כי תבוא | כשכל יום הוא היום

 

פרשת השבוע שלנו חותמת את החלק המשפטי של ספר דברים. המצוות האחרונות שמשה מוסר קשורות למעשרות הלויים והעניים. משה מוסר גם נוסח מרגש להצהרה שכל עולה לרגל צריך להגיד כשהוא מביא ביכורים למקדש. לאחר מכן, הפרשה שלנו עוברת לתוכחה נשגבת, שבנויה מברכות וקללות שהולכות ומחמירות עד לברית חדשה שנכרתת בפרשה הבאה, פרשת ניצבים, בין הקב"ה לבני ישראל, בערבות מואב, לפני מות משה.

פרט אחד שארצה להתמקד בו בשיעור השבוע הוא הסדר הכרונולוגי של הפרשה. לאחר שמשה מסיים לומר את כל החלקים המשפטיים בנאומו, הוא מצהיר:

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ. (דברים כ"ו, טז)

ספר דברים מתרחש בסוף חייו של משה, אך על רוב המצוות בספר הצטווינו הרבה קודם לכך. משמעות שם הספר באנגלית, “Deuteronomy”, הוא מיוונית, ומשמעותו "חוק שני". הספר קיבל את השם הזה כיוון שרוב המצוות שבו חוזרות ומסכמות מצוות שהופיעו קודם לכן בספרי התורה. באופן דומה, חז"ל מכנים את הספר "משנה תורה". אם כן, המצוות שמשה סיכם לפני רגע לא ניתנו ב"יום הזה", אלא הרבה קודם לכן.

אבל ייתכן שאין לעשות מזה עניין גדול. שני הפסוקים הבאים מבהירים את העניין מעט:

אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כׇּל מִצְוֺתָיו. (דברים כ"ו, יז-יח)

אם כן, הפסוק לא אומר שהמצוות ניתנו ממש ביום שבו משה מדבר. הרעיון בפסוק הוא שבעצם היום הזה העם מתחייב מחדש לברית עם הקב"ה, והקב"ה, כביכול, מתחייב לעם מחדש.

אך המילה "היום" חוזרת שוב ושוב.

משה מצווה על העם לקיים את המצוות שניתנו להם היום, דהיינו: להקים אבנים גדולות, לסוד אותם בסיד, ולכתוב עליהם את דברי התורה – כל זה לאחר שיעברו את הירדן וייכנסו לארץ ישראל (דברים כ"ז, א-ג). בנוסף, עליהם לבנות שם מזבח.

לאחר מכן, משה אומר שיש עוד דבר שעליהם לעשות לאחר שיחצו את הירדן. על חלק מהשבטים לעמוד על הר גריזים – ולייצג את ברכות התורה. חלק אחר צריך לעמוד על הר עיבל – ולייצג את הקללות. הלויים יעמדו באמצע ויקראו את הקטע הבא:

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כׇל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.
אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵן...
(דברים כ"ז, טו-כו)

לאחר מכן, מתחילות הברכות (דברים כ"ח, א). אך האם הברכות הן חלק מקטע זה? האם הלויים עדיין מדברים? אף אחד לא עונה "אמן". בפסוק כתוב:

וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. (דברים כ"ח, א)

באיזה יום מדובר? מתי ה' ציווה אותנו? בהר סיני? האם זה משה, בערבות מואב? או שאולי הוא מדבר על היום שבו בני ישראל ייכנסו לארץ? האם עדיין מדובר בקטע שהלווים מקריאים? או שאולי עכשיו רק משה מדבר? למי המילה "אנוכי" בפסוק מתייחסת? האם למשה? ואם הפסוק שייך לקטע שהלויים יקריאו בכניסה לארץ, האם המילה הזו מתייחסת ללויים, לכהן הגדול או ליהושע? משה, כזכור, כבר לא יהיה בין החיים.

נוכל לפנות לספר יהושע, כדי להבין מה קרה בפועל. מה הם הקריאו? אך זה כל מה שנמצא שם:

וְכׇל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים  וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי  אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכׇל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם. (יהושע ח', לא-לה)

כמה מהפרטים מבלבלים מאוד. מדוע יהושע מקריא ולא הלויים? מדוע העם עומד מול ההרים ולא עליהם? גם השאלה שלנו לגבי אורכו המדויק של הקטע שהוקרא לא קיבלה מענה. ברור שחלק מספר דברים נקרא במהלך הטקס (ואכן, חלק ששייך לפרשתנו). אך כמה מהספר נקרא?

