יוסף הצדיק ואחיו

בעבר הייתי בוכה כל פעם שקראתי את סיפורו בספר בראשית. גם הפליא אותי מדוע רק יוסף מכל האחים זכה לכבוד הזה להיכלל כסיפור מיוחד באפילוג של ספר התורה והמאמר הרצ''ב נכתב  כבר מזמן מתוך ניסיון שלי להבין מדוע הגעתי לכלל בכי ... - יהודה שפירא, מתלמידי פרופ' נחמה ליבוביץ ז''ל

מבוא

סיפורו של  יוסף (14 פרקים אחרונים בספר  בראשית) מופיע בכתוב  כסיפור  העומד  בפני  עצמו, למעט  פרק לח' שמתייחס ליהודה. לשון הכתוב בַּסיפור  רהוטה, דרך כלל, ורק  מעט  בעיות לשוניות עולות  מפשט  הכתוב כאלה המחייבות  פירוש מיוחד.   

מאמר  זה עוסק   בקורותיו  של יוסף  ובאישיותו  ובעיקר בזיקה  לתואר 'הצדיק'  שדבק  בו ונשאר לו גם ברבות השנים, תואר שרק מעט אישים נבחרים בתנ''ך זכו לו. 

יוסף  היה  הבן הבכור  של  יעקב ורחל והיה  גם היחיד  מבני  יעקב  שהמסורת  המקראית, ויותר מכך הבתר-מקראית, שִׁידרגה אותו לחשיבוּת לצד אבות  האומה  ובהמשך הכתוב ננסה לעמוד על פשרה של תופעה ייחודית זו וגם להבין על מה ולמה זכה יוסף לגדולה זו.  אלא, מעיון במדרשים במחקרים ובפירושים, אף מאוחרים, דמותו של יוסף  מופיעה בהם כדמות  שנויה  במחלוקת⁽²⁾ שיוסף לוקה בכמה ממידותיו.  

^‎מזה עולָה לנו  בהכרח שאלה מעניינת, אם דמותו של יוסף היא לא חד ערכית כיצד זה נשארה דמותו בכתוב כ'צדיק' ונערץ מפי חז''ל,  שאף זיכוהו  לשבת  בסוכה כאחד  משבעה האושפיזין להתכבד  לדורות  לצד גדולי  עם- ישראל הראשונים והחשובים?  הרי הוא היה יחיד מדור הבנים ולא מדור האבות, ומדוע נשארה דמותו של  יוסף  בכתוב כבעל תואר  'צדיק'  ויותר מזה מדוע חז''ל  כה דבקו  בו  דור אחר דור?   

ממדרשים ודברי חז''ל  מִזמנים שונים  מתגלה בתשובה שהמגמה העיקרית ליחֵס  ליוסף  מידת צדיקות כה עקבית היא  בעיקר  מן  הדרך  האמיצה שבה  הוא נחלץ מנכליהָ של  אשת פוטיפר אשר ניסתה  להסירו  מדרך הישר ביחסים  שבינו  לבינה...       אך  יש בזה קושי אחר, עיון  נוסף  בפרקי  יוסף  מגלה  כי סיפור  נכליהָ  של  אשת  פוטיפר (שם פרק לט', פסוקים ז – כ)  הוא  אך  חלק  זעיר  (14 פסוקים) מסיפורו  הכולל של יוסף (המכיל 14 פרקים!)  והקורא  התמים  באותם מדרשים  ופירושים  עומד  כמו  נבוך נוכח  הקוטביות  בהערכת אישיותו  ושואל  מי  היה  יוסף באמת?  האם  יוסף היה  צדיק בכל דרכיו  למרות החשד שכשל  בפרשת  אשת  פוטיפר?  כי  אם  יוסף  היה  רודף  שררה,  רע  מעללים  או נוקם ונוטר  לאֶחיו בכנען  ו/או במצרים (לפי מדרשים וגם  יש מפרשים כך , ראה בהמשך)  מה  הניע  את  חכמי ישראל  לדבוק  בתואר 'צדיק' זה  ליוסף  גם בדורות  הבאים,  תואר שרק מעטים  ויחידי  סגולה בתולדות  עמנו  זכו  לו ?     

שאלה זו,  שלא כמקובל, תידון מכאן  ואילך תחילה לא מיוסף הנער בבית אביו  אלא מיוסף באמצע דרכו, כלומר, בזמן כשהוא כבר שליט במצרים וכבר בן- חורין  והסיבה לכך היא כי רק מאז ההתוועדות של יוסף לאֶחיו במצרים, מתגלים בכתוב אירועים, ויותר מזה דיבורים, ביחסו לא חיו  בעימות חזיתי.   

בדרך עיון זה נעשה מאמץ להכיר את יוסף ומעשיו באֶרץ נכרית זו  שיוסף עשה בה את רוב ימיו , דהיינו,  בזמן ובתפקיד שהוא יכול לקבל כבר החלטות בעצמו, בלי כל אילוצים, וזאת מתוך תקווה שדרך זו של עיון תאפשר לנו  להיטיב להכיר את יוסף  כשהוא כבר בעל רצון  חפשי ובן חורין בפעולותיו וגם בכאלה  היוצאות מן  הלב  מבחירה חופשית ובכוונות  אמת,  בתקווה שמדרך עיון זה נוכל להבין, מעט יותר, גם איך ראה אביו יעקב את בניו לעומת ראייתו את יוסף לאחר שנגלתה לו האמת בפרשה כולה⁽⁴⁾                                                          

             יוסף  במצרים  מול  אֶחיו

שאלות חשובות  עולות  לנו  אפוא   מדרך עיון חקר זה שבחרנו  בה ללכת,  כמו  'איך ראה יוסף את  אֶחיו  ממרום תפקידו המלכותי  במצרים  כשהגיעו עד אליו'... וגם 'האִם אז  האחים  היו לו  לזרא כבר מתחילה  על פי מה  שעוללו לו  בעמק  דותן וכל הכתוב  בפרשה הוא   אך תיאור  איך יוסף  נוקם  בהם  משׂתרר  עליהם ומשפילם'?  אך נראה לי, לאחר שיקול דעת, שחשוב לנו לענייננו תחילה לברר איזה 'דימוי המשפחה'  נשא  יוסף  בלבו בדיעבד, אחרי כל  אותן  חוויות קשות  מאחיו  שעבר בנערותו בבית אביו  וגם בדותן,  ויותר מזה מה שימש  לו  מקור כיסופים  לעתיד? 

נחמה  ליבוביץ⁽⁵⁾, בסִפרה  ^'עיונים בספר בראשית^'  הביעה תמיהה, בעקבות  מפרשים ושאלה: 'איך  זה יוסף במצרים  כשראה  את אֶחיו  משתחווים לו  הוא נזכר תחילה  בחלומותיו ולא נזכר תחילה  ברע  שעשו  לו, הלא הם היו אלה שגרמו לו להימכר (עכ''ל)...        בַהמשך  מביאה  נחמה מחלוקות  פרשנים בשאלה זו (רמב"ן, אברבנאל, ר' יצחק  עראמה  ועוד) אך  עיון  נוסף בכתוב מלמד כי התשובה  לַשאלה מרומזת  כבר בכתוב  והיא שמעצם העובדה  שאֶחיו של יוסף כבר בפגישה  הראשונה עמו  השתחוו לו  מיד משמע הדבר שיוסף ראה הפעם את  חלומותיו שמתגשמים ומכאן אין  תימה שיוסף  נזכר  תחילה בחלומותיו⁽⁶⁾  שהרי  גם כל  חלום שלו  שחלם פעם הסתיים בהשתחוויה...   

אך,  אז, כנער, כשחלם וסיפר לאחיו  והם שמעו מפיו את חלומותיו  הם כמו מיד גם הבינו את פשרם  ופירשו-שאלו אותו ''הֲמָלֹךְ תִּמְלֹוך עָלֵינוּ''?  ועל זה אפשר להקשות איך עלה במוחם של האחים להציג מלכות זו ליוסף בשאלתם?   מפרקים אלה ליוסף  במצרים אפשר להשיב וללמוד  גם על טיבו, כי כאשר הוא ראה  את  אֶחיו  באים והם היו עתה בידיו והוא שליט כל יכול והוא הוא לא מטיל עליהם  מיד את מרותו, על אף ששררת מלכות בידיו, אלא נהג בהתחשבות משפטית ומשפחתית... כשראו זאת אחיו כנראה מזה הם נרגעו, אך עדיין נשאלת השאלה  מה  טיבה של   אותה  מרות  שהטיל  יוסף על  אֶחיו  במצרים (שכה הפתיעה את אחיו). 

בתשובה  ניתן לשער כי משעה  שהאחים במצרים השתחוו  ליוסף  פעם  אחר  פעם  היתה לו השתחוויה זו לו כמו  התממשות  הבטחה  מחלומותיו ולכאורה  נגמרת לו  כאן פרשת  החלומות...  אך ליוסף נשאר רק חשבון  אחד  פתוח  עם  אֶחיו  וזה על  מעלליהם נגדו,   ודי תמוה הוא לראות כי  יוסף, המִשנה למלך  מצרים, לא מגיב בחומרה מידית כלפיהם  ונוהג בהם כמי ששכח את  הניסיון להרגו,  ואדרבה נראה  מתגובותיו  שמידה זו של מרוּת דימוי מלך  נוקם ונוטר  אשר פועל  על   פי יצריו  וסמכותו  השלטונית במי  שביקש  את  נפשו, היא כמו זרה לו... אך מאידך  האם  ליוסף היה  פירוש  אחר לחלומותיו מאשר  לאֶחיו, ואולי  יותר מפירוש  אחד...כי יוסף חוזר ומזכיר  להם  בדבריו אליהם פעם  אחר פעם את  אביו,  אביהם⁽⁷⁾.   לפיכך עולָה  כאן, כבר  מפשט הכתוב השאלה  איך  יכולים אנו לדעת  את אַמת-המידה שבה מדד יוסף לאחיו את חטאיהם כלפיו  מה שמגדיר  ברור  יותר את  יחסו  אליהם?

