וישלח | היכולת להיאבק

א. מדוע עשיו לא פוגע ביעקב?

בתחילת פרשתנו אנו מגיעים לפרק האחרון בסאגה המתמשכת של ההתמודדות בין יעקב לעשיו, שראשיתה בפרשת תולדות. הפרשה פותחת בחרדה גדולה האוחזת ביעקב לקראת המפגש:

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ..." (ל"ב, ח')

חרדה זו מובילה אותו להכנות מרובות ומדוקדקות, כדי להתמודד עם הסכנה הקיומית: פיצול המחנה, תחינה ל-ה' להצלה ומתנות מופלגות לעשיו (שם, ח'-כ"א). למרבה ההפתעה, כאשר עשיו פוגש ביעקב, לא מתרחש דבר מכל חששותיו של יעקב. הפער בין עוצמת החרדה וההכנות למפגש, לבין הרוגע במפגש עצמו, מעורר את הצורך לנסות ולהבין מה באמת התרחש שם, בין האחים^[1].

ניתן לטעון כי אכן הכנותיו של יעקב עמדו בעזרו וגרמו להיפוך המגמה – תפילתו של יעקב, המתנות הרבות שנשלחו לעשיו וכן ההשתחוויות לפניו, גרמו לעשיו לשנות את תכניתו^[2].

אולם, קיים כאן גורם נוסף. בין סיפור ההכנות של יעקב למפגש לבין המפגש עצמו, מגיח לפתע סיפור מפתיע – המאבק עם המלאך. כפי שכבר הראו פרשנים, מיקומו של סיפור זה ותוכנו מעיד כי הוא קשור בקשר הדוק למפגש בין יעקב ועשיו^[3]. כמו כן קיימות הקבלות ברורות בין הסיפורים. כך למשל, בסיום המאבק עם המלאך נאמר:

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים" (ל"ב, ל"א)

במפגש עם עשיו, נוקט יעקב בלשון דומה:

"...כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים..." (ל"ג, י')

יעקב מזכיר לעשיו כי המפגש עמו מזכיר לו את המאבק שהיה לו אמש עם המלאך. הקבלה זו הובילה את חז"ל, לעמוד על זהות המלאך שנאבק עם יעקב:

"שרו של עשו היה, הוא דהווה אמר לה – 'כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני'" (בראשית רבה ע"ז, ג' [וכן ברש"י ל"ב, כ"ה])

פרשנות זו נראית במבט ראשון דרשנית, אך היא מכוונת לפשט המקרא. רגע לפני המפגש הקונקרטי עם עשיו, יעקב מתמודדת עם דמות פלאית הקשורה באופן כלשהו לעשיו. מאבק זה קשור למפגש בפועל עם עשיו המופיע מייד אחר כך.

עדיין יש לברר מהו אופי הקשר בין שני הסיפורים וכיצד המאבק עם המלאך משפיע על המפגש הממשי. 

ב. הרקע למאבק עם המלאך

במאבק עם המלאך, אנחנו נפגשים עם יעקב אחר, שלא הכרנו קודם – יעקב שנאבק ומתמודד ישירות.

לפני שנפנה למאבק עצמו, ראוי לתת את הדעת על הרקע שהוביל לכך. יעקב הצעיר נטה לפאסיביות, לחולשה ולהימנעות ממאבקים ישירים. "איש תם ישב אהלים" (כ"ה, כ"ז) שאינו מעז להתמודד ישירות מול אחיו ומנסה לפעול 'מאחורי הגב', בדרכים עקלקלות. דפוס זה החל עוד בלידתו והוא עיצב את שמו:

"...וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (כ"ה, כ"ו)

מובן שאין כאן תיאור טכני, אלא קביעת מהותו של יעקב, העוקב מאחורה ואינו מסוגל להתמודד פנים אל פנים.

