דילוג לתוכן העיקרי

וירא | לוט: האידיאליסט המובס

קובץ טקסט

השיחה ניתנה ביום ראשון ט"ז במרחשוון ה'תשע"ח. סיכם צחי רויך, סיכם וערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

*

פתיחה

אני עומד לתת שיחה שכבר נתתי בעבר לפני שנתיים[1] בכוונת מכוון, בגלל החשיבות הרבה שאני רואה בנושא: בחינוך לפעמים צריך לחזור על רעיונות יסודיים.

מסע אבינו אברהם

השבת סיימנו לקרוא את הפרשיות העיקריות שעוסקות באברהם אבינו. בשבת הקרובה, פרשת חיי שרה, נראה שאברהם אבינו ממשיך 'לסגור קצוות': מיד אחרי העקידה שבפרשת וירא, אברהם אבינו קובר את אשתו ומשיא את בנו, כותב צוואה, משלח את בני הפילגשים ו'יורד מהבמה'. במידה רבה המעשה האחרון של אברהם אבינו היה העקידה, שנחתמה בברכה הבאה:

"וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע". (בראשית כ"ב, טז-יט)

אברהם 'מסיים את תפקידו' כשהוא בשיאו: שיא השיאים של אברהם אבינו, העקידה, מגיע לאחר גיל מאה ושם אברהם אבינו מגיע לשיא כוחו ועוצמתו – רגע לפני שהוא 'יורד מהבמה' ומפנה את מקומו לטובת יצחק אבינו.

הדברים אכן מרשימים ביותר, אבל יש לזכור שאת המסע הגדול שכעת השלים, אברהם לא החל לבדו אלא יחד עם שותפים נוספים.

ראשיתו של המסע ביציאה מאור כשדים עוד בימיו של תרח, אז ארבעה יצאו לדרך:

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן". (בראשית י"א, לא-לב)

תרח נשאר בחרן: הוא כנראה רצה שקט מאור כשדים, ואולי גם הזדקן, ולכן נשאר בחרן.

אבל אברהם ממשיך: הקב"ה מתגלה אליו והוא יוצא לדרך חדשה ובלתי ידועה. הקב"ה בעצם דורש ממנו את "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" (ירמיהו ב', ב): הוא תועה בשבילים לעבר דרך חדשה שמובילה אל הנודע, אבל יש לו מסר ברור, לקרוא "בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם" (בראשית כ"א, לג), להקים מזבחות וקהילות.

אם כן, הארבעה (תרח, אברם, שרי ולוט) אמנם יצאו מאור כשדים אולי בעקבות הלחץ והרדיפות, אבל בשלב הבא אברהם יוצא מחרן בשביל החזון: לשנות את העולם ולהכיר את הקב"ה לבריות. אכן אברהם פועל להגשמת החזון הגדול, והאנשים נוהים אחריו משום שהם רואים שהכריזמה שלו נובעת מהאמונה בחזון הגדול ולא מחלקלקות לשון. אברהם מתייחד גם בכך שהוא הדמות הראשונה שמפתחת מערכת יחסים של ממש עם הקב"ה.

ושוב, עלינו לזכור שבכל המעשים הגדולים הללו אברהם איננו פועל לבד, ויחד עימו הולכים שרי אשתו ולוט בן אחיו.

"לוט בן אחיו"

על השותפות הגדולה של אברהם ושרה עוד נדבר בהמשך, אבל בשלב זה נתמקד בלוט, ובשאלה פשוטה: מה הביא את לוט להתלוות לאברהם במסעו?

היה אפשר לטעון שזה נבע מאילוץ: לוט הוא יתום, תרח מת בחרן, ולא הייתה לו ברירה אלא להמשיך עם אברהם במסעו. אבל זה לא נכון, משום שכפי שרש"י מחשב בסוף פרשת נוח (וכך מחשב גם האבן עזרא בתחילת פרשת לך לך), תרח חי בחרן שנים רבות גם לפני שאברהם יצא משם וגם אחר כך: היה ללוט היכן להישאר, ובקלות הוא היה יכול לוותר על המשך המסע.

