דילוג לתוכן העיקרי

עקב | וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם

לקובץ וורד>>

פתיחה

בפרשתנו מופיעה הפרשיה השנייה של קריאת שמע. הפרשייה הראשונה, 'שמע', הופיעה בפרשת ואתחנן (ו', ד'-ט'), והפרשיה השלישית נמצאת בספר במדבר (ט"ו, ל"ז-מ"א). למרות המרחק בין שתי הפרשיות הראשונות, החיבור ביניהם נראה טבעי, היות והקשרים הלשוניים ביניהם ברורים. אך דווקא עובדה זו מעמידה בסימן שאלה את החיבור לפרשה השלישית[1].

במאמץ לחשוף את פתרון החידה נבקש להתחקות אחר תופעה מפתיעה – הופעת המילים לב ולבב.

 

א. כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ

בתחילת פרשתנו הכתוב מעלה התלבטות אפשרית שתצוץ בליבו של הדור שעתיד לנחול את הארץ:

"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" (ז', י"ז-י"ט)

בהמשך פרשתנו נבחין, כי ליבו של העם מוזכר פעמים מספר, וממקד תשומת לב רבה:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא: ...וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח', ב'-ה')

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (שם, י"א-י"ז)

"אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ... וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה" (ט',ד'-ו')

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ... הֵן לַ-ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (י', י"ב-ט"ז)

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ... וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם... וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (י"א, י"ג-י"ט)

ניתן היה לתור אחר קשרים פנימיים בין ההופעות השונות[2], אך סקירה ממעוף הציפור מראה שמדובר בתופעה רחבה בספר דברים. פסוקי התורה בספר מבקשים להתמקד בליבו של השומע.
 

ב. בין 'לב' ל'לבב'

לב האדם הינו אבר חיוני שבלעדיו הגוף לא מתפקד, ובעקבות זאת התורה מייחסת לו חשיבות מכרעת אף בהיבט הנפשי. במרוצת התורה הוא מוזכר עשרות פעמים, כמקבל ההחלטות ומנתב דרכו של האדם.

לעתים התורה מתייחסת ל"לבו" של האדם, ולעתים מכנה אבר זה כ"לבבו". לרוב אנו לא נוטים לייחס חשיבות להבדל זעיר זה, וכך אכן סבור הרד"ק, שכלל את שתי הצורות בערך מאוחד, ללא ציון הבדל משמעותי ביניהן:

" 'גם לי לבב כמוכם' (איוב י"ב, ג'), 'לבב עקש' (תהלים ק"א, ד')... והקיבוץ בלשון נקבות 'כל לבבות דורש ה' (דברי הימים א' כ"ח, ט') ובלשון זכרים 'מתפפות על לבביהן' (נחום ב', ח'). ובהעדר ב' הכפולה 'לב', ובלשון נקבה 'לבה': 'מה אמלא לבתך' (יחזקאל ט"ז, ל'), והקיבוץ 'לבות' 'ולישרים בלבותם' (תהלים קכ"ה, ד'). ולפי שהלב הוא משכן השכל אמר 'קנה לב' (משלי י"ט, ח') כאילו אמר 'קונה דעת'. 'בלב ולב ידברו' (תהלים י"ב, ג') מי שמראה בפיו שליבו טוב והוא רע, הנה כשידבר, ידבר בשני לבבות, וכן 'ולעדר בלא לב ולב' (דברי הימים א' י"ב, ל"ג), שלא היו להם שני לבבות במלחמה, אבל בלב שלם היו נלחמים, כמו שאמר 'עדרי מערכה בלבב שלם' (שם י"ב, ל"ח)..."       (ספר השורשים [ברלין 1847] ערך לבב)

אולם, מעקב אחר הופעות המילים "לב" או "לבב" בתורה, מעלה לנגד עינינו תמונה מעניינת המאתגרת את ההנחה הרווחת.

ההופעה הראשונה בתורה הינה בטרם המבול:

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו', ה')

משם והלאה, בארבעת החומשים הראשונים בתורה, התורה משתמשת במילה 'לב' בהטיות שונות. רק בשלושה מקומות במהלך חומשים אלו, מופיעה המילה 'לבב' בהטיות שונות:

"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת: וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ"  (בראשית כ', ג'-ו')

"וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ... וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב: וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו... וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד: וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב... וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" (שם ל"א, י"ט-כ"ח)

"וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף... וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם... וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ: וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" (ויקרא כ"ו, ל"ו-מ"א)

מאידך גיסא, בספר דברים אנו מוצאים שימוש נרחב דווקא במילה 'לבב' בהטיות שונות. בפעם הראשונה עם פתיחת הספר, במהלך סיפור המרגלים:

"וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם"  (א', כ"ו-כ"ח)

