"הלא אח עשו ליעקב"

המאמר מוקדש לזכרו של סבי
    ר' אהרן שמואל בן הלל
     שגילה לי טעמה של תורה

| אריה בר-טוב (מחזור ל"ז)

לדמותו של עשו בספר בראשית

פתיחה

כאשר רבקה הרה ובניה מתרוצצים בקרבה, היא הולכת לדרוש את ה' על מנת להבין את פשר סבלה. ה' מתגלה אליה ומסביר לה מה מתחולל בבטנה:

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ

שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ

וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר

                                                                                          (בראשית כ"ה כג).[1]

בבטנה של רבקה מתרחש לו אירוע בין לאומי. שני ילדיה המתרוצצים הם שני לאומים מתעמתים, ובסופו של דבר הצעיר ינצח. לכאורה, הרב, הגדול והמבוגר הוא המועמד הטבעי לניצחון, אך במקרה דנן היוצרות מתהפכות ודווקא הצעיר הוא זה שזוכה בכתר.

מהי המשמעות של המאבק הזה? מדוע דווקא הצעיר נבחר על פני המבוגר? חז"ל מבארים לנו את פשר הדבר:

ויתרוצצו הבנים בקרבה ויתרצו בקרבה, עוברת על בתי עבודה זרה ועשו מפרכס לצאת הה"ד זורו רשעים מרחם וגו', עוברת על בתי כניסיות ובתי מדרשות ויעקב מפרכס לצאת הה"ד בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (בראשית רבה (אלבק) סג כב).

המאבק כאן הוא בין עבודה זרה לבתי מדרשות, בין הליכה אחר ה' להליכה אחר אלילים. הפסוקים שחז"ל מסמיכים לעשו ויעקב באים להגיד שתכונותיהם של הבנים נקבעו עוד לפני לידתם ועל כן כבר שם, בבטנה של רבקה, מתרוצצים הבנים ונאבקים זה בזה, חושך באור.

חז"ל פיתחו מאד את הייצוג הזה של הדמויות, עשו הינו רשע ויעקב הוא צדיק:

אדמוני אמר ר' אבא בר כהנא כולו שופך דמים... ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי... ויגדלו הנערים ר' פינחס בשם ר' לוי משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה, כיון שהגדילו הפריחו זה ריחו וזה חוחיו, כך כל שלש עשרה שנה הולכים שניהם לבית הספר ובאים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה הולך לבתי מדרשות וזה הולך לבתי עבודה זרה... ויהי עשו איש יודע ציד וגו' צד את הביריות בפיהם לא גנבת מן גנב עמך לא קטלת מן קטל עמך, ר' אבהו אמר צידני סדני, צד בבית צד בשדה, צד בבית איך מתקנין מילחא, צד בשדה היך מתקנין תיבנא, ר' חייא בר אבה אמר הפקיר עצמו כשדה... ויעקב איש תם יושב אהלים שני אהלים, בית מדרשו שלשם ובית מדרשו של עבר... ויבא עשו מן השדה שבא על נערה מאורסה שנ' ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה וגו' (דברים כב כה), והוא עיף שהרג את הנפש כמה דאת אמר עיפה נפשה להורגים, ר' ברכיה ור' זכיי רבה אף גנב כמה דאת אמר אם גנבים באו לך (בראשית רבה (אלבק) סג).

נדמה שזיהוי זה של חז"ל נסמך ביסודותיו על דברי הנביאים, לדוגמא:

מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה'
צְבָ-אוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה' עַד עוֹלָם(מלאכי א' א-ד).

פתרון זה של חז"ל מסביר לנו מדוע דווקא יעקב נבחר ועשו נדחה, אך הוא גם יוצר בעייתיות רבה מאד. בחירה חופשית היא אחת מהיסודות הגדולים עליה מושתתת התורה וכל עולמנו - וכי לעשו וליעקב לא הייתה בחירה חופשית בקביעת זהותם? וגם אם כל אחד נולד עם נטיית אופי מסוימת, האם לא הייתה להם יכולת לשנות אותו? היכן כאן מידת הצדק של ה' אם עוד בבטנם גורלם של עשו ויעקב נקבע מראש, בלי קשר למעשיהם?

אין חולק על כך שסיפורן של פרשיות תולדות-וישלח מהווה מחזור סיפורים המתמקד בדמותו של יעקב וביחסיו עם הוריו, אחיו, משפחתו וה'. במאמר זה אני רוצה להתמקד בעשו, דרך ניתוח הפסוקים העוסקים בדמותו ויחסיו עם יעקב. ברצוני לנסות לענות על שתי שאלות:

א.     האם הכתוב שופט את דמותו של עשו בצורה חיובית או שלילית?

