ויחי

דף מקורות:

בזהר הקדוש בפרשתינו דף ריט, ב: א"ל, כד יתער קב"ה ימינא דיליה אתמנע מותא מן עלמא, ולא יתער האי ימינא אלא כד יתערון ישראל בימינא דקב"ה, ומאי ניהו? תורה, דכתיב בה (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו". בההיא זמנא (תהלים קיח, טז - יז): "ימין ה' עושה חיל - לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י - ה". הפירוש על פי מה דאמרינן בשבת (י, א): מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והפירוש הוא, דעניני תפילה קבועין על הזמנים - ערב ובוקר וצהרים. וכן הברכות כולן - "כד מיתער משנתיה וכו' כד מסיים מסאני וכו'" והמה על ענינים גשמיים. ולא מצאנו בהאישים הרוחניים תפילה רק שירה (חולין צא, ב) - שאין שירה אלא תורה, שנאמר "כתוב השירה הזאת". והנה, הזמן הוא בא מהקפי הגלגלים ותהלוכות השמים. לא כן התורה, שחיובה תמיד בלא הפסק, והיא למעלה מן הזמן וכל הנמצאים כולם. והזמן הוא הדק שבגשמים, כי כמעט אינו מורגש לרוב דקותו. וזה התפילה הוא קיום העולם הגשמי, מקום הנמצא בו בזמן. וזה 'מניחין חיי עולם' - התורה היא חיותה של כל העולמות, וכל הנבראים גשמיים ורוחניים, 'ועוסקים בחיי שעה' - שהתפילה היא חיותה של השעה והזמן. ולמעלה מן הזמן אין מקום לתפילה, ודו"ק.

ובמובן זה אמר ר' אליעזר ריש פרק ב' ביום טוב: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. פירוש, דלר' אליעזר הוי שמחת יום טוב מצוה, כמו תפילה נגד תורה. וזה שעוסקין בחיי שעה שהוא שמחת יום טוב, שהיא מצוה והיא תלויה בזמן, וזה קיום גשמי. אבל תורה היא חיי עולם שבמקום שאין גשם כלל עוסקין בתורה. אבל לרבנן, הוי שמחת יום טוב חובה, ומי שעוסק בתורה ואינו מקיים שמחת יום טוב, הוי כלומד על מנת שלא לעשות, וכדאמר ירושלמי ריש ברכות, ואין כאן מקומו להאריך.

וזה הענין ש'אדם הראשון היה גבוה מסוף העולם ועד סופו', שבשכלו השיג כל שלמות הנבראים והעלולים מכל הנבראים. 'וכיון שאכל מעץ הדעת הוקטן קומתו', היינו שאבד בהירות רוחנותו ונשאר מונח ואמון בחיק הטבע. 'וגבהו מאה אמה', הוא מאה ברכות שמיוסדים על כל צרכי האדם הטבעיים, והבן. וההנהגה הטבעית מכונה בשם "שמאל", והרוחנית בשם "ימין", וזה שדרש בספרי האזינו: והמים להם חומה מימינם ומשמאלם (בשלח יד, כב), "מימינם" - זו תורה, "ומשמאלם" - זו תפילה. והנה אם יאחזון ישראל בתורה, אז תהי ההנהגה הרוחנית האלקית, ויהיה האדם רוחני ועצם פשוט שאינו מתפרד. לא כן בתפילה, שההנהגה טבעית, והאדם מונח בתוך הטבע, והרכבתו נפרדת ולכן הוא בן תמותה. וזהו "ותשם עלי כפכה" (תהלים קלט, ה), כף כהה, [כמו שדרשו חז"ל (שמות יג, טז) "ידכה" - יד כהה (מנחות לז, א)] וזה יד שמאלו של הקדוש ברוך הוא, היא הנהגה טבעית. לא כן, אם "ימין ה' רוממה" (תהלים קיח, טז) - אז "לא אמות" (שם שם א, יז) "ויבלע המות לנצח" (ישעיה כה, ח) במהרה בימינו, אמן. וזה שדרש בזוהר הקדוש רכ"ג, ב: שאני עמלא דאורייתא דלמעלא מן שמשא הוא, והבן כל זה היטב....

"ויהיו נא פי שניים ברוחך אלי" (מלכים - ב ב, ט). פירוש, כי הצדיק אחרי מותו אין בכוחו להשפיע רק מאור התורה, שיושבין ועוסקין בישיבה של מעלה, אבל מן המצוות נעשה חפשי, וזה "פי שניים" - תורה ומצוות. ואמר לו, "אם תראני לוקח מאתך", אז אני חייב במצוות כאדם חי. ולכך אמר בעירובין מג, א דהני שב שמעתתא, דאליהו אמרינהו וכו'. 'ואם לא, לא' - פירוש, כי אם אני נתהפך לרוחני כחנוך, אז אין אתה רואה אותי בעת הלקיחה, וכמו שפירשו הקדמונים על הפסוק (בראשית טז, יג) "אחרי רואי", עיין שם. וזה 'שימו לילות כימים, על משים לילות כימים', דאז ישפיע לכם קדושה מתורתו, הלומד כעת בישיבה של מעלה. 'הניעו ראש על צדיק כתמר', שזה אין לו כעת, כי במתים חפשי, ודו"ק: