השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת וישלח ה'תשפ"א. סיכם שמואל פוקס, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לקובץ וורד>>

***

פתיחה

שתי פרשות מוקדשות במידה רבה למערכת היחסים בין יעקב ועשו, פרשת תולדות ופרשת וישלח, וביניהן חוצצת פרשת ויצא שבמהלכה יעקב בורח מעשו ויוצא מהארץ.

משתי הפרשות מצטיירות שתי תמונות שונות בתכלית על הקשר בין האחים: פרשת תולדות רצופה מתחילתה עד סופה בסיפור המאבק והמלחמה ביניהם – החל בלידתם, עם "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" (בראשית כ"ה, כו), המשך בסיפור מכירת הבכורה, וכלה בגניבת הברכות.

מפרשת וישלח לעומת זאת, עולה רושם שונה בתכלית. למרות פחדו של יעקב מעשו, הוא מנסה ליצור אתו קשר – הוא שולח לו מלאכים ומתנות, ולאחר מכן אף נפגש עימו פנים אל פנים, כשהוא מציג את עצמו ככפוף אליו. השינוי איננו חד צדדי וקיים גם מצידו של עשו – אחרי הפגישה החמה הוא מציע ללכת יחדיו באותה הדרך, ושיישמר קשר בין המחנות שלהם באופן כזה או אחר. מה אם כן עומד בבסיס ההבדל? מה נשתנה בין פרשת תולדות לפרשת וישלח?

 

תשובתו של עשו

כדי לענות על כך, דומה שיש להבין את ההבדל במסגרת שינוי רחב יותר שעובר עשו. במילים אחרות, נראה שתיאורו של עשו במהלך המפגש עם יעקב מאפיין כנראה מהלך כללי יותר, שבמסגרתו עשו הטיב את דרכיו במידה כזו או אחרת.

רמזים לכך אנחנו רואים לגבי זהות נשותיו. כזכור, עשו נישא לראשונה פרשת תולדות, אז נאמר כך:

"וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה". (בראשית כ"ו, לד-לה)

סלידתם של יצחק ורבקה מהנשים שבחר עשו מפורטת היטב בסוף הפרשה:

"וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים". (בראשית כ"ח, מו)

לעומת זאת, במסגרת תיאור "תולדות עשו" שבפרשת וישלח מתקבלת תמונה די שונה:

"עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת". (בראשית ל"ה, ב-ג)

שמה של יהודית בת בארי כלל לא מוזכר, ואנחנו פוגשים אישה חדשה – אהליבמה – מבנות החיווים (ולא החיתים, שמהם הגיעו שתי הנשים הראשונות). בנוסף, על לקיחת עשו את בת ישמעאל מסופר לנו כבר בסוף פרשת תולדות, אך כאן היא נקראת "בָּשְׂמַת" ולא "מָחֲלַת" (בראשית כ"ח, ט) – ואילו בָּשְׂמַת המקורית, "בַּת אֵילֹן הַחִתִּי" (בראשית כ"ו, לד), נקראת כעת "עָדָה" (בראשית ל"ו, ב). מה פשר הדברים?

נדמה שבעקבות מורת רוחם של הוריו, החליט עשו להרחיק את נשותיו הקודמות: את יהודית בת בארי הוא גירש, ואילו את בת אילון הוא לא יכול היה לגרש – שכן היא כבר הולידה לו את בכורו, אליפז – אך היא הפסיקה להיות האישה המרכזית המכונה "בָּשְׂמַת", ונקראה מאז "עָדָה", כלומר מי שהוסרה והועברה ממקומה.[1] במקביל, עשו לוקח אישה ממשפחת אברהם וקורא לה "בָּשְׂמַת", על מנת להראות שהיא כעת האישה החשובה. כמו כן, עשו עוזב את החיתים יושבי הארץ, ומתחבר אל החיווים יושבי הר שעיר.

