אותו זכרון עליו נצטווה משה - "כתוב זאת זכרון בספר", בו מתקיים הציווי של זכור, והתנאים המתחייבים מכל אחת משתי הפרשיות מרכיבים יחדיו את קיום מצות הזכירה.

2. חובת הספר במגילת אסתר נלמדת בגזירה שוה "זכירה זכירה" מ"כתוב זאת זכרון בספר". כמו כן ניתן לומר שהגמ', בלומדה את חובת הקריאה בפה מ"זכור" ל"כתוב זאת", מסתמכת שוב על גזירה שוה "זכירה זכירה", ועל כן סביר שמצות זכור, על בסיס אותה גזירה שוה, תכלול את חובת הספר.

3. מחד, אין "זכור" ו"כתוב זאת זכרון בספר" מתייחסים לאותה זכירה עצמה; מאידך, אין יחסי הגומלין בינהם מבוססים על לימוד של גזירה שוה, אלא על קשר ענייני. כל מקור כשלעצמו מלמד פרט בענין זכירת עמלק באופן כללי, ומעתה הציווי "זכור" יכלול את תנאי הספר ותנאי הפה כאחד.

לשיטה זו, המחייבת מצות זכור מתוך ספר דווקא, לא ברור מהו אותו ספר הנדרש לקיום המצוה, ובעצם יש לתלות הדבר בהגדרת ה"ספר" בפרשיה בשמות דלעיל. בענין זה נחלקו הפרשנים.

הרמב"ן בפירושו לתורה (שמות י"ז, יד') אומר: "והנכון בעיני כי בספר ירמוז לספר התורה כענין שכתוב 'לקוח את ספר התורה הזה'". כך משמע גם מרש"י במנחות לב: (ד"ה כתיבה), בענין "כתבה איגרת" במזוזה, שמביא שם - "'כתוב זאת זכרון בספר' - מה ספר (=ספר תורה) בעי דקדוק, אף מזוזה בעיא דקדוק". ע"פ זה, חובת הקריאה בספר, המתבססת על פסוק זה, היא בספר תורה דווקא.

האב"ע שם מעלה אפשרות - "או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמות ה' ואיננו איתנו". באופן דומה מפרש יונתן בן עוזיאל בתרגומו "בספר סביא דלמקדמין", וא"כ הספר האמור אינו ס"ת. ועתה שספר מלחמות ה' איננו איתנו, כדברי האב"ע, עולות שתי אפשרויות בקיום המצוה:

1. ספר מלחמות ה' הוא דוגמא למסמך כתוב המבטא את רעיון מעשה עמלק, והיום כשאיננו איתנו עלינו לקיים את חובת הקריאה בספר, ממסמך כתוב כל שהוא המבטא רעיון זה.

2. חובת הקריאה מספר, מתייחסת לספר האמור דווקא, וכיון שאיננו איתנו בטלה חובה זו.

ממספר ראשונים עולה בפירוש כי מצות זכור מקוימת להלכה דווקא באמצעות קריאה בספר, ובספר תורה בלבד:

תוס' במגילה יז: (ד"ה כל), כותב - "שהרי קה"ת אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור דהוי דאורייתא", ובצורה דומה בברכות יג., ד"ה בכל לשון. כמו כן, בפירוש ברא"ש בברכות (פ"ז סימן כ'), שכתב: "...כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה". בדרך זו, כנראה, הלך גם הסמ"ק בעשה קמ"ז - "זהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פר' זכור". חיוב הקריאה בספר תורה מובן ע"פ ההסברים דלעיל בגמ' במגילה, בצירוף פי' הרמב"ן עה"ת דלעיל.

דבר זה אינו מקובל על כל הראשונים [5]. הרמב"ם בספר המצוות, בהתייחסו לאופן קיום המצוה, אומר - "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו", ומתעלם כליל מענין הספר [6]. הרמב"ן בפירושו לפרשת כי תצא מגדיר את מצות הזכירה בפה - "והנכון בעיני... ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה הרשע...", ודוחה אפשרות שחובת הקריאה היא בספר [7].

שיטתם קשה מן הגמ' במגילה דלעיל, שם משמע כי אכן קיימת חובת קריאה בספר. אך בעיון נוסף בסוגיה שם נראה כי אין קושי זה מוכרח כלל, שכן אין אנו מחוייבים לקשור את פרשת "זכור" לפרשת "ויבא עמלק" בדרך כל שהיא:

1. מן הבחינה העניינית, הציווי "כתוב זאת זכרון בספר" הוא ציווי מקומי לשעה, ומנותק כליל מן הציווי לדורות - "זכור את אשר עשה לך עמלק [8] ".

2. הגזירה שוה "זכירה זכירה", המלמדת למקרא מגילה בספר, היא במישור דרבנן בלבד, ואין להקיש כי גזירה שוה זו תוכל ללמד למצות זכור, שהיא במישור דאורייתא לדרוש קריאה בספר, ללא מסורת מפורשת.

אף אם נאמר שראשונים אלו מקבלים את ההסבר הראשון בגמ' במגילה, על פיו נראה כי אכן קיימת חובת הספר מדאורייתא, הרי יתכן שמפרשים ה"ספר" דבשלח כאב"ע ותרגום יונתן דלעיל, שהספר האמור הוא ספר מלחמות ה' שאיננו קיים עמנו, ולשיטתם ספר זה הוא בדווקא, ומאחר שאינו קיים בטלה חובת הקריאה מן הספר.