מדוע אם כן לוט המשיך במסע עם אברהם? כי הוא 'קנה' את החזון שלו. כך מנסח זאת המדרש שתמה על אמירתו של אברהם – כלפי לוט "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית י"ג, ח):

"וכי אחים היו? אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו". (בראשית רבה [וילנא] פרשת לך לך מ"א, ו)

"שהיה קלסתר פניו דומה לו" משמעו שהמסר של אברהם אבינו 'קנה' את לוט ומדבר אליו. הוא רואה את עצמו כאחיו של אברהם משום שהם חולקים ערכים משותפים וחזון משותף. גם הוא עוזב את החיים הטובים והנוחים אל הלא-נודע. הוא מאמין בחזון, בחלום: הוא משוכנע שזוהי האמת, ובנוסף, מבין את עוצמת המסר שבוודאי יכבוש את המקומיים.

גם בהמשך אנו רואים שלוט נמצא לצדו של אברהם כל הזמן, הוא עוזר לו לגייס את האנשים וממשיך במסע של קריאה "בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם" (בראשית כ"א, לג). עמד על כך יפה הרמב"ן בהקשר הצלת לוט מסדום:

"ויזכור א-להים את אברהם וישלח את לוט – ענין הכתוב הזה, כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך, והוא שנאמר 'וילך אתו לוט', כי לצוות שלו הלך, ולכן היה לו זכות להצילו בזכות אברהם". (רמב"ן בראשית י"ט, כט)

אין צורך להכביר במילים: לוט הוא ממש חלק מה"צוות" של אברהם!

הפרידה מאברהם

המעבר לסדום

עם זאת, בשלב מסוים בהמשך מתרחש מהפך: אין הרבה דמויות בתנ"ך שניתן לדרוש לשבח ולגנאי, אבל לוט הוא אחת מהבולטות שבהן. נחזור להצלת לוט מסדום:

"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט". (בראשית י"ט, כט)

במדרש מובאות שתי דעות: האם לוט נצל בזכות אברהם, או בזכות עצמו, משום שזוכרים לו חסד נעורים. בין כך ובין כך, ברור שמשהו השתבש בצורה נוראה: כיצד הגיע לוט למצב שבו הוא נזקק להצלה מהפיכת סדום? מה קרה לו?

התשובה פשוטה: לוט הוא אבטיפוס של האידיאליסט המובס. הוא אמנם מתחיל את חייו עם ערכים נעלים וחלום, אבל הוא מסיים את חייו במרדף אחר הכסף והזהב בסדום.

המהפך הדרמטי בחייו של לוט מתרחש בזמן הרעב ביציאה מכנען למצרים המשגשגת, ובחזרה משום ברכוש גדול:

"וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה". (בראשית י"ג, א)

אברהם חוזר עם אותם מרץ ואנרגיה שאפיינו אותו ואף ימשיכו ללוותו בהמשך חייו. העושר הכלכלי אינו פוגע בהם. אבל לגבי לוט התמונה שונה:

"וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים. וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". (בראשית י"ג, ה-ו)

בהמשך הפרשה הדברים מגיעים עד לכדי פרידתם של אברהם ולוט "אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (בראשית י"ג, יא). ממה נבעה הפרידה? ברור שהסיבה האמיתית לא הייתה הרכוש הרב שנזכר בתחילת הפסוק, אלא מה שנזכר בסופו: אברהם ולוט "לֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו". מדוע? משום שלוט התחיל להסתנוור מהחיים הטובים ומהממון, כפי שמשתקף בדבריו של אברהם:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". (בראשית י"ג, ח-ט)

לוט היה אמור לענות לאברהם שעליהם להתעלם מהכסף ולהמשיך להישאר יחדיו: הרי ככלות הכל הם הקרובים היחידים אחד של השני, ובנוסף הם עובדי ה' היחידים בעולם. במקום זאת, לוט מסכים להיפרד: 'זה טוב לביזנס, לקריירה שלי'. 'לא משנה איך זה ישפיע על חינוך ילדיי, על קשריי החברתיים ועל משפחתי – העיקר הכסף, אלהי כסף ואלהי זהב':

"וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר". (בראשית י"ג, י)

בימינו היינו אומרים זאת כך: סדום 'שווה' – נמצא בה האינטרנט הכי מהיר ויש בה טכנולוגיה, והעיקר, המשכורות הכי גדולות נמצאות שם. לוט מסתנוור:

"וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו". (בראשית י"ג, יא)

המדרש מתאר שלוט "הסיע עצמו מקדמונו של עולם; אמר: 'אי אפשי לא באברם ולא בא-לוהו'" (בראשית רבה [וילנא] מ"א, ז). לוט "הסיע עצמו מקדמונו של עולם" לא כי הוא רצה לעבוד עבודה זרה, אלא פשוט מפני שהוא החליט להעדיף את עולם החומר על פני "קדמונו של עולם": הוא פשוט החליט לוותר על החזון לטובת הכסף. אם כן, לוט זונח את עולם הערכים והמשפחה, את הקשרים העמוקים שמבוססים על משפחתיות ואחווה ואת עולם הערכים משותף והחזון. וכל כך למה? משום שהכל בטל למען הכסף והזהב.

להמחשת הבעיה, אנו פוגשים תופעה דומה אצל בני גד ובני ראובן שביקשו לשבת בעבר הירדן המזרחי במילים הבאות: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר ל"ב, טז). המדרש עומד על כך שהם "עשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר: שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות שהן אומרים למשה 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו'" (במדבר רבה [וילנא] מטות כ"ב, ט). בתגובה, משה עונה להם "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (במדבר ל"ב, כד), שאותה מבין המדרש כך: "עשו את העיקר עיקר: תחלה בנו לכם 'ערים לטפכם' ואח"כ 'וגדרות לצאנכם'" (במדבר רבה שם).

כלומר משה ענה להם שהעיקר הוא הילדים: קודם כל החינוך וההתפתחות הרוחנית של המשפחה, ורק אחר כך הפרנסה. כמובן, אין הכוונה שצריך לחיות מנדבות, אלא לכך שהחינוך עיקר והפרנסה טפלה. בני גד ובני ראובן מעדיפים לוותר על הבטחת "וְהֵבֵאתִי" (שמות ו', ח) ולוותר על היעד הלאומי של כניסה לארץ בשביל רווח כלכלי.

כאמור, גם לוט 'נופל' באותה טעות ערכית של העדפת הממון על הערכים. הדבר בולט בתיאור הבא:

"אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד". (בראשית י"ג, יב-יג)

'למי אכפת מהאנשים, הערכים והחלום: העיקר הכסף!'. איפה יושבים? איפה שטוב יותר להתפרנס. לוט עובר מהפך דרמטי: מ'אחיו' של אברהם אבינו מכניס האורחים וגומל החסדים, הוא מגיע לסדום שידועה בהתנגדותה להכנסת האורחים (ראו סנהדרין קט:). לוט מגיע ושוקע במטריאליזם של סדום – והוא מודע לכך.

השקיעה בחומר

אנחנו כמובן יודעים מה קרה בהמשך הדרך:

"וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ [כתיב: צביים; קרי:] צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים. אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה. וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ". (בראשית י"ד, ח-י)

הם שוקעים בחימר, בחומר. הם לא יוצאים למלחמה לשם ערכים כלשהם, אלא לשם הנוחות והחיים הטובים, וממילא מובן שהם שוקעים לתוך בארות החומר של המטריאליזם. אין מדובר באנשים בעלי ערכים (פשוט ערכים שונים מאלו של אברהם), אלא באנשים שחוקים, אנשים שמחפשים נוחות ושוקעים בחומר.

