דברים | כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת

לקובץ וורד>>

א. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי[1]

ספר דברים פותח בתיאור נקודות ציון של מקום וזמן לנאומו של משה:

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: ...וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם:  אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (א', א'-ה')

בקריאה פשוטה, ציון נקודת הזמן נראה שגרתי למדי. אולם נדמה, שבעיון נוסף נצליח לחשוף עניין מיוחד באזכור מאורעות אלו[2].

תיאור המלחמה מוכר לנו מעת התרחשותה:

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ... וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:  וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל  בְּנֹתֶיהָ: כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן"  (במדבר כ"א, כ"א-כ"ו)

בהמשך נאומו בספר דברים, משה חוזר לתאר מלחמה זו, תוך שהוא חושף עובדות חדשות:

"קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:  אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ... כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר... וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה'  אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ:  וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה: וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ"   (ב', כ"ד-ל"ג)

יוזמתו של משה, שנועדה לצלוח את המפגש עם סיחון בשלום, מופיעה בשני התיאורים, כמו גם סירובו של סיחון ומפלתו. אמנם קישוי הלב של סיחון לא נרמז בספר במדבר, ואף חסר אזכור דברי ה' טרם הפנייה לסיחון ולאחריה. נראה כי חשיפת דברי ה' מעמידה באור שונה לגמרי את כל הסיפור.

ב. רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי

מתברר, שכבר בשעה ששלח את המלאכים, ידע משה שיוזמתו נידונה לכישלון, ובקשתו עתידה להתדרדר לשדה הקרב.

משלחת הפיוס לסיחון מעוררת, אפוא, קושי כפול, שאותו ניסח הרמב"ן (ב', כ"ד) בצורת שאלת 'ממה נפשך'. היאך משה מסתכן בבקשת אישור מעבר מסיחון, למרות שלו היה סיחון נעתר לו, עדיין היה משה אנוס על פי הדיבור לסיים את העניין לפי חרב?! ואם תאמר שמשה סמך על כך שכבר התבשר שסיחון לא ייעתר לבקשתו, מה טעם לצעד שכזה שידוע שסופו לבטלה?![3]

מכוח קושייתו, העדיף הרמב"ן לתארך מחדש את הפסוקים. לדידו הציווי "החל רש", שנכתב קודם ששלח משה מלאכים, נאמר למשה רק לאחריו. אם כן, בשעה ששלח משה מלאכים עדיין לא ידע מה יהיו ההתפתחויות בעניין.

מן העבר השני, האברבנאל התמודד עם האתגר שבשאלה בדרך הבאה:

"ואחשוב בזה שמשה אדונינו נהג בזה כמנהגו עם פרעה שקודם המכה היה מתרה בו, עם היות שידע שהשם יתברך הודיעו שיתן סיחון בידו, ראה משה לשאול לשלום וזה לסבות" (ד', כ"ו)

התנהלות זו מנומקת בכך, שסירוב סיחון למשה מעיד על בטחונו בחוזקו. אם כן, מפלתו תהווה ראייה לעם על עזרתו של ה' במלחמותיהם אף נגד אויבים חזקים מהם. בנוסף, כך משה מאותת ליושבי הארץ, שעדיף להם להיענות ליוזמות השלום שיופנו אליהם.

בנימוקו האחרון הופך האברבנאל את השאלה עצמה לתשובה. מטרת המשלחת להוכיח שאם ה' הבטיח שיקשה את ליבו, בהכרח שסיחון ינהג כך.

מתוך עיון מקדים בסוגיה נוספת, נציע הסבר חלופי.

