דילוג לתוכן העיקרי

עקב | ארבעים שנות המדבר במבט חדש

לע"נ יהודה פנחס בן הרב שרגא פייוועל ז"ל כ"ב אב תשכ"ח – י' אב תשע"ב
14.08.2022
קובץ טקסט

 

א. לא תאונה היסטורית!

מקובל לחשוב כי ההליכה של ישראל ארבעים שנה במדבר, הייתה תאונה היסטורית מצערת. הרי התכנית המקורית היתה הליכה קצרה וישירה לארץ, ללא השתהות מיותרת[1]. אולם, בשל חטא המרגלים, נענשו ישראל להישאר ארבעים שנה במדבר:

"וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם"   (במדבר י"ד, ל"ג-ל"ד)

אולם, כאשר משה מספר את סיפור ההליכה במדבר בפרשתנו, מתקבל רושם אחר:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו [מִצְו‍ֹתָיו] אִם לֹא"    (ב'[2])

המסע לאורך ארבעים שנה במדבר מתואר כאן כתקופת ניסיון לישראל, שנעשתה בכוונה תחילה. משה רואה את ההליכה כמעין "מסע גיבוש" לעם ישראל, בו נבדק האם הם באמת הולכים אחר ה'. זוהי תקופה מהותית, שצריכה להיחרט בתודעה הלאומית – "וזכרת את כל הדרך!". הפער בין ההתייחסויות לארבעים השנים במדבר, דורש הסבר.

ב. ארץ ישראל והמדבר

ההתייחסות החדשה של משה להליכה במדבר, מופיעה כחלק מנאום בו משה מעודד את ישראל לזכור את ה' ולקיים את מצוותיו בארץ, לאורך פרק ח'. הדרישה הזו מלווה בחשש, שכן בארץ ישראל קיים אתגר חדש – קיום מצוות מתוך חיי שפע טבעי.

הנאום מחולק לשני חלקים שווים של עשרה פסוקים  – החלק הראשון עוסק בשבחה של ארץ ישראל ואילו החלק השני עוסק בסכנות השפע שבארץ. בכל אחד מהחלקים, מזכיר משה את ההליכה במדבר ומנגיד אותה לחיים בארץ:

חלק א' – המדבר מול שבח הארץ:

זיכרון ההליכה במדבר

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר... וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"        (ב'-ה')

שבח הארץ

"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"  (ו'-י')

חלק ב' – המדבר וסכנות השפע:

השפע בארץ

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה"   (י"א-י"ג)

שכחת ההליכה במדבר

"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ... הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם... הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (י"ד-ט"ז)

ניתן לראות כי הנאום בנוי במבנה כיאסטי, כאשר ההליכה במדבר מהווה את המסגרת ותיאור הארץ נמצא בתווך. החלק הראשון מתאר את המצב החיובי: העם זוכר את ההליכה במדבר ("וזכרת את כל הדרך...") וכך נהנה משבח הארץ ומברך את ה' על כך ("ואכלת ושבעת וברכת את ה'..."). בחלק השני מוצגת הסכנה: נוצר ריבוי של השפע, מה שגורם לשכחת ה' וההליכה במדבר ("ושכחת את ה' אלהיך...המוליכך במדבר"). 

משה מציג את המדבר כתקופה שעשויה לשמור על החוסן הרוחני של העם במהלך החיים בארץ. לכן, היא מוצגת כמסגרת לחיים בארץ. כאשר זוכרים את המדבר אפשר לחוות את הארץ בצורה חיובית, וכאשר שוכחים זאת, ההנאה מהארץ הופכת למסוכנת.

מדוע כה חשוב לזכור את ההליכה במדבר?

ג. המדבר כתקופת ילדות

משה מתאר את ההליכה במדבר כמורכבת משתי חוויות שונות – חווית שפע ודאגה א-לוהית, לצד חווית עינוי ונסיון. כך מוצג למשל המדבר בחלק א'[3]:

עינוי ונסיון –

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ... לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ"      (ב'-ג')

דאגה

"שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (ד')

לכאורה, חווית העינוי מנוגדת לחווית הדאגה והטיפול. כיצד מציג אותן משה בנשימה אחת?

