וישב | שררה שהיא עבדות

א. מבוא

כמה פעמים הושלך יוסף לבור? לכאורה התשובה לשאלה זו פשוטה: פעם אחת. למרבה ההפתעה, כשיוסף מְתַנֶּה את צרותיו באוזני שר המשקים הוא רומז שזו כבר הפעם השנייה שהוא מושלך לבור: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ', טו). בחירתו של יוסף לכנות את כלאו 'בור', מלמדת שהוא רואה זיקה בין הבור שבו הוא נתון כעת, במצרים, לבין הבור בכנען שאליו הוטל על ידי אחיו.

הדמיון בין הסיפורים מתקיים לא רק בכך שיוסף מוצא את עצמו בבור, אלא גם באופן שבו הוא מושלך אליו ובאופן שבו הוא יוצא ממנו. כפי שבסיפור המכירה יוסף מוצג כבעל המעמד הגבוה בבית אביו, כך בסיפור אשת פוטיפר הוא מוצג כבעל המעמד הגבוה בבית אדוניו. כפי שאחי יוסף מסירים ממנו את כותנתו לפני שהם משליכים אותו לבור, כך אשת פוטיפר מסירה ממנו את בגדו לפני שהוא מושלך לבור. כפי שיוסף זוכה להיות מופקד על בית פוטיפר לאחר שהושלך לבור, כך יוסף זוכה להיות מופקד על בית פרעה לאחר שיצא מבור הכלא.

הדמיון הרב שבין שני ה'בורות' של יוסף, מרמז שלא מדובר בהתרחשות אקראית אלא ביד ההשגחה. אך מה ראה ה' לגרום להשלכת יוסף שוב ושוב אל הבור? ואם ה' חפץ בהשפלתו, מדוע הוא מסייע לו פעם אחר פעם לשוב למעמד של הנהגה?

ב. נפילתו של יוסף מגדולה בבית אביו אל הבור

יוסף מסומן, כבר מראשית דרכו, כמי שנועד לגדולות. עוד בהיותו נער בבית אביו, כבר זכה למעמד יוצא דופן:

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ[1] וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"    (ל"ז, ג)

האהבה היתרה של אביו לא נשארת כמוסה בליבו, אלא מקבלת ביטוי חיצוני ומנקר עיניים, בדמותה של כתונת פסים – בגד שנועד להביע את מעמדו המיוחד של יוסף.[2] ואכן, האחים מבחינים בהעדפת אביהם את יוסף: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (ל"ז, ד). כך מצמיחה אהבתו הגדולה של יעקב ליוסף את שנאתם של האחים אליו.[3]

כשיוסף מתחיל לחלום חלומות של גדולה, מתעורר הרושם שלא רק אביו מכין אותו לעתיד מזהיר, אלא גם א-לוהים בכבודו ובעצמו. חלומו הראשון של יוסף מדגיש את המעמד שהוא עתיד לזכות בו מול אחיו:

"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (ל"ז, ה-ז)

יוסף אינו שומר את החלום בליבו, אלא ממהר לספר עליו לאחיו. החלום נראה פשוט כל כך לאחים, עד שהם מדלגים על הצעת פתרון מדוקדק וניגשים מיד לנזיפה: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (ח). האחים שכבר שנאו את יוסף עקב אהבת יעקב אביהם, מוספים עתה שנאה על שנאתם: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו".[4]

יוסף אינו נרתע משנאתם הגוברת של אחיו. כשהוא חולם חלום נוסף, הוא ממהר לספר אותו, תחילה לאחיו, ומשהם מגיבים בשתיקה, הוא שב ומספר את החלום לפני אביו ואחיו:[5]

"וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו..."   (שם, ט-י)

גם את החלום השני של יוסף איש אינו טורח לפתור. החלום נראה פשוט כל כך, עד שיעקב מדלג על הצעת פתרון מדוקדק וניגש מיד לנזיפה: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה" (י).[6] אולם בליבו פנימה יעקב אינו ממהר לבטל את החלום של בנו השאפתן: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (יא). אחי יוסף מבחינים בכך שהנזיפה לא נעשתה בלב שלם, ועתה מתווספת אל השנאה גם קנאה: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (יא).

