תשועה בעת צרה
על פי שיעור של הרב ברויאר שניתן בבית משפחת מושיץ.
תלמידנו היקר דניאל ישראל מושיץ הי"ד נפל במלחמת שלום הגליל תשמ"ה.
סיכום זה הופיע לראשונה בדף קשר פרשת תולדות, גיליון מס' 22, ב' בכסלו תשמ"ו. יהי זכרו ברוך.
בציווי ה' לנח לבנות את התיבה מופיעה הבטחתו של הקב"ה "והקימותי את בריתי איתך..." (בראשית ו' י"ח). הפרשנים במקום התחבטו בשאלה היכן נאמרה אותה ברית, שמבטיח הקב"ה לנח. יש מן הפרשנים הסוברים כי אכן נכרתה ברית בין הקב"ה ונח, אלא שלא נכתבה. הראב"ע מביא פירוש כזה ולדעתו תוכן הברית הוא "שה' נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול".
פירוש נוסף מביא אבן עזרא, שונה בתכלית: "והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת", לאמור: מדובר כאן בברית שתוקם בעתיד, ברית שעדיין לא נתגלתה לנח - ברית הקשת.
השלכות עמוקות יש לפירוש זה. דווקא בשעה הקשה שבה העולם עומד על סף חורבן מוחלט, קיים עוד פתח-תקוה, מופיע קרן אור של הצלה - ברית הקשת - "והקימותי את בריתי אתכם ולא ייכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (בראשית ט' י"א).
רעיון דומה בא לידי ביטוי במזמור ג' בתהילים.
"מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". התמיהה זועקת מאליה: "מזמור לדוד?! קינה לדוד מיבעי ליה"?! וכי איזה מזמור יכול דוד לזמר בשעה של צרה כה קשה?
רש"י במקום מקשה קושיא זו ומפרש: "הרבה דרשו בני אגדה בדבר, ורבותינו אמרו: משאמר לו הנביא (שמ"ב י"ב) 'הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך' היה לבו (=של דוד) סוער. שמא עבד או ממזר יקום עלי, שאינו מרחם עלי. כיוון שידע שבנו הוא, שמח. ומדרש אגדה: על שראה טכסיסו (= מלכותו) קיימת, שהיו עבדיו והכרתי והפלתי שהם סנהדרין מחזיקים אדנותו עליהם. כשאמר להם (שמ"ב ט"ו) 'קומו ונברחה מפני אבשלום' מה כתיב שם? 'ככל אשר יבחר אדוני המלך הנה עבדיך'. וכשבא מחנים (שמ"ב י"ז) שובי בן נחש ומכיר בן עמיאל וברזילי הגלעדי יצאו לקראתו וכלכלוהו שם".
והדברים תמוהים. מדוע רש"י בוחר מכל המדרשים שנאמרו כקושיא זו דווקא שני מדרשים אלה? ומה סיבה של שמחה זו כשמתגלה לדוד ש"רק" בנו רוצה להורגו ולא עבד או ממזר? ואיזו נחמה יש לדוד כשמכל מלכותו נותרו עוד מספר אנשים האומרים מתוך גישה לא מציאותית "אדוני המלך"?
מתוך בחינת הרקע של אותם מאורעות מתבררים ומתלבנים המדרשים.
אבשלום בא לירושלים עם כל איש ישראל והיועץ אחיתופל. יועץ זה שמנווט את מהלכיו של אבשלום, מייעץ לו לבוא על פילגשי דוד אביו, "ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך" (שמ"ב ט"ז כ"א). אבשלום שומע לעצת אחיתפל, נוטה את האוהל על הגג ובא על פילגשי דוד. הכתובים מדגישים כי "עצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלוקים כן כל עצת אחיתופל" (פס' כ"ג).
אחיתופל יוזם עצה נוספת: "אבחרה נא שנים-עשר אלף איש ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה. ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים והחרדתי אותו ונס כל העם אשר אתו והכיתי את המלך לבדו. ואשיבה כל העם אליך כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש כל העם יהיה שלום".
למרות שעצה זו נראית יעילה ותכליתית לחיזוק מלכותו של אבשלום, הוא בכל זאת מהסס.
אבשלום מבקש לשמוע את עצתו של חושי הארכי, ולבסוף אף מקבל את עצתו. שני הדברים תמוהים:
א. מה ראה אבשלום לשאול בעצתו של חושי, לאחר שעצת אחיתופל כה ישרה בעיניו ובעיני כל זקני ישראל? והלא עצת אחיתופל כדבר האלוקים היא ומדוע להתייעץ באחר?
ב. למרבה הפלא אבשלום מקבל דווקא את עצת חושי, ותמוה במה עצה זו טובה מעצת אחיתופל?
עצת חושי דורשת הכנה, גורם ההפתעה חסר וגורמת היא שעם שלם יסתבך במלחמה. לעומתה עצת אחיתופל אינה דורשת הכנה, יתרון ההפתעה קיים בה ורק דוד יפגע ("והכיתי את המלך לבדו")!
נראה שאבשלום מהסס להחליט ולכן הוא מעדיף לקבל את עצת חושי שדוחה את ההכרעה. היסוסים אלה נובעים מכך שאבשלום הוא בן דוד ולמרות המרידה באביו וכוונתו להכות את דוד עדיין מפעמת בקרבו תחושה טבעית של בן לאב. אבשלום טרם נחוש בדעתו ולכן מעדיף להרוג את אביו במסווה של מלחמה כוללת, כדי שלא ילחם באופן ישיר באביו. ומכאן "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" - ולא עבד ולא ממזר.
המדרש השני שהביא רש"י מבוסס על תיאור בריחת דוד מירושלים (שמ"ב ט"ו י"ד-ט"ו): "ויאמר דוד לכל עבדיו... קומו ונברחה כי לא תהיה לנו פליטה מפני אבשלום... ויאמרו עבדי המלך אל המלך ככל אשר יבחר אדוני המלך הנה עבדיך". דוד פונה אל עבדיו - "נברחה", ועבדיו עונים לו - "יבחר". שיכול האותיות אינו מקרי. כאן באה לידי ביטוי מלכותו של דוד. למרות שרק שש מאות אנשים עמו, דוד הוא זה שבוחר מה לעשות. בריחתו של דוד מהוה בחירה עבור אנשיו, ובחירת מלך פקודה לכל דבר היא, כמלך היושב על כסאו ומלכותו נכונה בידו. בזה דוד מוצא נחמה, וקורא - "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו".
הרעיון שמצאנו לפי ראב"ע בפרשת נח חוזר גם כאן. בשני המדרשים בולטת יכולתו של דוד בצורה כה מופלאה לראות גם בתוך החושך הגדול והצרה הקשה את הנחמה, ומתוך ראיה זו נובעת השירה - "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)