ג. תוכן הקריאה

ענין מעשה עמלק מתואר בתורה בשני מקומות, בספר דברים בפרשת "זכור", ובספר שמות בפרשת "ויבא עמלק". יש לבחון האם קיום מצות זכור מותנה בקריאתה של פרשה אחת מסוימת, או שמא כל אחת מהן עונה על הדרישה, ואולי יש ענין בקריאת שתיהן כדי לקיים המצוה בשלמותה. שאלה זו ודאי קיימת לתוס' וסיעתו, הסוברים שמצות זכור קיומה מדאורייתא דווקא באמצעות קריאה מספר תורה, ואף לרמב"ם והרמב"ן, הסוברים שאין צורך בקריאה מספר כלל, עדיין יתכן שבמקרה שאדם בוחר לקיים המצוה דאורייתא ע"י קריאה מס"ת, דווקא אחת הפרשיות תעמוד בדרישות לקיום המצוה.

נקודה זו מעורפלת למדי בראשונים המתייחסים לענין. אמנם התוס' והרא"ש, בדברם על הקיום דאורייתא, משתמשים במונח "פרשת זכור", אך לא ברור אם מתכוונים לפרשה זו בדווקא, או מציינים זאת באופן סתמי, כהתייחסות לנושא הדיון שם שהוא קריאת התורה דאורייתא, ואולי אף כשם כללי לפרשיה שבאמצעותה מתקיימת מצות הקריאה. אמנם, בסמ"ק האומר - "זהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור", נראית התייחסות מפורשת יותר לפרשת זכור עצמה כעיקר הקיום, אך לא ברור שבקריאת "ויבא עמלק" לא יצא כלל. מ"מ, נראה מדברי הראשונים, כי לפרשת "זכור" בספר דברים ישנה עדיפות בקיום המצוה על פני פרשת "ויבא עמלק", שכן התייחסותם המפורשת היא לפרשת "זכור" בלבד.

בפוסקים, לעומת זאת, קיים דיון מפורש בענין. לדעת המג"א ניתן לצאת בפרשת "ויבא עמלק", ובכך מיישב את מנהג העולם, שלא היו זהירים לבוא לשמוע פרשת זכור בשבת שלפני פורים, שכן לדעתו יוצאים בפורים עצמו בקריאת "ויבא עמלק" [9]. המהרי"ל דיסקין (שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון סי' ה' ס"ק ק"א) וכן המשנ"ב (סי' תרפ"ה ס"ק ט"ז) יוצאים נגד קביעה זו, ולדעתם אין אפשרות לצאת ידי חובה בקריאת "ויבא עמלק".

ישנם מספר הבדלים תוכניים ניכרים בין שתי הפרשיות, המקנים יתרון בסיסי לפרשת "זכור" לענין קיום המצוה, ואשר על פיהם תובן דעת הפוסלים קריאת פרשת "ויבא עמלק" לקיום המצוה:

1. בפרשת "זכור" מצווים ישראל "תמחה את זכר עמלק", ציווי שאינו מוזכר בפרשת "ויבא עמלק". קיימת שם אמנם התייחסות למחייה, אך היא מצד הקב"ה - "כי מחה אמחה...", ולא כציווי לישראל. כאמור לעיל, יש הקושרים את מצות זכירת עמלק באופן יסודי לחובה למחותו. קשר זה אינו בא לידי בטוי בפרשת "ויבא עמלק", ועל כן אינו עומד בקרטריונים הבסיסיים של קיום המצוה, וביחוד לרמב"ם שהזכירה מכוונת למצות המחייה, "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו", יש צורך לעיכובא באיזכור חובת המחייה, וכל זאת על אף שבסיסית אין הרמב"ם דורש קריאה מתוך ספר.

2. הציווי המחייב אותנו לזכור את מעשה עמלק מוזכר אך ורק בפרשת "זכור". כיון שמיסוד המצוה להחדיר את הענין למודעות, איזכור הציווי מקנה ליסוד זה יתר תוקף, בהחדירו את חיוב הזכירה, וחיוני א"כ לקיום המצוה.

3. פרשת "ויבא עמלק" מתארת בעיקר את הפן המלחמתי-היסטורי במפגש בין ישראל ועמלק. במצות "זכור", אין התורה מצווה לזכור את "מלחמת עמלק" גרידא, אלא "את אשר עשה לך עמלק", עשייה המתייחסת למכלול נסיבות המפגש הבאות לידי ביטוי בפרשת "זכור", ובה מודגש ייחוד אופיו של עמלק, הן בעיתוי מיתקפתו על ישראל "אשר קרך בדרך", והן באופן לחימתו "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע...". כן נראה מפשט הכתוב, שחובת הזכירה מתייחסת לפרטים אלו: "זכור את אשר עשה לך עמלק... - אשר קרך בדרך...". ענין זה משתקף היטב בדברי החינוך: "שנצטווינו לזכור מה עשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאת ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם וכענין שכתוב - 'ראשית גויים עמלק...'" (מצוה תר"ג).

