דילוג לתוכן העיקרי

ויגש | מנהיגותו של יוסף במצרים

קובץ טקסט

א. מבוא - מהי מטרת סיפור פעולות יוסף בשנות הרעב?

התורה מקדישה כשלושה עשר פסוקים בפרק מ"ז (יג-כו) לתיאור פעילותו המנהיגותית-כלכלית של יוסף במצרים בעיצומם של שנות הרעב - בקניית הקרקעות והאנשים, ביישובם מחדש ועוד. קשה להבין כיצד תיאור זה תורם להבנת הנושא העיקרי של ספר בראשית - תולדות בני ישראל, הן מבחינת היחסים הפנימיים בבית יעקב והן מבחינת ההתפתחויות ההיסטוריות שהביאו את גלות מצרים והתפתחויותיה. ניתן היה להמשיך בעלילה גם ללא הפסוקים הללו, ואכן, בתודעתם של רבים - ומן הסתם גם בתודעת כמה מכם, הקוראים שורות אלה - סיפור זה אינו מהווה מרכיב דומיננטי של הזיכרון ההיסטורי-מסורתי שלנו את ספר בראשית ותולדות ישראל.

ישנן כמה שיטות בין פרשנינו להבנת משמעותו של סיפור זה:
יש שראו בסיפור זה מופת של תכנון כלכלי בעת משבר, ורצו ללמוד ממנו על חכמתו של יוסף. אולם, אין זו דרכה של התורה לעסוק בבעיות שאינן מתחום המוסר, המצוות או ההיסטוריה, ובנוסף לכך - קשה להניח שסיטואציה חריגה של בצורת כמו זו יכולה להיות אבטיפוס לחיקוי והעתקה.

אחרים (ראו את דבריה של נחמה לייבוביץ' בעיוניה על הפרשה[1]) הדגישו את היחס לכהונה המצרית, והבליטו את הניגוד בין מעמד הכהונה המצרי, עליו נאמר "רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה..." (מז:כב), לבין מעמד הכהנים בעם ישראל, עליהם נאמר "ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו..." (דברים י:ט); כלומר - בעוד שהכהן המצרי זוכה לפריווילגיה בנחלתו, לכהן שלנו אסור שתהיה נחלה מלבד השירות בקודש, וזאת כדי שלא תהיה זכותו כמשרת בקודש מקור ליצירת אליטה כלכלית ומקור לשחיתות.

שיטה נוספת (עיינו רמב"ן לפסוק י"ד) רואה את המסר של הסיפור בנאמנותו של יוסף לפרעה, שכן הפסוקים מדגישים שוב ושוב שיוסף מעביר את כל הרווחים 'ביתה פרעה' ואינו עושה לנפשו כלל. ייתכן אמנם שמסר זה עולה מן הפרשה, אך הוא איננו נראה כמטרתה העיקרית.

דומני שעיון יסודי יותר בפרשה, על רקע מיקומה והקשרה, יכול להביאנו למסקנה שונה לגבי תכליתו של הסיפור בנוגע לפעילות יוסף כמנהיג במצרים. נתבונן תחילה בפרשייה עצמה וננתחה ללא ניסיון להסיק מסקנה על מגמתה, ולאחר שיהיה בידינו הניתוח הספרותי נעסוק במטרת הסיפור.

ב. פעולותיו של יוסף כלפי המצרים

המסגרת הספרותית של הפרשייה

ראשית, נבדוק את מיקומה של היחידה הספרותית בתוך פרקים מ"ו-מ"ז, בהם מספרת על מעשי יוסף במצרים הרעבה (המסגרת מודגשת, והפרשיה עצמה באותיות רגילות):

פרק מ"ו
(כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן.
......

פרק מ"ז
(א) וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן.
(ב) וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה.
(ג) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ.
(ד) וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן.
(ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ.
(ו) אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי.
...........
(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.
(יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף.

(יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב.
(יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה.
(טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף.
(טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף.
(יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא.
(יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ.
(יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.
(כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.
(כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ.
(כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם.
(כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה.
(כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.
(כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.
(כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.
(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.
(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעְשֶׂה כִדְבָרֶךָ.
(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

הפסוקים הראשונים (מו:כח-מז:יב) והאחרונים (כז-לא) של הקטע, המודגשים, מהווים מסגרת לפרשייה, ויש לשים לב לתוכנה:

הפסקה המקדימה לסיפורנו - עוסקת בדאגתו של יוסף לאחיו ולבית אביו במצרים, וניצול מעמדו לטובתם.

כחלק ממסגרת הסיפור בחתימתו, בפסוק כ"ז, מסופר על האחזות משפחת ישראל בארץ גושן והתרבותם. אין ספק שהבאת פסוק זה כמסגרת לסוף הסיפור היא מכוונת ומתוכננת, שהרי פסוק זה יכול היה להופיע מיד לאחר פסוקים י"א וי"ב, המתארים את פעולתו של יוסף לטובת משפחתו; מיקומו לאחר מעשי יוסף כלפי המצרים יוצר, אפוא, מסגרת לסיפור, שכולה עוסקת בקורות בני ישראל במצרים. לפיכך, עלינו להבין את ניהולו המדיני-כלכלי של יוסף מתוך ההקשר של מעשיו כלפי משפחתו.

עקרונות הפעילות של יוסף

מהם השלבים השונים של פעילותו של יוסף? ניתן להבחין בהתפתחות הבאה:

1. בשלב הראשון קנו המצרים תבואה בכספם שנותר להם מרווחיהם בשנות השבע (מז:יד).

2. לאחר מכן קנו המצרים תבואות במקניהם(טו-יז). כך, למעשה, החלום הראשון של פרעה, חלום הפרות, בו לאחר שהפרות הדלות אכלו את הפרות הבריאות "לא נודע כי באו אל קרבנה" (מא:כא), התגשם בתוך החלום השני, חלום השיבולים, שכן השיבולים הרזות גרמו גם להעלמותם של השיבולים השמנות, וגם להעלמותם של הפרות השמנות, כלומר של המקנה.

3. בשלב הבא קנה יוסף את אדמותיהם של המצרים וממילא גם את עצמאותם(מז:כ). הם הפכו להיות מבעלי נחלות לאריסים של המלכות (ובלשונם - עבדים[יט]), כלומר - משמעות ההסכם שכפה יוסף על המצרים היא שבעל הקרקע מאבד את זכותו על אדמתו, ועובד בה כפועל שמרוויח שכר על עבודתו. בכך הפכה הקרקע כולה לאדמתו של פרעה, וכח שלטונו עלה מאוד. אמנם ממבט ראשון ההצעה של יוסף נראית נדיבה, שכן הוא מעניק לאריסיו המצרים שמונים אחוז מן התוצרת (כד), אך למעשה הרווח הנקי של האריס הרבה יותר נמוך, שכן חלק גדול של התוצרת נצרך לכיסוי ההוצאות של החקלאים ולכלכלתם הבסיסית.

4. בשלב הרביעי התורה מספרת כי "את העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (כא), כלומר יוסף מיישב מחדש את המצרים. מה בפועל הוא עשה? ניתן להבין זאת בשתי דרכים עיקריות:

א. יוסף בנה ערים או שכונות בערים והעביר לשם את העם, על חשבון ההתיישבות הכפרית. אם זו הכוונה, הרי שיש בכך המשך של המדיניות הריכוזית של יוסף, וביטוי של המגמה לנתק את בעלי האדמה מקרקעותיהם.

