השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת תולדות ה'תשפ"א. סיכם שמואל פוקס, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לקובץ וורד>>

***

פתיחה

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת חיי שרה, מופיע תיאור קצר ותמציתי של יצחק המקים את ביתו שלו לאחר פטירת אברהם אביו:

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי". (בראשית כ"ה, יא)

בולט כי יצחק איננו ממשיך להתגורר באזורים שבהם אברהם נהג לפעול – כמו חברון, באר שבע וגרר – אלא מרחיק דרומה לעומק המדבר, ומתיישב במקום המזוהה דווקא עם הגר ובריחתה מבית אברהם.

מה פשר ההתנתקות הזאת מתחומי הפעילות של אברהם, והמעבר לאזורים הקשורים יותר לישמעאל ולאורח חייו? ניתן לקשור זאת לדברי חז"ל על כך שישמעאל חזר בתשובה ושהאחים חזרו לשתף פעולה, אך נדמה שיש כאן אמירה משמעותית יותר.

 

אברהם ויצחק: החברה לעומת הטבע

לעומת יצחק וישמעאל ששניהם קובעים את חייהם במדבר, אברהם כל חייו היה אדם של חברה: בכל מקום שאליו הלך התקבצה סביבו עדת אנשים. הוא הטיף ולימד, הנהיג ופיקד, בנה מזבחות וקירב אנשים אל כנפי השכינה. בהתאם לכך, הוא מנותק מהטבע – עולמו הוא עולם בני האדם, ובתוכם הוא תמיד קובע את משכנו.

כמובן, אברהם איננו מתעלם מן הטבע לחלוטין ולעתים אף יוצר קשר עם הטבע, כדברי חז"ל (מדרש תהלים מזמור פ"א, ב) "אברהם קרא לבית המקדש הר". ועדיין, גם כשהוא יוצא אל הטבע, הוא לא מתעניין בטבע בפני עצמו, אלא כמכשיר בלבד, כאמצעי. אברהם עולה על ההר לא לשם עצם ההגעה לפסגה, אלא כדי להשקיף ממנו הלאה.

בעניין הזה, יצחק (ובעצם גם ישמעאל, אך לא נעסוק הפעם בדמותו האמביוולנטית) שונה מאוד מאברהם: קודם כל לצד השלילה, בנוגע ליחסו לחברה – הוא איננו מעורב עם הבריות, מפגשיו עם העולם החיצוני מעטים וגם הם מאופיינים בהסתגרות וחשדנות, וככלל, איננו רואים אותו כלל מפיץ את בשורתו של אברהם לקהלים חדשים.

אבל יצחק שונה מאברהם גם לצד החיוב, ביחסו לטבע – יצחק קשור ביותר לטבע, והמפגש אתו הוא הבסיס לעבודת ה' של יצחק. אנחנו פוגשים את זיקתו של יצחק לטבע פעמים רבות – כשרבקה פוגשת אותו לראשונה, שם הוא נמצא:

"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים". (כ"ד, ס"ב-ס"ג)

מה פשר הביטוי "לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה"? חז"ל הסבירו ש"אין שיחה אלא תפילה" (ברכות כו:), ולמדו מכך ש"יצחק תקן את תפלת מנחה" (שם). לעומתם, האבן עזרא קשר זאת לחיבורו של יצחק אל הטבע, וכתב: "לשוח — ללכת בין השיחים" (אבן עזרא בראשית כ"ד, סג).

אמנם חז"ל כאמור קישרו את יציאת יצחק אל השדה לכך שהוא זה שתיקן את תפילת מנחה, אבל נראה שהדברים אינם סותרים אלא משלימים: ככלות הכל, גם לדברי חז"ל יצחק איננו מתפלל בבית ואפילו לא באהל, אלא בשדה, בין השיחים.

נקודה נוספת בהקשר הזה היא התעסקותו המודגשת של יצחק בבארות: גם אברהם חפר בארות בזמנו, אבל אין לכך אזכור אלא בהקשר של בנו יצחק: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו". הבאר היא סמל למפעלו של יצחק: לקחת את המים הפראיים והחופשיים, ולהגדיר להם גבולות ברורים על מנת שיוכלו לשרת את האדם באופן המיטבי.