הרמב"ן (בפירושו לפרק מב',ט) כתב  כי גילוי פשר החלומות היה  חשוב ליוסף  כיעוד,  כמי שנבחר  לעתיד  ולעלות לגדולה  להנהגה  ולשררה על  אֶחיו, וכך כתב "בראות  יוסף את  אֶחיו משתחווים  לו,  זכר את  כל  החלומות אשר חלם  להם  וידע שלא  נתקיים  אחד מהם  בפעם הזאת, כי ידע  מפתרונם כי כל אֶחיו  ישתחוו  לו בתחילה  כבר מן  החלום הראשון...וכיוון  שלא  ראה את  בנימין  עמהם חשב  זאת  התחבולה שיעליל   עליהם  כדי שיביאו  גם  בנימין אָחיו  אליו  לקיים החלום  הראשון  תחילה... עכ"ל .                                                                                                    

אלא, מהמשך  הכתוב  רואים אנו דבר  מפתיע,  גם כאשר כולם  כבר  השתחוו לו,  לרבות  בנימין, לא  קורה  מאומה,  לא בעניין  המלכוּת  ולא בעניין השררה  על  אֶחיו, יוסף מתנהג  עם  אֶחיו אמנם  כמושל  ושופט אך גם כראשון  בין שווים, הוא מטפל בהם טיפול אישי, לא מוסר אותם לשיפוט מצרי,  הוא שואל  על  אביהם ולא  רודה  בהם כפי  שחששו  תחילה,  הוא  אמנם  כולא אותם אך הוא גם מאכילם ומשקם,  הוא לא  חש  סיפוק אישי  מהקידות, להיפך,  הוא  פורש מדי פעם ובוכה,  ובדיעבד, לאחר שהגיעו  אֶחיו   למצרים  מעשיו  ודבריו מגלים  גם תכלית כלשהי  למאווייו  בכל מה  שביקש  לעשות עם  אחיו.              

ומה  ביקש  יוסף  לעשות?  מן הכתוב מתגלה כי לאחר  שיוסף ראה  את אֶחיו  ואביו  במצרים  הוא   מגלה  פתע חיבה עמוקה  לכל בני  המשפחה (שם מז', יג – כו),! תחילה  הוא קיבצם  יחד והושיבם  ב'גושן'  הרחק מעיניי  המצרים  ומתועבותיהם כדי  שיוכלו  לחיות שם   ולשמור את   מנהגי ישראל אביו. בַהמשך  מזכיר  הכתוב שיוסף  כלכל  את בני  משפחתו,  אך  ,  באותה עת עצמה, הוא היה  מסור  למלא  גם  את תפקידו  הממלכתי  המצרי באמונה כי לא  רק  אותם כלכל  אלא  גם את  המצרים,    ועוד מסתבר מן  הכתוב כי  הוא  עצמו חזר  לארמון  פרעה למלא  את  תפקידיו שם  והמשיך  "למלוך" משם, אך  מן  הכתוב  אפשר  גם  להניח  כי  הוא, כשהושיב את אחיו בגושן הרחיק אותם מכפיפות לחוק המצרי המלכותי ולא  מָלך משם על אֶחיו אלא על  המצרים⁽⁸⁾  . 

האם  יוסף  היה  איש  קריירה? (כפי שיש נוטים כך להציגו) מפשט הכתוב  לא  ניכרת  אף  פעם  נטייה  כלשהי,  מדבריו  או  ממעשיו,  שהם  תחבולה  להשיג תפקיד  בכיר  יותר, ההיפך הוא הנכון, בכל  מקום  שיוסף    הגיע  אליו הוא  בלט  בכישוריו יוצאי  הדופן  ותמיד נבחר  והוצע לו תפקיד רם  יותר... וגם... מאז  חלומותיו הוא  חש  שרוח  א-לוקים  מרחפת מעליו  מה  שמעיד  לענ''ד  על מידת- ענווה  שהיתה בו,  לאמור, למרות  חלומותיו  הנישאים וגם אחרי הישגיו  הוא  היה  ונשאר  עָניו.

מכך שיוסף  חש  במצרים שא-לוקים  תמיד עמו, וגם נתן לזה ביטוי מובהק  בדבריו,  הוא  לא  הרגיש  בודד או מוזנח,  בכל  מקום שהגיע אליו  במצרים הוא נשא   בפיו  את  שֵם הבורא  ואת  נאמנותו לעקרון  הבריאה באומץ לב בלתי רגיל⁽⁹⁾,  כך נהג  גם בהיותו  בינו  לבין  עצמו. כאשר  היה מִשנה   למלך  פרעה נולדו  לו  שני  בנים, לראשון  קרא  'מנשה' ^"כי  נשני  א-לוקים  את כל  עמלי  ואת  כל בית  אבי^", ולשני  קרא  'אפרים' ^"כי  הִפרני  א-לוקיםבארץ  עניי^"(10) , כך  שילב יוסף את  שם  הבורא  בפשר  שמותם, ועשה  כך  אולי  גם כדי  שהבנים  ידעו  ששם  הבורא  צפון  בשמם.

בפגישה הראשונה  עם  אֶחיו יוסף  שלט עדיין  ברגשותיו והגיב  מיד ("מרגלים  אתם"), אך  מהמשך  הכתוב, ומיחסו  לאֶחיו,  אפשר לראות  כי  אימת המוות  שחווה  בדותן לא  היתה  לו עיקר  ביחסו  אליהם, החרדה  העיקרית של יוסף  היתה מן  הנזק  שגרמו האחים  במעשיהם  לאחדות המשפחה ולחסנה, ולזה  יש  לא מעט  ראיות בהמשך,  לפיכך  הוא לא  הסתפק  בהשתחוויות של  אֶחיו  לראותן כפתרון  יחיד  לפשר  חלומותיו  ולא  יכול היה  להירגע  מזה.

מאז  שגילה  יוסף  לאחיו את  חלומותיו  ועד עתה  במצרים נקרעו  חוטים רבים  שקשרו  ביניהם כאחים. אחרי  הקידות  הבין  יוסף  שלא יוכל  עדיין  להפשיר את  היחסים  עמם וזאת  כל עוד  האחים  לא  יכירו  תחילה בחטאיהם  כלפיו ויודו  בהם. מכאן  ואילך  עשה יוסף  הכל  להוציא את  האמת  לאור ולגרום  לאֶחיו  להכריז שהכירו בחטאם,  ואולי גם  להתוודות  לפניו, ולפי המשך הכתוב  ברור שיוסף עשה הכל  כדי  שיוכלו להמשיך  יחד. 

אך, חרף  כל הטוב  שחווה  יוסף בבית  פרעה  לא  מָשו  מזיכרונו  מעללי  אֶחיו,  הוא זכר  איך  אֶחיו הגיבו  על  חלומותיו ומדוע  הם  שונאים אותו  (''המלֹך  תמלֹך עלינו  אם משֹל  תמשֹל  בנו'')  אך גם  ידע  שהוא חף   מפשע, לא  הוא  קנה לעצמו  כתֹונת  פסים וגם  כשהביא  את  דיבת אֶחיו  רעה  ליעקב אביהם והיו אלה דברי אמת (לפי רש"י ורמב''ן  כי יש הבדל בין  'מוציא דיבה'  לבין 'מביא דיבה' ראה במדבר יג', לב)  והיתה  זו תרומתו לִשלום- בַּית  כי בבֵית יעקב שכנו  אז  במחיצה אחת  בנים  מ-4 אימהות  שונות  שכבר אינן בחיים...! (לא מוכרים לי מדרשים מפרשים או חוקרים שראו לנכון להזכיר עובדה חשובה זו בזיקה ליוסף...) יעקב היה אז במשפחת מצוקה אמתית ובזה שעזר יוסף ליעקב אביו הוא סייע  לו לשמֵר טוב יותר ערכי-משפחה  בבית,  ויעקב אהבוֹֹֹ  מאד,  מאידך, האחים  לא פנו  בעניין  הכתונת לאביהם  להוכיח אותו  על  שגרם הפליה בין  הבנים  והם גם לא  הוכיחוּ  את יוסף  על   חלומותיו (על אף שכתוב "במשפחה הכל מוכיחים") אלא  שהבעיה החריפה משום שאחיו יצרו פשר  משלהם לחלומותיו  ומזה נטרו לו  ושנאוהו  וגם הוציאו  לו  בינם לבינם  שֵׁם  רע  בפתרון  שגוי של  חלומותיו (בזה  אנו  נוכחים  יותר ברור  מן  הסיפא  של  הסיפור⁽¹¹⁾  ) ויוסף רמז  להם שהבין מחלומותיו כי מוטלת עליו  שליחות  כהשגחה מגבוה,כל מה שחלם היה לו יסוד לחיזוק הביטחון  בבורא עולם, ואז כשראה  את  אֶחיו משתחווים  לו  במצרים  ראה  זאת  בהשתאות מאופקת אך גם ידע  גם  איך  להגיב.              

כבר  נזכר לעיל שההשתחוויות  הללו   ליוסף במצרים אינן  סוף  סיפורו  של יוסף , הוא   אמנם  ראה השתחוויות  בחלום וקיבל  אותן  במציאות,  ויש להניח שכל  אחד אחר במקומו היה  כבר  נרגע מכך, אך לא  כן יוסף...  

מכל זה יוצא לנו כי פשר  חלומות  יוסף,  כנושא,  צריך עיון  נוסף,  וזאת יען כי  יש חשיבות גם לצורה ולא רק לתוכן.  חלומות יוסף  היו כמעט  סטטיים  לפי תכנם,  מעט  מאד  תנועה  ניכרת בהם, וככאלה, כאמור,  הם  דומים יותר לחלום-אות  מאשר  לחלום-סיפור (כמו  חלום פרעה  למשל)  אך,  לענ''ד, יש פן נוסף  שחשוב להבחין בו והוא  מה היה פירושם  של  האחים  לחלומו (שימלוך  עליהם) איך זה היה  אצלם  בחזקת וודאי  מה שהטיל  על  יוסף  גם כתם  בַּמובן  האמוני (ולענ''ד רק  מעטים שמו לב לכך) כי מזה שהם  האשימוהו  בשאיפת שררה מלכותית  עליהם  התעלמו או שכחו כי למשפחת  יעקב, המשפחה המונותאיסטית  היחידה  בעולם, היה  לה כבר מלך, הוא  בורא-עולם, שקיבלו  אותו עליהם הסבים כבר לפני  3  דורות, והאחים  הגדולים, שידעו  זאת, לא  הוכיחו  כלל  את  יוסף  אחיהם  הקטן  על  "חלומות  המלכות שלו" אלא  נחפזו  להטיל  בו דופי,  הם  לא העלו  כלל  בדעתם כי  אפשר  שיוסף אינו  מפרש  את  חלומו כמותם, אך  יוסף  המשיך לשתוק  ולא  פירש, הוא עמד  נוכח  פלא החלום  כמי  שמבין שזה  חלום- אות  שחייב להתגשם באופן כלשהו.     