ג. כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ

תופעת 'קישוי הלב', סותרת, לכאורה, את יסוד הבחירה החופשית. הרמב"ם ביאר שהדבר נועד למניעת אפשרות תשובה מהרשע עד שיאבד בחטאו, והביא לכך מספר דוגמאות:

"...לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו... נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו, ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר 'שלח ועשה תשובה' וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא אין אתה משלח?... כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו, וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר כי הקשה ה' א-להיך את רוחו ואמץ את לבבו, וכן הכנענים... וכן ישראל בימי אליהו..." (רמב"ם הלכות תשובה ו', ג')

הרמב"ם מציין שמשה פנה לפרעה למרות שידע ששליחותו תיכשל, על מנת להודיע לבאי עולם את העונש של מניעת התשובה. את אותו עיקרון מיישם הרמב"ם גם ביחס לסיחון. נמצא, שדעתו קרובה לדעת האברבנאל, לפיה הפנייה לסיחון נעשתה תוך ידיעה שתיכשל. אלא, שהרמב"ם מוסיף נימוק מדוע דווקא כאן יישם ה' התנהלות שכזו – עקב רשעותו של סיחון.

אולם, תשומת לב שבכל המקרים שהרמב"ם מזכיר, הכתוב מכיר בחטאי הנענשים[4], אך ביחס לסיחון הכתוב שותק. לפי דרכו נאלץ הרמב"ם להשלים את החסר ולבאר, שסיחון אף הוא נענש לגודל חטאו, על אף שבכתוב אין לכך רמז[5].

ד. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר

המשלחת לסיחון אינה המשלחת הראשונה ששולח עם ישראל לעמי האזור. באופן כללי, שליחת משלחת פיוס יכולה להתפרש כגישה מוסרית, המבכרת יישוב מחלוקות בדרכי נועם. מאידך, היא עלולה להיתפס כהבעת חולשה. הכתוב אמנם מנמק את מעקף אדום מצד האחווה, אך לא בטוח שכולם הבינו זאת כך.

ממילא, נוצר פתח לערעור על חוזקו של העם וא-לוהיו, שיש צורך לעקור בהזדמנות הראשונה. יתכן שהמשלחת לסיחון נועדה למטרה זו. על אף שמצדו של משה לא היה בה טעם, אך נגד עמי הסביבה היה בה צורך חשוב. ניתוח שכזה העלה רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, תוך ששילב בכך הסבר משלו לקישוי ליבו של סיחון:

"וזה כשציוה למשה שישלח מלאכים אל מלך אדום לאמר לו נעברה נא בארצך, וכשלא אבה אבל יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, צוה השם לנטות מעליו, וכשראה זה סיחון, חשב מחשבות להתעולל עלילות ברשע ולומר שהצלחת ישראל לא היתה בהשגחה מהשם יתברך, אחר שראה אותם נוטים מעל מלך אדום ומעל מלך מואב כמו שבאר יפתח, ואז אמר בלבו לא נופל אנכי מאלו, ולזה נתחזק לבו ויצא לקראתם למלחמה, ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו, ואלו לא שלח מלאכים אל מלך אדום לא היה סיחון מתחזק לצאת למלחמה לקראתם מפני פחד ה', והיו צריכים זמן רב לכבוש את כל ארצו, וזה היה ענין קושי הלב שכתוב עליו כי הקשה ה' וגו', למען תתו בידך"  (ספר העיקרים ד', כ"ה)

אמנם הוא איננו מזכיר את המשלחת לסיחון, אך ניתן להבין שאף משלחת זו נועדה להמשיך ולהשלות את סיחון כדי לאמת בעיניו את קריאת המפה הצבאית שלו. כך נוצר מצב שסיחון שש אלי קרב, עד למפלתו (שכמובן הפריכה את ניתוחו).

לדידו של בעל העקרים, 'קושי הלב' אינו בהכרח עונש על חטא, אלא 'משקל נגד' שמטרתו לאזן מציאות, המוטה מלכתחילה לצד השני. סיחון לא היה מסוגל ליישם את בחירתו החופשית, לאור אירועים מהם עלה כי לא יתכן להתנגד למהלכי ה' במציאות. הוא נזקק לסיוע בידי שמים לאזן השפעת מאורעות אלו, ולהחזירו לנקודת האמצע, ממנה יוכל לממש את בחירתו החופשית. מנקודת אמצע זו, בחירתו העצמית להכות בישראל היא שהובילה למפלתו.