ב. יוסף יישב מחדש את המצרים על ידי פעולה של החלפת אוכלוסיות. לפי פירוש זה, המשפט "מקצה גבול מצרים ועד קצהו" מתייחס ליישוב עצמו, כלומר אנשים עברו לגור ממקום למקום, מקצה לקצה. מטרתה של פעולה זו היא השלמה מעשית של ההסכם הפורמאלי: לבעל הקרקע שאיבד את זכויותיו הפורמאליות יש עדיין זיקה רגשית כלפי אדמתו, אך לאחר שהוא עובר למקום אחר הוא תלוש לחלוטין, כגֵר בארצו הוא.

אם נסכם את התוצאות של פעולות יוסף, ניתן להעמידן על העקרונות הבאים:

א. ריכוז האוכלוסייה.

ב. אבדן העצמאות של בעלי הקרקעות.

ג. יצירת תלות מוחלטת בשלטון המרכזי.

ד. ניידות ותלישות.

ג. פעולותיו של יוסף כלפי אחיו

יעקב ובניו הגיעו למצרים חסרי כל זכויות. הם 'גרים'. מעמדו של הגר בעולם העתיק נמוך הוא, כפי שניתן לראות אצל אברהם, הנמצא במעמד של גר בארץ כנען (כג:ד) ומתקשה לקנות אפילו חלקת קבר לאשתו (שם ב-כ). הזכות לקניין קרקע היא זכות אזרחית שאיננה קיימת לגר שאינו 'אחוז' (מלשון 'אחוזה') בארץ. העובדה שהאחים נהנים מקרבתם ליוסף ומחסותו של פרעה מגנה עליהם ומאפשרת את קיומם בטווח הקצר. אולם, בטווח הארוך ברור ליוסף שאין די בכך: פרעה עלול לשנות את יחסו כלפיהם, יוסף עשוי לרדת מגדולתו, ובכל מקרה בשלב מסויים גם הוא וגם פרעה ימותו, ואז בני יעקב נשארים במצרים במעמד הבעייתי של גרים.

יוסף מבין שהוא מוכרח לבסס את מעמדם של אחיו מבחינה חוקית ומעשית גם יחד. בעורמתו, הוא עושה זאת בכמה שלבים:

1. תחילה הוא שולח את משפחתו לארץ גושן בלי לשאול את פרעה (מה:י, מז:א). יש לזכור אמנם כי פרעה הבטיח ליוסף "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים" (מה:יח), אך הוא לא הבטיח חבל ארץ מסויים.

2. לאחר מכן יוסף מכין את אחיו לבקשה מפרעה, שתבוא מצדם(מו:לא-לד).

3. בשלב השלישי (מז:א) יוסף מספר לפרעה שמשפחתו הגיעה, וכמסיח לפי תומו הוא מזכיר גם ש"הנם בארץ גשן" (שם).

4. בשלב הבא (שם ב-ד) יוסף מציג חמישה אנשים "מקצה אחיו", המספרים לפרעה על פרנסתם כרועי צאן ומבקשים לקבל זכות מגורים בארץ גושן המתאימה למרעה. מובן שפרעה יכול להשלים מדעתו את הטענה של יוסף ולהבין שניתוקה של ארץ גושן ממצרים התיכונה גם הוא נוח מפני ש"תועבת מצרים כל רועה צאן" (מו:לד). כעת, לא נותר לפרעה אלא להסיק את המסקנה המתבקשת מהבטחתו שלו ומבקשת יוסף ואחיו:

"במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גושן..." (מז:ו).

המילים "במיטב הארץ" מכוונות כלפי הבטחתו של פרעה "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים" (מה:יח), שתודות לעורמת יוסף פורשה כארץ גושן. נראה כי יוסף היה מעוניין גם בחבל ארץ שיש בו מידה של עצמאות ביחס לממלכה המרכזית.

אולם, צעדים אלה של יוסף אפשרו רק את התיישבותם של האחים, ועדיין לא את התאזרחותם ואת הצלחתם. מטרות אלה הושגו בעיצומם של שנות הרעב, בשלב הפעולה האחרון של יוסף:

5. יוסף דואג לכלכלת משפחתו. מן המצרים הוא לוקח כסף - ואת כל הכסף, ואילו ביחס לאחיו נאמר "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (מז:יב), כלומר - אין הוא דורש מהם כסף.