לדעת החולקים, הבדלים תוכניים אלו אמנם מקנים עדיפות ראשונית לקריאה מפרשת זכור, אך בכל זאת ניתן לצאת ידי חובה דאורייתא בקריאת "ויבא עמלק", שהרי גם בפרשה זו בא לידי ביטוי הרעיון הכללי של מעשה עמלק, ויותר מכך, האלמנטים של זכירה - "כתוב זאת זכרון בספר", ומחייה - "כי מחה אמחה את זכר עמלק" אף הם באים לידי ביטוי המייחד את עמלק משאר עממים (אם כי לא בלשון ציווי לדורות). לשיטה זו קיימת סיעתא מן הגמ' במגילה יח. דלעיל, שם לומדת הגמ' את חובת הספר מפרשת "ויבא עמלק" למקרא מגילה. כאמור, יש המסיקים משם, ע"פ הקשר הענייני ההדוק בין "זכור" ל"ויבא עמלק" (עיין לעיל הסברים 1 ו-3 בשיטתם) שיש חובת קריאה בספר במצות זכור. הבנה זו מכניסה את פרשת "ויבא עמלק" כגורם מרכזי במערכת קיום מצות זכור, שהרי היא קשורה עניינית לפרשת זכור, ומהוה מקור לימוד חובת הקריאה מספר, וודאי שאפשר לצאת בקריאתה ידי חובת מצות הקריאה. אך כפי שנכתב לעיל, אף למסיקים משם את חובת הקריאה מספר, הקשר הענייני אינו מוכרח בהבנת הגמ' הנ"ל (ראה הסבר 2 דלעיל).

גם אם לא ניתן להסיק מהגמ' במגילה יח. כי ניתן לצאת יד"ח בקריאת "ויבא עמלק", מ"מ נראה כי פרשה זו, ואף מקרא מגילה המהוה שם קודקוד שלישי במשולש (זכור - ויבא עמלק - מגילה), מהווים פן מסוים בקיום מצות זכור. הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו "שיעורים לזכר אבא מרי", בהסתמך על הצעת הרמב"ן בפרשת כי תצא "ונמצינו למדים מן התורה בשניה זכור ויהיה סמך למקרא מגילה מן התורה", טוען שמקרא מגילה וקריאת "ויבא עמלק" בפורים, מהוים המשך לקיום דאורייתא של מצות זכירת עמלק, שקוימה בקריאת "זכור" בשבת שלפני כן.

ד. זכירה - חובת ציבור או חובת יחיד?

הגמ' בברכות מז: אומרת:

"מיתיבי: מעשה בר"א שנכנס לביהכנ"ס ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה... והיכי עביד הכי, והאמר ר' יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: 'לעולם בהם תעבודו'?... מצוה דרבים שאני".

כותב שם הרא"ש (פ"ז סימן כ'):

"ואפי' הוי מילתא דרבנן, כגון לשמוע קדושה וברכו, שלא מצינו לו עיקר מן התורה, אפ"ה דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה, דמשמע דבכל ענין איירי".

מדברי הרא"ש "בעשרה דאורייתא" נראה בפשטות, כי קיימת חובה דאורייתא לקיים מצות זכור בציבור, ומסיבה זו תדחה מצות "לעולם בהם תעבודו". הבנה זו בדברי הרא"ש מפורשת ב"תרומת הדשן" סימן ק"ח:

"...אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פרק ג' שאכלו, דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה, ודוחה ל"ת דלעולם בהם תעבודו".

אך נראה שלא לכך נתכוין הרא"ש. שהרי רוצה לומר, שאף מצוות שכל עיקרן מדרבנן ידחו את "לעולם בהם תעבודו" עקב חובת הציבור שבהן, ולאו דווקא מצוות שעיקרן דאורייתא, וכדוגמא ציין את פרשת זכור. ואת דבריו "עשרה דאורייתא" יש לפרש, עשרה בעשה שעיקרו דאורייתא [10]. כדי להסיר ספק מלבנו בהבנת דברי הרא"ש, אין לנו אלא לעיין בתוס' הרא"ש המקביל, שם נתחלפה הגירסה "בעשרה דאורייתא" ל"בעשה דאורייתא".

היסוד לחובת הציבור במצות זכור, קשור אף הוא לזיקה בין חובת הזכירה לחובת המחייה. הרמב"ם בספר המצוות בסוף חלק העשין כותב "מהן מצוות שהם חובה על הציבור, לא כל איש ואיש כמו... והכרתת זרעו של עמלק". דהיינו, מצות מחיית עמלק היא מצוה ציבורית ולא אישית. גם ה"יראים" בסימן רצ"ט כותב: "למדנו מכאן שמצות למחות זכר עמלק על המלך מוטלת ולא על שאר אנשים [11]". כאשר המלך מתפקד כנציג הציבור. יתכן שענין הציבור בחובת המחייה הוא מהותי, כפי שמשמע בדברי היראים שם "'כי יד על כס י-ה', כשקיימת 'על כס י-ה', דהיינו המלכות, אז תתקיים 'מלחמה לה' בעמלק'", וכן לאור העובדה שפגיעת עמלק בישראל נשאה אופי ציבורי בהילחמו בישראל כעם שהוציאו ה' ממצרים. לפיכך הגיוני, לשיטות הקושרות את מצות הזכירה לחובת המחייה, שאף מצות זכור חובתה בציבור בלבד, ואין על היחיד חיוב במצוה זו שעיקרה בציבור. ברמב"ם נראה כיוון נוסף בהבנת חובת הציבור במצות זכירה. לדעתו מטרת הזכירה היא "ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו" (עשה קפ"ט), התעוררות הדדית שבאופן מעשי יכולה להתבצע בפורום ציבורי בלבד.

