ויצא | התמודדות עם יצר הרע

א. פתיחה – "ויצא יעקב מבאר שבע"

ידוע כי התורה נדרשת בארבעה רבדים: פשט, רמז, דרש וסוד. השבוע נלמד 'רמז' שמפרש רבינו בפרשה. נהוג להבין כי 'רמז' מתייחס לגימטראיות וכדומה, אך בעומק הדברים רמז הוא כל דבר שנרמז לאדם מן התורה. היטיב לתאר זאת הרב דסלר במכתב מאליהו:

"רמז – שכל אחד מוצא בתורה רמז לאמת שלו, עולם כוחות הנפש הפרטיים שלו,
וזה ביאור מה שאומרים ששמו של כל אחד, היינו תוכנו הפנימי, מרומז בתורה"  (מכתב מאליהו ה', עמ' 216)

הרמז אותו נלמד, רואה את כל סיפור סולם יעקב כמשל להתמודדות עם היצר הרע. מתוך עיון ברמז הזה נראה אלו דרכים מציע רבינו להתמודדות עם היצר – התמודדות שכל אחד חווה כחלק בלתי נפרד מחייו.

בזוהר (בראשית קמח, ב) מפרשים את הפסוק "ויצא יעקב" בדרך הרמז, כעוסק ביציאתו של עם ישראל אל הגלות לאחר חורבן הבית. ההתייחסות ליעקב כמייצג את כלל ישראל ברורה, שאכן על שמו עם ישראל קרוי והוא היה זה שצאצאיו התחילו את עמידתם כעם.

אור החיים הקדוש לוקח את הדברים למקום יותר אישי. רבינו רואה ביציאת יעקב רמז ליציאת הנפש מהעולמות העליונים בהם היא נחצבת, אל העולם הזה, הגשמי, בו אנו חיים.

הנפש מתוארת כ'יעקב' – לפי רבינו, מכיוון שיצר הרע עוקב אחריה. כמו שיעקב אבינו החזיק בעקב אחיו עשו, כך גם יצר הרע אוחז בעקבה של הנפש ומנסה למנוע ממנה להתקדם:

"ויצא יעקב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך בעקביו"    (אור החיים כ"ח, י"ד)

המצב בו אנו חיים בעולם, כאשר מצד אחד יש לנו נפש א-לוהית שחוצבה ממקור עליון ומצד שני אחוז בה יצר הרע, הוא מצב שמתואר כבר בפסוקים:

"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ח', כ"א)

במדרש אכן מופיעה מסקנה דומה מאוד לזו שמציג כאן רבינו, בשאלת היחס בין יצר הטוב ליצר הרע. בשני ויכוחים של רבי ואנטונינוס בהם מודה, בסופו של דבר, רבי לאנטונינוס, אנחנו מוצאים התייחסות לשלב ההיווצרות של יצר הטוב ויצר הרע:

"שאל אנטונינוס את רבינו, אמר לו: מאימתי יצר הרע נתון באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו? אמר לו: עד שלא יצא ממעי אמו. אמר לו: לאו שאילו היה נתון בו עד שהוא במעי אמו, היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי שהשוה לדעת המקרא שנאמר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. רבי יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו.

ועוד שאל אנטונינוס את רבינו, אמר לו: מאימתי נשמה ניתנה באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו? אמר לו: משיצא ממעי אמו. אמר לו: לאו, משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח מיד הוא מסריח. והודה לו ר' שהשוה דעתו לדעת המקרא שנאמר (איוב י') חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי, מאימתי נתת בי את הנשמה משהפקדתני"  (בראשית רבה ל"ד, י' וכן סנהדרין צא:)

המסקנה משני הוויכוחים הללו היא, שראשית כל נוצרת הנשמה שבמהותה היא טובה. רק בשעת יציאת האדם לעולם הזה ננסך בו גם יצר הרע שהולך בעקבה של הנשמה. ההליכה בעקבותיה לא מסמלת רק את העובדה שהם כרוכים זה בזה, אלא גם את רצונו של יצר הרע 'לעקב' את הנפש ולמנוע ממנה להגיע ליעדה ולעמוד במשימותיה.