לאחר שמשה מתאר את הקללות שהעם צריך לענות עליהם "אמן" (בפרק כ"ז), הפרשה ממשיכה (בפרק כ"ח) לפרט כמה וכמה ברכות ורשימה ארוכה של קללות זוועתיות. האם גם חלק זה נקרא מעבר לירדן? הרב דוד אלטשולר (הידוע בכינוי "מצודת דוד") טוען שגם חלק זה נקרא, אך זה לא מובן מאליו.^[1]

האם גם הפסוק הבא נקרא, בין שני ההרים, בימיו של יהושע?

וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֺת  ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. (דברים כ"ח, יג)

ואם הפסוק הזה אכן הוקרא, על איזה יום הוא מדבר? על היום שבו הוקרא הפסוק? על היום שבו אמר משה את הפסוק לראשונה, בערבות מואב? על היום שבו, ארבעים שנה קודם לכן, קיבלו בני ישראל את התורה למרגלות הר סיני?

הרצף השני של הקללות בפרשתנו מתחיל בפרק כ"ח, מיד לאחר הברכות. האם גם הן הוקראו בטקס שנערך בימי יהושע? גם הפעם, ה"מצודת דוד" טוען שכן.^[2]

רצף הקללות נפתח כך:

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ. (דברים כ"ח, טו)

אם פסוק זה היה חלק מהקטע המוקרא, עולה אותה שאלה. באיזה יום מדובר?

לפחות שלושה ימים מתמודדים על תפקיד היום שאליו המילה "היום", בכל הפסוקים שראינו, מתייחסת:

1. יום מעמד הר סיני.
2. היום שבו משה אמר את הדברים לראשונה.
3. היום שבו הדברים הוקראו בקול (לפחות בחלקם) בטקס מעבר לירדן, בימי יהושע.  

כך אומר המדרש:

מהו "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ"? וכי עד עכשיו לא צוה הקדוש ברוך הוא את ישראל? והלא אותה שנה שנת ארבעים היתה, שנאמר: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ", ומה תלמוד לומר, "הַיּוֹם הַזֶּה"? אלא כך אמר משה לישראל: בכל יום יהא התורה חביבה עליכם כאלו היום הזה קבלתם אותה מהר סיני. וכן הוא אומר במקום אחר, "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" וכתיב בתריה, "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה'". (תנחומא, כי תבוא, א)

“הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ…" בעצם, לא משנה בעצם מתי הפסוק הזה נאמר. משה הוא שמדבר אלינו, והוא אומר שלא משנה מהו התאריך המדויק שבו נאמר הדבר – בכל מקרה עלינו לראות את עצמנו כאילו התורה ניתנה היום, ביום הזה. עלינו לראות את עצמנו כאילו אנו עומדים בהר סיני. לכן אנו מצווים ללמד את ילדינו על היום שבו העם עמד בסיני, למרות שהוא אירע שנים רבות לפני שנולדנו. אנו מצווים לעשות כך משום שאנו מצווים לראות את עצמנו כאילו אנו עומדים בסיני בכל יום.

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים…" איזה חוקים ואיזה משפטים? המדרש ממשיך:

"אֶת הַחֻקִּים", אלו המדרשות. "וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים", אלו הדינין. דבר אחר: "אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים", לרבות קלים וחמורים, גזרות שוות ודקדוקי סופרים.

והכול מגיע מסיני. לא רק המילים שכתובות בחמשת החומשים, אלא גם ההחלטות שבתי הדין יקבלו בעתיד, המדרשים והחידושים שהחכמים שייוולדו בעתיד יחדשו. אנו יודעים שהמדרשים שבידינו נכתבו בטווח שבין המאה השנייה למאה השלוש-עשרה לספירה. אנו יודעים שהתלמוד לא קיבל את צורתו הסופית קודם למאה השמינית (בערך). אך כל זה קרה באותו זמן. הכול התרחש בסיני. וגם אנו מסוגלים להיות יחד עם הרגע הזה כל עוד נפעיל את הדמיון שלנו. כל זה קרה היום.