ברקע הדברים מרצדת השוואה בין סיחון לפרעה, הבאה לידי ביטוי מובהק בנקודות הבאות:

• מספר פעמים ה' התערב בהלך מחשבתו של האדם, על מנת לחזק את רוחו או ליבו בכיוון מסוים. אמנם, השימוש במילה "להקשות" ייחודי רק לגביהם (שמות ז', ג', דברים ב', ל').
• מערכות אלו זהות בהשתלשלותן. בשלב הראשון, משלחת מעם ישראל עותרת למלך זר. הבקשה נתקלת בסירוב, בעוד הכתוב יודע לנמק אותה כתוצאת התערבות ה' בהחלטת המלך. בשלב השני הגלגל מתהפך. העם משיג את מבוקשו, בעזרת צור ישראל, והמלך הסרבן נמחק מדברי ימי עולם.

נראה, שהרמיזה להשוואה בין פרעה לסיחון, מובילה אותנו להבחין דווקא בפער ביניהם. הביטוי "להקשות" מופיע בשניהם, והשתלשלות האירועים אכן זהה, אך בכך ההשוואה תמה. במצרים היה זה הקדוש ברוך הוא שהתנהל באופן סותר כביכול, בצורה מפורשת. הוא מצווה על משה לפנות לפרעה, בה בשעה שהוא מצהיר שהקשה את ליבו, והבקשה לא תיענה. אך לגבי סיחון, הניסיון לצייר התנהלות שכזו היא פיקטיבית. ה' אמנם הבטיח את הניצחון על סיחון, אך לא התייחס להקשיית ליבו. הפנייה לסיחון, כמו גם הנימוק לסירובו מפאת קישוי לב מכוון, נעשים בידי משה, ללא אישור משמים.

מסתבר, שהדבר הנכון לומר הוא שמשה מבקש ליצור בצורה מלאכותית תפאורה זהה לזו שעמדה ברקע האירועים עם פרעה.

ננסה לרדת לעומקם של דברים, תוך שימת לב לביטוי נוסף, "אנשי המלחמה".

ה. אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה

במהלך סקירת האירועים מתאר משה את חילוף הדורות במשך שהותם במדבר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה... עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד: וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם: וְגַם יַד ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם: וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם"  (ב', ט'-ט"ז) [6]

מפתיע שהתורה בוחרת לאפיין את דור המדבר דווקא כ"אנשי המלחמה". המגיה ברשב"ם טען שהכתוב מרמז למלחמה מסוימת:

"אנשי המלחמה - בני עשרים שנה יוצאי צבא. ואני הצעיר אומר אנשי המלחמה היו אותם שנאמר בהם ויעפילו לעלות אל ראש ההר, כמו שאמר ותחגרו איש [את] כלי מלחמתו, ומשה אמר להם אל תעלו ואל תלחמו... ולפיכך קורא אותם 'אנשי המלחמה' ואינו אומר 'אנשי מלחמה' סתם, כי אם אנשי המלחמה הידועים לנו, שעברו על פי הקדוש ברוך הוא" (רשב"ם ב', י"ד)

דור המדבר מכונה "אנשי המלחמה" דווקא בהקשר ייחודי זה, בשעה שבניו נקראים להמשיך במשימת כיבוש הארץ, מהנקודה בה קרסו אבותיו. מסתבר שהדיה של טראומת המפלה הדהדה בעם זמן רב לאחר מכן:

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַ-ה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה"   (במדבר כ"א, א'-ג')

נראה שהעם מתייחס למלחמה זו כ'חוויה מתקנת', ולכן בחר להנציח את שם המקום בשם זהה למקום בו נחל מפלה צורבת[7] (במדבר י"ד, מ"ה; דברים א', מ"ד –  "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה"). ברם, למרות הניצחון, יש לזכור כי הוא הושג ב'מלחמת גומלין', בעוד במערכה הראשונה שוב הפסיד העם.