רבינו מתייחס גם לשמות המקומות המתוארים ביציאת יעקב:

"ואומרו מבאר שבע מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ושבע ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), ואומר וילך חרנה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צא:) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו דכתיב (ד', ז') לפתח וגו' "      (אור החיים כ"ח, י"ד)

באר שבע זה הזמן בו התינוק נמצא ברחם אמו. בגמרא בנידה מתוארת תקופת ההיריון כזמן בו העובר מחובר כולו אל הקודש:

"ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים... ומלמדין אותו כל התורה כולה..."     (נדה ל:)

כל התיאור הזה מסתיים ברגע היציאה לאוויר העולם, כאשר העובר שחי בעולם אידיאלי ללא צרות ודאגות מגיע לעולמנו אנו:

"וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ"  (שם)

אותו פסוק שמשכנע את רבי בבראשית רבה ובגמרא בסנהדרין בכך שאכן יצר הרע נכנס באדם בשעת לידתו, הוא גם הפסוק שמתאר את שכחת התורה. נראה שהדברים קשורים זה בזה – כל עוד התינוק ברחם אמו הוא תלוי לחלוטין בריבונו של עולם. במציאות כזו אין מקום ליצר הרע כלל[1]. רק לאחר השכחת התורה והיציאה אל העולם הזה – בו התינוק יכול לבחור, הוא תלוי בעצמו ואינו רואה את השכינה לנגד עיניו – רק אז ישנו קיום גם ליצר הרע.

גם הקדוש ברוך הוא מודע לתהליך הזה. לכן, ביציאת העובר מרחם אמו ישנה התייחסות מפורשת לתפקידו והתמודדותו עם האתגרים העומדים בפניו:

"ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו... ומה היא השבועה שמשביעין אותו - תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך"  (נדה שם)

אם כן יעקב יוצא מ'באר שבע', מקור נשמתו המתאר את אותה השבועה, אל 'חרן', מקומו של יצר הרע. הדברים מתכתבים גם עם סיפורו האמיתי של יעקב, העוזב את בית אמו וכור מחצבתו לארץ לא נודעת, כאשר עשיו כרוך בעקבו ומבקש להורגו.

ב. עצה ראשונה: ויפגע במקום - תפילה

כבר בפרשת בראשית, כאשר מתואר אותו תהליך של יציאת הנשמה הא-לוהית אל עולם המעשה בו מצוי גם החטא והרע, מתוארת האפשרות והיכולת שנתן ה' לאדם לשלוט על אותו היצר:

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ"    (ד', ז')

בהמשך דרשתו מציע רבינו כמה דרכים ועצות כיצד ניתן לסגל לעצמנו את יכולת המשילות על היצר. העצה הראשונה היא תפילה:

"ואומרו ויפגע במקום כי צריך האדם להתפלל ל-ה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו"  (אור החיים כ"ח, י"ד)

יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית (ברכות כו:), שהיא התפילה של האמונה: "ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב, ג'). כאשר יש חושך, והאדם אינו בטוח בעולמו, הוא צריך להתפלל לקדוש ברוך הוא שגם ברגעים קשים אלו של חושך לא יעזוב אותו. בפשטות זוהי תפילתו של יעקב: הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שישמור אותו בדרך מלאת הערפל וחוסר הוודאות בה הוא הולך. אותה תפילה, אומר רבינו על דרך הרמז, נכונה לכל אחד מאיתנו כלפי היצר שלו. במעי אמנו הקירבה הא-לוהית היא מה ששמר עלינו מלחטוא. אדם ששם את ריבונו של עולם כל רגע נגד עיניו, מובטח לו שלא יחטא, שהרי היאך אפשר לחטוא כאשר מרגישים את הקדוש ברוך הוא, יראתו ואהבתו בצורה אמיתית וכנה?! גם תפילתו של יעקב היא בקשה מ-ה' שיהיה איתו לאורך הדרך:

"אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:  וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים"   (כ"ח, כ')[2]

ממילא, גם התפילה שלנו לקדוש ברוך הוא כנגד יצר הרע היא אותה תפילה: "שלא יעזבנו בידו"! שתמיד כאשר יעלה לנו יצר הרע לעשות עבירה מסוימת, בורא העולם יהיה שם לנגד עינינו, כך שנוכל לשקול את הדברים בצורה אמיתית וכנה.