"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ". מה יקרה כשנעשה זאת? המדרש ממשיך:

אמר רבי יוחנן: כל העושה מצוה אחת לאמתו, מעלה עליו הכתוב כאלו היא נתונה מהר סיני, שנאמר: "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ".

ולא רק אנחנו צריכים לראות את עצמנו כאילו עמדנו בסיני. אם נקיים את המצוות נאמנה, אפילו הקב"ה יצטרף להעמדת הפנים הזו ויביט בנו כאילו גם אנחנו עמדנו שם.

מדרש זה רגיש לעמימות מתמשכת בפרשה שלנו; העמימות של המילה "היום". המדרש נצמד לעמימות הזו כדי להעביר מסר יסודי הקשור לטבעה של הדתיות באופן כללי. אדם דתי חייב להפעיל את דמיונו כדי להימלט ממגבלות הזמן. עלינו להתבונן בכל יום כאילו הוא מעמד הר סיני אישי.

פרסמתי מאמר בכרך העשירי של "מחקרי אוקספורד בפילוסופיה של הדת" (Oxford Studies in Philosophy of Religion). במאמר הזה עשיתי משהו קצת נועז. ניסיתי להציע הגדרה לדת. בכך ניסיתי להצליח איפה שנכשלו עמנואל קאנט, רודולף אוטו, ג'ון דיואי ואמיל דורקהיים. להגדיר דת זו לא משימה קלה בכלל.

בלי להיכנס לפרטים של ההגדרה שהצעתי, חלק מרכזי בטענה שלי הוא שדתות וחיים דתיים דורשים מאיתנו להפעיל את הדמיון.

הדרישה להפעיל את הדמיון היא מאפיין שבדרך כלל קל למצוא בדתות. לרוב הדתות יש קאנון סיפורים משלהן – והיהדות אינה יוצאת דופן; התנ"ך מספר לנו הרבה סיפורים. הקשבה לסיפור, אפילו אם הוא נכון ואמיתי, דורשת בראש ובראשונה את הפעלת הדמיון. כשנפגשים עם סיפור, אנו רואים אותו מתרחש בעיני רוחנו. אמנם, יש להודות שלא לכל הדתות יש קאנון של סיפורים. אך לטענתי, גם דתות שאין להן קאנון כזה קוראות למאמיניהן להפעיל את הדמיון בדרכים אחרות.

בזן בודהיזם, למשל, שהיא דת שאין לה סיפור מכונן מובהק, יש תרגיל מדיטטיבי המכונה "זאזן". כדי לתרגל זאזן, אדם צריך להיכנס למצב תודעתי שבו נדמה לו שהוא בעצם הנשימה של עצמו.

כמה צורות של הפעלת הדמיון נמצאות בחייו של היהודי. לפי הרש"ר הירש, לדוגמא, אנחנו לא רק מצווים להאמין שהקב"ה קיים – אלא גם לראות את עצמנו כפרטים שחיים בעולם שבו הקב"ה קיים, ולראות את עצמנו כברואיו. אמנם, ברור שלפי היהדות אנו חיים בעולם שבו הקב"ה קיים ושאנו ברואיו. אך אמונה זו לא מובילה באופן ישיר לכך שנחווה שאנו חיים בעולם כזה באופן אוטומטי. צעד כזה דורש דמיון, אפילו אם כל מטרתו היא שנחווה את העולם באופן שבו אנו מאמינים שהוא קיים.