 

הסכנה בטבע: נפילת עשו וישמעאל

בהקשר זה, חשוב לזכור שיש חשיבות גדולה מאוד לשאלה איך להתייחס אל הטבע. הטבע יכול להיות מקום לעבודת ה' אינדיבידואלית ועוצמתית, ומי מטיב לתאר זאת מספר תהלים ומזמוריו במדבר יהודה:

"מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה. אֱ-לֹהִים אֵ-לִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ, צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם". (תהלים ס"ג, א-ב)

כל זה מתרחש כשהטבע מציף את תלותו הקיומית של האדם בקב"ה: אל מול הדר הבריאה ועוצמתה, האדם יכול להרגיש באופן בלתי אמצעי את קטנותו ואפסותו, וממילא תגדל כמיהתו אל הבורא שיצר את כל הפלאות האלו.

אבל יש לכך גם צד שני: האדם שנמצא לבדו מול הטבע ואיתניו עלול גם לפנות לכיוון אחר. הוא עלול להתנער ממוסרות החברה והמוסר, ולהצטרף לעולם פראי שבו החזק שורד והכל כפוף לשיקולי התועלת האישית. זה נכון לא רק ברמה ההתנהגותית אלא גם ברמה המחשבתית: במציאות כזו האדם עלול לחשוב שהוא הבעלים היחיד על העולם, שכל כולו גשמי ומנותק מהנשגב.

עבודתו של יצחק הייתה לפנות כנגד הכיוון השני; לרתום את כל עוצמות הטבע ולהקריב אותן לקב"ה. רעיון זה אנו פוגשים כבר בראשית ימיו של יצחק, בעקידה: אז הוא היה אמור לשמש בתפקיד הכבש, החיה הטבעית – ולעלות כקרבן, כעולה תמימה לה' – כלומר להכפיף את הכוחות הטמונים בטבע לעבודת הבורא.

 

הקשר בין יצחק לעשו

לאור זאת, ברור מדוע יצחק אהב את עשו וקיווה להעניק לו את הבכורה – עשו כמוהו היה "אִישׁ שָׂדֶה" (בראשית כ"ה, כז), הפועל בטבע ומחובר אליו. לעומת יעקב שהיה ספון באוהליו, עשו יצא לשוטט בעולמו של הקב"ה. עניין זה התעצם כפליים לאחר שיצחק הזדקן והתעוור וכך התנתק מהטבע האהוב עליו ונאלץ להתכנס בד' אמותיו, ועשו היה מביא לו ציד, ובכך מזכיר לו במשהו את השדה שיצחק כבר מרוחק ממנו.

בהתאם לכך, כאשר יצחק מתכנן לברך את בנו הוא מבקש 'לחזור' אל הטבע, לשוב ולהיזכר בו, זאת, על מנת שהברכה תינתן בלב שלם ושמח:

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי {כתיב: צידה; קרי:} צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת". (בראשית כ"ז, א-ד)

גם בהמשך, כשהוא מתכונן לברך את בנו, נאמר:

"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'". (בראשית כ"ז, כז)

אלא שעשו היה שונה מיצחק, לרעה: זיקתו אל הטבע איננה דומה לחווייתו הנכנעת של יצחק שההתבוננות בעוצמתו של הטבע משברת את רוחו ומביאה לצימאון לה', אלא כולל תחושה משכרת חושים של "אני ואפסי עוד", הרגשה שהוא לבדו שולט בגורלו ומעצב את דרכו.

יצחק לא חש בפער הזה, וקיווה שעשו ימשיך את דרכו, אך הדברים לא התגלגלו כפי שקיווה, והנתק בין עשו לבינו צמח והפך למורגש. סיומו של הסיפור, שהוא גם סיום דרכו של עשו בבית אברהם, הוא בחבירתו של עשו אל ישמעאל:

"וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה". (שם כ"ח, ט)

עשו וישמעאל מקימים ביחד 'קואליציה של מקופחים', שחיים בטבע ומחוברים אליו – אך מנותקים מהקב"ה.

לסיום דברינו, חשוב להתייחס לטבע כמו שעשה אבינו יצחק, אך חובה לזכור גם את הסיכון ביחס לטבע, ואת חובתנו להכניס את הטבע לתוך המסגרת של עבודת ה', ולחיזוק הקשר לקב"ה.