העימות הבא עם עמי הסביבה הגיע בדמות אדום, עמון ומואב. לעיל ראינו, שספר העיקרים ביאר את ההתנהלות הרופסת מול עמים אלו ככזו שנועדה לשכנע את סיחון בחולשת עם ישראל. אמנם, יתכן שפרשנות זו נתנה את אותותיה גם בקרב העם עצמו, כפי שאכן כתב הרשב"ם:

"כתב במואב 'אל תצר את מואב', וכן בבני עמון 'אל תצורם'. כל האזהרות הללו הוצרך משה להודיע עכשיו פן ירך לבבם לאמר 'אם רצון הקדוש ברוך הוא לתת לנו נחלה ויכולת בידו, למה לא הוריש לנו אלה האומות שעברנו דרך עליהם?' לכך הודיעם עכשיו שהקדוש ברוך הוא לא חפץ בדבר, שהרי נתנה הקדוש ברוך הוא להם" (רשב"ם ב', ה')

לדבריו, רק כעת, במהלך הנאום בדברים, נחשפים בפני העם השיקולים מאחורי עקיפת עמון ומואב. ממילא באותה נשימה הוא מצדיק תמיהה אפשרית מצד העם על פשר העניין, בזמן התרחשות האירועים.

נמצא, כי טרם המלחמה עם סיחון, צרובים בזיכרון הלאומי 'מפלת חורמה', מלחמת הכנעני (שתיקונה מעיד על עומק צלקת ''חורמה') ומעקף מואב ועמון. התוצאה עליה מצביע רשב"ם הינה, שכוח ההרתעה של עם ישראל התפוגג לא רק בעיני העמים מבחוץ, אלא חלחל גם לתודעת העם פנימה. ננסה לראות כיצד עובדה זו מקדמת אותנו בדיוננו.

ו. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים

בתחילת הסיפור פונה ה' למשה:

"קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" (ב', כ"ד-כ"ה)

צמד המילים 'רוגז' ו'חיל' מוכר לעם משכבר הימים

"שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ"  (שמות ט"ו, י"ד-ט"ז)

השימוש במטבע לשון זהה, רומז למשה כי ה' מודע להתדרדרות בכוח ההרתעה של העם. לכן, הוא מבקש כעת להשיב אותו לתוקפו בעבר.

מצויד בקריאת כיוון זו, מבקש משה בכוונה תחילה לחקות תבנית אירועים מוכרת לעם, כדי שתוביל אותו למסקנה המבוקשת. הוא יוזם משלחת, ואת הסירוב המשפיל הוא מתרץ בקישוי הלב. תבנית זו מוכרת לעם, ומלמדת שגם כנדמה ש-ה' נעלם, הוא נוכח מאחורי הקלעים[8]. הבנה זו חשובה לעם כהכנה לאתגרים במלחמות כיבוש כנען.

הוכחה לדברינו נמצא בקטע העוקב:

"וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" (ג', א'-ב')

מפליא שבתום מלחמת סיחון, המלחמה בעוג מצטיירת רק כ'עוד מלחמה', בעוד מילות ההרגעה למשה, מלמדות דווקא על חוזקו של האויב. לדברי ספר העיקרים, החלטת סיחון לצאת מעירו לקרב בשטח פתוח, הושגה לאחר תכנית אירועים מחושבת היטב, שתוארה כהקשיית ליבו. אם כך, קשה להבין מדוע הכתוב מתייחס בשלוות נפש לאותה החלטה מצד עוג היוצא למלחמה באדרעי. אדרבה, לאחר שראה במפלת סיחון, ההיגיון הצבאי היה אומר להתבצר, ואם הוא החליט לצאת, היה מקום נרחב לפרש זאת כ'קישוי ליבו'. מאידך, לדברי הרמב"ם נצטרך לקבוע שלא היה רשע כסיחון, אך כבר הערנו שכל היבט זה, נעלם מהכתוב[9].

נראה, אפוא, שמצידו של הקדוש ברוך הוא מלחמת סיחון דומה למלחמת עוג. ההבדל ביניהם נוצר מהתנהלותו השונה של משה ופרשנותו שלו לאירועים. משה מנסה להפיח משמעות רוחנית במפלת סיחון, כחיקוי לנפילתו של פרעה. כך הוא מבקש לדלג על דור המדבר ולהתחבר מחדש למסלול המקורי ממצרים לארץ המובטחת[10].