נראה כי המענה לכך נמצא בפסוק הבא: 

"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"   (ה')

משה משווה את ההליכה במדבר לתקופת הילדות. הייסורים שחוו ישראל במדבר היו חלק מן התהליך החינוכי ש-ה' העביר אותם, כמו שאב מחנך את בנו.

כיום, הביטוי "ייסורים" בהקשר חינוכי עלול לצרום לנו, אולם בעולם התנ"כי זהו חלק הכרחי מחובתו של ההורה. כפי שמתואר למשל בפרשיית בן סורר ומורה: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה... ויסרו אותו..." (כ"א, י"ח). חובת האב לחנך את בנו על ידי ייסורים חוזרת פעמים רבות גם בספר משלי[4]. אב שאינו מייסר את בנו, נתפס כאב מתנכר ואף שונא: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי י"ג, כ"ד). חוסר השימוש של האב בייסורים מראה כי הוא אינו מתעניין בבנו ואינו רוצה לתת לו את הטוב ביותר – להפוך לאדם עם מידות ראויות.

לכן, משה כורך ביחד את הדאגה והטיפול של ה' לאורך ההליכה במדבר עם העינוי והנסיון. שניהם כאחד מראים על יחסו הדואג של ה', כאב לבנו. השילוב של שני התחומים מראה כי העינוי והייסורים במדבר נבעו מתוך דאגה וקרבה. כשם שסופקו הצרכים הפיזיים במדבר, סופקו גם הצרכים הרוחניים-חינוכיים, דרך הייסורים.

ד. ייסורי המן

בנקודה זו, נותר לברר מהם הייסורים שעברו ישראל במדבר? כמו כן, מהו התהליך החינוכי שאותם ייסורים השיגו?

היה ניתן לצפות כי כאשר משה מדבר על ייסורים, הוא מתכוון לחוסר הנוחות הכרוך בחיי המדבר. אולם משה מציין כי הייסורים התבטאו דווקא באכילת המן:

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם"    (ג')

תיאור המן כייסורים נראה מפתיע, שכן ירידת אוכל מהשמיים ללא טרחה, היא לכאורה ביטוי לשפע א-לוהי, לא לעינוי. איזה ייסורים יש בקבלת אוכל מהשמים? מה גם, שהתורה מעידה כי למן היה טעם נהדר: "וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר י"א, ח').

אלא, שלאכילת המן יש גם צד אחר. כבר כאשר התבשרו ישראל על ירידתו, ציין ה' כי הוא מהווה אתגר וניסיון לעם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"     (שמות ט"ז, ד')

שם לא התברר מהו בדיוק אותו נסיון, אך כאן הדברים מתבהרים. הקושי במן הוא היותו אוכל חדש "אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ". המן הפגיש את ישראל עם חוויה חדשה ולא מוכרת. מכאן גם שמו – "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות ט"ז, ט"ו).

קיומו הפיזי של האדם מותנה בקיום אוכל בסביבתו. הצורך של האדם במזון זמין הופכת לצורך נפשי – אם קיים סיכון אפילו קל שלא ימצא לו מזונו, צפויה להתעורר חרדה קיומית. עם ישראל אמנם נהנה מהמן, אך נפגש בחוויה קיומית לא פשוטה – הסתמכות על מזון לא מוכר, המגיע באופן פלאי. כפי שמפרש כאן הרשב"ם: "זהו עינוי שאין פת בסלך, וחייך תלויים למרום בכל יום" (רשב"ם ח', ב').

הקושי הגדול הכרוך במן הוא חווית התלות בו. זאת בניגוד לאוכל רגיל, אשר ניתן לאוגרו או לסמוך על זמינותו בטבע. שוב מתחדדת ההשוואה בין דור המדבר לתקופת הילדות: כשם שילד תלוי בהוריו בסיפוק הצרכים, כך ישראל היו תלויים ותלותיים ב-ה'.