אולם יש צדדים לומר שזכירה היא חובת היחיד דווקא. גם אם חובת הציבור במחייה היא ענין עקרוני, ניתן לנתק מחובה זו את ענין הזכירה, שהרי זכירה באופיה היא ענין אישי ופרטי. לכן, למרות היות המחייה חובת ציבור, במישור הזכירה יתחלק אותו ציבור לפרטים. ובעצם אין כלל הכרח להבין את חובת הציבור במחייה כעקרונית. יתכן שכל ענין הציבור הוא מעשי בלבד, משום שצורת הלחימה הנורמלית נעשית בציבור. אין, א"כ, ללמוד מאומה על פורום מצות הזכירה. ופשוט שלסוברים שמצות הזכירה מנותקת ממצות המחייה, חובת הזכירה תהיה על היחיד.

ספר החינוך במצוה תר"ד כותב: "וזאת מן המצוות המוטלות על הציבור כולן", ובהמשך [12] דבריו "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם". נראה מדבריו שחובת המחייה היא אמנם ציבורית, אך במקביל לה קיימת חובה על כל פרט ופרט. ממילא, מצות זכירה, במידה שהיא קשורה למחייה, אף בה קיימים שני מסלולים מקבילים אלו. ומסופר על הגר"א שהקפיד בשבת זכור לעלות לתורה ולקרוא בעצמו מפטיר דזכור, על מנת להבטיח קיום חובת היחיד (מעשה רב סי' קל"ג). אף ללא קשר למחייה, יש מקום לשני מסלולים מקבילים אלו. אמנם זכירה באופן כללי, אופיה אישי, אך זכירת עמלק בפרט, עקב האופי הכלל-ישראלי של פגיעתו, אופיה קולקטיבי, ועליה להתבצע בהתקבץ הפרטים, היחידים המצווים, לציבור.

ה. זכור - באיזו תדירות

בספרי דלעיל נלמד כי קיום "לא תשכח" הוא בלב, וזכור מוסיף את מימד הקיום בפה. מפשטות הבנת הביטוי "לא תשכח" נראה שאסור שענין עמלק יסור מתודעתנו כלל, אלא יישאר שם באופן תמידי. ברם, לגבי העשה ד"זכור" יש לדון מהי תדירות הקיום של הזכירה בפה, שהרי תמידיות מוחלטת לא תיתכן בפה.

בגדרי תדירות הקיום של מצות זכור מצינו דעות שונות המתפרשות מחובה יומיומית, ועד ליציאה ידי חובה באיזכור יחידי במשך החיים:

א. הרמב"ם בספר המצוות (עשין קפ"ט) כותב - "הוא שציונו לזכור מה שעשה לנו עמלק... ולשנוא אותו בכל עת ועת... והוא אמרו יתעלה 'זכור'... שתהא שנאתו בפיך". באופן דומה כותב בהלכות מלכים (פ"ה ה"ה) - "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים". הסמ"ג אף הוא נוקט בלשון "תמיד". ספר החרדים בפ"ד סימן כ"א הסיק מדברי הרמב"ם והסמ"ג כי "מצות זכירה בכל יום".

ב. הסמ"ק כותב - "לזכור מעשה עמלק... זהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור" (עשה קמ"ז). כלומר, קיום המצוה הוא פעם בשנה. לדברים אלו הסכים תרומת הדשן בסימן ק"ח, והסיק מכך - "צריך להזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה".

ג. ספר החינוך כותב - "ודי לנו לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש", ובסוף המצוה מרחיק לכת אף יותר מכך, באומרו - "ועובר ע"ז ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה...", ומשמע שאפילו בזכירה חד פעמית יוצאים ידי חובת המצוה.

היחס בין ה"זכור" בפה, לבין ה"לא תשכח" בלב, ניתן להבנה באופנים שונים, ואפשר שבכך נחלקו הראשונים הנ"ל:

אי השיכחה מהלב של מעשה עמלק, מהוה זכירה ברמה מסויימת. לדעת הרמב"ם, הספרי בהוסיפו את חובת הזכירה בפה, התכוין לומר שאל לנו להסתפק ברמת הזכרון של "לא תשכח", אלא עלינו להוסיף מימד חדש לזכירה, ההופך אותה לתמידית ואקטיבית, בדומה לזכירת יציאת מצרים שמצותה בכל יום.