יוסף עוד עתיד להתגלות כפותר חלומות בעל יכולת, אבל דווקא את שני החלומות האלה הוא אינו מנסה לפתור.[7] נראה כאילו יוסף להוט כל כך להשתמש בחלומות כדי לבסס את גדולתו בבית יעקב, שהוא כלל אינו טורח להעמיק בפתרונם. די לו בכך שהם מביעים את גדולתו ההולכת וגוברת, לא רק בארץ אלא גם בשמים,[8] ולא רק מול אחיו אלא גם מול הוריו.[9]

גאוותו של יוסף מובילה לחורבנו. כאשר אביו מצווה אותו: "רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר", הוא יוצא לשליחות לבוש בכתונת הפסים.[10] נראה שיוסף אינו מבין עד היכן עשויה להגיע שנאתם וקנאתם של אחיו שלא "יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", ושבוודאי זוכרים אילו דיווחים נוהג יוסף להביא אל אביהם ("וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" [ב]).[11]

עד מהרה יוסף מושלך, פשוטו כמשמעו, 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. האחים זורקים את יוסף לבור כשהם מאמינים שבכך יהיה כדי להוכיח שחלומותיו של יוסף לא היו אלא משאלות לב של נער גאה:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו"     (ל"ז, יט-כ)

גם את הכתונת השנואה אין הם שוכחים. כפי שביטלו את חלומותיו של יוסף, כך יבטלו את העדפתו של יעקב:[12]

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו... וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (שם, כג-לב)

הכתונת מופשטת מיוסף, נטבלת בדם, נקרעת בשלח (=חרב),[13] ואז מובאת אל אביהם הזקן. נדמה כי האחים מאמינים שלאחר מות יוסף לא תהיה לאביהם ברירה אלא להעביר את האהבה ממנו אליהם.

המשך הסיפור ילמד שהאחים טעו בכול. לא עלה בידם להפר לא את חלומותיו של יוסף וגם לא לבטל את אהבתו של יעקב. ובכל זאת, מעשיהם לימדו את יוסף לקח. הנער שחלם על מלוכה, עתיד לגלות שדרכו אל הגדולה עוברת תחילה בבור ואז במצולות העבדות.

ג. נפילתו של יוסף מגדולה בבית פוטיפר אל בור הכלא

מכיוון שיוסף באמת נועד לגדולה, ה' מסייע לו לצמוח בארץ עוניו. כפי שהיה יוסף שני לאביו, הוא הופך עתה שני לפוטיפר:

"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ... וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"   (ל"ט, ג-ו)[14]

אולם, גם הפעם מסתיים מסעו של יוסף אל הגדולה בהשלכה אל הבור. הפעם, נפילתו של יוסף מפתיעה יותר. היא אינה נראית כתוצאה של חטא כלשהו, אלא בדיוק להיפך, כתוצאה של סירובו של יוסף לחטוא:

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (ל"ט, ז-י)

יוסף מסרב להיעתר לדרישותיה של אשת אדוניו, לא מתוך פחד שמא ייתפס, אלא מתוך הכרה מוסרית ודתית שיש בכך רעה גדולה וחטא לא-לוהים. אך אשת אדוניו אינה מתרשמת מתוכחתו של יוסף ואינה מרפה מניסיונותיה לפתותו:

"וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה"  (ל"ט, יא-יב)

גם הפעם יוסף אינו מתפתה, וכדי להימלט ממה שנראה כניסיון אונס ממש, הוא עוזב את בגדו ביד גבירתו ונס החוצה. אשת פוטיפר בוחרת להעליל על יוסף שביקש לאנוס אותה –ספק מתוך רגשות נקמה, אך בוודאי גם מתוך ניסיון להסביר כיצד אירע שהעבד יפה התואר נמלט עירום מן הבית בעוד שבגדו נשאר בידה:

"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ:[15] וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִורֵי [קרי: אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר"   (ל"ט, יט-כ)

אם כן, יוסף מתמודד עם פיתוי מיני חוזר ונשנה בהצלחה מעוררת השתאות. למרבה הפלא, במקום שיזכה לשכר על נאמנותו, הוא שב ומוצא את עצמו נטול בגדים ומושלך לבור! אולי משום כך סברו רבים מחכמינו שיוסף ביקש לחטוא עם אשת פוטיפר, אלא שנעצר ברגע האחרון, אם מתוך חוסר יכולת ואם מתוך הכרה מוסרית:

"ר' שמואל בר נחמן אמר: לעשות מלאכתו ודאי [=יוסף ביקש לנאוף] אלא 'ואין איש' – בדק את עצמו ולא מצא עצמו איש [-ומשום כך לא יכול היה לשכב עמה!] דבר אחר: ר"ש אמר: נמתחה הקשת וחזרה הדא הוא דכתיב [=זהו שנאמר] 'ותשב באיתן קשתו' – קַשְׁיוּתוֹ! ר' יצחק אמר: נתפזר זרעו ויצא דרך צפרניו... ר"ה בשם רבי מתנא אמר: איקונין של אביו ראה וצנן דמו..." (בראשית רבה פ"ז, ז)

לפי רצף האמירות החריפות הללו, יוסף אמנם ניצל בסופו של דבר מן החטא החמור, אך עם זאת הוא נענש בצדק, כיוון שהתכוון לנאוף ואף פעל לממש את כוונתו. אולם, הפער שיש בין האמירות החריפות של חז"ל להתנהגותו העקבית של יוסף כפי שהיא מתוארת במקרא, מקשה על אימוץ ההסברים הללו.

רש"י (בעקבות חז"ל) מיחס ליוסף חטא אחר:

"ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה – כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקדוש ברוך הוא: אביך מתאבל, ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדוב (ראה תנחומא וישב ח), מיד: ותשא אשת אדניו"  (רש"י [מהדורת הכתר] ל"ט, ו-ז)

מדוע ראו חז"ל בתיאור יופיו של יוסף עדות להתנהגותו ולא תיאור עובדתי של מראהו החיצוני? ראשית, מכיוון שיופיו של יוסף אינו נזכר במקומו הטבעי, בתחילת הסיפור, אלא כשלב אחרון ברצף הצלחותיו בבית פוטיפר.[16] שנית, יופיו של יוסף מתואר תוך שימוש בפועל "וַיְהִי". פועל זה מתאים לתיאור מאורע שהתחדש יותר מאשר לתיאור מצב מתמשך.[17] מכאן מתבקשת המסקנה שהכתוב אינו מתאר את יופיו הטבעי של יוסף, אלא את אותו יופי שהוא תוצאה של מזון משובח וסלסול שער.[18] יוסף מתגאה ורואה בעצמו מושל, ומשום כך הוא דואג שמראהו החיצוני יהלום את המעמד הנכבד שלו זכה.

אפשר שרמז נוסף לגאוותו של יוסף נמצא במילים שבהם הוא בוחר כדי לתאר את אדוניו: "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי" (ט). אמנם מילים אלו באות להביע את חסדו של פוטיפר עם יוסף, אבל בין קפליהן מתחבאת התפיסה שהעבד, חשוב ככול שיהיה, הנו בר השוואה לאדוניו. נדמה כאילו יוסף שוכח שאליבא דאמת, הוא אינו אלא עבד, לא אדון ואפילו לא בן חורין פשוט. כך יוסף, שלא למד את לקח הענווה במלואו בפעם הראשונה, מושלך לבור בפעם השנייה.[19]

ד. גדולתו של יוסף בבית הכלא

יוסף נועד לגדולות באמת ובתמים, ומשום כך ה' שב ומצמיח אותו גם בבור הכלא. כפי שהיה שני לפוטיפר כך הוא הופך שני לשר בית הסוהר.

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ"    (ל"ט, כא-כג)

הצלחתו המופלאה של יוסף גורמת לשר בית הסוהר להפקיד בידיו האמונות את הטיפול בשני אסירים חשובים במיוחד – שר המשקים ושר האופים. כששני השרים חולמים חלום מטריד, זוכה יוסף להפגין בפניהם את כישרונותיו יוצאי הדופן.

"וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים: וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם" (מ', ו-ח)

יוסף מתגלה כמשרת רגיש, המבחין במצב רוחם של שרי המלך. כאשר השרים מספרים לו: "חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ" (ח), מתגלה הנער שחלם חלומות כמי שיודע לפתור את חלומות זולתו, והוא מצהיר בענווה: "הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (ח).

יוסף פותר את חלומו של שר המשקים לטובה ומצמיד לפתרון החלום גם בקשה:

"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ', יד-טו)

יוסף מנצל את אוזנו הכרויה של שר המשקים, כדי לטעון באוזניו לחפותו. אומנם הוא עבד, אבל לא בגלל שפשע, אלא בגלל שפשעו נגדו וגנבו אותו מארצו. אומנם הוא הושלך לבור הכלא במצרים, אבל גם פה לא עשה מאומה.