לאחר מכן אנו נפגשים עוד פעמיים בדרך זו של יעקב מול עשיו – במכירת הבכורה ובגניבת הברכות. היטיב לתאר זאת עשיו עצמו, תוך שהוא דורש את שמו של יעקב:

"וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (כ"ז, לו')

בעיוננו לפרשת ויצא, תיארנו את התהליך שעבר יעקב מאז, דרך ההתמודדות שנכפתה עליו בבית לבן. יעקב של סוף פרשת ויצא אינו יעקב של סוף פרשת תולדות. הוא כבר מעז לעמוד מול לבן ולהוכיח אותו על העוולות שעשה לו (ל"א, ל"ה-מ"ב).

אמנם בתהליך הבריחה מלבן יעקב עדיין השתמש בתחבולות וברח בגניבה, בלילה, כאשר לבן הלך לגזוז את צאנו (שם, י"ט-כ'). גם התוכחה הישירה שנאמרה על ידו ללבן התרחשה רק בסוף הסיפור, לאחר שלבן רדף אחריו וחיפש את התרפים. זה נראה יותר כהתפרצות רגשות ולא כעמידה מתוכננת ומחושבת אל מול פני האויב. יעקב עוד לא מעז ללכת ישירות ולהתמודד.

אולם בתחילת פרשתנו, אנחנו עדים לקומה הנוספת שנבנית אצל יעקב. הפעם יעקב לא מנסה להתגנב בלילה ולהתחמק מהתמודדות עם עשיו. יתירה מכך, הוא זה שיוזם את האינטרקציה עמו, דרך שליחת המלאכים (ל"ב, ד'-ה'). גם לאחר חזרת השליחים, יעקב לא יושב בחיבוק ידיים או מנסה להתחמק מן המפגש, אלא מתכונן אליו ככל יכולתו. לראשונה, יעקב מוכן למפגש פנים אל פנים ולא דרך אחיזה בעקב.

החידוש במפגש באופן הזה, מעסיק את יעקב כבר בשלב ההכנות וגורם לו להכין את המנחה לעשיו:

"כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי" (ל"ב, כ"א)

ארבע פעמים מזכיר כאן יעקב את ה"פנים", בהטיות שונות. ניכרת החרדה שלו ממפגש כזה, ממנו נמנע עד כה. החרדה גורמת לו ליצור מפגש הדרגתי עם עשיו – קודם הוא יכפר את פניו דרך המנחה ורק אחר כך הוא יעז להיראות את פניו. המפגש פנים אל פנים כה חדש ליעקב, עד שהוא נדרש להתכונן ולהכין אותו היטב. רק לאחר ההכנות, כאשר יעקב הראה כי הוא מוכן ומזומן למפגש הישיר עם עשיו, מזמן לו ה' את המלאך.

כדאי לשים לב להבדל בהשגחה הא-לוהית על יעקב כאן ובמפגש עם לבן. כאמור, אז יעקב היה נראה פחות בשל. לכן, ההתערבות הא-לוהית הייתה בהתאם – ה' נכנס לתמונה מול לבן ופותר ליעקב את הבעיה, כאשר הוא מזהיר אותו לבל יתקרב ליעקב (ל"א, כ"ד). אולם כעת יעקב נראה בשל יותר ובהתאם ההתערבות הא-לוהית פוחתת. ה' לא מופיע בחלום הלילה לעשיו ומזהיר אותו לבל יתקרב ליעקב אלא שולח מלאך, הדורש מיעקב להתמודד בעצמו. יעקב נדרש להתמודד מולו דרך מאבק וכך לבחון האם באמת עומד בפנינו אדם אחר, או שמא דפוסי יעקב והעקב עדיין כאן.

התזמון של המאבק עם המלאך אינו מקרי. לאחר כל ההכנות הרבות, לפתע יעקב קם באמצע הלילה ומחליט להעביר את כל משפחתו מעבר ליבוק:

"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק" (ל"ב, כ"ג)

הקימה ומעבר הנחל באמצע הלילה נראית מוזרה ולא קשורה לכל ההכנות למפגש, שנראו עד כה מסודרות ומחושבות. העברת משפחה גדולה את הנחל באמצע הלילה נראית יותר כפעולה חפוזה הנובעת מחרדה. ייתכן כי ברגע האחרון יעקב החליט לחמוק מהמפגש, באישון ליל, דרך שינוי מהיר ומבלבל של מקום המשפחה. יעקב משתמש שוב בשיטה שעבדה לו עם לבן, לברוח בכסות החשיכה.