הסמ"ק, לעומתו, מבין כי הזכירה בפה אין בה מימד חדש ועצמאי הבא להוסיף עוצמה לזכירה, אלא היא מהוה כלי עזר ושרת לאי השיכחה שבלב. על מנת שיובטח שאכן לא ישכח האדם מלבו את מעשה עמלק, עליו להחדיר הענין למודעותו מידי פעם בפעם, באמצעות הזכרה בפה. לפיכך, המדד לפיו תיקבע תדירות ההזכרה, הוא משך יעילות זכרון האדם, וחכמים העריכו שיעור זה בשנה. יתכן שהסמך להערכה זו הוא הגמ' בברכות נח: - "אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חודש" [13].

ספר החינוך רואה את הזכירה בפה בצורה שונה, ולכן מסתפק עקרונית בזכירה אחת במהלך החיים. בהסבר שיטתו ניתן לומר:

1. הקיום הבסיסי של מצות הזכירה הוא בהמצאות ענין עמלק בתודעת האדם, ללא צורך בחשיבה פעילה. הסמ"ק, כאמור, דורש הזכרה שנתית על מנת שלא יישכח מעשה עמלק מלבנו, בהסתמך על ההערכה כי שיעור שיכחה הוא שנה, כפי שבא לידי ביטוי בגמ' בברכות לגבי שיכחת מת. אין ספק, שמת אינו משתכח מן הלב ממש אפילו לאחר י"ב חודש, אלא שלאחר תקופה זו יורדת רמת הזכירה מתוססת ומטרידה, לנוכחות סטטית בתודעה. החינוך מסתפק ברמה נמוכה זו של זכירה, האפשרית אף ללא איזכור שנתי, וכן משמע מלשונו שממעט ברמת הזכירה, שכן כותב - "...והטעם כי הזכירה ההוא (= יציאת מצרים) עיקר בדת... אבל טעם זכירת מה שעשה עמלק אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבבנו". ההזכרה בפה משמשת כתנאי צדדי בקיום המצוה, הבא לבטא את המצאות עמלק בתודעתנו, או אולי יותר מכך, להבטיח שהדבר אכן ייכנס לתודעה. אכן, במצוה ש"ל כותב: "וכעין זה מצאנו בתורה בלשון זכירה, דכתיב בענין עמלק זכירה... ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה... ושאר הזכירות די לנו בהם בזכירת הלב לבדו, השגחתינו על הדברים", ואינו מזכיר כלל הזכירה בפה לגבי זכירת עמלק, על אף שמזכירה במצוה תר"ג. מוכח, כי עיקר קיום המצוה הוא ברמה הבסיסית של הזכירה בלב.

2. בניגוד להבנה הפשוטה, אפשר שאין ה"לא תשכח" מבטא המצאות תמידית בתודעה, אלא בא לאסור התנערות מכוונת מהמודעות למעשה עמלק, והסרתו מתודעתנו. הזכירה בפה, כל תפקידה הוא כעין הצהרת אמונים המעידה על קיומה של זיקה והתייחסות לנושא. הצהרה מעין זו, די לה באיזכור חד פעמי במשך החיים.

לפי שני הסברים אלו, דברי החינוך - "ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש" אינם בדווקא, אלא בהתייחסות למנהגים השונים במחזוריות הקריאה בתורה, אותם מביא שם, וכוונתו לומר שכל אחד כמנהגו הוא, יוצא ידי חובת המצוה, שכן, כפי שאומר בסוף דבריו, אף בזכירה אחת במשך החיים מקיים המצוה.

3. על בסיס שתי ההתייחסויות של החינוך לתדירות המצוה, הסותרות לכאורה זו את זו, נוכל לפנות לכיוון שונה בדבריו. קיום מצות הזכירה מתחלק לשתי רמות. האחת לכתחילה, גבוהה יותר, והשניה בדיעבד, מינימלית. לכתחילה יש צורך בהזכרת הענין מדי פעם על מנת שהזכרון ישאר ברמה סבירה, ולרמה זו מתייחסים דבר החינוך - "פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש". אולם, גם אם לא הגיע לרמת זכירה זו, עדיין לא בוטלה בזה המצוה, כל עוד מזכיר פעם אחת, שבכך מקויים הרובד הבסיסי, הנמוך יותר, כפי שבא לידי ביטוי בשני ההסברים דלעיל. אכן, מלשונו נראה שההזכרה החד פעמית אינה צורת הקיום לכתחילה, אלא רק מונעת ביטול עשה - "ועובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם... ביטל עשה זה".

ו. חיוב נשים

בסוגיית חיוב נשים במצות זכור נחלקו החינוך והרמב"ם.

כותב החינוך במצות זכירת עמלק (תר"ג): "ונוהגת מצוה זו (=זכירה) בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב ולא לנשים". זאת על סמך דבריו במצות מחיית עמלק (תר"ד) - "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם...". לדעת החינוך פטור נשים ממצות זכירה מבוסס על הקשר בין חובת הזכירה למחייה [14].

לא כן הרמב"ם, המחייב נשים בשתי מצוות אלו. הן במצות זכירת עמלק (קפ"ט), והן במצות מחייתו (קפ"ח), הרמב"ם אינו מזכיר פטור נשים, ובהסתמך על דבריו בשורש י"ד בספר המצוות - "ובעת זכרי ג"כ המצוה אשר לא יתחייבו לנשים עשה ולא תעשה אומר וזאת אין הנשים חייבות בהן", יש להסיק שמחייבן במצוות אלו. הרמב"ם, כאמור לעיל, אף הוא קושר את חובת הזכירה למחייה, ובעקבות חיוב נשים במצות המחייה מתחייבות הן גם בזכירה [15].