יש לשים לב לכך כי תיאורה של התורה יוצר סינכרוניזציה בין דאגתו של יוסף לאחיו לבין מצוקת הרעב: פסוק י"ג, הממשיך את פסוק י"ב שציטטנו זה עתה, אומר כי "ולחם אין בכל הארץ...ותלה ארץ מצרים..."; בתחילת הפסוק מופיעה ו' החיבור, ובנוסף לכך הפסוק כתוב בלשון הווה, כלומר הזמן אליו מתייחס הפסוק הוא הזמן של התיאור הקודם, בפס' י"ב, של יוסף הדואג לאחיו. לפיכך, משמעות שני הפסוקים והיחס ביניהם מובנת כאילו כתוב: "יוסף כלכל את משפחתו לחם...ובאותו זמן לא היה לחם במצרים מפני הרעב". אמנם יוסף אינו נותן לאחיו מזון ללא הגבלה - יש להם קצבה מוגדרת, והתורה מדגישה זאת, אך הם אינם כלולים בתוכניתו הגדולה לשינוי המבנה הכלכלי של מצרים.

ד. שגשוג בני ישראל בגושן

התוצאה של מהלכיו של יוסף מתבקשת מאליה:

"וישב ישראל בארץ מצרים ובארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". (מז:כז).

שני תהליכים בעלי משמעות עוברים על משפחת יעקב:

א. התיישבות והיאחזות בגושן.

ב. ריבוי טבעי גדול.

כעת, נזכר בפסוקים שבסוף ספר בראשית ובתחילת ספר שמות, ונקרא אותם ברצף עם הפסוקים בפרשתנו:

(בראשית פרק מ"ז)
(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.
(יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף.....

(פרשיית קניית יוסף את המצרים ואת אדמתם)
(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

(בראשית פרק מ"ט)
(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹוקים אָנִי.
(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹוקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.
(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.

(שמות פרק א)
(ו) וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.
(ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם .

קריאת הפסוקים ברציפות יוצרת תמונה של התפתחות ברורה, שכאשר רואים אותה רק דרך נקודת המבט של הפסוקים בתחילת ספר שמות, כפי שקורה בדרך כלל, היא מובנת ללא הגורמים שלה, ואז היא מתפרשת כאירוע ניסי. לאמיתו של דבר, הריבוי של בני ישראל והתאזרחותם- היאחזותם בקרקע, הם תוצאה ישירה של מעשי יוסף:

בשלב הראשון השיג יוסף את ארץ גושן עבור אחיו, ולפי הכתוב "נתן להם אחזה" (מז:יא). בכך השתווה מעמדם, לפחות מבחינה פורמאלית, לאזרחים המצריים, אם כי יש להניח שעדיין גרותם הטילה צל על מעמדם.

השינוי הגדול ביחס למעמדם קשור בשנות הרעב, והוא מעניק לשנים אלו משמעות שלא שמנו אליה לב עד כה. בשנים אלה, שהיו שנות עוני ומצוקה עבור המצרים, המשיכו בני ישראל לשגשג; הם נאחזו בארץ והיא הפכה לנחלתם, בשעה בה אבדו האזרחים המצריים את אחוזותיהם והפכו לעבדים לפרעה. בכך הוטב מעמדם של אחי יוסף מאוד, ולמעשה הם הפכו לאזרחים מיוחסים כמו כהני מצרים, היחידים שהם בעלי נחלה[2]. גם תנאי המחיה הנוחים והיציבות היוו כנראה מצע נוח לריבוי טבעי מואץ, שבלט מאוד על רקע המצוקה המצרית. התורה מתארת התפתחות זו על ידי שימוש בריבוי פעלים:

בשלב ראשון: וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו ויפרו וירבו (מז:כז).