ב.     האם יש קשר בין השיפוט של עשו לדחייתו מברית האבות, ומה הקשר בין דחייה זו לדברים שה' אמר לרבקה בהריונה?

 

לידתם והתבגרותם של עשו ויעקב (כ"ה יט-לד)

בלידת התאומים עשו ויעקב מקבלים שמות:

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (כ"ה כה-כו).

אנו רואים שעוד בלידתם מתחולל מאבק כוחות בין יעקב לעשו. במאבק זה עשו יוצא כאשר ידו על העליונה, הוא הבכור ויעקב בעקבו. לא ברור מדוע עשו נקרא עשו אך הוא מאופיין בתור אדמוני, דבר המעלה בנו מדרש שם סמוי לעשו - הלוא הוא אדום. העובדה שמדובר במדרש שם סמוי ולא גלוי אמורה לעניין אותנו, מכיון שאצל יעקב כן קיים מדרש שם גלוי, הוא נקרא כך על שם ידו האוחזת בעקב אחיו. מדרש שמו של יעקב מציין את היותו שני ולא הבכור - הוא ניסה אך לא הצליח, ובמערכה זו עשו ניצח בהתגוששות. דברים אלו יצופו בהמשך, כאשר ניתקל במערכה השנייה ובמדרשי השם החדשים שבה.

עם התבגרותם דרכיהם של האחים פונות אחת מהשנייה:

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים(כ"ה כז).

עשו הוא צייד, הורג חיות, ונמצא במרחב הפתוח, בשדה - בניגוד ליעקב רועה הצאן, השומר על חיות, אשר נמצא במחנהו, באוהלו. עשו מסמל כאן עוצמה וכח ואילו יעקב מסמל מסירות ומחויבות. לרוב, המקרא מבכר את רעיית הצאן על פני מלאכת הציד ועבודת השדה, אשר נתפסת בתור תמריץ לשררה ושתלטנות. אפיונו של עשו בתור "איש יודע ציד" מזכירה לנו את נמרוד אשר היה "גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה'", וזהו שיפוט שלילי.[2] יעקב מזכיר לנו את נח: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו...", וזהו שיפוט חיובי. כמו כן, קיימת בשלב זה אנלוגיה לסיפורם של קין והבל. בשני הסיפורים יש תאומים, הצעיר הוא רועה צאן והבוגר הוא איש שדה, בשני הסיפורים יש מתח ועימות בין האחים בשאלת הבכורה ובשני הסיפורים ה' מעדיף את האח הצעיר. רושם זה, שנוצר על סמך הקשרים פנים מקראיים, מסביר לנו לכאורה את משמעות הפיצול בין האחים ובחירת יעקב על פני אחיו עשו. כך אנחנו מבינים גם את יחסי ההורים לילדיהם:

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב(כ"ה כח).

יצחק אוהב את עשו אשר מכין לו מטעמים מצידו. אהבתו של יצחק ברורה גם לאור מסכת חייו אשר כללה בעיקר עבודת שדה. יצחק הוא איש אדמה המחובר לארץ ועל כן הוא מחובר לעשו איש השדה. רבקה אוהבת את יעקב כי... היינו רוצים להשלים, שבניגוד לעשו הצייד יעקב רועה הצאן קרוב לבית ועל כן קרוב לאמו, ובעקבות כך היא נוצרת האהבה הזו, אולם המקרא סותם. אהבת רבקה ליעקב איננה נובעת מסיבות גלויות אלא מסיבות נסתרות שבאו מאת ה', "ורב יעבד צעיר". לכאורה, בפיצול הזה רבקה היא זו שצודקת, משום שאהבתה מושתת על יסודות פנימיים ואילו יצחק מבסס את אהבתו על פני יסודות חיצוניים.

על סמך הרושם הראשוני הזה הכתוב מפנה אותנו למערכה שנייה בעימות על הבכורה. מערכה זו נפתחת כאשר העולמות של הדמויות נפגשים:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם (כ"ח כט-ל).

לאחר ימים ארוכים של מסע ציד קשה, עשו שב הביתה מותש ועייף, בקושי מסוגל לזוז. עיניו המעורפלות מזהות תבשיל אדום אותו מבשל יעקב אחיו על האש. הוא מבקש מיעקב שילעיטו. המילה "הלעיטני" היא מילה יחידאית במקרא, שכנראה באה מלשון לוע (כך בסורית ובאכדית). משמעה הסביר הוא האכלה מהירה של משקאות או תבשילים נוזליים, כגון נזיד עדשים, היכולים להגיע ישירות ללוע בלי עיבוד בחלל הפה. הכתוב מדגיש לנו את עייפותו של עשו על מנת להסביר לנו את בקשתו. במצבו הנוכחי הוא זקוק מהר לארוחה חמה ואדומה אותה הוא מבקש מיעקב אחיו. בבקשתו, חוזר עשו ומדגיש שבקשתו נובעת מחמת עייפותו.[3] עייפות זו היא ההסבר להערה בסוף פסוק ל, שעשו קרא לנזיד העדשים אדום. להסבר זה קיים משמע נלווה שקשור למדרש השם של עשו, אליו נחזור להלן.