חלומות- האותות  שחלם  יוסף  צריכים פירוש- יעוד אך לא   צריכים  פענוח מילולי(כמו זה  של  פרעה למשל)  חלומות אלה  היו ליוסף אות ורמז  להמשיך  הלאה בברכת-השם, אך איך ולאן ימשיך מהם זאת הכתוב מעלים ממנו,  אך ליוסף יותר ויותר מתבהרים  לו  פרטי-היעוד שמוטלים  עליו והוא חש וגם יודע שמקורות היעוד הם  בַּהבטחה משפחתית קדומה  לאברהם ובשליחות  ברית  בין הבתרים (שם טו' יג – יח) הכרוכה בו, וזה  מתבהר ליוסף כיעוד בנוסף לכך שעליו  עוד לעשות משפט   וצדק  עם  אֶחיו... אך יוסף,  שחש כבר אז בזה שגם גורל המשפחה  מוטל עליו, נזכר ידע והבין שגם  לאֶחיו  יש  חלק  באותה הבטחה משפחתית קדומה ועליו להזכיר  גם להם  את חלקם  בהבטחה זו  וגם לומר להם איך  הוא פירש  את  חלומותיו, ואכן, את כל זה  הוא עושה בהליך  משפטי  מבריק  ובחכמה רבה לאחר  שאחיו ירדו למצרים ונפגשו עמו  וזה כאשר יוסף היה כבר בן חורין במצרים ויכול (היה לעשות שם כמעט הכל כחפצו (במגבלה שפרעה הציב לו, ''רק הכיסא יגדל ממך''...) 

חלומות- האותות  שחלם  יוסף  צריכים פירוש- יעוד אך לא   צריכים  פענוח מילולי(כמו זה  של  פרעה למשל)  חלומות אלה  היו ליוסף אות ורמז  להמשיך  הלאה בברכת-השם, אך איך ולאן ימשיך מהם זאת הכתוב מעלים ממנו,  אך ליוסף יותר ויותר מתבהרים  לו  פרטי-היעוד שמוטלים  עליו והוא חש וגם יודע שמקורות היעוד הם  בַּהבטחה משפחתית קדומה  לאברהם ובשליחות  ברית  בין הבתרים (שם טו' יג – יח) הכרוכה בו, וזה  מתבהר ליוסף כיעוד בנוסף לכך שעליו  עוד לעשות משפט   וצדק  עם  אֶחיו... אך יוסף,  שחש כבר אז בזה שגם גורל המשפחה  מוטל עליו, נזכר ידע והבין שגם  לאֶחיו יש  חלק  באותה הבטחה משפחתית קדומה ועליו להזכיר  גם להם  את חלקם בהבטחה זו  וגם לומר להם איך  הוא פירש  את  חלומותיו, ואכן, את כל זה  הוא עושה בהליך  משפטי  מבריק ובחכמה רבה  לאחר  שאחיו ירדו למצרים ונפגשו עמו  וזה כאשר יוסף היה כבר בן חורין במצרים ויכול (היה לעשות שם כמעט הכל כחפצו (במגבלה שפרעה הציב לו, ''רק הכיסא יגדל ממך''...)                                                                             .                                                                                                                              דבר זה היה  לו כחזון להגשמה שהוא כבר  מעֵבר לחלומותיו  הראשונים  ומה שבחר לעשות   מתאפשר  לנו  לראות  ולהבין מדרך התנהלותו מכאן ואילך עם  אֶחיו  ועם  אביו: 

כשהגיעו  האחים למצרים  מתגלה מהכתוב  כי גם  ממרום  פסגת  ההצלחות של יוסף שם⁽¹²⁾,  שעה שכל  אחד  אחר  במקומו  היה  נישא  על גלי  הגאווה,  יוסף לא הולך  בגדולות אלא ממשיך  לחלום  אלא שהפעם אין  זה חלום לילה  כפי  שחלם בכנען  אלא  חלום בהקיץ, חלום מעורב  במשאלות-לב,  חלום שמקורו  ברגש השליחות  שהחל  לחוש ברמ''ח איבריו  ביתר שׂאת מאז שהיה במצרים  כבן-חורין, כמי שיכול לעשות הכל,. אלא שהפעם  החלומות  האלה  שמתגלים  עכשיו ליוסף וניתנים להגשמה ומקננים כבר בנבכי נפשו נראים  לנו תמוהים וצנועים  ביותר, ומה הם? 

יוסף איש אמונו של פרעה המלך הגדול הכל יכול, נשאר כרוך  אחרי  יעקב אביו הזקן  ומבקש  שוב לחסות  בצלו  כבעבר...!  זה חלום אחד.  וכמו דמות אביו  הזקן  והחלש  שהוא לו  מקור  לגעגועים כן  ארץ-כנען  הארץ הצחיחה והמתענה  עתה  בבצוֹרת וברעב כבד  גם  היא  נשארה לו ארץ- החלומות...! וזה חלום שני, וכפי  שראינו  לעיל  גם  משפחתו השסועה   עתה  על  מה  שעוללו לה  ולו אֶחיו,  חרף  כל  זאת,  היתה  ליוסף ארץ כנען ונשארה לו כמַשאת-נפש  והוא רוצה להשיבה אליו  ולהשיבה לחיים כשהייתה ולראותה שוב  במיטבה..!.  וזה חלום שלישי.

אלא שמעל הכל מתגלה מהכתוב דבר מופלא, והוא כי חלומות  השיקום  של משפחת יעקב אביו היו ליוסף עתה לא רק משאלת לב אלא כצווי  מלמעלה, להחזיר עטרה ליושנה, ומנעו ממנו הסתגלות רגשית לתפקידו ומעלתו הרמה במצרים וגם חיזקו אותו לא ליפול ברשת מידת הגאווה להתנשאות  מעל  אחיו.  אם כן, איזו מין  מלכות  היתה  זו  ליוסף  במצרים?      

מסתבר מן העובדות כי חזון שיקום חיי המשפחה היה ליוסף אב-מלאכה, גם מורה דרך וגם המנוע העיקרי לפעילותו. כשראה יוסף כי אֶחיו משתחווים לו (כפתרון חלומותיו)  דבר ראשון רצה לשמוע על אביו הזקן אם הוא  עוד  חי  וכששמע זאת  חש שעוד לא הכל אבוד וחיתה  נפשו.  הוא  גם  הבין, אולי כתובנה  מאוחרת, כי  מעתה האחריות  האבהית  למשפחה  היא  שליחות  המוטלת  על כתפיו, וכדברי פרופ' נחמה  ליבוביץ בעקבות  פרשנים, זה לא היה חלק מפתרון חלומותיו מִלכתחילה אלא יד ההשגחה  היתה זו שרוממה אותו  במצרים  והביאה אותו  לתובנה זו  אחרי מה שקרה  בעמק דותן  והכל  כדי שהמשפחה תגיע  בהשגחתו  למצרים ותהיה  שם  לעָם, כדברי אותה  הבטחה  קדומה לאברהם בברית בין הבתרים. 

וכאן  חוזר  ומתגלה כי יוסף לא ניסה כלל  להשׂתרר  על אֶחיו  בַּדרך כפי   שאחיו חששו  מפניו.  בחקר ההליך-המשפטי  שערך יוסף לאחיו במצרים השמיע  להם  פעמים  אחדות את  דאגתו  לאביהם יעקב,  ודרש  בשלומו, וזאת אמר  להם  גם  כדי  שיבינו  בדיעבד כי  חלום  ההמשכיות של   המשפחה  המאוחדת היא  לו  לא רק  משאלת-לב  אלא משאת-נפש עוד   ממורשת בית  אבא.  הוא ביקש   גם  לרמוז לאֶחיו  בזה  כי במעשיהם  הרעים  אליו  הם  התעלמו מכבוד- אב  וגם  מרגשותיו ולא  חשבו  אז על  גורלו  כשלקחו ממנו  בערמה את  בנו האהוב  יוסף  הקטן שאהבוֹ אהבת- נפש  וגם  לא חשבו  על  העתיד  שהבטחות  הקב"ה לאבות  הן לא רק להם אלא לכל הבנים.  

יוסף בתחילת  דרכו

מכל מה שעלה לנו בעיון-חקר זה עד כה, וממה שנגלה  לנו על  יוסף  במצרים, כל זה  מוליך  אותנו למסקנה  הכרחית  שהמעשים, נטיות הלב  והרגישות  היתרה  של יוסף  לשלמות  המשפחה  ולאחדותה בראשות  אביו והתגלו לו במצרים, היו כבר נטיות לב וטבועות  בנבכי  נשמתו,  את כל התכונות האלה  קנה יוסף לעצמו, כמסתבר לעיל, עוד  בבית  הוריו  עד  גיל 17,  דהיינו בטרם נמכר  לעבדות  במצרים, במשמע, שבנושאים  משפחתיים חשובים אלה הגיע  יוסף  למצרים  כבר עם מטען  ערכי רוחני  מוגמר. 

עתה,  לאור ממצאים אלה  רשאים אנו לשוב  לתחילת סיפור-יוסף  בתורה ולהגיע לבית  אביו  כדי לנסות להבין  מה קרה  לו שם ומה  באמת חווה יוסף בילדותו  ובנערותו,  כשנעשה כן יתגלה דבר מעניין אודותיו, יוסף, כבר בתחילת דרכו "והוא  נער את בני בלהה"(לפי רש"י- כלומר  ורגיל  אצל את  בני בלהה, לפי שהיו  אֶחיו  מבזין אותן  והוא  מקרבן)כלומר יוסף  היה  עָניו  כבר אז, הוא ראה  בעיני  רוחו דימוי של  משפחה  שלמה  ביוחסין לאב  משותף  לא בחלוקה  'דינסטית'  או 'דמוקרטית' אלא  'הומוגנית'. לפי היוחסין לאב. הוא. גם  לא  השלים עם חלוקה  לבני  'גבירות'  ובני  'שפחות' אלא  ראה בכל  צאצאי יעקב בני אב אחד, המושג 'בני אב אחד' הוא הדומיננטי באמונתו ורב משמעות לענייננו.

האחים  שנאוהו עוד  לפני  שסיפר להם  את  חלומותיו וזאת  בגין  כתונת הפסים  שאביו  קנה  לו.  כבר  אז חש  יוסף שאֶחיו  מסתייגים  ממנו (שם לז' פסוק ד).    חז"ל  אמנם  קבעו  ''במשפחה  הכל מוכיחין''  אך  לא ניכר  מן  הכתוב שאֶחיו  הגדולים  ניסו להוכיח  את  אביהם על  שהוא  מפלה בין הבנים  או  להוכיח את  יוסף  על שהביא  דיבתם  רעה לאביהם (ורש"י מפרש דיבת  בני  לאה, על  מעשים  ודיבורים  רעים  שלהם), אפשר אולי  שכבר אז החלה  הירידה  המוסרית של  האחים באופן שהם כבר לא יכלו  להתעלות הרבה.    מאידך, כבר  מתחילת הכתוב ניכר עד  כמה  הדוקים היו  יחסי  יוסף עם  אביו  "וישראל  אהב את  יוסף  מכל בניו כי  בן  זקֻנים הוא  לו" (מהכתוב  בהמשך ניכר שהיתה  זו  אהבה הדדית). 