בסופו של דבר אברהם בא ומחלץ אותם משוביהם. גם בשיחה שהם מנהלים אחר כך בולט כי מלך סדום כלל פשוט לא מבין את אברהם (ולמען האמת כנראה גם לוט לא הבין):

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". (בראשית י"ד, כא)

הוא לא מבין איך ייתכן שיציעו לאדם רכוש והוא לא ייקח. אבל אברהם לעומתו אכן משרת את הציבור לא לשם הון או שלטון: יש לו מחויבות כלפי לוט, מחויבות שללוט אין כלפיו. האמירה שלו היא "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית י"ד, כג).

יש כאן שני עולמות שונים לחלוטין: מצד אחד עולם שמדבר רק על רכוש, ומצד שני עולם שמדבר על חסד. אברהם לא ייקח כלום. אבל מלך סדום פשוט לא מצליח להעלות זאת על דעתו – בדומה למה שנאמר לאחשורוש אודות מרדכי, "לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר" (אסתר ו', ג): לאחשורוש זה נשמע כמו סינית – איך ייתכן שיעשו משהו לא בשביל לקבל תמורה?!

כשלוט היה צעיר החלום עוד החזיק אותו. אבל כעת הוא כבר בתהומות של סדום. יתרה מכך, הוא 'שונה בחטא' (על פי ב"ק סח. ועוד): גם לאחר המלחמה הוא לא שם לב עד כמה עולמו סטה מן המסלול המקורי והרצוי והוא נשאר לשבת בסדום, אף שהוא באמת לא קיבל החלטה מודעת להידרדר. לשם המחשה נאמר כך: הוא המשיך לקום כל בוקר, להניח תפילין וללמוד דף יומי. אבל הוא לא שם לב שאישיותו נשחקת לכזו שכבר אין בה מרץ. המפגש המחודש עם אברהם היה אמור להוות קריאת השכמה עבורו, ולהציב תמונת ראי שלו עצמו השחוק ביחס לאברהם שעדיין ממשיך להיות נמרץ.

אבל אותה כרוניקה של 'עבירה גוררת עבירה' שאנו מכירים מחטא קורח ועדתו אנו מוצאים גם כאן: לוט ממשיך ועושה טעות אחר טעות ומוסיף להישאר בסדום. הוא כל כך שחוק שהוא לא מרגיש את השחיקה!

לעומתו, אברהם אבינו עצמו כבר הבין מזמן מה קרה ללוט:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר". (בראשית ט"ו, ב)

מבחינת אברהם, לוט לא נתפש כיורש בשום פנים, אפילו לא כיורש פוטנציאלי.

אחר כך, בפרשת וירא, לוט 'פתאום' מכניס אורחים, ועל פניו נראה שמשהו עוד נשאר לו מחינוכו בבית אברהם. אבל גם את זה הוא עושה רק כל עוד אין פגיעה במעמדו: כאשר הוא פתאום צריך לשלם מחיר עבור אותה הכנסת אורחים והוא מגיע עד לכדי פיקוח נפש של האורחים, לא רק שהוא לא עושה שום דבר כדי למנוע את הלינץ' באורחים, אלא גם מציע הצעה איומה – בעיניי זה הפסוק הכי נורא בתורה – שגם היא באה לא רק כדי להציל את האורחים, אלא בעיקר כדי לשמור על מעמדו:

"וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי". (בראשית י"ט, ז-ח)

ברור שבשום מישור הסבר זה לא היה אמור לקרות. משום זווית מוסרית. עד כדי כך הידרדר לו לוט מעולמו של אברהם אבינו: זה מתחיל מלעזוב את משפחתך בשביל כסף ונגמר בנכונות למכור את בנותיך כדי לשמור על 'כבוד המשפחה' (והסיפור מידרדר עוד יותר בהמשך במה שאירע במערה). אמנם בסופו של דבר זכות אברהם הצילה את לוט (אם כי יש שסוברים שנותר משהו מזכותו המקורית של לוט ובשל כך ניצל), אבל לאלו תהומות הוא הגיע בדרך!