לפעמים אנו לא צריכים להאמין לדברים שמבקשים מאיתנו, ומספיק שנעמיד פנים. היום הוא לא היום שבו ניתנה התורה. אך משה מבקש מאיתנו לחשוב על כל יום כאילו הוא היום שבו ניתנה התורה. הווארד ווטשטיין קורא לזה "לחתום על דימוי". חשבו למשל על הדימוי של הקב"ה ששופט אותנו בראש השנה. מה המשמעות של "חתימה" על הדימוי הזה? להבנתי, חתימה על דימוי היא ההסכמה לעצב את חיינו דרך הפריזמה שלו, להיות מעורבים מבחינה רגשית, להפוך את הדימוי לדימוי שלנו, ולארגן את חיינו מולו, כחלק מאוצר הסמלים האישי שלנו. ספרי המשפט של הקב"ה פתוחים, גם אם הקב"ה לא באמת צריך ספרים (כל זה קורה בענן, אחרי הכול). מה שמאפיין אנשים דתיים, הוא שהם מגיבים, באופן אינטימי ועוצמתי מאוד, לדימויים מסוימים בזמנים מסוימים; הם חותמים עליהם.

אבל האם זה רציונלי להעמיד פנים שהעולם מתנהל בצורה מסוימת בלי להאמין בכך? התשובה היא כן, כל עוד אנחנו לא עובדים על עצמנו. ו.ס ראמאצ'אנדראן הוא רופא ומדען מוח מפורסם. הוא הרופא הראשון שהצליח לרפא כאבי פנטום של אנשים כרותי גפיים.

לעתים, ידי הפנטום מכווצות עד כדי כך שאצבעות וציפורני הפנטום יוצרות כאב עצום בכף היד של יד הפנטום. רבים מהמטופלים לא מסוגלים לעצור את הכאב הזה, משום שאגרופי הפנטום שלהם משותקים בכיווץ מכאיב. ראמאצ'אנדראן גילה פתרון מפתיע ופשוט.

הוא ביקש ממטופליו להכניס את היד האמיתית שלהם לקופסה, ולחקות בעזרתה את המצב שבו הם מרגישים שידי הפנטום שלהם נמצאות. בתוך הקופסה הייתה מראה. כשהמטופלים הביטו למטה, הם לא ראו רק את היד האמיתית שלהם; הם ראו גם את ההשתקפות שלה. זה היה נראה כאילו הם ראו את היד שלהם ולידה – יד הפנטום. כשהם פתחו לאט את היד האמיתית, המטופלים הצליחו לחוש שהם פותחים את שתי "ידיהם". כך הם פיתו את המוח שלהם להאמין שיד הפנטום נפתחה. הכאב נעלם.

המטופלים האלו אינם משוגעים. הם יודעים שיש להם רק יד אחת. הם גם יודעים שיש מראה בתוך הקופסה – הם בטח קלטו את זה! אך כדי לפעול בצורה הנכונה בעולם האמיתי, המוח נזקק לאשליה (אפילו אשליה מודעת)!

“עבדים היינו לפרעה במצרים", אנו אומרים בליל הסדר, "ויוציאנו ה' א-להינו משם ביד חזקה ובזרע נטויה". ואז קוראים, "ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים".

האם יהודים בני זמננו באמת מאמינים שהם היו נשארים עבדים לפרעה במשך אלפי שנים? כבר אין פרעונים בעולם. האם הם מאמינים שאם הם היו נשארים עבדים, המוסד הפוליטי היחידי בהיסטוריה האנושית שהיה שורד את אלפי השנים האלו היה המלוכה הפרעונית במצרים? לא סביר בכלל.

אך בהמשך ההגדה אנו קוראים ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כאילו. המשימה היא לא להאמין; המשימה היא לדמיין.

אם נסתובב בעולם ונחוש, באופן קבוע, שהקב"ה הוציא אותנו לחופשי, ונראה בכל שאר אנשי העולם הנתונים לעבדות בכל צורותיה המודרניות, שותפים שאנו יכולים לחוש כלפיהם הזדהות והבנה בגלל ההיסטוריה שלנו, אנו נשתנה מן היסוד.

בקיצור, זו הנקודה שלי: להאמין בדת זה דבר אחד; "לחתום על דת" זה דבר שונה לחלוטין. בעיני, אם אדם מאמין במשהו אבל לא מצליח להפעיל את הדמיון בכל מה שקשור לאמונתו, יש בדתיות שלו משהו פגום; זו אמונה שלא מצוידת בפסיכולוגיה הדתית המתאימה. רק בעזרת הפעלת הדמיון, מערך אמונות יכול להפוך לדת. לדעתי, ולאור המדרש, זה הרעיון שעומד מאחורי השימוש החוזר והעמום של משה במילה "היום". משה רוצה שנדמיין שכל הימים הם היום, ושאנו עומדים יחד בהר סיני, בכל יום, כדי לקבל את דבר ה' מחדש.