על מה היתה מבוססת אהב אב זו ליוסף? כבר נזכר לעיל כי יוסף  הביא  דיבת  האחים רעה  ליעקב (ולא כתוב שהוציא את דיבתם רעה) במשמע יוסף הביא לאביו מידע  כמעשה  ראוי  של  אח אחד  כנגד   מעשים  לא ראויים  של  אחיו (כפירוש  רש"י).  במה  עוד היה  המעשה  של יוסף ראוי?  לנגד עיניו עמד תמיד ערך שלמות-המשפחה.  דבריו אלה לאביו על אחיו הביאו תועלת  חינוכית למאמצי  יעקב  במשפחה  מיוחדת זו  שהרי רק על יסוד  הבאת  דיבה רעה זו ליעקב על  אֶחיו   יכול  היה  יעקב  להוכיחם במצב המשפחתי שהיה אז נתון בו, מצב שבו כל האימהות, נשות יעקב, כבר נפטרו ותחזוקת המשפחה נפלה על שכם יעקב בלבד.  וכך נעשה יוסף  שותף  ליעקב אביו  כנאמן  בשמירה על  איכות  ערכי משפחה  טובים במצב קשה זה.  דברים  ברוח זו  נשמעים  גם  מדברי יוסף לאֶחיו  במעמד  הפרידה שלו  מהם  במצרים לפני  מות  יעקב אביהם,  וגם  אחרי  כן. 

אך  חכמתו  של  יוסף  לא  באה  לו  רק מאביו, נראה  שליוסף  היה כבר  רקע  קודם לכך,  הרמב"ן  מפרש "בן  זקֻנים" לפי  התרגום  כמו 'בן  זקֵנים'  דהיינו, שיעקב  לימד את יוסף  מה ששמע  מבית  המדרש של  שֵׁם  ועֶבֶר, וכך  נשא  יוסף בקרבו  תורה  עם  דרך- ארץ.    

האירועים  במשפחה, כיוָן שהחלו  להתגלגל  בדרך ההשגחה כבר לא  יכלו לעצור.  כדי שתתקיימנה  שתי  כוונות הבורא,  האחת - ככתוב  בנבואת 'ברית  בין  הבתרים' להוריד את  בני ישראל  מצרימה  ולעשותם שם  לעם,  והשניה - לקיים  מה שנרמז  ליוסף  בחלומותיו  לעשותו  נישא מאֶחיו, כאמת  העתידה  להתגלות, היו צריכים  להתרחש שני  הליכים  במשפחה, האחד - האחים  הבכורים  היו  צריכים  לרדת מגדולתם⁽¹³⁾, ואילו  השני – זה  הנוגע  ליוסף,  הוא צריך  היה תמיכה  כדי לרוממו  שהרי  עליו מוטל  להושיע  בסופו  של  דבר את  בני  המשפחה ולהורידם  מצרימה  ולכלכלם שם,  ואכן   זה  מה  שקרה

אחרי כל  הנאמר  לעיל  אפשר  עתה  להבחין  מן  הכתוב  כי מאז  שהחל  להתגלות הקרע  הראשון בין  יוסף לאֶחיו(הקנאה  על כותנת הפסים)כל  ירידה  ערכית-מוסרית נוספת  של  האחים לא  היתה  רק מהחלטה  אוטונומית  או  שרירותית –יצרית  שלהם אלא  נבעה מתכנית  רחבה  של הקב"ה,  שהשגיח על המשפחה, תכנית ששִׁבשה  את  דעתם וחכמתם  והורידה  כבודם עד שרצון  ההשגחה  יתקיים ביוסף, ואולי,  בזהירות הראויה, נכון  יותר יהיה  להגדיר  שלב זה  ביחסים  כהסתר  פנים זמני של  הקב"ה  מהאחים⁽¹⁴⁾.

כאשר  יוסף חלם את חלומותיו  לא  ידע איך  תתקיים  בו השליחות שאליהָ  נועד  אך הקב"ה הוליך  את  האחים לשכם  תחילה⁽¹⁵⁾  ואחר כך לדותן כדי להוריד אותם שם  מגדולתם וכבודם, וכך, אכן,  פירש יוסף לאחיו את  דברי  אותם ימים לאחר שגילה להם  את  זהותו (מה', ח): ^"לא  אתם שלחתם  אותי הֵנה כי  אםהא-לוקים^"(16) . יוסף ראה, אפוא, את  מכירתו  לעבדות במצרים כשליחות  ואת מעשי  האחים  ככלי  בידי  הקב"ה  לקיים  רצונו.

על  פסוק זה  כותבת נחמה⁽¹⁷⁾  "פסוק  זה  הוא כעין  מפתח  להבנת הסיפור כולו, כלול בו  הרעיון של  שתי השליחויות, של  השליחות  הגלויה לעין- יעקב  השולח  את בנו  יוסף  מעמק חברון  לראות  את שלום  בניו  ואת שלום  הצאן  בשכם, ושל  השליחות  הנסתרת... הקב"ה  שולח את בני אברהם  מצרימה להיות  גרים בארץ לא להם"(עכ"ל).                    

את  הבוז שחש  יוסף  למנהגי המשפחה  המצרית  הביע הכתוב  במילים  ''תועבות מצרים'' מהם  סלד יוסף שהגיע למצרים  עם  דימוי משפחה  אחר... את דמוי המשפחה  הטובה  שרכש עוד מבית אביו נשא  בליבו  עוד מימי  ילדותו  ונערותו ואת  הבוז  שחש  יוסף למִנהגי  התועבה  של  מצרַים  בית-העבדים   הוא  הביע  במעשים. כאשר  יוסף ביקש מן  האחים  להוריד  את  אביהם  יעקב  למצרים  הוא יזם  כבר בלבו  להשיב  לא רק  את  כלכלת המשפחה  לקדמותה  אלא יותר  מכך  את כבוד  המשפחה  ואת  הנהגת  אביהם  למקומה הראוי וזאת  כדי  לשמר  את  ייחודה  הרוחני האיכותי  ולרפא  את פצעי  העבר.

מיד  כשהגיעו בני  משפחתו  הוא  הפריד  בינם לבין  החברה  המצרית  הרעה  והושיבם  בגושן הרחק ממרכזי השלטון המצרי... בחלוף  השנים, ולפני  לכתו  לעולם  שכולו  טוב,  כבר אין תימה בדבר  שיוסף  משׁביעַ את אֶחיו, כאביו  יעקב,  שיביאו  את עצמותיו  לקבורה  בכנען⁽¹⁸⁾ ארץ מכורתו. 

שִׂידוד מערכות

כאמור, מה שביקש יוסף  בַּדרך  לשיקום המשפחה  היה  למצוא  ניצוצות של  אור  בנפש אֶחיו  ולהבחין בין  זכאים לחייבים  ביחסם אליו ולאביהם, אך  הוא ביקש גם  נתיב  להוכיחם,  עתה כשהשררה  היתה  בידו  הוא יכול  היה כבר גם  לגשת  למעשים.  הגשמת יעוד  המשפחה  להמשיך ללכת יחד, על אף הכל, הִצריכה  לא רק  מענֶה  ראוי  לאחים ועונש  לחוטאים  אלא  גם  שׂידוד  מערכות  בַדירוג  הערכי של  האחים  במשפחה פנימה, לשם  כך  היה חשוב  ליוסף  לדעת עכשיו,  שַָׁנים  מאז שמכרוהו,  אם  מכירים  האחים בחטאם  ומוכנים  להתוודות, להביע  חרטה  וגם  לחזור בתשובה  על מה  שעוללו לו ולמשפחה כולה  וזאת  כתנאי  מוקדם  לכך  שיוכל להוכיחם  על מעשיהם וגם להמשיך ללכת  יחד. דברי יוסף  אל אֶחיו, כשעוד  התנכר  אליהם, היו כדברי  אדון  לנתיניו  וגם כדברי שופט  לנאשמים ולעדים,  ואז הוא  ניגש למעשים:   

כל  האחים,  למעט בנימין, היו  חשודים בעיניו, מי  יותר ומי  פחות⁽¹⁹⁾,   בהיותו בִשבי  אֶחיו  בעמק דותן יכול היה לראות ולשמוע  רק  מעט מן  הדברים  שהתרחשו סביבו,  הרבה  שאלות התרוצצו  במוחו  עתה, האם  רוע-לב  צרות-עין או  חשד-שווא היו  להם הגורמים במה  שעשו  לו, או האם פעולותיהם  נבעו  מחשש התנשאותו  עליהם,  האם רק  יחידים  מהם נטרו  לו  או כולם,  האם  בני לאה  הגדולים  ממנו היו  אלה  שעשו מה  שעשו  בראותם את כתונת  הפסים  שעליו, ואולי  לא  זה  גם  לא זה  אלא  רק  בשל  בצע  כסף  מכרוהו... וככלל, מי  אשם יותר ומי  פחות. 

יוסף  העמיד את  אֶחיו  בשׁורה של  מַטלות  ומבחנים  כדי לגלות  את  פשר מעלליהם   ועד שמבחנים  אֵלה  לא  תמו התנכר להם  יוסף⁽²⁰⁾.  כמי שנאמן  לערכי  משפחה טובים  ולא  נושא פניו  לשררה  ביקש יוסף לגלות  אצל  אֶחיו  את  מידת  המודעוּת והנאמנוּת  שלהם  לערכי  משפחה  טובים  ובייחוד  לבחון את  מידת  רגישותם ליחסי-אחים.  

כשופט- חוקר יצר  יוסף  בלב המבחן  מצבי  לחץ  לבחון  את  יחסם  של האחים זה לזה, תחילה בחןאת יחסם לאח  הכי  חייב – לשמעון (מבני לאה), ואחר כך  את  יחסם לאח  הכי זכאי – לבנימין אחיו (מבני רחל) מתגובותיהם  ומדבריהם ניסה לחשוף את  האמת.  בסוף אותם  שלבי-מבחן  התייצב יהודה  לפני  יוסף לנאום- וידוי  אמיץ  חכם וגלוי  לב (‏שהוא, לענ''ד, גם נאום  הווידוי והנאמנות  המשפחתית  המרגש ביותר  בתנ"ך  כולו‎)  ומנאום  זה הבין יוסף  כי  יהודה מוכן  להקריב  עצמו וחירותו  כדי  לפדות את  בנימין  אחיו  (מאם אחרת...!) וגם מסכנת  שבי  ועבדות תוך  התחשבות  מֵרבית ברִגשות  אביהם, ויוסף  למד  מזה כי חרף כל  מה  שעוללו לו  אֶחיו  מקננת  בלבם  עדיין  אחוות  אחים  משפחתית  חמה  ואמתית⁽²¹⁾.   משראה כך יוסף  פרש  לפינה  ובכה⁽²²⁾  ואחר כך גילה להם,  במעמד  משפחתי מרגש  במיוחד,  את זהותו  וגם  פרשׂ לפניהם  את  עמדתו ודעתו  על  כל פרשת  המכירה  לעבדות שמכרוהו  שהכל  היה  בהשגחה עליונה  כך נתן יוסף  לאחים  גם  הזדמנות  להסיר  מלבם את  חשד שווא  שלהם שהוא  רצה  או רוצה  להשתררעליהם עקב חלומותיו  ואולי  כך  יבינו  גם  שבמצרים הוא עלה  למעלת שררה  ברצון  מגבוה, ורק אחרי  כן  שלח  יוסף את  אֶחיו לכנען  להביא  את  יעקב אביהם  ואת  כל  בני  המשפחה למצרים,  ובין כה  וכה ביקש עליהם  רחמים, האחים  הלכו  לכנען ובסופו  של  דבר ירדה  כל  המשפחה למצרים. 

המריבות  והאשמות ההדדיות  עלולות  היו לא רק  לעכב  את איחוי  המשפחה  אלא אף  למנוע  אותו ומצב  זה  יכול לגרום  גם  למות  אביהם בטרם  עת, ואת כל זה רצה יוסף למנוע,  וכך  מדאגתו לאביו ולשלמות  המשפחה  וגם להגשמת ייעודיה  נסתייע בידו  להביא  לירידת  אביהם למצרים. 

שאלה חשובה  וקשה  על יוסף  הציגו  הרמב"ן אברבנאל ועוד  מפרשים  והיא, אם יוסף  היה  כה קשור  לאביו  מדוע  לא הודיע  לו  כל אותן  שנים  ארוכות שלו במצרים  על קיומו?

תִקצר כאן  היריעה  מלהביא את  מחלוקת  הפרשנים הענפה  בתשובה  לשאלה זו  ואביע כאן  רק השערה,  אחת  מני רבות,  כתשובה  אפשרית ואולי  היא  גם כפועל  יוצא  מהעיון לעיל.    לענ"ד, אחרי  שיוסף  נמכר לעבדות  בדותן  הוא  לא  יכול היה  לדעת  מה סיפרו  אֶחיו  לאביהם  אודותיו בשובם בלעדיו ממכירתו,  מעט  מאד מזה  שמע יוסף  כנראה  מפי אֶחיו  בעת התחקיר שערך  להם. יוסף  רצה  לא רק  לראות  בהתגשמות חלומותיו   כפשוטם  אלא, כאמור, גם  לרפא  את השבר  במשפחה  שהיה עמוק  מאד,  אך  יוסף  היה  איש  חכם,גם פרעה חש בזה (שם מא' לג) והיה בטוח, לענ''ד,  שהאחים  לא העזו  לספר  לאביהם מה  שעוללו  לו והבין  שמצב  עמימות  זה שנותר  מאחוריו  במשפחה הוא  כרגע  מצב אופטימאלי  עבור  כולם, אך ליוסף  היתה  גם משאלה  והיא  שבסופו של  דבר  שהאחים ימשיכו  יחד  כמשפחה  איכותית,  כפי שהוא  חזה  אותה,  לכן  טובה שתיקה  לחכמים  ומוטב  לנצור  את הלשון ולהמתין  כי אם  יתגלה  סיפורו בטרם  עת אז  תתגלה בד בבד  גם   מערכת היחסים  העכורה  שהיתה  בינו  לבין אחיו והוא רצה שכל  בני  המשפחה  ירדו בשבעים נפש  מצרימה⁽²³⁾ ויתאחדו  כמשפחה אחת גדולה וחזקה כמשאת  נפשו .  

על  דמות  האב שחש  יוסף בנפשו אפשר  ללמוד גם  מפשט הכתוב, אביו יעקב הִקנה ליוסף את  המורשת  הרוחנית  של  האבות וגם את הבטחות  השֵׁם  להם. נאמנות  יוסף  לדרכם היתה  גם גלויה וגם סמויה ומיוחדת במינה,  היא  ניכרת בייחוד מיחסו  לאביו.  משלבי הסיפור  השונים  מתבהר שיוסף  ידע  והבין מה  שאֶחיו לא  הבינו, הוא הבין  כי  הבטחות הקב"ה  לאבות  ולצאצאים לא  תוכלנה  להתגשם ללא  שותפות  יחד שלו  עם  כל  אֶחיו  שהתברכו גם  הם  באותן ברכות.

דהיינו, יוסף הבין שהקניית הברכות לאחים משמעותה שימור שלמות המשפחה והא  בהא  תליה.   מכאן נובעת  גם  גישתו המיוחדת  של  יוסף לחטאים  של  אֶחיו, יוסף  ראה  חטאים  אלה  בעיקר כחטאים  לבורא  עולם וגם   למורשת  האבות (שם מה', ה - ח). מכל  פעלו  ניכר שיוסף  חש  כי שמירת  שלמותה של משפחת  בית  -אביו  באיכותה הקיומית  לפי  המסורת היא  גם  תנאי הכרחי  להמשך  קיום  אמונת  הייחוד ומשפחתו  לעניין  זה  היא  היחידה הקיימת  בעולם להגשימה.  בדיעבד, בראות יוסף  את  המשפחה חוזרת  לקדמותה  בגושן בהנהגת  אביו  נרגע בסופו  של  דבר מכל  התלאות  שעבר. 

מן הכתוב ניכר כי יוסף  האמין  באמת ובתמים  שבִּרכת  השם לאבות  מכוונת  גם לכל הבנים  וכי  ברכה זו  היא תנאי לשלמות  המשפחה וגם האמין שלַמשפחה  יש  יעוד וכל מה  שקרה לו  עד כה לא היה במקרה  וכשתגיע  העת הנכונה  ההשגחה  תביא אחרית  טובה  לו למשפחתו  וגם  לעם ישראל  כולו  לפי  חזון  ברית בין  הבתרים.

ברדת  אֶחיו למצרים ובהשתחוויות אליו ראה יוסף  התגשמות זכר מחלומותיו⁽²⁴⁾ אך לא  את מילוי המטלות  שנטל  עליו,  קרה משהו  בינו לבין  אֶחיו מאז שחלם  ועד  שנמכר, המכירה  לא  היתה חלק  מפתרון  חלומותיו, ברית  בין  הבתרים והברכות  של האבות  דחקוהו, הוא  ידע שמה  שקרה  עד כה  חייב  היה  לקרות  וניגש  לעשייה,  תחילה הבדיל  והרחיק את  בני משפחתו  מתרבותם  המזיקה של  המצרים  והושיבם בגושן  לעשותם "עַם  לבדד ישכון" בהנהגת  אביו, בכך השלים יוסף  את משאלתו לאחות  את  קרעי המשפחה  ולהחזירה  לקדמותה כפי  שחזה  אותה, ומכאן  ואילך  הוא תרם גם  לכלכלתה⁽²⁵⁾.                                                   

אחרי 17  שנות  חיים במצרים  הלך  יעקב לעולמו  בשיבה  טובה והוא  בן  147.

לאחר שהבנים הביאו  את  אביהם לקבורה(שם נ', טו – כא)הביעו  האחים  את חששם  מיוסף  שמא לאחר מות האב  ישתרר  עליהם וינקום  בהם, ושוב ראה  יוסף עד כמה  טועים בו אחיו "ויבך  יוסף בדברם אליו"  ואחרי שאחיו  חזרו  והשתחוו לו  הוא  ענה להם  "אַל  תירָאו כי  הֲתַחַת  אלהים אני...וַיְנחם  אותם  וַיְדבר אל  לבם".  לענ''ד ניתן  להסיק מזה  כי יוסף  סלח   לאֶחיו בדיעבד  על  כל מה  שעוללו  לו⁽²⁶⁾, מכאן  ואילך לא  ברור  מן הכתוב  מה  היתה מידת  מעורבותו  של יוסף  בחיי  הקהילה.    

כפי  שראינו  יוסף לא  עשה את המלכות קרדום לחפור בו או את המלכות  כשוט שררה  בידיו נגד אֶחיו  במצרים, ברם,  לפי שורת  הדין, ובדיעבד, אמור  היה יוסף  להיות  זה שיזכה בחוג המשפחה בברכת בכורה מאביו ולא  כך  קרה... ברכת הבכורה  נִתנה  ליהודה⁽²⁷⁾ ויוסף,  שעמד שם  באותו מעמד (כך יש להניח) וגם  שמע , לא  כתוב  שהגיב⁽²⁸⁾...

יוסף ממשיך  אפוא  ללכת בדרך הנאמנות  לאביו  גם כשהבכורה  ניטלה  ממנו, אלא מהמשך  הכתוב  רואים אנו  כי  כל עוד  יוסף  חי היה  הוא  המוציא והמביא במשפחה  והיה  גביר לאֶחיו  והם  השתחוו לו  ולא  ליהודה⁽²⁹⁾ .   

לעניין זה  חשוב  לציין כי  לא  ניכרת  מתגובותיו  של יוסף  כל  תרעומת  או  אכזבה  ממעמדו זה בקרב  אחיו,  אדרבא, בערוץ  ההידברות  שלו  עם  יעקב אביו  זוכה  יוסף לקבל  ממנו  כמו ברכת  בכורה  כששני  בניו  מנשה ואפרים  (נכדי יעקב)  זכו למעמד של  בכור  'כבנים יורשי נחלה'  במשפחה⁽³⁰⁾ לצד  בני  יעקב   האחרים ועם ידיעה  והרגשה  זו  הלך יוסף  לעולמו  בשׂיבה  טובה.

          יוסף בזיכרון הדורות                                                                               

חז"ל  תֵארכו  את חיי  יוסף  עד לפרטים⁽³¹⁾.  17  שנה  חיו בני  יעקב  בגֹושן עד שאביהם  הלך  לעולמו. לפני  מותו  השביע אותם  יעקב  להביאו  לקבורה בקבר  האבות  בחברון, כך  ביקש  יעקב להביא  למימוש  ערכִּי את  מקום הקבורה  בכנען  ולסמל  במעשה גם את  מימוש  ההבטחה  של  הקב"ה לירושת הארץ  ולהיאחזות  בה כמורשת  לבנים. האחים  הבינו  זאת  היטב  והתלכדו לקראת  המאורע  ובמות יעקב  אביהם  הביאוהו  לקבורה  במערת המכפלה  במסע  מאוחד  מפואר  וחשוב שסימל  את  חידוש היחד  בחיי  המשפחה ואת  חידוש  האחווה על  בסיס  מורשת אבות וכמעשה  אבות  סימן לבנים.    .                                                                  

מן הכתוב  בסוף  פרשת 'ויגש'-  "ויֵשב  ישראל בארץ מצרים  בארץ  גֹשן ויאחזו  בה  ויִפרו ויִרבו  מאֹד" ניתן  להסיק  כי אפשר  שעוד  בימי יוסף  ובהשפעתו  אך וודאי  שבשנים  הארוכות שאחרי  מותו  הונחו יסודות  לקהילה  יהודית ייחודית  חזקה  ואיתנה  שונה מתרבות  מצרַים באמונותיה  במנהגיה ובלשונה  שעשתה  את  בני משפחת  יעקב  ליחידה אתנית  מזוהה.  ברבות השנים  היתה  קהילה גדולה  זו  ל'עַם בני  ישראל' (שמות  א', ט)  כפי  שמכנה  אותה, לראשונה   בהיסטוריה,  פרעה  הרע  הזה  ^"אשר  לא  ידע  את  יוסף^"  או  שלא  רצה לדעתו,  כפי  שיש מפרשים.                      