בין לוט לאברהם ושרה

שלושה אנשים רצו לשנות את העולם: אברהם, שרה ולוט. שלושתם ניזונו מחלום מדהים, אבל רק שניים מתוך השלושה הגשימו את החלום, ואחד נפל. לוט לא נפל בגלל משבר תיאולוגי או אישי, אלא כי הוא נשחק, הוא נעשה בורגני ושקע בתוך בארות החומר. זה כל מה שקרה לו: שחיקה. לא ייאוש, לא פקפוקים באמונה ולא סכסוכים אחרים. פשוט שחיקה עד לתועבה המוסרית שבוויתור על בנותיו. וכל זאת, פשוט משום שהוא איבד את הלהט והמרץ.

הכישלון המהדהד של לוט בולט עוד יותר לעומת דודו, אברהם אבינו, שלא רק שלא נשחק וממשיך במסע, אלא אף מגיע לשיא השיאים דווקא בסוף חייו (כפי שכבר ראינו):

"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". (בראשית כ"ב, יז-יח)

אברהם הוא זקן-צעיר, בבחינת "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (ישעיהו מ', לא): הוא ממשיך לדלג ממקום למקום. לשיא השיאים הוא מגיע הרבה אחרי גיל מאה. לכן נאמר בעקידה "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה" (בראשית כ"ב, יב): אברהם כל הזמן שועט קדימה, הוא לא הולך ובטח שלא נשחק. הוא רץ מאתגר לאתגר וממשימה למשימה, מאידיאל לאידיאל.

אם כן, בעוד שלוט נשחק ומידרדר, אברהם ממשיך להתקדם ומחפש כל הזמן יעדים חדשים. ניתן לראות זאת גם בהמשך. מיד לאחר הפיכת סדום נאמר "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (בראשית כ', א), ועל כך אומר המדרש:

"'ויסע משם אברהם ארצה הנגב'. רבי אבון פתח: 'ואולם הר נופל יבול וצור יעתק ממקומו'. 'ואולם הר נופל' – זה לוט שנפל מהר, 'וצור' – זה אברהם, 'יעתק ממקומו' – פנה ממקומו. לפי שחרב מקומה של סדום פסקו העוברים והשבים, ואמר: 'מה אני מפסיק צדקה מביתי!' – הלך ונטה לו אהל בגרר. הדא הוא דכתיב 'ויסע משם אברהם'". (בראשית רבה [וילנא] וירא נ"ב, א)

כלומר מיד לאחר הפיכת סדום אברהם מחפש את האתגר הרוחני החדש, בנגב. הוא כל הזמן שועט קדימה. הוא בטח לא נשחק ואפילו לא 'רק' הולך.

אברהם ממשיך תמיד לחפש זהות חדשה ועשייה חדשה, עד כדי כך ששמו משתנה מ"אברם" ל"אברהם". שינוי זה איננו סמלי בלבד, וחז"ל ראו בו שינוי מהותי, ובלשונם: "תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם – עובר בעשה, שנאמר 'והיה שמך אברהם'" (ברכות יג.) ולדעת ר' אליעזר שם אפילו "עובר בלאו".

אבל אברהם לא עושה זאת לבד. לכל אורך הדרך הוא הולך יד ביד עם שרה אימנו שגם היא עוברת את אותו 'שינוי פאזה' יחד איתו ומ"שרי" 'הופכת' ל"שרה".

ביטוי יפהפה לאותה אחווה בין אברהם לשרה רואים במדרש המתאר את מעשיה של שרה בבית פרעה:

"וכל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת רבון העולמים אברהם יצא בהבטחה, ואני יצאתי באמונה". (בראשית רבה [וילנא] לך לך מ"א, ב)

אברהם ושרה בונים עולם שבו הם בונים, חולמים ותועים ביחד. הם כל הזמן 'מחליפים כוח' ועוברים מאתגר לאתגר.

לזמננו

על השחיקה

האיום שאנו ניצבים בפניו הוא האיום של לוט. כל דור ודור ואיומיו, ועד כמה שניתן לזהות בציונות הדתית, באורתודוקסיה המודרנית, האיום המרכזי הוא השחיקה.