החלק הראשון בתוכניתו של יוסף מצליח כששר המשקים מושב למעמדו הראשון. אולם החלק השני, החשוב יותר, מסתיים בכישלון זמני: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ', כג). אם אומנם נועד שר המשקים להיות שליח בידי ההשגחה להוציא את יוסף מן הבור, הרי שהצלה זו נדחית באופן לא צפוי, ויוסף מוצא את עצמו ממתין בבור שנתיים נוספות.

מדוע נגזר על יוסף לשוב ולהישאר בבור?[20]

חז"ל מסבירים כי יוסף חטא בכך שבטח בישועת אדם:

"ולא היה צריך לעשות שם אלא עשר שנים, ולמה נתוספו לו שם שתי שנים? אמר הקדוש ברוך הוא: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים ואמרת לו שתי זכירות: 'כי אם זכרתני' 'והזכרתני'. תשתכח שתי שנים בבית הסהר. לכך כתיב: 'ויהי מקץ שנתים ימים', שתי שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר"  (תנחומא וישב ט', ו)

אך קשה לקבל את ההסבר הזה, שכן לא קל למצוא במקרא בכלל ובסיפורי יוסף בפרט ביקורת על השתדלות עצמית להינצל מצרה.[21] די להזכיר את העובדה שאל פתרון חלומו של פרעה מצרף יוסף גם עצה המפרטת את ההשתדלות הנדרשת כדי להינצל (מ"א, לג-לו). מה יכול להיות, אם כן, חטאו של יוסף?

נדמה לי שפתרון החידה נמצא לא בבקשת הסיוע משר המשקים, אלא בהסבר שהוא מצרף לדבריו: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (מ', טו). יוסף טוען בתוקף לחפותו. אומנם הוא הושלך לבור הן בכנען הן במצרים, אבל לתפיסתו בשני המקרים היה הוא קורבן תמים של הנסיבות.[22] מכיוון שיוסף מעיד בכך שטרם הבין את אחריותו לגורלו הקשה, נגזרות עליו שנתיים נוספות בבור.

ה. גדולת יוסף בבית פרעה

יוסף נועד באמת לגדולה, ובסופו של דבר הוא זוכה לצאת מ'בירא עמיקתא' חזרה ל'איגרא רמא' – לביתו של פרעה. כאשר פרעה זקוק לפותר חלומות, שר המשקים ממלא סוף סוף את התחייבותו ומזכיר את יוסף באוזני המלך. אבל הוא לא מציג את יוסף כאסיר חף מפשע שיש להוציאו מבור הכלא, אלא כפותר חלומות בעל מוניטין.[23]

כאשר פרעה פונה אל יוסף ומתאר אותו במילים: "וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (מ"א, טו), יוסף ממהר להסתייג ומגיב בענווה יתירה: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א, טז)

עתה זוכה יוסף לגדולה שאין אחריה נפילה:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"א, לח-מד)

כפי שהיה יוסף שני בבית אביו, שני בבית פוטיפר ושני בבית הסוהר, כך הופך יוסף לשני בבית פרעה. כתונת הפסים שלה זכה בבית אביו, מוחלפת עתה בבגדי שש. הגדולה שנובאה ליוסף סוף סוף מגיעה.

ו. מפגש יוסף ואחיו

יוסף 'החדש', אינו דומה עוד לנער שראה בגדולה מתנה אישית. המעבר במצולות העבדות ובבור הכלא מיתן את הגאווה הצורמת שהוחלפה בענווה עמוקה ובתפיסה ראויה של שלטון. ניתן לראות ביטוי לתפיסה החדשה של יוסף, בשעה שהוא מתגלה לאחיו:

"וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"ה, ד-ח)

הנער שחלם על כבוד וגדולה צמח להיות גבר שמבין את ייעודו. כמה עלובים נראים פתאום הפתרונות על אחים שמשתחווים לאח אחד, וכמה גדול יותר נראה תפקידו של יוסף כעת. כמה צעיר נראה יוסף שהביא את דיבת אחיו אל אביהם, וכמה נשגב נראה יוסף השומר לעצמו את חטאם האיום של אחיו כלפיו.[24]

יוסף מבין שחלומות ילדותו לא באו להחניף לו, אלא להכין אותו לשליחות מפרכת; שהכוח ש-ה' נותן בידיו, אינו מיועד לפרנס את גאוותו, אלא את משפחתו התלויה בו.[25]

מה קולעים בהקשר זה דבריו של רבן גמליאל לתלמידיו בשעה שביקש 'להושיבם בראש':

"כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"  (הוריות י', א-ב)