לצד מצוות  התורה  וכחלק מהן  כובדה  כל השנים  ברכת  צוואת יעקב  לבניו, ברכה  זו שהיתה, כאמור, תחילה  כצוואה  לבנים אחר  כך הורחבה כפי  שניזכר בימי  משה,  והיתה כמו  קוד להבטחת  תקינוּת יחסי-אחווה  גם  לשבטים לפי  הכתוב  בתורה, תחילה ניכר הדבר  בימי הצעידה  המדבר ואחר כך, לאחר  שהתנחלו בארץ ויש לא מעט  ראיות  שכאשר הוּפרה  תקינוּת  אחוות שבטים זו  יש לכך  מיד  הד שלילי  בכתוב⁽³²⁾.         

לאחר  צאת ישראל  ממצרים  כאשר היו  השבטים  מאוגדים כבר בברית  אחים⁽³³⁾  היו  להם כמה  וכמה  דברים משותפים  לקחת אִתם,  אחד  מהם היה ארון  יוסף ובו  עצמותיו, כפי שביקש  להביאו לקבורה בכנען.  ארבעים  שנה הלכו בני  ישראל  במדבר וחרף  כל  התלאות שפקדו  אותם  שמרו את  הארון  ומילאו את  צוואת יוסף  וטמנוהו בשכם.  מן  הכתוב ניכר  שאת  צוואת יעקב  אביהם  ומורשתו וגם  את  זכרו של  יוסף  וגם את  כל  הלקחים שלמדו  בדרך צררו  השבטים בלבם  ובכתביהם  ושמרו אותם  גם  לדורות.  

ברית- סיני שכה  קשה  עמל משה  לשמרהּ  במדבר, לעשותה כאחוות- שבטים,  החזיקה  מעמד  בכל תלאות  הדרך (חרף המחלוקות והמתלוננים השונים מהעם הסובל מתלאות  המדבר ) ואחרי מות  משה הצליחה, בהנהגת יהושע בן נון ⁽³⁴⁾ לכבוש את ארץ כנען,  ארץ  ההבטחה.  לכידות אחוות  השבטים  עמדה במבחני  ניסיון  קשים בימי  יהושע בן  נון  אך יותר מזה  בימי  שְפֹֹט-השופטים  ושיאם  היה בפרשת  פילגש  בגבעה⁽³⁵⁾ כאשר  שבט שלם, שבט  בנימין, הסתבך בחטא  וסרב להישפט  לפי  חוקי התורה  והגיע  עד מלחמת  אחים  עם יתר  שבטי  ישראל אך  ניגף  במלחמה ועמד להיכחד,  ואז, בדיעבד,  נחלצו לעזרתו  השבטים  בהנהגת שבט  יהודה  והצליחו לשקמו.  ברכות  משה לשנים-עשר  הצאצאים  (השבטים) נשמרו  והיו,   אפוא, כברכות  יעקב  לשני-עשר הבנים  אלה  אף  אלה  במניין תריסר,  לא  פחות. 

ערכי המשפחה  האיכותיים  להם נזקקו  האחים  בימי יוסף כדי לקיים  את  היחד במסגרת  המשפחתית  של בית- יעקב היו  בעיקרם: נאמנות למורשת אבות,  נאמנות  לעיקרים ממצוות  התורה, אחוה  ואחריות הדדית,  חובת  תוכחה במשפחה,  שמירת  שלמות  התא המשפחתי  האיכותי  ודאגה לעתידו, שימור מנהגי הברית, הלידה, הנישואין, הזוגיות  והקבורה -  במגוון פירושיהם,  ועוד  הרבה כיו"ב. 

כל עוד אנו דנים  ביחסי-אחים  במשפחה ראוי להוסיף  כהערת סיום  כי  מאז  ימי  בראשית ותשובת  קין  לקב''ה ''השומר  אחי אנכי''  (בראשית פרק ד') עשתה  התורה  דרך ארוכה  עד ימי  יוסף.   יוסף  אילו היה נשאל על אֶחיו היה עונה לקב''ה ''כן, שומר אַחַי  אנכי''! ואם  היה  נשאל  'למה'  היה עונה  'כדי  לשמר את אחדות המשפחה  את  ייעודיה ואת מצוותיך'. 

המאבק  של  האחים  מבני יעקב על ערכי  משפחה איכותית, אלה שניצניו הופיעו  בפרשת  דינה  ופרחו  בפרשת יוסף  ואֶחיו,  למאבק זה היו הדים  גם  בימי הנדודים במדבר  ובחלוף השנים שיאו הגיע  בימי השופטים ובסוף גם בימי המלוכה, אך  היתה   רק  דמות אחת  שההשגחה העניקה  לה את  הזכות  והכוח להנחיל  לאֶחיו  מוּדעות לערכי  המשפחה , הוא  יוסף, שהתמיד ללכת  בדרך  האמונה התמימה  ובלכתו  החזיק בידו  האחת  את מורשת  אבותיו  ובידו השניה את ידי  אֶחיו  והוליך אותם  ובכשלם החזיר  אותם  לשוב לדרך האמונה, האמת,  המשפט וחיוב  התוכחה  כדי  שאחוות  אמת תישמר בתא המשפחתי. יוסף  הִקנה  זאת לא רק  לבני  משפחתו אלא  גם  כאמור כמורשת לשבטים  ולדורות  הבאים. 

חרף  גילו  המופלג של יעקב  בולטת  בסוף סיפור יוסף הדומיננטיות  של  נוכחותו שגם  באלם- קול  היא עולה  צפה  על פני  השטח  בזכות  יוסף.  דמות  האב יעקב⁽³⁶⁾  הולכת ומתעצמת  לא  רק  כאב  לבנים אלא  גם  כמי   שמייצג  את היחד  המשפחתי לבנים  כשהם כבר  בדרגת  שוויון במצרים ומסמן  את  הכיוון להמשך. הרגע  הגדול  לזה הוא  כששֵם  יעקב  האב  נזכר לא  רק  בדברי יוסף  אלא  בסוף  גם  מפי יהודה⁽³⁷⁾ בנאום  הווידוי  הגדול  והמרגש שלו  ליוסף  בתחילת פרשת  'ויגש'  ואחר כך  גם  מפי האחים  מה  שמהווה  חידוש גשר בין  האחים . 

נוכחות האב  הזקן  במצרים ובמשפחה  היתה ליוסף  עתה  עוגן  לרגיעה ביחסים בין האחים... אך היה זה עוגן זמני, מיד  לאחר מותו  מופר  איזון יחסים  העדין  הזה  ואז סר  מאֶחיו  מורא-אב שקיבלוהו עליהם  מחדש בהשפעת  יוסף,  עתה החלו  האחים לירוא  מנקמת  יוסף  בהם.  בצר  להם  פנו  אליו  וביקשו  שיָחון אותם על  מה  שעוללו לו⁽³⁸⁾  ויוסף פרץ בבכי ומתשובתו  לאֶחיו  נשמעת  כאמור גם  נימה  של  סליחה  על מה  שעוללו  לו.  

בהגיענו  לשלב  הסיום בעיון-חקר זה נראה  כי  הראיות שהצטברו כאן  מפרקי  יוסף  בספר בראשית מעידות  כי  יוסף  היה  נאמן  וצדיק  לא רק בפרשת אשת פוטיפר אלא  לכל  אורך  דרכו, כך  עם פרעה,  כך עם אביו, כמובן,  וגם  היה  נאמן  לארצו  אך  עמד בכבוד גם  במבחן  הנאמנות לאֶחיו  ויותר  מכל  לבורא עולם שזו היתה   אצלו  בחירה שאינה  תלויה  בדבר  דמות  'צדיק' זו  של  יוסף נשמעת  לנו   אחר כך גם מדברי   הנביאים   ולכך יש  כמה  וכמה ציוני  דרך בכתוב  ואצביע כאן  רק  על שני  ציוני.

מקורות  לגעגועים  מאוחרים  למורשת  יוסף  שבמקרא,  האחד - לפני  חורבן בית  ראשון : בספר ירמיהו לא^' (כשבמקום  השם  יוסף נזכרת  אמו ''רחל  המבכה את בניה'' וגם   שֵם בנו '' הבן יקיר לי אפרים''...)  והשני –בספר יחזקאל לז'   אחרי חורבן  בית  ראשון : בפרק  חזון העצמות היבשות⁽³⁹⁾. בנבואה  זו מעודד יחזקאל ,  בדרך משל,  את העם הגולה והנאנק מייסורים ומביע ביטחון  בגאולה  שתהיה לעם  באחרית  הימים, שאז יתאחדו  עץ יהודה  ועץ יוסף  ויהיו  לעץ אחד(כלומר, השבטים הפזורים יהיו לעם אחד בלב אחד)   והמשאלות   לתקומה  לאומית  ואמונית  של  עם ישראל  תתגשמנה. 

מקורות אלה (ואחרים)  מעידים  ששבחו  של יוסף שהיה סמל ואות לאחדות המשפחה בחייו נשאר כסמל לתקוה ולאחדות  כל השנים  גם בסיפורי  השבטים בימי הנדודים ואחר כך גם  בשבת העם בארצו  ובמהלך הדורות הפך  והיה  לחלק  מן  המורשת  הלאומית שאיחדה  ומצאה  את  בטויה  בנבואות אלה.  (ראה  להלן נספחים).     

*

 נספח  א'

-  להלן מִדגם מייצג  לשפע אִזכורי  שמו  וזכרו  של יוסף במהלך הדורות  במורשת  השבטים ובמורשת העם המצויים במקורות המקרא:

א. (שמות יג') ''ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי הַשבע  השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד א-להים אתכם והעליתם את עצמתי מזה  אתכם''....

ב. (במדבר לו' קטע מפרשת בנות צלפחד,) ''ויקרבו  ראשי  האבות  למשפחת  בני  גלעד  בן  מכיר  בן  מנשה  ממשפחת  בני יוסף וידברו אל משה''...