אנחנו מכירים אנשים רבים שבצעירותם הלכו לסניף והיו בעלי אידיאלים גדולים וחלמו על הקמת ישובים – והיום הם בורגנים עירוניים (או לא עירוניים). אלו לא אנשים שהתפקרו חלילה: הם ממשיכים להניח תפילין ואף קובעים עיתים לתורה. אבל הם איבדו את הלהט, ובשל כך החליפו את סדר העדיפויות כך שהחזון נמצא בתחתית סדר העדיפויות שלהם. לאדם מאמין ושומר מצוות שמקבל עול מלכות שמיים יש קווים אדומים רבים שגם 'שומרים' עליו במובן מסוים. אבל הבעיה היא שאין קו אדום בפני השחיקה: אין שום איסור שאומר 'לא תִשָּׁחֵק', או 'אל תבחר מקום עבודה רק לפי המשכורת': זה 'רק' "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו', יח). הכל תלוי באדם ובמרץ שיש לו.

אבא, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, אמר פעם בטיש שהאיום החמור של דורנו הוא הייאוש. אני חושב שזה נכון שהייאוש חמור יותר מהשחיקה, אבל הוא פוגע רק במיעוט, ולעומתו השחיקה מסוכנת יותר בעיניי משום שהיא פוגעת בהרבה יותר אנשים בפועל: 'רובם בשחיקה, וכולם באבק השחיקה' (בעקבות ב"ב קסה:).

זה נכון גם למי שלמד בישיבה: כמה האדם ממשיך לחלום, כמה האדם ממשיך לשדר את החלומות שלו? כמה חלומותיו של האדם בשיעורים א' וב' נשארים איתו הלאה, לעוד עשרים שנה? כמה הוא מצליח לשמר מחוץ לחממת הישיבה?

השאלה היסודית היא לא כמה שעות הוא ילמד אחרי הישיבה (למרות שגם זו פונקציה של מרץ ולהט) אלא האם כאשר הוא ייתקל בקושיא על הפרשה או ישמע קושיא למדנית זה יעשה לו נוסטלגיה נעימה בבחינת 'פעם גם אני הייתי כזה – אבל היום אני מנותק מכך', או שכשהוא יחזור הביתה הוא יבדוק מיד מה התרוץ, יתמודד עם הבעיה, ואולי גם יתקשר לחבר שלו?

כך גם לגבי התנדבות: כמה רוח ההתנדבות תתורגם להתנדבות בפועל, לא רק בישיבה כשהמסגרת תומכת בכך אקטיבית, אלא גם בהמשך החיים כשהאדם נמצא במסגרות אחרות: כמה האדם ימשיך לחשוב שעליו להמשיך להתנדב ולהיות פעיל בקהילה? האם הוא יבחר מקצוע לפי המשכורת שהוא עתיד לקבל, המעמד החברתי והנוחות, או שהחסד יהיה מרכיב מרכזי בשיקוליו? אברהם אבינו אמנם בחר בחסד כמקצוע, אבל ראינו מה קרה ללוט כשזה התנגש במעמדו.

זאת השאלה המרכזית שעומדת לפתחנו: האם האדם רוצה שאותו "מטבע" של צעירותו יהיה המטבע של זקנותו, וכפי שאומרת הגמרא, "איזהו מטבע של אברהם אבינו – זקן וזקינה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר" (ב"ק צז:), או שלא, והוא יישחק וידרדר?

פעם, בלוויה של ראש ישיבה מסוים שנפטר בגיל שמונים וחמש המספיד אמר שהוא היה בחור ישיבה עד יומו האחרון – תמיד הוא רצה להתחדש ולגדול, ולא הסתפק במה שכבר השיג. האם אנו מוטרדים מהבעיות הללו גם בהמשך החיים, או שאלו 'בעיות של גיל עשרים' בלבד?