המפגש הזה בין עשו ליעקב מזכיר לנו את מפגשה של רבקה עם עבד אברהם בעת צאתה לשאוב מים. בשני הסיפורים יש אדם המגיע ממקום רחוק ומבקש שישקוהו או יאכילוהו. עבד אברהם מגיע מהארץ לחרן ומבקש מרבקה: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" ועשו מגיע עייף מהשדה ומבקש מיעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה".

לאור הדברים הללו קיימת אצלנו ציפייה מיעקב, רחמן בן רחמנים, שירוץ ויאכיל את עשו אחיו כשם שרבקה רצה והשקתה זר מוחלט, אותו ואת גמליו, כשם שסבו רץ להאכיל אנשים זרים שנקרו לאוהלו. אך יעקב רואה במצבו של עשו שעת כושר למאבק חוזר:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (כ"ה לא-לד).

בשעתו הקשה של עשו, מבקש ממנו יעקב למכור את בכורתו. מה משמעות מכירת הבכורה? הדברים לא מפורשים בכתובים. לא ברור האם יעקב מודע לדברים שאמר ה' לרבקה בשעת הריונה. האם אצל יעקב הבכורה מתקשרת כאן לשאלה מי ממשיך את ברית האבות, כמו בשאלה שהייתה בין יצחק לישמעאל; או שמא מה שחשוב לו הוא עצם השליטה במשפחה שמקנה הבכורה במובן הכי ארצי ופשוט. בכל מקרה יחסו של יעקב, במיוחד לאור הציפייה ממנו, נראה רע. עשו, בתגובה, לא מבין בכלל על מה מתעקש יעקב, הוא כרגע חסר אונים ושאלת הבכורה לא מטרידה אותו. גם אם נפרש שעשו לא עומד כאן על ערש דווי, עדיין דבריו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" הינם ביטוי לשון הבא להדגיש את מצבו החריף. גם לעומת דברים אלו יעקב נשאר מחושב כאיש עסקים קר וממולח ומבקש מאחיו עירבון של שבועה על המכירה. בלית ברירה מוכר עשו את בכורתו בעבור לחם ונזיד עדשים. האם כעת לאחר האכילה, כאשר רוחו שבה אליו, יתעמת עשו עם יעקב ויוכיחו על יחסו המחפיר?

...וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (כ"ה לד).

לאור העולה בשאר חלקי המקרא, נדמה שקיים כאן שיפוט חיובי על עשו. כל מאבק על הבכורה נשפט בצורה שלילית, בין אם זה קין והבל או יוסף ואחיו. עשו פשוט קם ועוזב, הוא בז לבכורה ואיננו משתתף במאבקי הכוח הללו עם יעקב אחיו.

אפיון הדמויות בסיטואציה הזו מאד מפתיע לאור הרושם הראשוני שנוצר בכתובים. דווקא מעשו מצופה שיהיה כוחני ורודף שררה ואילו מיעקב התם מצופה שיהיה עדין וטוב. בפועל, יעקב מתגלה בתור דמות כוחנית ואילו עשו דווקא בתור דמות חלשה ותמימה. הדברים הללו עולים גם לאור מדרשי השמות החדשים שקיימים בסיטואציה הזו. כאן לעשו יש מדרש שם גלוי, הוא אדום על שם מכירת הבכורה סביב הנזיד האדום. מדרש שם זה מעיד על חולשתו ושניותו של עשו. יעקב ניצח כאן. כנגד מדרש השם הגלוי של יעקב מהמערכה הקודמת, בו יעקב נותר שני, אוחז בעקב עשו, קיים כאן מדרש שם סמוי המבוטא בפיו של עשו בעימות הבא בין האחים:

וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי(כ"ז לו).

יעקב נהג כאן בעקבה ובעורמה ועל כן שמו יעקב. מדרש סמוי זה מעיד על ניצחונו של יעקב במערכה זו.

ומה ה' חושב על מה שקרה כאן? לכאורה המקרה תואם לדברים שאמר לרבקה, "ורב יעבד צעיר". אמנם, מצד שני, הכתוב מצייר כאן בהדגשה את עשו כדמות תמימה ואת יעקב בתור דמות פוגענית. פרשה זו עמומה מדי מכדי שנוכל למצוא בה שיפוט גלוי על המעשה. נדמה שנכתבה כך על מנת ליצור מתח לקראת המשך הסיפור.