ברבות הימים: פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ (משמע לא רק בארץ גושן) אתם (שמות א:ז)

(הדגשתי את הפעלים שנוספו, המבטאים את הריבוי).

ה. תכלית סיפור פעולות יוסף בשנות הרעב

לאור ניתוחנו, ננסה לסכם ולחוות דעה על תוכניותיו של יוסף בפעילותו במצרים, ועל כוונת התורה בספרה סיפור זה:

א. מתברר שהרעב במצרים היה דווקא מקור ברכה לבני ישראל, תודות לפעילות של יוסף, ובעקבותיו אכן הפכה המשפחה לקיבוץ לאומי: "אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (נ:כ). פעולותיו של יוסף הן גורם מרכזי בתהליך זה, ובכך הפכה מנהיגותו בסיס ליצירתו הגשמית של עם ישראל.

רבים עסקו בהבדל שבין משיח בן יוסף לבין משיח בן דוד, ודעה מקובלת, שפיתח מאוד הרב קוק (אורות ישראל ו:ו, מאמרי הראי"ה, עמ' 95), היא שמשיח בן יוסף הוא המקור לגאולה הגשמית והלאומית של עם ישראל. לאור דברינו, אין ספק שליוסף בן יעקב יש אכן תפקיד מרכזי בהפיכתו של עם ישראל לעם, כלומר לציבור גדול החי בנחלה משלו (אך לא בארץ ישראל, אלא בגושן), על ידי פעולותיו שנעשו במקביל להטבת מעמדם של ישראל ולהרעת מעמדם של המצרים.

ב. בהמשך לדברים אלה, יש לחזור ולהתבונן בחלומותיו של יוסף. חלומו הראשון של יוסף היה חלום האלומות, ובו הוא חלם את עצמו כמי שמנהיג את המשפחה מבחינה כלכלית. בצעירותו, הובן החלום באופן בוסרי כמסמל את עליונותו הגשמית של יוסף; בבגרותו, הבין יוסף שההשגחה ייעדה לו תפקיד על אדמת מצרים כמנהיגה הכלכלי של המדינה - לאפשר את בית הגידול של שבטי ישראל באדמת מצרים הפורייה. החלום בישר ליוסף שיום יבוא ומעמדת מנהיגות הוא יוכל להעניק את הבסיס לצמיחתה של המשפחה ולביסוסה.

החלום השני קבע את מעמדו המלכותי-משיחי של יוסף לאורך ימים ושנים, בצד מלכות יהודה ובית דוד. כאן יוסף עומד מול השמש והירח והכוכבים שהם סמל למלכות ישראל (כמאמר ה' לאברהם: "הבט נא השמים וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך"[טו:ה]) והם משתחווים לו. פעולותיו של יוסף במצרים הקנו לו מעמד של מעין "מלך מייסד" כלפי שבטי ישראל, באשר הוא הוביל את המשפחה בפרוזדור שבין המצב השבטי למצב הלאומי. בכך הופך יוסף למעין אב רביעי או מלך ראשון בתולדות ישראל.[3] פעילותו של יוסף בפרשתנו היא לפיכך המשך להגשמת חלומותיו, כפי שביארנו בשיעור הקודם, מתוך תפישתם כייעוד ושליחות שנשלח אליה ע"י ה' : "לא אתם שלחתם אותי הנה - כי הא-לוקים". החלום הראשון שלח אותו להציל את המשפחה במצוקתה, ולבסס את קיומה הפיסי. החלום השני שלח אותו להכין את המצע לקיומה הלאומי, קיומו של עם ישראל. בכך מתברר עוד יותר הקשר הסבוך בין חלומות פרעה לחלומות יוסף עליו עמדנו בשיעור הקודם. פרעה סבר שיוסף פותר את חלומותיו עבורו, ומינה אותו להציל את מצרים. ואולם, יוסף ידע שחלומו של פרעה הוא רק חלק מהחלום הגדול - החלום שלו, ומינויו למשנה למלך מצרים לא נועד להצלת המצרים, אלא להצלת משפחתו והנהגתה.

