ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור

המאמר פורסם בדף קשר גליון 1658 כ' חשוון ה'תשפ"א על ידי אביעד ברסטל (ה')

 

בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה:*

עקדת יצחק**

הרבה נכתב על עקדת יצחק: אם בתורה עצמה התאור תמציתי יחסית, באו חז"ל והרחיבוהו במדרשים השונים. ובעקבותיהם, עסקו בו בהרחבה גם בעלי הפיוט, בפרט בפיוטים לימים הנוראים.[1] בין השאר, הם עסקו בתחושות וברגשות של אברהם ויצחק (וגם של שרה!) סביב העקדה. בנוסף, באשכנז במיוחד, נוצר קישור בין עקדת יצחק  ל'עקדות' הנוספות לאורך הדורות – מסירות הנפש על קידוש השם בימי הגזרות השונות (כמו מסעי הצלב). כמובן, פותחה בהרחבה גם בקשת הרחמים מן הקב"ה בזכות יצחק, כבחתימת ברכת זכרונות: "וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר".

העמדת עקדת יצחק כמופת לקידוש השם עולה גם במחשבת ישראל. כדוגמא אחת מני רבות, נציין את הרמב"ם שעמל להסביר במורה הנבוכים (ג', כד) מדוע ציוה ה' על העקדה, ולדעתו, היא טומנת בחובה מסר כפול: גם להראות עד היכן מגיעות אהבת ה' ויראתו – עד לנכונות אברהם להריגת בנו האהוב המיועד להיות ממשיכו; ובנוסף, גם להראות את ודאות הנבואה – משום שאיזה אב יהיה מוכן להרוג את בנו ללא ציווי מפורש מן הקב"ה שהוא בטוח בו בכל נימי נפשו?!

בדורות האחרונים עלה ענין חדש: השאלה המוסרית שבעקדת יצחק. דומה שאין צורך להאריך בהסבר השאלה, אך מסתבר ששאלה זו אינה חדשה כלל וכלל, והיא עלתה כבר אצל ראשוני הפיטנים.

מבוא קצר (יחסית) לפיוט

לפני שנביא את דברי הפיטנים עצמם, נסקור במהירות את תולדות הפיוט הרלוונטיות לעניננו. מקורה של המלה 'פיוט' ביוונית, שם נקרא המשורר פּוֹיֵטֵס (ποιητής).[2] קטעים 'פיוטיים' – במובן של קטעי שירה לעומת קטעי פרוזה – מופיעים כבר בתנ"ך, כמו שירת הים, שירת דבורה, ועוד. גם בזמן חז"ל, מקובל לומר שתפלות הקבע הנאמרות עד היום, "מטבע שטבעו חכמים" (ע' בירושלמי בברכות ט', א; סב:), התגבשו מתוך קטעים שהיו פיוטיים יותר במקור. דוגמא טובה לכך, היא סיום הברכה הרביעית בתפלת השבת והמועד: "קדשנו במצוותיך \ ותן־חלקנו בתורתך \\ שבענו מטובך \ ושמחנו בישועתך".

ה'פיוט' במובן המקובל יותר, מתייחס לקטעי שיר דתיים ('ליטורגיים'), המיועדים לרוב לתפלות הציבור בבית הכנסת. וכשמדברים על הפיטנים עצמם, ישנה חלוקה בין תקופות שונות ובין אזורים שונים. ערשו של הפיוט בארץ ישראל: הידיעות לגבי התקופה הקדומה אינן רבות, ורק פיטן אחד ממנה ידוע לנו בשמו, יוסי בן יוסי. אחריה, מקובל להתייחס לתקופה הקלאסית (המאות הששית עד השמינית), בה היה הפיוט הארץ-ישראלי בשיאו, ובה פעלו פיטנים כמו יניי ור' אלעזר בירבי קליר. בתקופה המזרחית המאוחרת (המאות התשיעית עד האחת-עשרה) יצא הפיוט את גבולות הארץ, והגיע בתחלה לארצות הקרובות, כמו מצרים וסוריה. במקביל, קם מרכז פייטני חדש באירופה, תחילתו בדרום איטליה, והמשכו למן המאה העשירית בצפון איטליה, אשכנז וצרפת. מרכז זה הושפע רבות מן המרכז הארץ-ישראלי, ובמובנים מסוימים גם המשיכו. מרכז פיוט קם במאה העשירית גם בספרד, שהושפע מאד מהשירה הערבית (לענין המשקלים למשל), ובהמשך חזר והשפיע על מרכזי הפיוט האחרים.[3]

בין סוגי הפיוטים, ישנם הנאמרים בצורה עצמאית, כמו הסליחות והקינות הנאמרות גם היום. ובנוסף, ישנם פיוטים הנאמרים במהלך התפלה,[4] לרגל ארועים מיוחדים הקשורים ללוח השנה (שבתות ומועדים) או שלא (כמו שבת חתן וכד'): ביניהם נתמקד בקדושתאות – אחת מערכות הפיוטים שבהן פויטו ברכות חזרת הש"ץ של שחרית ומוסף, ויש בה הרחבה ניכרת ב'פיוטי הקדושה'.