החוויה מורכבת – מצד אחד תחושה של דאגה וטיפול, אך מצד שני זו תלות מוחלטת שיכולה ליצור חרדה. באופן דומה, גם תקופת הילדות יכולה להיחוות כתקופה נעימה של סיפוק צרכים מההורים. אך הילד עשוי להיות גם פגיע לחרדה, שכן קיומו תלוי באחרים.

המטרה של יצירת תלות זו הייתה לפתח אצל ישראל את התובנה: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". החיים לא מתבססים רק על לחם, אלא על ה', המהווה את המקור ללחם. קיום האדם לא מבוסס רק על צרכים פיזיים, אלא על חיים רוחניים.

היה אפשר לחשוב כי לאור זאת, תקופת המדבר תיתפס כתקופה האידיאלית, שכן בה יש חיבור מלא ל-ה' – הקיום הפיזי מושתת על מוצא פי ה' ולא על לחם. תיאור זה דומה לתיאור של משה בפרק הבא על תקופת השהות שלו בהר: "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" (ט', ט').  כשם שעם ישראל לא חי "על הלחם", כך משה התקיים ללא לחם[5]. גם משך הזמן דומה – משה היה בהר ארבעים יום ועמ"י ארבעים שנה במדבר. לכאורה, מה יותר גבוה מלהתעלות מעל הקיום הפיזי ולחיות על הדבקות ב-ה'?!

אולם משה ממשיך ומסביר כי תקופת התלות הקיומית ב-ה' תיפסק כאשר יתנחלו ישראל בארץ:

"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה... אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ"    (ז'-ט')

כשם שמשה בסופו של דבר ירד מההר, כך עם ישראל צריך לעזוב את המדבר ולחזור לקיום טבעי. צריך להפסיק לאכול לחם "במסכנות", להפסיק להתקיים מתוך תלות מוחלטת ב-ה'. אם המדבר סימל את תקופת הילדות, הארץ מסמלת את תקופת הבגרות. הקדוש ברוך הוא לא מעוניין שעם ישראל יישאר בתלות, אלא יהיה עצמאי ויחייה חיים טבעיים.

אין מדובר על ניתוק מ-ה' – הבגרות הנכונה של העם היא דרך עצמאות וקיום טבעי, תוך זכירת המקור לקיום זה. שילוב בין חיים טבעיים בארץ לבין זכירת חיי המדבר בהם הקיום התבסס על "מוצא פי ה' ".

שילוב זה מתקיים דרך הנאה מהארץ יחד עם הודאה ל-ה' על הטובה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (י'). הברכה על הארץ נובעת מתוך זכירת תקופת המדבר, בה הקיום על ה' היה מוחשי. האתגר היא להמשיך ולברך את ה' גם כאשר חיים באופן טבעי.

ה. סכנות השפע

אך תהליך ההתבגרות והמעבר לחיים טבעיים, כורך בתוכו גם סכנה. החיים העצמאיים והטבעיים יכולים לגרום לגאווה ולשכחה ש-ה' הוא מקור הקיום. בכך עוסק משה בחלק ב' של הנאום. הסכנה צפויה כאשר יחווה העם שפע רב:

"וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה"    (י"ג)

תופעה זו מוכרת לנו, הן אצל קבוצות והן אצל יחידים, שהחיים בשפע רב ובפינוק מובילים לניוון. משה מסביר כי תופעה זו תתרחש לישראל אם ישכחו את תקופת המדבר ואת אכילת המן:

"וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ... הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא... הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ"     (י"ד–ט"ז)

ניתוק זה מתקופת הילדות של העם, תוביל לגאווה ולניתוק מ-ה':

"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (י"ז)

מכלל הדברים עולה גם הדרך לתיקון. ככל שהעם יזכור את תקופת התלות במדבר, גאוותו תתאזן. הוא יוכל לשלב בין חיים טבעיים בארץ לבין שמירה על הקשר עם ה', מקור השפע. איזון זה מתואר בצורה יפה לקראת סיום הנאום:

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"  (י"ח)

לעם אכן יש "כח לעשות חיל", הם לא חלשים ותלותיים. הם יכולים להיות עצמאיים ולדאוג לגורלם. אולם כח זה מקורו מ-ה', שגידל את העם לבגרות והביא לו את הארץ הטובה.

חשיבות זיכרון ההליכה במדבר בתודעה הלאומית מתבטאת גם בכך שישנו חג מיוחד המוקדש לכך, הלא הוא חג הסוכות:

"אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים... בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"                                  (ויקרא כ"ג, ל"ט-מ"ג)

הרשב"ם שם מסביר, כי חג הסוכות נחגג דווקא בזמן של שיא ההנאה מטוב הארץ, בזמן איסוף התבואה. זהו בדיוק הזמן בו יש את סכנת הגאווה והשכחה של ה'. לכן, דווקא אז יש להיזכר בתקופת המדבר – דרך הישיבה בסוכות, המדמה את המגורים של ישראל לאורך תקופה זו. הרשב"ם מציין כי הסבר זה לחג הסוכות מתבסס על נאום משה בפרשתנו, הקושר בין סכנות השפע לחובת זכירת ההליכה במדבר.

ו. ארבעים השנים במבט חדש

העיון בנאומו של משה, עשוי לענות על השאלה בה פתחנו: כיצד ייתכן שארבעים שנות המדבר מתוארות כעת כתקופה שנוצרה לכתחילה ולא כתאונה היסטורית?

נראה כי התשובה לכך קשורה לנקודת הזמן ההיסטורית בה מתבוננים על הדברים. בספר במדבר, ההישארות ארבעים שנה במדבר נתפסה כעונש מצער. אולם כעת, לאחר סיום השנים, מתבונן משה על התקופה ומבין כי שנים אלו היו הכרחיות להתבגרות של העם.

חטא  המרגלים הראה כי עם ישראל היה רק בתחילת שלב הילדות: הם נבהלו מכיבוש הארץ ולא יכלו לדמיין כי ה' יהיה בעזרם. ילד זקוק לתקופה ארוכה של הישענות על הוריו בכדי לצבור ביטחון ויציבות בעולם. בהתאם לכך, גם עם ישראל היה צריך להישאר ארבעים שנה במדבר ולחוות את הדאגה והטיפול הא-לוהי הצמוד. תקופה זו חשובה בכדי לפתח את ההכרה כי ניתן להיות תלויים ב-ה' ולהיות ניזונים ישירות ממנו. כאמור, בתקופה זו יש גם משהו מייסר, שכן יש בה דרישה להישענות על כוחות פלאיים ולא על המוכר.

התמודדות זו חישלה את העם ופיתחה אצלו את ההבנה כי אין להישען רק על כוחות הטבע המוכרים. זהו בדיוק התיקון לחטא המרגלים, בו עם ישראל ביטאו חשיבה צרה, המבוססת רק על חישובי כוחות טבעיים. בחשיבה זו, הם חשו כי ידם על התחתונה מול עמי האזור. רק לאחר אכילה של המן לאורך ארבעים שנה, התבגרו ישראל ויכלו להתקדם הלאה, ליכולת לחיות חיים טבעים יחד עם חיבור ל-ה', הנותן את הכוח לעשות חיל.

עורך: אורי יעקב בירן


[1] משה אף מציין בתחילת הספר את מספר הימים שהיו אמורים ללכת: "אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (א', ב').

[2] הפניות סתמיות הן לדברים פרק ח'.

[3] ובאופן זהה בחלק ב':

דאגה –

"הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ"     (ט"ו)

עינוי וניסיון

"הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"   (ט"ז)

[4] למשל: "יסר בנך כי יש תקוה"  (י"ט, יח'). מחובתו של הבן לשמוע לייסורי האב: "שמע בני מוסר אביך" (א', ח').

[5] בהמשך הספר משה מקביל באופן מובהק יותר את תקופת המדבר לתקופת שהותו בהר: "לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם" (כ"ט, ה'). דומה מאוד לאופן שתיאר את שהותו בהר: "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)