וישלח | "לכל זמן ועת לכל חפץ... עת לחשות"

"לכל זמן ועת לכל חפץ... עת לחשות ועת לדבר". מתי היא העת לחשות? בצורה הפשוטה ביותר העת לחשות היא כל עת בה השתיקה תאפשר לשמוע את הזולת אשר יש לי מה ללמוד ממנו. אך בפרשתנו נראה שיש גם עת אחרת לחשות.
אחר מעשה האונס של דינה על ידי שכם בן חמור, אחיה שמעון ולוי הורגים את כל הגברים בעירו של שכם. כשיעקב שומע את אשר עשו בניו הוא מוחה בהם. יעקב טוען בפני בניו "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". יעקב מעלה שתי טענות בדבריו. הטענה האחת היא שמעשיהם של שמעון ולוי אינם עומדים ברמת הערכים והמוסר של בית יעקב, ובכך "עכרתם אותי בישב הארץ". טענתו השנייה היא פרגמטית. אתם הגבתם באגרסיביות ואלימות מול מעשה האלימות של שכם אך לא ברור שאם שכנינו ירצו להתאגד ולפגוע בנו מנגד נוכל לעמוד מולם ולהתקיים, הצבתם אותנו בסכנה. 
כנגד טענותיו של יעקב עונים האחים בפשטות "הכזונה יעשה את אחותינו". במילים קצרות אלו הם מגיבים לשתי טענותיו של יעקב. ראשית, איזה מעמד ואיזה כבוד יהיה לנו אם נשתוק מול הביזוי של אונס אחותנו. ושנית, איננו חוששים מול עמי הארץ הרי נהגנו כראוי להגנת והצלת כבוד אחותנו ולכן גם אם יתאגדו העמים נגדנו אלוקינו בעזרנו ויצילנו מידם. 
בנקודת זמן זו יעקב אינו מגיב לבניו. האם הוא מקבל את טענתם? ברור שלא. הרי בבואו לברך ולגלות נבואות עתיד לבניו לפני מותו חוזר יעקב ומוחה על התנהגותם של שמעון ולוי "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם". אם כן מדוע שותק יעקב בשעת מעשה? יעקב מבין שהמשך הדיון עם בניו הוא חסר ערך. הם אינם בוגרים ומנוסים מספיק להבין את דבריו. המשך השיחה תהיה שיחת חרשים אשר ההפסד בה יהיה מרובה מן הרווח. רק שנים אחר כך, אחרי ששמעון ולוי חוו את התפרקות המשפחה וכל הקשיים הנלווים לכך עקב מריבות ואלימות, יכלו הם להבין מה היא טענת אביהם וללמדה לבניהם. 
"עת לחשות" כאשר הצד מנגד אינו יכול להבין את דבריך, כאשר השיחה נהפכת לשיחת חרשים, וממילא גם לא יוכל הזולת לכבד אותך על דבריך. "ועת לדבר" כאשר יש הבנה בין הצדדים, כאשר השני מוכן לכבד ולהעריך את דבריך גם אם אינו מסכים איתם. אז ורק אז יש מקום לדבר ולהשמיע עמדות.