אפילו ביחס לסיחון מבכר הכתוב את השימוש במילה זו:

"וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה"[3] (ב', ל')

ומההופעה הבאה ואילך, בהופעות רבות במהלך הספר, ביחס לעם ישראל:

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (ד', ט')

למרות הפסוקים הרבים המשתמשים במילה 'לבב', גם בספר דברים מצאנו חריגות, ופסוקים המתנסחים במילה 'לב', בהטיות שונות:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן: וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (כ"ח, ס"ד-ס"ה)

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ט, א'-ג')

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (שם, י"ז-י"ח)

הפסוק האחרון שהזכרנו הוא המפתיע ביותר, מאחר וזהו הפסוק היחידי בתורה המשתמש בשני הביטויים בו זמנית.

מכל מקום, הנתונים מדברים בעד עצמם. עד לספר דברים המקרא מרבה בשימוש[4] במילה 'לב'. על רקע זה, בולט השינוי בהעדפת המילה 'לבב' במרוצת ספר דברים[5].

 

ג. לְבָבָם זֶה

ישנו מובן נוסף בו בולט הלב בספר דברים. במהלך הספר, מוזכרים מאורעות שונים שכבר קראנו עליהם. בכמה מהם מצאנו שהתיאור בספר דברים משלב התייחסות ללב המעורבים בהתרחשות, בעוד בהזדמנות הקודמת בה תואר המאורע, היבט זה חסר.

נסקור שלוש פרשיות כאלה.

הפרשייה הראשונה היא סיפור המרגלים. כך הוא מתואר בספר במדבר:

"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: ...וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז... וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"  (במדבר י"ג, ל"א – י"ד, ד')

לעומת זאת, בספר דברים התיאור משלב את רחשי הלב:

"וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם"    (א',כ"ו-כ"ח)

הפרשייה השניה היא במעמד הר סיני. העם המבוהל מבקש לקטוע את המעמד מחשש לחייו, ומשה בתשובתו מרגיע אותם וחושף בפניהם את מטרת דיבור ה' אליהם:

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, ט"ו-י"ז)

אולם, בספר דברים התיאור המקביל מתמקד בלב העם:

"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת... קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ... וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" (ה', כ'-כ"ו)

הפרשייה השלישית היא 'שולית' יחסית – היחס להתנהלות סיחון. בספר במדבר הוא מתואר כך:

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל: וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן" (במדבר כ"א, כ"א-כ"ד)

בספר דברים, לעומת זאת, מצוין שמדובר בהחלטה שגמלה בליבו:

"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי... וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (ב', כ"ו-ל')
 

ד. בְּכָל לְבָבְךָ

ניתן לומר, שעצם השימוש ב'לבב', בצורה השלימה של המילה 'לב', מטרתו למשוך את תשומת ליבו של הקורא, הנדרש להקדיש למילה הברה נוספת[6]. המקור הקדום ביותר (ויתכן שהיחידי[7]) שהתייחס לייחודה של המילה "לבבך" הוא המדרש (המופיע גם במשנה ברכות ט', ה'):

"בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע. דבר אחר- בכל לבבך: בכל לב בך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום" (ספרי ואתחנן, פיסקא ל"ב)

מסתבר, שהמדרש נסמך על הצליל הפונטי של המילה 'לבב', המזכיר הגייה כפולה של המילה 'לב-לב'. לדידו של המדרש, מילה זו מתייחסת ללב בצורה שלמה יותר. אפשר והמילה 'לבב' מרמזת על מורכבותו של הלב ונטיותיו השונות.

הצעה זו תסביר בצורה מופלאה את הפסוק היחיד המשתמש בצמד המילים יחדיו:

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (כ"ט, י"ז-י"ח)

מצד שני, בולטת חריגה מעניינת. פרשת התוכחה בספר ויקרא משתמשת דווקא במילה 'לבב' (ויקרא כ"ו, ל"ו-מ"א, שצוטטה לעיל) בעוד זו המקבילה לה בספר דברים נוקטת במילה 'לב', כמו שציינו ברשימת החריגים לעיל.

 

ה. וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם

כעת, נבקש לחזור לפתיחת הדברים. לאמיתו של דבר הרשימה שהצגנו אודות השימוש במילה 'לבב' בארבעת החומשים הראשונים הינה חלקית בלבד, היות והיא מתייחסת רק לחלק הסיפור בתורה. אם נוסיף את חלק המצוות נקבל שני מקומות נוספים:

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז)

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"  (במדבר ט"ו, ל"ט)

לאור עיוננו, ביטוי זה מקשר אותנו באופן ברור לספר דברים. לאור הצעתנו בביאור המילה 'לבב', השימוש מתיישב על הדעת בשני המקומות – אך יש הבדל ביניהם. השימוש במילה 'לבב' בספר ויקרא הוא נקודתי ומתייחס לציווי הספציפי של איסור השנאה בלב. לעומת זאת, תוכן הפסוק בפרשת ציצית גולש מעבר למצווה הספציפית, ומתחבר לתוכנם של המסרים בספר דברים, שאף הם מופנים אל לבבם של השומעים.