אך כעת ה' מצפה ממנו ליותר. הוא לא מוכן להמשיך לתת ליעקב לחמוק מהתמודדות. מלאך מוזנק למערכה וברגע האחרון, כאשר רק יעקב נותר לבדו (שם, כ"ה) ועוד לא הספיק לברוח, הוא דורש מיעקב להתמודד ישירות.

ג. המאבק

המאבק אמנם נכפה על יעקב, אך הוא אינו מנסה להתחמק ממנו ואינו נכנע. לראשונה הוא מתמודד עד הסוף, עד "עלות השחר" (שם, כ"ה). יש בכך סמליות – אי אפשר עוד להסתתר באחורי תחפושת או מאחורי הלילה. המאבק של יעקב יהיה כעת באור יום. כעת, במאבק זה, יעקב מעז לבקש את הברכה – באופן ישיר ולא ברמאות כפי שהיה בעבר:

"...וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (ל"ב, כ"ז)

כפי שפירש רש"י:

"הודה לי על הברכות שברכני אבי שעשו מערער עליהם" (רש"י שם)

במהלך המאבק, יעקב נפגע ב'כף ירכו'. הפגיעה במקום זה מזכירה את העקב מפורסם של עשיו, אותו החזיק יעקב בעת לידתם. כביכול, המלאך מנסה לומר לו כי כעת כף הירך יהיה מנוטרל. לא עוד אחיזה עקמומית בעקב או במקום תחתון רגיש אחר – מכאן ואילך יעקב יידרש למאבקים פנים אל פנים.

בהתאם לכך, מתבקש להחליף את שמו של יעקב המזכיר את ה"עקב". מכאן ואילך יתווסף לו שם אחר, הקשור ביכולת החדשה שנרכשה – להיאבק:

"וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (כ"ט)^[4]

ד. המאבק עם המלאך והמפגש עם עשיו

לפי חלק מן הפרשנים, המאבק של יעקב והמלאך הסתיים בניצחון של יעקב על "שרו של עשו", מה שגרם לכניעת עשיו במפגש המציאותי^[5]. לפי פרשנות זו, ההכרעה במאבק הרוחני הובילה לכניעה במימד הפיזי. אולם, קיימים כמה קשיים בפרשנות זו.

ראשית, לא נראה שהמלאך נכנע ליעקב – דווקא יעקב יצא צולע מן המפגש. אמנם, יעקב הצליח להוציא ממנו את הברכה, אך אין כניעה ברורה של המלאך במאבק. זה נראה יותר כמו 'תיקו' – האחד נפגע בירך והשני נאלץ לתת ברכה. יתירה מכך, אנו לא רואים במפגש הממשי בין האחים רמז מצד עשיו, כי המאבק עם המלאך הוא זה שגורם לו לחבק את יעקב^[6]. במפגש אין כלל סימני כניעה אצל עשיו – הוא פשוט רץ אל יעקב, מחבק ומנשק אותו.

העובדה שאין כאן כניעה, מתחזקת מתוך ההשוואה להתמודדות של יעקב ולבן, שהזכרנו לעיל. שם, אכן מדובר על מודל של הכרעה רוחנית ואז כניעה פיזית. כאמור, ה' מתגלה אל לבן ומזהיר אותו לבל יתקרב ליעקב. זהו שלב ההכרעה במישור הרוחני-א-לוהי. לאחר מכן, לבן מגלה באופן מפורש סימני כניעה ליעקב, בשל הכרעתו בשלב הרוחני:

"יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (ל"א, כ"ט)

אולם בעימות עם עשיו, אנו לא מוצאים זכר למשהו דומה. עשיו לא אומר ליעקב כי הוא מעוניין לפגוע בו, אך בשל כניעת המלאך הוא מנוע מכך. לכן, נראה כי יש לפרש אחרת את היחס בין הסיפורים.