ג. אולם, ייתכן מאוד כי התורה מספרת את הסיפור מסיבה נוספת, הרחוקה מאוד ממטרותיו של יוסף. בהמשך הסיפור, בפרשת שמות, נאמר כך:

"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו..." (א:י). המילים "רב ועצום" מתאימות למה שנאמר גם בתיאורה של התורה "וירבו ויעצמו..." (שם ז), כלומר - יש קשר בין התהליך שחולל יוסף לבין השנאה והחשש המצרי. הצלחת הפרוייקט של יוסף הייתה תלויה במידה רבה באישיותו ובמעמדו בבית פרעה. מותם של ה'פרעה של יוסף' ויוסף גם יחד, דירדר את מצבם של ישראל במצרים, וגילה את הקנאה והשנאה החבויות.

יש אומרים שאין מדובר רק במלך חדש אלא גם בשושלת חדשה, שהדיחה את השושלת המכונה ה'היקסוסית' שתמכה ביוסף ובבני ישראל, כנראה גם בגלל מוצאה השמי.

בין אם השערה זו נכונה ובין אם לאו, הסינדרום של התפתחות השנאה כאן הוא אבטיפוסי:

בני ישראל גרים בארץ לא להם.

הם זוכים לתנאי מחיה ומעמד תודות להצלחת מי מהם וקרבתו למלכות.

ההצלחה והסטאטוס הם חיצוניים ופורמאליים בלבד, וברגע שהגורמים האנושיים נעלמים (שינוי יחס, אילוץ חיצוני או מוות), מתהפכת ההצלחה כבומראנג לקנאה ושנאה רדומה מתעוררת.

הזרות הבסיסית בוקעת מתוככי הנפש החברה הסובבת, והופכת להיות מניע מרכזי של שנאה ורדיפות.

מובן שכל זה אירע נגד תוכניותיו ורצונו של יוסף, כפי שאירע ליהודים טובים ומצליחים שביססו את מעמד אחיהם בתפוצות במשך הדורות, שטובתם היוותה בדיעבד גורם של קנאה ושנאה. ייתכן שזו הכוונה העמוקה של הכתוב בספרו את הסיפור על יוסף.

ואם יוסף, שעורמתו הייתה יוצאת דופן בכשרונה, ודאגתו למשפחתו הייתה רבה; שהיה בידו כוח ושלטון כמעט ללא גבולות, והוא הפך את פני השיטה הכלכלית-אזרחית במצרים לטובתם של אחיו; אם הוא לא יכול היה למנוע את התהליכים האנטי ישראליים והאנטישמיים שהתפתחו במצרים - אז על אחת כמה וכמה שאין עם ישראל יכול להיפטר מגזירת גלותו וזרותו במקומות אחרים ובתנאים טובים פחות.

סיפורו של עם ישראל עם יוסף במצרים הוא סיפורה של הגלות היהודית הראשונה, שכלולים בו המאפיינים העיקריים של הגלויות ושנאת ישראל שיבואו בעתיד.

 

[1] עיונים חדשים בספר בראשית, עמודים 372-379, ועיינו גם בשיערו של הרב יוני גרוסמן.

[2] לאחר מותו של יעקב חששו האחים מנקמתו של יוסף, חשש שיסודו בהשערה שיחסו אליהם נבע רק מכבודו של יעקב. הם באים להתחנן על נפשם בפני יוסף, ומציעים, למעשה, להשוות את מעמדם לשאר הנתינים המצריים: "הננו לך לעבדים" (נ:יח). יוסף מנחמם ומרגיעם, וחוזר על התחייבותו בלשון דומה למה שנאמר כבר: "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם" (כא).

[3] כמובן שלמעמדו המיוחד יש ביטוי מרכזי במסורות חז"ל והמקובלים (הספירות, האושפיזין וכו').

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)