חיוב הנשים במלחמת עמלק לרמב"ם, משתלב היטב בשיטתו לגבי חיוב נשים במלחמת מצוה. בהלכות מלכים (פ"ז ה"ד) כותב - "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", על פי המשנה בסוטה מד:. שם בפ"ה ה"א, בהגדירו מלחמת מצוה, כותב - "ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק...", וטבעי, א"כ, שבהיכלל מלחמת עמלק בגדרי מלחמת מצוה, אף בה חל חיוב יציאת כלה מחופתה.

הפלא הוא, שהחינוך גם הוא סובר כרמב"ם בענין חיוב נשים במלחמת מצוה. במצוה תכ"ה (להרוג ז' עממין) כותב: "ונוהגת מצוה זו בזכרים ובנקבות", ובאותה מצוה גופא כולל את מלחמת עמלק יחד עם מלחמת ז'

עממין בגדרי מלחמת מצוה, שלגביה מצטט במצוה תקכ"ו את המשנה שהובאה ברמב"ם - "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". דבריו אלו מהוים לכאורה סתירה חזיתית לדבריו בענין זכירת עמלק ומחייתו, שם פוטר נשים מטעם שאינן בנות מלחמה. על קושי זה כבר העיר ה"מנחת חינוך" ונשאר בצ"ע.

בעיון בגוף מצות מלחמת ז' עממין ובמערכת המצוות הכללית הקשורות למלחמת מצוה, ייושב החינוך, ואף תוסבר היטב מחלוקתו עם הרמב"ם:

במצות מחיית עמלק (תר"ד) כותב החינוך - "וזאת מן המצוות המוטלות על הציבור כולן". אמנם בהמשך דבריו כותב - "ובאמת כי גם על כל יחיד ויחיד מוטל החיוב להרגם ולאבדם", אך נראה מדבריו הקודמים שעיקר המצוה היא ציבורית, כאשר היחיד מצווה בה כחלק מאותו ציבור. מצות ציבור זו היא הענין המלחמתי שאופיו ציבורי, ובצדק אומר החינוך שנשים אינן בנות מלחמה ועל כן פטורות ממצוה זו. כמו כן אין מקום לחייבן מצד חיוב היחיד הנ"ל, שכן אינן מהוות חלק מאותו ציבור המחוייב בדרך לחימה.

שונה הדבר במלחמת מצוה רגילה. במצות הריגת ז' עממין (תכ"ה), לא מזכיר החינוך כלל את היותה מצוה המוטלת על הציבור, ובהתייחסו לאובייקט המחויב במצוה שם דגש על היחיד בלבד, "ועובר על זה, ובא לידו אחד מהם ויכול להרגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו - ביטל עשה זו", וכן במצוה תקכ"ח לגבי הל"ת. חיוב זה על היחיד אינו קשור כלל לתכסיסי מלחמה וכל הקשור בהם, אלא מתייחס לחיוב אישי של הרג כנגד יחידים. ברור אמנם, כי גם בהחרמת ז' עממין קיים האספקט המלחמתי, שהרי הוא מכנה אותה מלחמת מצוה, ואף מדגיש במצוה תקכ"ו - "ובמלחמת מצוה הכל יוצאין". ברם, נראה שאין ענין המלחמה בגוף המצוה, אלא הטכניקה המסודרת והיעילה ביותר, בעזרתה יוכלו היחידים לקיים החיוב המוטל עליהם, ולהביא לבסוף להכרתה מלאה של ז' עממין; שלא כמו בעמלק, שם עיקר החיוב מוטל על הציבור בדרך לחימה. לפיכך, בהכרתת ז' עממין יש מקום לחייב הנשים כיחידות, שלא בדרך לחימה, שהרי זהו קיומה של המצוה. ומה שכתב החינוך - "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה" יש לפרש ע"פ דברי הרדב"ז בהלכות מלכים (פ"ז ה"ד), שתפקידן של הנשים לספק מים ומזון לבעליהן בשדה הקרב, אך אין הן נלחמות ממש. תפקיד עורפי זה אין בכוחו להשפיע על חיוב נשים במצות זכירת עמלק, מהסיבות הבאות:

1. עקב חיובן הבסיסי של נשים במצות הריגת ז' עממין כיחידות, יש לנסות ולשלבן בצורה כל שהיא במאמץ המלחמתי הכללי, ולכן ניתן להן תפקיד עורפי זה. לעומת זאת במלחמת עמלק, כיון שעקרונית המצוה מוטלת על הציבור בדרך לחימה ומשום כך אין הנשים חייבות בה כלל, אין מקום לחייבן במאמץ המלחמתי. לפיכך אין בסיס לחייבן במצות זכירת עמלק הקשורה למחייה.

2. יתכן שאף במלחמת עמלק קיים חיוב על הנשים לסייע בתפקידים עורפיים. חוסר יכולתן להשתתף בתכסיסי מלחמה, הפוטרן מהמצוה הציבורית של מחיית עמלק, אינו מונע מלחייבן בסיוע המלחמתי. אולם, סיוע ברמה שאינה לחימה ממש, אינו מספיק לחייבן בזכירה הנמצאת במערכת החיוב הכללית של מחייה ולחימה (עיין לעיל ביסוד המצוה בדעת החינוך).