אפשר להיות צעיר גם בגיל שבעים או שמונים, אבל זה תלוי באדם: איך הוא מחליט לעצב את אישיותו ואיך הוא קובע את סדר העדיפויות שלו. בהקשר זה, חשוב להדגיש שעל הלימוד, ההתנדבות והחזון להפוך לחלק מהאישיות ולא להישאר חיצוניים לה. מי שהדברים הללו אינם מהווים חלק מאישיותו לא יצליח להחזיק מעמד.

מה שאנו עושים כאן בישיבה הוא לא רק העברת ידע או פעילות חינוכית: הדברים צריכים להיות "על לבבך" ולהיכנס ללב בסופו של דבר: קיבלנו לב לדעת ואוזניים לשמוע בשביל שנוכל להכניס זאת לליבנו.

על החלום

כאמור, שרה היא שותפה מלאה לחלומו של אברהם ולמסעו. הדבר נכון גם עבורנו: אדם צריך לחפש אישה, בת זוג, שתהיה לא רק נחמדה ומצחיקה, ושהוא יסתדר איתה, אלא אישה שגם תחלוק איתו חלומות משותפים: על חינוך הילדים, על הקהילה, על החברה ועל העולם. נישואין הם גם חברות, כימיה וזוגיות, אבל הם צריכים לכלול מרכיב נוסף של שותפות בהמשך קיום העולם, והדבר הכי חשוב בהקשר הזה הוא הילדים: בתורה נאמר "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב', כד), ופירש רש"י שם: "לבשר אחד – הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד" (רש"י שם).

אדם צריך לחפש אישה שכשהם יצאו לבית הכנסת ביום הכיפורים הם ידעו מה השני התפלל בלי להחליף מילה, בגלל השותפות העמוקה בעולמם הפנימי. אסור להתחתן רק מתוך ערכים ובלי כימיה וחברות, אבל אבוי למי שיתחתן רק מתוך חברות.

אברהם ושרה הקימו עולם משותף: עם כל הקשיים שלהם הם תמיד היו ביחד לא רק כי הם אהבו אחד את השני אלא גם כי הם חלמו ביחד ובנו חזון משותף. מי שרוצה לבנות לעצמו עולם ערכי ושלם מחוץ לישיבה צריך בת זוג שעולמו עולמה ועולמה עולמו, וכך הם יצליחו להחזיק מעמד.

אבא, הרב אהרן ליכטנשטיין, אהב לצטט את הגמרא הבאה:

"כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע". (ברכות נה:)

צריך לא רק לחלום, אלא גם לחלום שהחלום יתגשם – לא מספיק לחלום בלבד, אלא צריך לחשוב גם איך להגשים אותו מבחינה מעשית ורוחנית.

מושקו אוהב לצטט את הסיפור הבא על הרב מפוניבז': בן גוריון אמר לו שהוא חולם, והוא השיב שהוא אמנם חולם, אבל בעיניים פתוחות. חלומות נועדו להגשמה. איך עושים את זה? מכניסים את החלומות לתודעתנו ולאישיותנו.

צריך לחלום כל הזמן כי קל מאוד להישחק ולשקוע בתוך העולם: לא קשה לחיות באותו עולם בנאלי שבו 'הכל בסדר', בעולם שבו אני מסתפק בכך שהילדים רשומים לבית ספר טוב, שמכבדים אותי בבית הכנסת ושמעמדי החברתי טוב – אבל משהו חלול מבפנים.

במקום להיות אידיאליסטים מובסים, במקום להיזכר שהיה פעם נחמד בסניף והיום אנחנו כבדים ועייפים, עלינו לחיות כמו אברהם ושרה שהיו מלאים גם מבפנים: אם נתרחק מעולמו של לוט ונתקרב לעולמו של אברהם, אזי נוכל לראות בזקנתנו עולמות טובים ומרשימים יותר מאשר בצעירותנו.


*    השיחה ניתנה ביום ראשון ט"ז במרחשון ה'תשע"ח, סוכמה על ידי צחי רויך ואביעד ברסטל ונערכה על ידיו. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

[1]    כאן, בצורה מתומצתת יותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)