ג. (יהושע יד') ''ואלה אשר נחלו בני ישראל בארץ כנען...כי היו בני יוסף שני מַטות, מנשה ואפרים'...

ד. (יהושע כב') ''ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור...ויהיו לבני יוסף לנחלה'' ...

ה. (שופטים א')  ''ויעלו בית יוסף גם הם בית- אל והשם עמם. ויתירו בית- יוסף בבית- אל''...

ו. (שמואל ב', יט')  שמעי בן גרא (מבנימין) מצטרף  לדוד המלך והוא ''ראשון לכל בית יוסף''...

ז. (תהלים פא') הרנינו לא-להים עזנו הריעו לא-להי יעקב....כי חֹק לישראל הוא משפט  לא-להי יעקב, עדות  ביהוסף  שמו בצאתו  על  ארץ מצרים''...

ח. (מלכים א', יא') "ויפקד אותו (שלמה את ירבעם בן נבט) לכל סבל בית יוסף"

ט. (יחזקאל ל''ז) ''ויהי  דבר  השם אלי  לאמר...קח  לך  עץ  אחד...ולְקח  לך  עץ  אחד וכתוב עליו  ליוסף  עץ אפרים  וכל  בית  ישראל חברו... הנה אני  לוקח  את  עץ יוסף  אשר  ביד אפרים  ושבטי  ישראל  חברוֹ  ונתתי  אותם  עליו  את  עץ  יהודה  ועשיתים לעץ  אחד  והיו לאחד  בידי''...

י. (דברי הימים א' ה') ובני  ראובן  בכור ישראל, כי הוא  הבכור  ובחללו  את  יצועי  אביו  נתן בכֹרתו לבני יוסף  בן  ישראל  ולא  להתיחס  לבכֹרה  כי  יהודה  גָבר  באחיו ולנגיד ממנו והבכֹרה ליוסף''...

*

נספח ב'

תאריכים בחיי  יוסף

(ע"פ מאמר של  הפרופ' יהודה איזנברג)

יוסף: היה  בן  8 במות  אמו  רחל, ורחל  היתה  בת 26.  בן  17 נמכר  יוסף  לעבדות, כשיעקב  ירד  מצריימה היה  יוסף  בן........  יוסף נפטר  בגיל  110 מכאן  שחי  במצרים 93  שנה  והיה בן  57  (40 +17) כשנתברך  על ידי  יעקב  לפני מותו.

בני  יוסף: מנשה  ואפרים  נולדו בשנות  השובע + 17  שנה של  יעקב + שנות  הרעב הרי  גילם  בבואם לפני  יעקב  לקבל את  ברכתו  לפני מותו  היה  בערך גיל 20,  או  22 לפי  חישוב  אחר.

לאה: יוסף  נמכר  בגיל 17,  באותו  פרק זמן  נפטרה  לאה זמן  שהוא  9 שנים  אחרי  מותה של  רחל  שנפטרה בגיל  45

יעקב: בן 84  היה  יעקב כשנשא את  רחל  ואת לאה (7 שנים היתה לאה כנראה ידועה  בציבור  שלו), 14 שנים  היתה  רחל עמו  עד  שמתה, 23  שנים  היתה עמו  לאה.  יעקב היה  בן  103 כאשר  מתה  לאה. את  44  שנותיו האחרונות  חי  יעקב לבדו.  22  שנה התאבל  יעקב  על יוסף  בנו.  17 שנה  חי  יוסף במצרים  עד  שנפטר אביו.

(1) (כותב שורות אלה היה  בוכה בילדותו בנערותו ובבגרותו כל פעם שקרא את סיפורו של יוסף ואחיו...)

(2) ראה מדרש תנחומא לפרשת 'וישב' סימן ז', (וראה שם ר' יהודה אומר וכן ר' יוסי אומר) וראה גם בר''ר לוישב פז', ד  - וכן ראה רש''י לבראשית לז', ב ויש עוד לא מעט כמוהם.

(3) ערך חברתי  זה 'אחוות  אחים' צריך לימוד יתר.  בתורה נזכרו  לא  מעט 'סיפורי אחים'  ובהם  קין והבל, ישמעאל  ויצחק וגם יעקב  ועשָו אך  לאור היחסים העכורים ביניהם  נתפרשו  שם מעשים על דרך  השלילה,  אך מה   שאפיין  את יוסף  ותגובותיו  בפרשת יחסו  לאחיו  טעון לימוד  נפרד כי  הוא שנוי עדיין  במחלוקת חכמים  אך  מכלל אותם  סיפורי אחים, לרבות יוסף,  מתחוור כי  הם, מדעת או  שלא  מדעת, נשאו  על  גבם את  משא  עתיד המשפחה  וקבעו  איך ואם  תמשיך  כשושלת דורות  או  שמא  ייווצר  בה קרע....

(4) מאוחר  יותר,  יעקב בברכת  צוואתו  לבניו גילה להם  מה  דעתו  עליהם  (בראשית מט')  כך  הוא  לגבי  פרשת  דינה וגם  לגבי  פרשת יוסף  ואחיו... גם  שמעון ולוי  המעורבים בפרשת דינה  וגם בפרשת יוסף  שומעים  מפיו את  דעתו  וגם את צוואתו  "שמעון  ולוי  אחים כלי  חמס  מכורותיהם, בסֹדם  אל  תבוא  נפשי ובקהלם  אל  תֵחד כבודי...ארור  אפם  כי  עז  ועברתם  כי  קשתה  אחלקם  ביעקב  ואפיצם בישראל" ולזה  פירושים  רבים, בדיעבד  יודעים אנו  שברכת  יעקב  היא  גם  צוואה  שעתידה להתגשם.

(5)  נחמה  שהקדישה שליש  מספרה  'עיונים בספר  בראשית'  לסיפורו של יוסף  הביאה בעמוד  325  פירוש מקטרג  וקשה  של חכמי  אומות  העולם  על  יוסף המשמש  להם, בפירושם, דוגמה  מובהקת להתנהגותו  הרעה של  איש "הברית  הישנה". יוסף  מופיע  בפירושם כנוקם  ונוטר  כנחש לאֶחיו  ואינו  מוחל להם, מתעלל בהם  ושמח לראותם בייסוריהם ובפחדם. (לענ"ד דמות  זו  של היהודי,  לפי  פירושם, מופיעה ומונצחת בדמות שיילוק במחזהו של  שייקספיר 'הסוחר מוונציה' שבו שיילוק  היהודי תובע  את ליטרת  הבשר מהסוחר  הנוצרי עם כל המשתמע  מכך מבחינה אנטישמית...).

(6) ככתוב "וירא יוסף את אחיו ויכירם, והם לא הכירוהו, ויזכֹר יוסף  את  החלֹמות  אשר חלם  להם"...(שם מב', ח–ט) כתוב זה  מופיע 'בעיונים  בספר בראשית' בפרק  'למה  התנכר'.  אבל, לענ"ד, לא כתוב אינו  ראייה. שהרי  רק  את  הקידות  ראה  בחלומו, ופשר החלומות  על  פי יוסף  עדיין  עלום. ואולי  דבקותו  של יוסף בערכי  משפחה  טובים באה  לו גם  מזֵכר מבחני  הקיום  שבהם עמדה  המשפחה  מאז המסע  מחרן לארץ  כנען, כגון  מן הרדיפה  של לבן  אחרי המשפחה  בגלעד, או הפחד  והישועה  מעֵשו הרודף,  וכן הסכנה  שארבה לקיום  המשפחה  מן הכנענים  בפרשת  דינה בשכם, אבל  אין  לכל אלה  הד  בכתוב על  יוסף.

(7) לדמות הדומיננטית  של אביו בלב יוסף נתנו חז"ל ביטוי במדרשים לא מעטים, ממסכת סוטה מביא  רש"י מדרש  על יוסף  שעמד  לפני אשת  פוטיפר  מהסס אם  להיענות  לה או  לסרב  הופיעה לפניו  דמות  דיוקנו של אביו  ומיד כבש  את יצרו. על  יסוד מדרש  זה אפשר  אולי  גם לשער  כי  כאשר יוסף  כלא  את אחיו לשלושה  ימים  וחשב לנקום  בהם  שינה את  תכניתו  כי הופיעה  לפניו  דמות דיוקנו  של  אביו...וגו'.   

(8)  כדי  להעריך נכונה  את  גודל מעשהו  של  יוסף בפגישותיו  עם אֶחיו  במצרים  אפשר לתאר תחילה,  בְדרך  ההיפוך, מה  יכול  היה יוסף  לעשות  עם אֶחיו  כמִשנה  למלך מצרים  ולא  עשה:      כשראה את  אֶחיו  במצרים וגם  זיהה  אותם יכול  היה  יוסף לעצרם  כדין,  וגם שלא  כדין, למסור אותם לפרעה ל,עונש  מידה-כנגד-מידה  על מה  שעוללו  לו, כן  יכול  היה להשליכם  לבור  או לכלוא  אותם  לזמן מוגבל  או  לצמיתות.  מאידך יכול  היה  יוסף לאסור רק  את  אלה מאֶחיו שאמרו להרגו  והשליכוהו למות בבור  ולהרגם  או להתעלל  בהם  ולמסרם לשיפוט  מלך מצרים  לפי חוקיהם  ולהשאירם  כעבדים במצרים  לכל  חייהם (כדרך בה  נהגו  נסיכים מבתי  מלכות  רבים   במצבים של  מאבק   על הבכורה)  אחרי  שכלא את  אֶחיו  ולאחר ששמע  מהם  כי אביו  עוד  חי יכול  היה  יוסף, כמי שלא  חטא, לנטוש  את אֶחיו לעבדוּת  במצרים  ולעלות לארץ כנען עם משפחתו  ועם   בנימין אָחיו (בני  רחל) ולהקים  בה  את  'בית-יוסף' ולהיות  יורש  יחיד של  המורשת  המונותיאיסטית,   או בהיפוך קטבי,  אחרי  שהעניש את  אֶחיו  המתנכלים לו,  יכול  היה  יוסף להתעלם  כליל  ממורשת האבות  וליצור  לו ולאֶחיו,  מאלה  שבטח בהם,  אחיזה  במצרים ולחבור  לאצולה  המצרית בחסות  פרעה,  פטרונו, ולהתחיל  במצרים  התחלה חדשה  ששמו  ייקרא עליה,  ויש לזכור  כי אשתו  היתה  מצרייה במוצאה.  כל  האפשרויות היו  עתה  פתוחות לפניו  ויוסף  בחר באיחוי  המשפחה.  .   