בקדושתאות לחג השבועות, החל מר' אלעזר בר' קליר נהגו הפיטנים להוסיף קטע ארוך בשם 'סדר בריית עולם' (כלומר בריאת העולם), ובקיצור, סדר עולם. בפיוט זה מתואר כיצד התורה שנבראה קודם לעולם חיכתה עד שמצא לה הקב"ה את האיש הראוי לקבל אותה – משה רבנו. תאור זה כולל ממילא גם הסבר מדוע כל גדולי הדורות שלפניו כמו האבות, לא זכו לקבל את התורה בעצמם, ובכל פעם, אחר שהקב"ה מציע 'מועמד' לקבלת התורה, התורה דוחה את המועמד ומציינת חטא שחטא המועמד, שבעטיו היא אינה רוצה בו.

מעבר לעיסוק בחטאיהם של גדולי האומה המפתיע כשלעצמו, מענין לציין שבמהלך ימה"ב הקטעים המתארים את חטאי האבות הושמטו פעמים רבות מהמחזורים, וגם במחזורים המודפסים הם מופיעים בצורה חלקית בלבד, והפיוט נותר מקוטע. הסיבה לכך אינה ברורה: יתכן שהקהילות חשו אי-נוחות בתאור חטאי האבות, אך יתכן שהיה כאן פחד שתאור אבותינו כחוטאים יגיע לאזני אומות העולם.[5]

ככל הנראה, המקור לסוג זה של תאורים הוא מן המדרשים. בבראשית רבה (בראשית כ"ד)  אמר ר' יודה, ש"ראוי היה אדם הראשון שתינתן תורה על ידו", אלא שאחר שלא עמד בשש המצוות שנצטווה בהן, נמנע הקב"ה מלתתה לו. בדרך דומה, בשיר השירים רבה (א', ג) מסופר שהקב"ה חיפש ערֵבים לנתינת התורה לעם ישראל, והאבות נדחים, כל אחד בשל חטא שנמצא בו. החטא שמיוחס לאברהם הוא פקפוק בקב"ה באמירת "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", חטא שמופיע בכמה מקומות בדברי חז"ל. מענין, שכפי שנראה מיד, היו פיטנים שציינו חטא אחר.

עקדת יצחק בפיוט

ועכשיו, אנו בעצם חוזרים ומגיעים לענין המקורי – השאלה המוסרית בעקדת יצחק. והנה, בכמה פיוטי סדר עולם, ביניהם גם אחד מסדרי העולם של ר' אלעזר בירבי קליר עצמו, נאמר לנו שחטאו של אברהם אבינו היה בכך שלא ביקש רחמים על בנו, יצחק. כך, הקליר[6] בפיוט 'סדר עולם' (לקדושתא 'אפסי חוג') כתב שאברהם, "עִנְיַין כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים בְּשָׁכְחוֹ \ עֲטִיפַת תְּחִנָּה הָיָה לוֹ לַעֲרֹךְ בְּשִׂיחוֹ!".[7] כלומר, ישנה טענה כלפי אברהם אבינו על שלא התעטף ועמד להתפלל ולהתחנן על יצחק – ומשום כך הוא אף לא זכה לקבל את התורה.[8]

ממשפט תמציתי זה, נעבור לפיתוחים משוכללים יותר. ר' יוחנן הכהן שפעל בארץ ישראל במאה השביעית, כתב שהתורה ("אמון") ענתה:[9]

עָנְתָה אָמוֹן לַדַּר בַּמְּרוֹמִים

יָדַעְתִּי גַּם אֲנִי כִּי הוּא טוֹב וְהוֹלֵךְ תָּמִים

אֲבָל עַל יְחִידוֹ לֹא קָנַה רַחֲמִים

וְשָלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֺּוךְ דָּמִים

וְכָל כָּךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵב תָּמִים

וּבָטוּחַ הָיָה כִּי אַתָּה מָלֵא רַחֲמִים

אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים

וְלַחֲשׂוֹךְ יְחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים

וְהוּא לֹא חָס וְחַסְתָּה מָלֵא רַחֲמִים

וְהוּא לֹא רִיחֵם לוּלֵי רִיחַמְתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים:

כמובן, מצוין כאן שבסופו של דבר, היה לעקדה 'סוף טוב', ויצחק ניצל. ובכלל, אכזריותו של אברהם נבעה מרצונו "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ", והוא בטח ברחמי ה'. אבל הטענה כלפי אברהם אבינו היא כמובן על השלב שקדם לכך – מדוע הוא לא התחנן ולא ביקש רחמים על יצחק?