מילה זו מופיעה פעם אחת אחרונה לקראת סוף הפרשה. משה אומר:

אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכׇל עֲבָדָיו וּלְכׇל אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאׇזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (דברים כ"ט, א-ג)

דרך פשוטה לקרוא את הפסוקים האלו, הוא בטון שלילי. משה נוזף בעם. לא משנה כמה ניסים הם ראו, האמונה שלהם בקב"ה עדיין לא השתרשה. אכן, כמה מפרשים הבינו את הפסוקים האלו באופן הזה, ופירשו שהמילים "עד היום הזה" נועדו לכלול בתוכן את אותו היום שבו משה מדבר.^[3] אפילו היום. אפילו אחרי כל זה. עדיין לא הצלחתם להפנים את המסרים של ארבעים שנות הנדודים במדבר.

בניגוד לכך, הגמרא מבינה שהביטוי "עד היום הזה" לא כולל את אותו היום; מטרתו לכלול כל יום מארבעים שנות הנדודים עד ליום הזה, אך לא יותר מזה. במילים אחרות, משה משבח את העם. "סוף סוף", הוא אומר, "א-להים העניק לכם את התבונה". רבה לומד מכאן מסר חשוב:

אמר רבה, שמע מינה לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין. [עברית: אמר רבה, למד מכאן שאדם לא עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה]. (מסכת עבודה זרה ה', ע"ב)

רעיונות צריכים זמן לשקוע. רעיונות שלומדים מההיסטוריה, באופן מיוחד, צריכים זמן ואי אפשר להבין אותם זמן קצר לאחר שהתרחשו.

כמה מקורות חסידיים הסבו את המבט לכך שבנוסף לעיניים הרואות ולאוזניים השומעות, משה מדבר על לב שיודע. אמנם, זה לא מפתיע, כמובן. בתקופות רבות ובמקומות רבים, הלב, ולא המוח, נתפס כמקום שבו מבינים וחושבים. אך הרבנים החסידיים מתייחסים לדברי התורה כעל-זמניים. עכשיו, כשאנו יודעים שהמוח הוא האיבר שמאפשר לנו לחשוב (כל עוד נשמתנו בקרבנו), אפשר לתהות מדוע משה מדבר דווקא על הלב.

בכמה קריאות חסידיות בפסוק שלנו ניתן למצוא רעיון לפיו לא ניתן להבין שום דבר עד הסוף אם לא מפנימים אותו מבחינה רגשית, ולא רק שכלית.^[4] זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן הדמיון מרכזי כל כך בחיים הדתיים. הדמיון מסייע לנו להפוך את האמיתות הקרות של מערכת החשיבה, למציאות דתית, חיה ופועמת, של אמונה. כדי להפוך את התוצרים של המוח לדת, צריך לב.

לאור זה, נוכל למצוא דרך חדשה להבין מדוע משה מדבר על לב שיודע. בדור הקודם, בני ישראל התייחסו למעמד הר סיני כאל אירוע היסטורי. הם לא היו צריכים לדמיין שהם היו שם, אלא רק להיזכר. אבל משהו היה חסר בדתיות שלהם, כל עוד הדמיון שלהם היה רדום. לכן משה פונה לדור השני ואומר להם שרק עכשיו הם מבינים. רק עכשיו הקב"ה נתן להם לב, ולא רק מוח, ואיתו הם יכולים לדעת. הדור השני קרוב יותר לאידאל הדתי מהדור הראשון. בני הדור השני כבר לא מוכרחים להתייחס לסיפורי התורה כאל עובדה היסטורית קרה; מעתה והלאה, הם יכולים להתייחס אליהם כחלק מהמארג הסימבולי שבתוכו הם מארגנים את חייהם. דבר זה יוכל לקרות רק אחרי "היום הזה": היום שממנו והלאה ניתן לדמיין שכל יום הוא מעמד הר סיני.

 

 

תרגום: ישראל ציגלר

עריכה: יצחק שוה