 

יעקב: על הפיוס ועל הכניעה

כל זה מסביר את התנהגותו של עשו בפרשתנו, ואת השינוי הגדול שעשה. אך מה היחס למעשי יעקב? מצינו בחז"ל התייחסויות סותרות. מחד גיסא, היו מדרשים שמתחו עליו ביקורת חריפה – גם על עצם המפגש עם עשו, וגם על הכניעות המוגזמת שבה התנהל:

"'וישלח יעקב'... ר' יהודה בר' סימון פתח: 'מעיין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע' (משלי כה כו): כשם שאי איפשר למעיין להרפס ולמקור להשחת, כך אי איפשר לצדיק למוט לפני רשע. וכמעיין נרפס ומקור משחת, כך צדיק שממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'.

רב הונא פתח: 'מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו'... כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך והייתה משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'". (בראשית רבה [תיאודור-אלבק] וישלח ע"ה)

גם מלשונות המקרא עצמם עולה יחס מאוד כנוע של יעקב לעשו:

"וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי". (בראשית ל"ב, כא)

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי". (שם ל"ג, י)

יעקב פונה אל עשו כאילו הוא, להבדיל, א-להים (כפי שהוא אומר במפורש), ובהחלט מובנת ביקורתו של ר' יהודה ברבי סימון במדרש על "צדיק שממיט עצמו לפני רשע".

לעומת זאת, היו שדרשו את מעשיו של יעקב לשבח. כך למשל בזוהר על הפרשה:

"אלא אמר יעקב: ידענא דעשו חייש ליה ליקרא דאבא ולעלם לא ארגיז קמיה, והא ידענא הואיל ואבא קיים לא מסתפינא מניה; אבל השתא דאבא קאים בעינא לאתפייס עמיה. מיד: 'וישלח יעקב מלאכים לפניו'".[2] (זוהר וישלח קסו.)

לא רק שהזוהר איננו רואה במעשיו של יעקב חנופה (גם אם לגיטימית), אלא שעולה ממנו שיש כאן מעשה ראוי של יעקב, משום שעליו לפייס את אחיו על גניבת הברכות.

בנוסף לדברי הזוהר, ניתן לדבר גם על דברים טובים נוספים שיצאו מעשו: בהקשר זה אפשר לציין את דברי חז"ל לפיהם ראשו של עשו קבור במערת המכפלה (סוטה יג.), ואף לתורתו העצומה של ר' מאיר – מגדולי התנאים – שיצא מזרעו של עשו (גיטין נו.).

מהו אם כן היחס הנכון לעשו – האם הפיוס והמפגש עם עשו היו חיוביים, או שזו הייתה כניעה מיותרת? מה הפתרון לסתירה בין המדרשים?

 

הפתרון: פיוס ללא כניעה

מסתבר שאין כאן סתירה כלל, ופשוט יש להבחין בין שני עניינים שונים: הפיוס כשלעצמו הוא טוב ומבורך, אך ההתרפסות היא בעייתית ומגונה. ראוי וכדאי שיעקב ועשו ישלימו, אך לא שזה לא יקרה מתוך נמיכות קומה, כניעה ובקשת מחילה.

לדברים הללו יש השלכות גם במציאות ימינו: עם הניסים שעשה ה' עימנו בתקומת המדינה ובהתבססותה, רבים מאוד מהנוצרים לגווניהם שינו את עמדותיהם כלפי היהדות ומדינת ישראל, והם מציעים לנו הכרה וכבוד, אם לא תמיכה נלהבת של ממש.

התהליך כשלעצמו טוב ורצוי, ואנחנו מקדמים בברכה את הפיוס המיוחל בין ישראל לאדום. עם זאת, עלינו להקפיד שהוא לא יקרה מתוך נמיכות קומה שלנו, הכנעה והתרפסות כלפיהם – אלא מתוך תודעה גאה ובוטחת של ישראל, ששרו של עשו הודה לו וברכו.