המסר חוזר גם בפיוטיו של פייטן ארץ-ישראלי מאוחר יותר, ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי בן המאה התשיעית. כאן יש חזרה לניסוח תמציתי, והוא מעמת את תחינת המלאכים ("אֶרְאֶלִּים") עם שתיקת אברהם:[10]

צָלַחְתָּה עָלָיו חַנּוּן

בְּפָסֹוחַ וְגָנוּן

אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חִינּוּן

וכך, בניגוד למלאכים וכן לעומת הקב"ה שהוא רחום וחנון, אברהם עמד ("צָג") "כְּאַכְזָר":

צָג כְּאַכְזָר מִלִּשְׁפֹּוך תַחֲנוּן

וּמִלְּהָבִין חִינּוּן

כִּי אַתָּה יְיָ ﭏֵ רַחוּם וְחַנּוּן

כאמור, מרכז הפיוט במרכז אירופה הושפע מזה הארץ-ישראלי. ובאמת, מצינו שגם ר' בנימין בר שמואל שחי בצרפת במאה האחת-עשרה כתב על כך, ובפירוט מה. בפיוטו, התורה משיבה כך:[11]

סוֹף כְּגָוזְרָךְ עָלָיו לְהִשָּׁחֵט לְפָנֶיךָ כְּאַיִל בֶּן שָׁנָה

סִדֵּר מַעֲרֶכֶת וְהִצִּית חֲרִיּוֹת וְעִם אַכְזָרִים נִמְנָה

סָמַךְ בְּצִוּוּיֶיךָ וְהוֹשִׁיט יָד אָחוֹז מַאֲכֶלֶת שְׁנוּנָה

שׂוּמוֹ חֶרֶב לְצַוָּאר הִשְׁמַעְתּוֹ אַל תַּשְׁחֵת מִשְּׁמֵי מְעוֹנָה

סָרוֹב לֹא סֵרַב אֲבָל הָיָה לוֹ עֲרוֹךְ פְּגִיעָה וּתְחִינָּה

סְמָדַר חֲנַנְתַּנִי חָונְנֵהוּ וְגוֹמְלֵהוּ אֱמוּנָה

סַגִּיא לוּלֵא רַחֲמֶיךָ שְׁחָטוֹ בְּהִיא הָעוֹנָה:

גם כאן מצוין שבסופו של יום, האסון נמנע בזכות רחמיו של הקב"ה. אך גם כאן, מודגש שאברהם אבינו "עִם אַכְזָרִים נִמְנָה", ואף שלא היה מצופה שיסרב, "אֲבָל הָיָה לוֹ עֲרוֹךְ פְּגִיעָה וּתְחִינָּה", כלומר להתפלל.

לקראת סיום, גם אחד מגדולי פיטני צרפת, ר' יוסף טוב־עלם מציג את ההמנעות מבקשת הרחמים כחטא של אברהם, וכתב[12] ש"כִּמְעַט פְּסוֹלֶת", כלומר מעט פסול, נמצא במעשי אברהם, ש"נָחַץ לְהָשִׁיב מַתָּן לִבְעָלָיו \ נֶהְפַּךְ לְאַכְזָרִי וַיִּמְרֹוט כֵּלָיו", כלומר מיהר ("נחץ") להשיב את יצחק – המתנה שקבל מאת ה' – בהקרבתו לה', ואף "נהפך לאכזרי" וחידד את כלי השחיטה. ומסיימת התורה, כי מאחר שאברהם "נִמְנַע מִלְּחַנֵּן וּשְׂאֵת פִּלּוּלָיו \ נֹפֶת צוּפַי אֶפְרֹשׂ מִמּוּלָיו", הוא לא יזכה לקבלה.

מלה לסיום

צריך להודות שגם אם הרעיון יפה, חומר הקושיא – כיצד אברהם שמתווכח עם הקב"ה על סדום הנתעבת אינו חש לבקש על בנו-שלו – אולי מורה שדוקא אין כאן קושיא, ואולי צריך להניח שאברהם אבינו בודאי התחנן על כך, ומרוב שזה פשוט, או מסבה אחרת, זה לא נאמר במפורש. באמת, נראה שכך עולה מן המשנה בתענית (ב', ד; טו.) שם מובא שבתפלת התענית נאמר: "מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ברוך אתה ה' גואל ישראל". אם אברהם נענה, ואנו מזכירים זאת בתפלה, אך סביר שהיתה זו הענות בתגובה לתפלתו-שלו, לבקשת הרחמים.[13]

אך בין אם אברהם לא התפלל וזה נחשב לו כחטא, ובין אם אכן התפלל, ברור בכל מקרה, שהיה מצופה שהוא יתחנן לבטל את רוע הגזרה – ואני חושב שזה בהחלט מסר שראוי שישמע. ומתברר שהשאלה המוסרית אינה חדשה כלל וכלל, וכבר עמדו עליה גדולי הפיוט הקדמונים, שלא היו נתונים ל'השפעות זרות'.

בהקשר זה, אני חושב שכדאי שגם הפיוט יהיה חלק מעולמנו: הוא אמנם דורש חשיבה, אך הוא מאד מתגמל, והרבה שאלות 'חדשות' שעולות היום נדונו בו כבר אז. ובזמנים אלו, אין לי אלא לסיים בתפלה, ש"מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה – הוא יעננו".