היתרון הגדול של יצר הרע בעולמנו הוא העיוורון שלנו. בעלמא דשיקרא אנחנו מרגישים טוב מאוד את התאוות, הרצונות וההנאות שלנו, אך מרגישים בצורה הרבה פחות טובה ובהירה את השכינה הנמצאת איתנו. על זה, אומר לנו רבינו, אנחנו צריכים להתפלל.

ב. עצה שניה: וילן שם - אין יאוש

"ואומרו וילן שם כי בא השמש שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות ב') אל תאמן בעצמך עד יום מותך"   (אור החיים כ"ח, י"ד)

דרך נוספת של היצר 'לשכנע' אותנו לעבור עבירות, היא בכח ההרגל. עבירות שכבר עברנו נתפסות בעינינו כקלות יותר, שהרי עשינו אותם ולא קרה דבר:

"דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. - הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר" (בבא בתרא קסד.)

ככל שהאדם ממשיך לעבור עבירות, כך החזרה בתשובה קשה עליו ונראה לו שאין תקווה לאחריתו:

"אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה"  (סוכה נב.)

בכל זאת, חכמינו במשנה באבות (ב', ד') מורים לנו לא להפסיק ולנסות. היאוש הוא עצת היצר, וחלק מדרכיו למנוע ממנו להילחם כנגדו. לכן, מלמד אותנו רבינו, התפילה לקדוש ברוך הוא על המלחמה ביצר אינה דבר חד פעמי בלבד ונדרשת בכל יום ויום:

"אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום. ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר: אלהים לא יעזבנו בידו"  (קידושין ל:)

ד. עצה שלישית: ויקח מאבני המקום - תורה

"ואומרו ויקח מאבני המקום על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה:) וז"ל אמר ר' שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה דכתיב (תהלים ד') אמרו בלבבכם והוא אומרו מאבני המקום פי' בניינו של עולם שהם דברי תורה, גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכחותיו, והוא אומרם ז"ל (סוטה כא:) תורה מצלת מיצר הרע בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה" (אור החיים כ"ח, י"ד)

רבינו מדגיש את חשיבות הלימוד ככלי במלחמה ביצר, כמו שעולה בפשטות גם בגמרא בקידושין:

"כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו" (קידושין ל:)

נראה שאת תפקידה של התורה במלחמה ניתן להסביר בכמה אופנים:

• להבדיל בין טוב לרע. מלבד לימוד תורה רבינו מציע כאן עצה נוספת, בעקבות הגמרא בברכות (ה.), 'להרגיז' יצר הטוב על יצר הרע. ייתכן ששורש אחד להם –  הצל"ח בברכות (שם) מסביר שיצר הרע מנסה לפעמים 'להתחפש' ליצר הטוב ולשכנע את האדם מדוע עשיית העבירה היא לטובה. לכן צריך האדם להבדיל בין טוב ובין רע – לדעת איפה עובר הגבול. ידיעה זו קשורה בלימוד התורה עליו מדבר רבינו, אך גם בהרגזת יצר הטוב על יצר הרע שרש"י פירשה כעשיית מלחמה זה עם זה. כאשר עושים מלחמה ברור מי הטוב ומי הרע ואילו בימי שלום אפשר לטעות בזה.
• עיסוק בעשייה חיובית. חשיבותה של התורה למלחמה ביצר באה לידי ביטוי בנקודה נוספת. בסוף הלכות איסורי ביאה הרמב"ם כותב:

"גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה"    (איסורי ביאה כ"ב, כ"א)

כאשר האדם עוסק בתורה, אין לו פנאי לחשוב על חטאים. העיסוק בעשיה חיובית ובטוב ממלאת אותו ואין הוא מרגיש כלל צורך לעסוק ברע.