(9) ראֵה דברי  יוסף  לאשת פוטיפר (פרק  לט', ט) ,– דבריו  לשרי פרעה הכלואים (פרק  מ', ח),  - דבריו לפרעה (שם פסוקים טז, כה, כח, לב), ודברי יוסף  לאֶָחיו "את  ה-אלהים אני ירא" (שם מב', יח).                                                                              

(10) בראשית  מא', נא – נב .  יש  לשים לב  כי  יוסף  לא  אמר "כי  נשני א-להים  מכל  עמלי  ומכל בית אבי" שיכול  להתפרש  במובן של  רצון  לשכחת העבר  אלא  אמר "את  כל  עמלי" ואת  כל  בית אבי"  במשמע  א-להים עזר לי להתגבר  על כל  סבלי וצערי  בבית  אבי, כדברי  תודה  לה' על  כך  שהושיעו ונתן  לו  כוח להמשיך.

(11) ביטחונו של יוסף בהשגחה ניכר בכתוב ומופיע בהדרגה בפסוקים כמו "הלא לאלוהים הפתרונים" (מ', ח) וראה גם  מא', טז, - ומא',לב.    - לענ"ד, כאמור, חלומות יוסף היו 'חלום-אות' שהוא  אות ראִיה בלי מילים נלוות ורק  עם  מעט תנועה.   אותות (בחלום או במראה) נועדו  להתגשם בכל אופן ולהעניק ביטחון באמונה, כמו שלוש האותות ששמואל הבטיח לשאול וכשהתקיימו  כתוב "ויהפך  לו אלהים  לב אחֵר ויבֹאו כל האותות האלה ביום ההוא" (שמ"א ט', ט), על אותות אחרים ראה גם: ירמיהו א', יא – יד / וכן במדבר יז' / שמות ז', ה – יג /שמות ד', א – ח / ויש עוד כיו"ב.  ברמב"ם, במורה  נבוכים יא' מה,  יוסף  נזכר שם  ברמה  שניה של  הנבואה. 

(12) יוסף היה ''איש מצליח'' בכל אשר פנה (שם פרק לט') ולא זו בלבד אלא היה גם ''איש  חכם ונבון'' מכל חכמי ארץ מצרים, כדברי פרעה אליו (שם פרק מא') 

(13) וזה אכן  קורה בתופעות חריגות  בבית יעקב  שמתגלות אז להם.     בתקופת ירידה  זו  קנאו האחים  ביוסף  ושנאו אותו, הם  לא  הוכיחוהו ולא  הוכיחו  את אביהם  על  כתנת הפסים  שקנה  ליוסף, הם עשו  הכנות  להמיתו ומכרוהו  לישמעאלים, לאחר מכן  יהודה יורד  לעדולם  ונושא שם  אשה  כנענית, בת-שוע, אחר כך אסון פוקד את ביתו ובזה אחר זה  מתים  לו שני  הבנים  והוא כבר אב  שכול,  ואחר כך מתרחשת  שם  פרשת  תמר  ויש מדרשים המגנים  את  יהודה  גם כי  כתוב עליו  שפרש מאחיו.

(14) אין זו  דעת  יחיד  במפרשים אף כי לא במינוח זה.  יש מדרשים  ומפרשים  שהצביעו  בחומרה על  תופעת  הירידה  של  האחים  בכבודם  ובמעלתם  בתקופת  יוסף  הראשונה  במצרים, גם על נישואין למואביות ומדייניות       ועל  יהודה  כתוב  "וירד  יהודה  מאת  אֶחיו"  (שם לח', א)  ובמדרש  בר''ר פה'  כתוב ''ירידה  היא  לו  שנשא  נכריה'',   ועל  ''ויט  עד  איש  עדולמי''  (שם)  כתוב  במדרש  ''רבי יצחק רוה''ק  צווחת  בו  בירידתו'', והראב''ע  פירש  ''מרוב  תאוותו  נתן  לה  ג'  דברים  בערבון  על  דבר  קל'' ויש עוד.   

(15) כל  השליחות  וההליכה ההיא  דוקא  לשכם נראית  תמוהה, הרי  אך לא חלפו שנים רבות  מאז  שאירעה  שם  פרשת  דינה על  כל  נוראותיה ונשארו  הרבה  עדים בַמקום  והסכנה  שם היתה  מרחפת  מכל  עבר, אך יש  מפרשים  שהיתה שם  בשכם חלקת אדמה  שקנה  יעקב אביו  ולשם  הלך יוסף... ואולי  זה  מראה  בעיקר את  גודל  האמון  של  יוסף באביו  שהלך  לשם  בשליחותו  כמו  שיצחק  הלך  לעקדה  מתוך  אמון...

(16) ראה ספרה של  נחמה  'עיונים  בספר בראשית' בעמוד  275

(17) פרשנים, בעקבות  המדרש, דבקו בדעה  שהאיש  שנגלה ליוסף  בשדה  בשכם (שם לז',טו – יז) והחל  לדבר  אתו  והיפנה אותו  ללכת לדותן  היה מלאך-שליח  ליוסף  מאת הקב"ה  למלא  רצונו של  מקום להוריד את בני ישראל מצריימה.

(18)  אף  שיעקב וגם  יוסף היו  חנוטים וגופותיהם  הושמו  בארונות במצרים  אפשר  לראות שיוסף  חש   בוז רב  למנהגי  הקבורה וההנצחה  המצריים,  ליעקב היו מקום  הקבורה  ואופן הקבורה  ערכי  משפחה חשובים כצווי  אב  לבניו ולדורות  הבאים,  הם היו  לו  מצבת קשר  בין  בני המשפחה  כגשר  בין העבר להווה,  וליוסף  היו אלה  גם  חוליית חיבור  ומפגש  מחודש בין  בני המשפחה  על בסיס של אמון הדדי, וכאן  זה  כמו  צו  של יעקב  לבניו  שלא לקשור את  גורלם  במצרים אלא  בכנען  בלבד.

(19) על  פי המדרשים יכול היה יוסף לשער כמעט בדיוק  מי מן האחים אשם

(20) ראה  שם  מב', ז – כח וכן  מג', טו – מד' כולו

(21) ראה  שם  פרק מד'.  ואף שדברי יהודה  ליוסף נגעו ליחסים שבין בני הגבירות (בני לאה ובני רחל) ניכר שיוסף, שנהג  להתרועע  בעבר את    בני  בלהה ובני  זלפה, קיבל  וידוי זה  כהכרה  בכל בני  יעקב  כיחידה משפחתית  אחת,  ונתרצה לאֶחיו.

(22) אין זו בכיה ראשונה של יוסף מאז שנפגש  באחיו, לענ"ד זה מעיד עד כמה אהב אותם וגם עד כמה כמהָ היה לאהבתם אליו.

(23) בראשית פרק מו'. "שבעים  נפש" הללו  שירדו למצרים כללו גם  את נשות  האחים (לפי המדרש  הן  היו

ממוצא  אדומי  ומדייני)   ואת הנכדים  של  יעקב.

(24) חלומות במקרא אינם מתבררים  אף פעם מתוך עצמם לפרטיהם, כל חלום צריך פענוח כלשהו מי יותר ומי פחות, אך חלום-אות מתגשם בכל אופן כפשוטו או כמשמעו.

(25)  ככתוב "ויכלכל  יוסף את  אביו  ואת אחיו,  ואת  כל בית אביו  לחם  לפי הטף" (מז', יב)

(26) ראה  בבלי,  מגילה א',  דף טז' א

(27) בראשית  מט,"ישתחוו לך בני  אביך... לא יסור  שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שִלֹה...^"

(28) אמנם לא כתוב  אינו  ראייה אך רואים  אנו עקביות  של  יוסף  שדבק במידת הענווה  בכל  דרכו

(29) ראה בראשית נ',יח

(30) האחים  קיבלו  עליהם  כצווי את ברכת  יעקב  אביהם ליוסף,  ויהושע  שהיה משבט  אפרים  וזכה להנהגה  אחרי  משה העניק  למנשה  בן  יוסף  שתי נחלות  בירושה  בכנען, כדין  בכור (נחלת מנשה הכפולה ונחלת אפרים). 

(31)  93 שנה  היה  יוסף במצרים והיה  בן  57 (40 +17) כשנתברך  על ידי  יעקב  לפני מותו, מכאן  שחי  לצד אֶחיו  בלי  אביו 53 שנה, וראה נספח ב'.

(32) ראה למשל בשירת דבורה (שופטים  ה')  או סיפור  יפתח  הגלעדי, שם  י' – יא', ויש עוד כיו"ב.

(33) ברית  זו לא נכרתה בטכס  מיוחד כלשהו אך היתה נהוגה  למעשה כפועל-יוצא  מקבלת התורה במעמד  הר-סיני לאחר שקיבלוהָ על עצמם כמורשת  אבות.

(34) יהושע בן נון עצמו היה מצאצאי אפרים בן יוסף וירש את גדולתו ונבחר מגבוה להיות היורש של משה

(35) לפי חז"ל זמנה  של  פרשה זו  הוא  בתחילת תקופת השופטים, וכן  מפרש  רש"י, אך מאידך  יש פרשנים ,כרד"ק, המאחרים  אותה לסוף  התקופה  כמו שפרקים  אלה  אכן מצויים  בכתוב.    לא מצאתי  בדיני  התורה והלכותיה  צווי  מפורש מה  יֵעשה  'לשבט כי  יחטא'  (כמו  שמצוי למשל לגבי  'עיר  הנידחת') דומה  שמה  שהניע את  השבטים  לפעולה ולשמירת  ערכי  המשפחה הטובים   ותא המשפחה  כיסוד  לאחוות השבטים היה  מחויבות  לשמר מסורת  התורה  על פי  הלקחים  שנלמדו מספורי  בית-יעקב הראשונים. סיפור הפילגש הוא כמו הרחבה לרמה שבטית של סיפור המשפחה שפקד את משפחת יעקב בימי יוסף ואחיו...

(36) לכך שיעקב  התייחס  בדבריו לבניו בערכי-המשפחה  הטובים, ולא מנע  מהם גם דברי תוכחה  לכך  יש לנו  ראָיה  מברכת הצוואה  שלו  לבניו בבראשית  מט':  ראה שם  דבריו לראובן.  ברכתו  שם לשמעון ולוי  כוללת דברי תוכחה  קשים  והוא גוזר אף  את עונשם.  בברכתו ליהודה  יש גם  דברי  שבח לבסוף  הוא מברך את  יוסף  שכה אהבו בברכת  הקמת משפחה  טהורה וברכת שפע  ורוב נחת.

(37) 14 פעמים  מזכיר יהודה  ליוסף  כינוי-הגוף 'אב'  בנאומו האחרון וכבודו של  האב שנרמס  בתחילת הסיפור  חוזר  למקומו הראוי.

(38) ''ויראו אחֵי יוסף כי מת אביהם ויאמרו... אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך, ויבך יוסף..."

(39) כלומר  הרבה  מאד דורות  אחרי  האיש יוסף ואחרי חורבן בית המקדש וגלות העם לבבל.