יתכן, אפוא, שזהו הסמן הלשוני בו מרמז המקרא שפרשה זו קשורה לפרשיות הבאות שיבואו בהמשך.

 

ו. ייחודו של ספר דברים

על פי דרכנו למדנו דבר נוסף. מראשיתו של ספר דברים הבחינו המפרשים שמדובר בספר ייחודי, המשלב חדש עם ישן, כשאף הישן מואר ממבט חדש. האברבנאל הקדיש דיון ארוך בהקדמתו לספר, תוך שהוא דן בעובדה שרובו של ספר דברים מנוסח בלשון 'מדבר' כמשה הפונה לעם בגוף ראשון. מן העבר השני, ארבעת חומשי התורה הקודמים מנוסחים בלשון הכותב, בגוף שלישי, המתאר את ההתרחשויות מהצד. כך או כך, מדובר בספר בעל סממנים ייחודיים.

ברצוננו להאיר בזווית חדשה סממן נוסף, המשתלב בהיות ספר דברים 'משנה תורה', המשחזר אירועים היסטוריים ברוח השעה, ערב הכניסה לארץ. עיוננו מעלה שמשה מבקש לא רק להציג בפני העם מצגת היסטורית ולעדכן אותם בפרטי המאורעות.

מטרת נאומו לגרום לקהל השומעים להטות אוזן, להעמיק ולהתבונן בהשתלשלות האירועים מהזווית הנכונה, וכך להפיק לקחים ולהפנים את המסר המתגבש מהם. זאת, כדי שיהיו מסוגלים ליישם בארץ את המסקנות וכך להצדיק את המהלך הא-לוהי שמלווה ומנחה אותם מצאתם ממצרים.

 


[1] הגמרא התייחסה לזה במסכת ברכות (יב:):

"פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה"

[2] כך, לדוגמה, ההופעה הראשונה וההופעה הרביעית ("אל תאמר בלבבך") שלימות זו את זו באופן מסוים. הראשונה דנה בספק המתגנב ללב נוכח הקרב הממשמש ובא, בעוד ההופעה הרביעית מציינת תחושה המתגנבת ללב לאור ההצלחה בקרב ההוא, שהיא עלולה לנבוע דווקא מפני החשש הגדול שקדם לקרב.

אף ההופעות השניה והשלישית משלימות זו את זו. הראשונה מתייחסת לתחושת הלב אל מול מצבי החולשה והקושי השוררים במדבר, בעוד האחרונה מתארת תחושת לב הפוכה לאור השובע והנחת השוררים ביישוב הקבע.

שתי ההופעות האחרונות ("ועתה ישראל", "והיה אם שמוע") מתמקדות במשאלתו של ה' לחדור לליבם של מאמיניו, כך שיחסם אליו יהיה כן ושלם.

[3] לשם השוואה, כל הניסוחים בתחילת ספר שמות ביחס לקישוי ליבו של פרעה , משתמשים במילה 'לב': "ואני אחזק את לבו" (ד', כ"א), "ולא שת לבו" (ז', כ"ג), "והכבד את לבו" (ח',י"א) וכו'.

[4] בעזרת פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן מניתי כשלושים הופעות של המילה 'לב', בהטיות שונות, במרוצת ארבעת החומשים הראשונים. (לבי, לבך, לבו, לבכם, לבם).

[5] בעזרת פרויקט השו"ת הנ"ל, מניתי כארבעים הופעות של המילה 'לבב' בהטיות שונות (לבבי, לבבך, לבבו, לבבכם, לבבם).

[6] הצורה השלמה היא 'לבב', בעוד המילה 'לב' היא הצורה המקוצרת, לכן מופיע דגש חזק בהטיה "ליבי" וכו'. אולם, מטרתנו לנסות להבין את התופעה שהצבענו עליה, בהבדל בשימוש בצורות השונות בין ספר דברים לשאר החומשים.

[7] המלבי"ם כתב (דברים ה', כ"ו):

מי יתן והיה לבבם זה להם: ששם 'לבב' הנזכר בכתבי הקדש מציין כח הממשלה אשר בנפש לעשות כחפצו (כמ"ש בפי' ספר משלי).

אמנם המעיין בפירושו לספר משלי מגלה שכוונתו ל'לב' ככלל ולאו דווקא להבדל בין 'לב' ל'לבב' (עיין בפירושו משלי ג', א' ועוד)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)