הרמב"ם, המחייב נשים בזכירת עמלק ומחייתו, חולק על החינוך בהבנת תפקידן של הנשים במלחמה:

1. תפקיד הנשים במלחמת מצוה ובמלחמת עמלק זהה לחלוטין לתפקיד הגברים, ועל אף שפטורות ממלחמת רשות בגלל אופיין, חשיבות מלחמת המצוה די בה לחייבן, וממילא חייבות גם במצות הזכירה.

2. תפקיד הנשים במלחמה הוא אכן עורפי בלבד, כהבנת הרדב"ז דלעיל ברמב"ם, וכפי שהצענו בדעת החינוך. אולם לדעת הרמב"ם אין התפקידים השוליים לכאורה, כגון אספקת מים ומזון, נופלים בחשיבותם מלחימה פעילה, אלא נחשבים כשוים במאמץ המלחמתי הכולל, לא כמסייעים בלבד. תפקיד שווה ערך זה, מהוה בסיס מוצק לחייבן בזכירה.

הבדלי תפיסות אלו בין החינוך לרמב"ם, בתפקיד הנשים במלחמה, ניכרים היטב בשיטותיהם החולקות במספר מצוות הקשורות למערכת מלחמת המצוה.

במצוות שלא לפחד מן האויבים (תקכ"ה), למשוח כהן (תקכ"ו), "ויד תהיה לך" (תקס"ו), "ויתד תהיה לך" (תקס"ז), פוטר החינוך נשים. לא כן הרמב"ם, שבמצוות המקבילות בספר המצוות (ל"ת נ"ח, עשין קצ"א, קצ"ב וקצ"ג בהתאמה) מחייב נשים. כל זאת על אף ששניהם מסכימים לחיוב העקרוני של נשים במלחמת מצוה. על פי האמור לעיל הדבר מובן, שהרי החינוך תפס את תפקיד הנשים במלחמת מצוה כעוזרות ומסייעות באופן שולי לגברים הלוחמים, ולכן אין להן חלק במצוות הנ"ל, המיועדות באופיין לצד הלוחם. לעומת זאת, הרמב"ם הבין את תפקידן כלוחמות ממש, או לפחות שוות ערך ללוחמים, ועל כן המצוות הנ"ל מיועדות אף להן.

ניתן להבין את הרמב"ם החולק על החינוך אף אם לא נייחס לו הבנה שונה מזו של החינוך בענין תפקיד הנשים. אכן, שניהם קושרים את מצוות הזכירה לחובת המחייה, אך כאמור לעיל (ביסוד המצוה בדבריהם) - בצורה שונה. לרמב"ם זכירת עמלק אינה קשורה מהותית למחייתו, אלא מהוה שלב עצמאי, מקדים, למחייה האמורה לבא בעקבותיו, כפי שכותב -"ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו". אין, אם כן, שום מניעה מחיוב הנשים להשתלב בעוררות זו כמצוה עצמאית אשר תביא לבסוף למחיית עמלק, ללא קשר למהות תפקידן במלחמה עצמה. לעומתו, החינוך מבין שמצות זכירה היא חלק מהמערך הכללי של מצות המחייה, ואם כן אין באפשרותנו לנתקן זו מזו ולחייב נשים בזכירה.

סיכום

במאמר זה נדונו היסודות המרכזיים של מצות זכור והשלכותיהם בפרטי המצוה השונים, על בסיס שתי פרשיות עמלק בתורה ודרשת הספרי בענין.

א. יסוד המצוה:

1. הבה"ג והיראים לא מונים את המצוות "זכור" ו"לא תשכח" כעצמאיות, שהרי טפלות הן לחלוטין לציווי המחייה שבפרשה.

2. הרמב"ם סובר ש"זכור" ו"לא תשכח" הן מצוות עצמאיות, המהוות שלב מקדים למצות המחייה.

3. ספר החינוך קושר אף הוא את המצוות הנ"ל למחייה. לדעתו, על אף היותן עצמאיות במהותן ומטרתן, שייכות הן למערכת הכללית של מחיית עמלק.

4. הסמ"ג מחלק בין המצוות "זכור" ו"לא תשכח". הלאו מתייחס ישירות למחייה, ואילו ה"זכור" עצמאי ומתייחס למעשה עמלק.

5. הסמ"ק מייחס את מצות הזכירה למעשה עמלק, ומדגיש את הפן החינוכי שבהן, ללא קשר למצות המחייה.

ב. חובת הזכירה מספר:

לדעת הרמב"ם והרמב"ן אין חובה דאורייתא לקריאה מספר. חלקו עליהם התוס', הרא"ש והסמ"ק, לדעתם קיימת חובת קריאה מספר, ומספר תורה דווקא. יש לציין שאף אם קיימת חובת קריאה מספר, אין הדבר מחייב בהכרח שספר זה הוא ס"ת דווקא.