• השפעת התורה על האדם. נדמה שיכול להיות גם מימד שלישי, והוא השפעת התורה על האדם. התורה מלמדת את האדם להיות אדם טוב, מיישרת במצוותיה ובלימודה את דרכיו ואורחות חייו וכחלק מזה מגינה על האדם גם כאשר הוא לא לומד את התורה. התורה גם יודעת לנתב את היצר למקומות בהם הוא טוב ורצוי.
  רש"י על הפסוק "בכל לבבך" (דברים ו', ה') אומר שצריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא בשני יצרינו: יצר הטוב ויצר הרע. משתמע מדבריו שאין הכוונה לנצח את היצר ולכבוש אותו אלא לנצל אותו לצורך העבודה. אולי לזה כיוונה הגמרא בקידושין, כאשר היא ראתה את התורה כ'תבלין' ליצר הרע. התבלין לוקח מאכל שלא ניתן לאוכלו והופך אותו לאכיל וטעים – כך התורה לוקחת את אותו היצר, הלא הוא הכוח הטמון באדם, ומנתבת למקומות הנכונים והמועילים.
   

ה. עצה רביעית: וישם מראשותיו - קריאת שמע

"ואומרו וישם מראשותיו יכוין על דרך מה שאמר רשב"ל אם לא נצחו יקרא קריאת שמע שעל המטה שנאמר על משכבכם"   (אור החיים כ"ח, י"ד)

רבינו כאן ממשיך עם ארגז הכלים המדורג שמביאה הגמרא בברכות למלחמה ביצר:

"אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה"   (ברכות ה.)

קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמי. בנוסף, בייחוד קריאת שמע שעל המיטה יש מימד של תורה: "אמרו בלבבכם על משכבכם"[3]. אלא שהתורה הזו היא תורה שאדם לא רק עוסק בה אלא הווה בה. ההירדמות מתוך דיברי תורה מסמלת את הרעיון שכל חיינו סובבים סביבה. גם כאשר אנחנו לא בשליטה, בשעת השינה, התורה היא מה שאנחנו רוצים שימלא את חלומותינו ורעיונינו. למעשה, יש כאן רמה יסודית יותר של תורה.

ו. עצה אחרונה: וישכב במקום – יום המיתה

"ואומרו וישכב במקום ההוא יכוין למה שסיים רבי שמעון בן לוי לא נצחו יזכור לו יום המיתה, והוא אומרו וישכב שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ בית מועד לכל חי, ואחר כל התנאים הללו מובטח הוא שינצח היצר הרע"    (אור החיים כ"ח, י"ד)

המשנה באבות לימדה אותנו שהסתכלות ביום המיתה יכולה לעזור לנו במלחמה עם היצר בשתי דרכים:

"עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון... ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה..." (אבות ג', א')

ההסתכלות על יום המיתה מכניסה הכל לפרופורציות. העובדה שהתחלנו כחומר ונגמור כחומר מלמדת על קטנות ושפלות האדם, על חוסר המשמעות שבהנאה החומרית שהיום באה ולמחר הולכת. במקביל, היא מלמדת על היתרון והחשיבות של עיסוק בחיי הנצח הרוחניים.

אך לא די בזה. ישנו מימד נוסף בו עוזר יום המיתה להתגבר על היצר:

"רבי אליעזר אומר... ושוב יום אחד לפני מיתתך"     (אבות ב', י')

ומסביר הרמב"ם:

"והוא אינו יודע מתי ימות, ולפיכך יהיו ימיו כולם תשובה"    (פירוש המשניות לרמב"ם, שם)

תמיד אנחנו יכולים לדחות את המלחמה ביצר ולומר שנעשה זאת מחר. אך כאשר אדם מרגיש שמחר יום מיתתו, הוא לא דוחה שום דבר. העובדה שחיינו תלויים על חוט השערה אמורה לגרום לנו לשקול כל מעשה בצורה משמעותית הרבה יותר. אדם שקיצו קרוב חושב היטב מה הוא עוד רוצה לעשות בחיים, מה הוא לא הספיק, במה כדאי להשקיע בזמן האחרון שנשאר. אם היה לנו תודעה כזו, אפילו במקצת, היינו שוקלים את מעשינו אחרת.