ה. המאבק בין יעקב ועשיו

אם נעיין במפגש יעקב ועשיו, לא נגלה כניעה מוחלטת ופשוטה של עשיו, אלא דווקא המשך ההתמודדות ביניהם. לאחר שלב החיבוקים והנשיקות, מתרחשים שם כמה ויכוחים, כאשר בכולם יעקב עומד על דעתו ולא מתפשר. בכל הוויכוחים, הוא יוצא מהם כאשר ידו על העליונה:

ויכוח א' – קבלת המתנות:

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָך:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי... קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ... וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (ל"ג, ט'-י"א)

ויכוח ב' -  הנסיעה המשותפת:

"וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים... יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (שם, י"ב-י"ד)

ויכוח ג'  - הצבת מלווים:

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי

וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי" (ט"ו)

קריאת הוויכוחים בין הצדדים מלמדת כי יעקב מלא בחשדנות עמוקה כלפי עשיו. הוא מתעקש על לקיחת המתנות, שכן הוא קורא את רחשי ליבו של עשיו ומבין כי כדאי מאוד שיהיה פיצוי על לקיחת הברכה. הדברים אף רמוזים בדבריו לעשיו "קח נא את ברכתי" – המתנות הללו הן תחליף לברכה.

יעקב אף דוחף להיפרדות מוחלטת בין הצדדים ולא מוכן להמשיך שום קשר, אפילו עם נציגי עשיו. הוא מצליח במאבקו ואכן הסיפור מסתיים כאשר עשיו הולך להר שעיר והוא הולך לסוכות (שם, ט"ז-י"ז).

אופי המפגש מזכיר את המאבק עם המלאך – גם שם היה מאבק ממושך בין הצדדים וגם שם התרחש ויכוח שבסופו מנצח יעקב:

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי..." (ל"ב, כ"ז)

כאמור, הניצחון על המלאך לא היה מוחלט. אך בתוך המאבק יעקב ידע לעמוד על שלו. לכן, נראה כי במקום מודל של הכרעה מוחלטת, מה שמתפתח אצל יעקב היא היכולת להיאבק ולהתווכח, מה שמוביל אותו להישגים חשובים ללא צורך בהימנעות ובריחה.

יעקב, לאחר שנות הנדודים והסבל אצל לבן, לומד לעמוד באופן ישר, להנכיח את עצמו, להיאבק ולהתווכח. הוא מפסיק לעבוד בתחבולות ובערמומיות. הוא גם לא הולך על מכה חזקה וניצחון ב'נוק אאוט'. הוא לומד לעמוד על שלו ולדרוש את הברכה המגיעה לו עוד בנבואה לפני לידתו (כ"ה, כ"ג). הוא גם לא רץ באופן פזיז לזרועות עשיו, כפי שהיה אצל לבן. יעקב נוקט במשנה זהירות ומנהל בחכמה ובאסרטיביות את הקשר עם עשיו, עד שזה נאלץ לוותר.

זוהי התכונה החדשה שהתפתחה אצל יעקב באותו לילה, מול המלאך – היכולת לעמוד על שלו בתוך הקשר, בלי לברוח או לתחמן.

מעניין לראות את הקשר המילולי בין הפועל "ויאבק", המופיעה במפגש עם המלאך,  לבין "ויחבק", המופיע עם עשיו^[7]. כאשר כל האירוע מתרחש במעבר "יבק" (ל"ב, כ"ג), הרומז על שני הפעלים. יעקב לא תופש את החיבוק של עשיו כמשהו תמים. החיבוק דווקא מזכיר לו אירוע דומה, שהתרחש לפני שנים רבות כשהגיע לבית לבן:

"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן... וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ" (כ"ט, יג')

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹוַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ" (ל"ג, ד')

אז יעקב עוד היה "איש תם". הוא האמין לטוב ליבו של לבן. את מפח הנפש שנגרם מאז, אנחנו זוכרים. מאז יעקב עבר תהליך של התבגרות בדרך הקשה. כאשר עשיו רץ לקראתו, מחבק ומנשק, הוא לא מתפתה לחשוב כי עומד מולו אוהב תמים. הוא מבין כי עשויה להיות כאן מזימה. אז הוא נכנס בתמימות לבית לבן. כעת הוא מתווכח עם עשיו, מתעקש להביא לו מתנות ומסרב למגורים משותפים. יעקב למד להיאבק, לעמוד על שלו ולשמור על נפרדות.