ג. תוכן הקריאה:

בדעת הראשונים נראה כי עיקר קיום מצות הקריאה הוא בפרשת "זכור" בספר דברים, אך עדיין יתכן שניתן לצאת יד"ח אף בקריאת פרשת "ויבא עמלק" בספר שמות. בשאלה זו נחלקו הפוסקים, לדעת המג"א ניתן לצאת אף ב"ויבא עמלק", אך המשנ"ב והמהרי"ל דיסקין יצאו נגד דעתו.

ד. חובת הציבור:

בתרומת הדשן מפורש שקיימת חובה דאורייתא לקיים מצות זכור בציבור, בהסתמך על דברי הרא"ש בברכות. הבנת תה"ד ברא"ש אינה הכרחית, כפי שמעיר שער הציון. נראה שעיקר הדיון סובב סביב הבנת הזיקה בין הזכירה למחייה.

ה. תדירות המצוה:

1. הרמב"ם והסמ"ג נוקטים במילה "תמיד". ספר החרדים הבין בדבריהם כי מצות זכירה בכל יום.

2. מדברי הסמ"ק נראה כי חובת הזכירה היא חד שנתית בלבד.

3. החינוך מרחיק לכת אף יותר. יתכן שסובר שבהזכרה אחת במשך החיים יוצאים יד"ח לכתחילה, אך אפשר שסובר כך רק במישור בדיעבד, ולכתחילה יש צורך באיזכור תכוף יותר, "פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש".

נראה שבסיס מחלוקתם הוא בהבנת מעמד הקיום בפה הנובע מדרשת הספרי.

ו. חיוב נשים:

בענין זה נחלקו הרמב"ם והחינוך. לדעת הרמב"ם, מצות זכור, כמו מצות מחיית עמלק, מוטלת אף על הנשים, לא כן דעת החינוך, הפוטר נשים משתי מצוות אלו. כל זאת למרות שקיימת ביניהם הסכמה לגבי חיוב נשים במלחמת מצוה, הכוללת לדעתם אף את מחיית עמלק, והדבר יובן לאור תפיסותיהם השונות בנוגע לתפקיד הנשים במלחמה, או ע"פ מחלוקתם בהבנת הזיקה בין מצוות הזכירה והמחייה.

 

[1] וכן ביראים.

[2] אכן קיימת גירסה בספר המצוות, בהתייחסו לדרשת הספרא, במקום - "שתהא שונה בפיך", ש"תהא שנאתו בפיך".

[3] בספר המנהגים (מנהגי אדר הערה מ"ז) מביא גירסה בסמ"ק - "לזכור מחיית עמלק", ולשיטה זו יתכן שחובת הזכירה תתבטל בזמן שהחובה למחות אינה קיימת.

[4] ביאוריו בקיצור הסמ"ג וברמזים, שונים ואף סותרים את האמור בסמ"ג.

[5] החינוך (מצוה תר"ג) מסתפק בענין - "ואולי נאמר כי מנהגן של ישראל בפרשת זכור לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה ושנה תורה היא".

[6] ודאי שקיימת עדיין חובת קריאה מדרבנן, שהרי כותב הרמב"ם בהלכות תפילה (פי"ג ה"ב) - "ובשניה קורין זכור".

[7] הראב"ד (ריש בחוקותי), בהתייחסו לדרשת הספרא (הדומה לספרי), מבין את חובת הפה כלימוד הל' שבת זכור.

[8] ולענין מגילה, חיוב הקריאה מן הספר נלמד משני המקורות במקביל. כך:

ולא:

[9] תה"ד (סי' ק"ח) יוצא נגד מנהג העולם, ויתכן שסובר כי קריאה דאורייתא היא מ"זכור" דווקא.

[10] כך הבין שעה"צ (סי' תרפ"ה סק"ה) ביוצאו נגד הבנת תה"ד ברא"ש.

[11] נראה, אמנם כי, המלך מתפקד ברמה שמעבר לנציג ציבור, וכעין נציג הקב"ה עלי אדמות, אך ודאי שבכך מופקעת חובת היחיד, וממילא חובת הקריאה המוטלת על כל ישראל, מקבלת אופי של מצות ציבור.

[12] בחלק מן המהדורות הושמט קטע זה.

[13] במידה ששיעור השיכחה של י"ב חדש אכן משפיע על תדירות קיום המצוה, עולה בעיה בשנה מעוברת, שהרי אז ההפרש בין הקריאה בשנה שלפניה לבין הקריאה בשנה המעוברת הוא י"ג חדש. פתרון לבעיה זו מובא במהר"ם שיק (על המצוות) בשם ה"חתם סופר", שיכוון לצאת על תנאי בפרשת "כי תצא" (על תנאי, שכן אם בעיה זו אינה קימת, עדיף לצאת כפי המנהג בשבת שלפני פורים).

[14] יש המעלים צד לפטור נשים מטעם מצות עשה שהז"ג (עי' אבנ"ז או"ח ח"ב סי' תק"ט, וכן "ציץ הקדש" סי' נ"א סק"ג), אך נטיית רוב האחרונים לומר שזכור היא עשה שאין הז"ג.

[15] בשו"ת "שערי חסד" (ס' ל"ז) ו"שיח כהן" (ח"ב סי' ל"ז) נכתב כי אעפ"כ אין חייבות לשמוע קריאה מס"ת, דהא לרמב"ם המחייבן, פוטר מקריאה בספר.