אם כן, נראה ששני המפגשים – עם המלאך ועם עשיו, מלמדים על שני צדדים של אותה התפתחות נפשית של יעקב. מול המלאך, יעקב מצליח ברמה הרוחנית ללמוד להיאבק. הוא עובר שינוי עמוק וזוכה לשינוי שמו לישראל. את אותה יכולת מאבק הוא ממשיך במפגש הממשי מול עשיו ומזימותיו. הוא לומד לקרוא את מחשבותיו של עשיו, להיזהר ולהיאבק על שלו. זהו יעקב-ישראל החדש, הנאבק, העומד "פנים אל פנים" וכך הופך להיות לראוי לברכות, מכוח עצמו^[8].

[עורך: אורי יעקב בירן]

[1] היה ניתן לטעון כי יעקב בעצם טעה בהערכת כוונותיו של עשיו ומראש הוא כלל לא התכוון לתקוף אותו. אולם אפשרות זאת נראית פחות סבירה, שכן השליחים של יעקב באו וסיפרו לו כי עשיו הולך לקראתו עם ארבע מאות איש. אם מדובר על פגישה ידידותית, אין צורך בכמות אנשים כזו. מה גם, שבמקומות אחרים ניתן לראות כי המספר ארבע מאות איש, מלמד על קבוצת לוחמים (שמואל א' כ"ב, ב'; שם כ"ה, י"ג). סביר גם כי השליחים לא סתם הלחיצו את יעקב, אלא תיארו את אופן ההליכה שלו ואת הציוד שאיתו, שהעלה את הסבירות למלחמה. כמו כן, הציפייה לפגיעה מצד עשיו קשורה עוד לדבריו המפורשים אודות כוונתו להרוג את יעקב, לאחר גניבת הברכות (כ"ז, מ"א).

[2] כך למשל גישתו של רש"י, שסבר כי נכמרו רחמיו של עשיו על יעקב בעקבות ההשתחוויות של יעקב לפניו (ל"ב, ד').

[3] הרב אלחנן סמט, המפגש הכפול בין יעקב לעשו (ראו במאמרו עוד הקבלות בין שני הסיפורים) וכן הרב פרופ' מרדכי סבתו, פגישת יעקב ועשיו, המעיין, תש"מ, ב', עמ' 1-9.

[4] השם 'ישראל', מצלצל דומה לשם 'שרה', שגם היא התאפיינה ביכולת המאבק, כפי שהתבטא בגירוש ישמעאל. שרה לא התחבאה ולא ניסתה להתחמק מן המאבק. יעקב נקרא לוותר על הדרכים העקלקלות ועל דרך אמו לנהוג במרמה ולאמץ את דרך סבתו, שהתמודדה חזיתית עם הבעיות המשפחתיות.

[5] בכיוון זה הלכו הרב סמט והרב סבתו (הערה 3), כל אחד בדרכו.

[6] הרב סמט היה מודע לקושי זה ולכן הסביר כי ההשפעה של המאבק על עשיו היתה מיסטית והוא לא שם לב להתרחשות שלה בתוכו. זו פרשנות אפשרית, אך אין לה רמז בפסוקים.

[7] ראו בדבריו הנפלאים של רש"י על כך שמאבק הוא מבטא סוג של קשר קרוב: 

"ויאבק איש - ולשון ארמי הוא בתר דאביקו ביה ואבק ליה מיבק לשון עניבה שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו" (רש"י ל"ב, כ"ה)

[8] רק מאבק ממושך ועמידה על שלו, מובילה בסופו של דבר את עשיו לוותר ולסגת מארץ כנען, כפי שניתן לראות בסוף הפרשה:

"וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" (ל"ו, ו')