 

גניבת הברכות (כ"ו לד - כ"ח ט)

לאחר תיאור מסעי יצחק בארץ פלשתים נמצא תיאור נישואיו של עשו:[4]

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה (כ"ו לד-לה).

מה משמעות המעשה הזה? אנחנו יודעים שמשפחת אברהם ניסתה עד כה להיות מובדלת ככל יכולתה מעם הארץ. כאשר אברהם רצה לקבור את שרה הוא התעקש לקנות את מערת המכפלה מאת החיתים בכסף מלא ולא לקבור אותה בקבורתם. את עבדו השביע אברהם לבל ייקח אישה ליצחק מבנות הארץ. והנה עשו לוקח נשים חיתיות. נדמה שיש כאן צעד נוסף מעבר לבוז לבכורה המבטאת שליטה במשפחה. עשו כלל אינו מעוניין להיות חלק מהמשפחה המיוחדת ועל כן הוא יצא לראות בבנות הארץ.

קיימת כאן אלוזיה לנישואיו של יצחק:

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה... וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב(כ"ה כ, כח).

גם יצחק וגם עשו נשאו נשים בגיל ארבעים, אך בניגוד ליצחק, אשר נשא לאישה את רבקה, מהמשפחה בפדן ארם - עשו נשא נשים חיתיות בנות הארץ. אם באותה פרשה יצחק ורבקה נחלקו ביחסיהם לבנים, כאן גם יצחק וגם רבקה לא רואים בעין יפה את הנישואים הללו. כאן עולה השאלה האם מדובר בניתוק סופי מהמשפחה. נדמה שאנו עדים להתממשות דברי ה' לרבקה, אך כפי שנראה מיד, הסיפור עדיין פתוח.

לאחר ההערה על נישואי עשו אנו קוראים על רצונו של יצחק לברך את עשו עקב זקנתו:

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת (כ"ז א-ד).

יצחק רוצה לברך את עשו בטרם מותו. כנראה שמדובר בברכה הקובעת את הירושה הגשמית והרוחנית של המשפחה. פתיחה זו מפתיעה לאור הפיסקה הקודמת. מדוע יצחק רוצה לברך את עשו, הרי הוא אינו מרוצה מנישואיו? האם הוא מהווה את ההמשך הראוי למשפחה? ניתן אולי לתלות את הדבר במידע הפותח את הפסקה - כהות עיניו של יצחק. לא מדובר רק בנתון פיזי המציין את גילו המתקדם של יצחק, אלא בסוג של עיוורון נפשי אשר לא מאפשר לו לאמוד נכונה את עשו.[5] אהבה עיוורת זו מונעת עוד מאהבתו הראשונית לעשו, אשר ציד בפיו.

רבקה, אשר שומעת את הדברים הללו, נחרדת ומיד קוראת לעצה את יעקב. היא חוזרת בפניו על כל אשר שמעה, אולם, אם נקרא את דבריה בעיון נשים לב שקיים הבדל עקרוני בינה לבין יצחק:

רבקה מוסיפה על דבריו של יצחק - מדובר לא סתם בברכה, אלא בברכה לפני ה'. מה משמעות התוספת? נדמה שרבקה מפרשת את הסיטואציה כאן על פי הדברים ששמעה מאת ה' בעת הריונה. ה' אמר לה כי עשו ויעקב יפרדו לשני לאומים ויהיה מאבק ביניהם על השליטה. הברכה הזו לדעתה היא קריטית מכיוון שהיא חלק מהמאבק ביניהם אשר בו הרב אמור לעבוד לצעיר. רבקה כאן מתכננת את צעדיה מתוקף שליחות א-לוהית. האם זו גם תודעתו של יצחק? בשלב זה לא ברור האם רבקה סיפרה לו על תוכן דבר ה', ועל כן לא ברור לנו מהו יחסו ליעקב.

רבקה בוחרת לפעול בעורמה ובמרמה, היא תלביש את יעקב בבגדי החמודות אשר לעשו, תכסה את עורו בעורות גדיים אשר תכין מבשרם מטעמים ליצחק וכך יעקב יזכה בברכה על פני עשו אחיו. כאן המידע הפותח בנוגע לכהות עיניו של יצחק מקבל תפקיד נוסף - הוא משמש מצע למעשה התרמית של רבקה ויעקב.

חשוב לציין שרבקה היא היוזמת והפועלת בסצנה הזו. יעקב בעיקר מהסס - אולם אין היסוסו נובע מטעמים מוסריים אלא מטעמים טכניים:

אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה (כ"ז יב).

האם קיים כאן שיפוט מוסרי על מעשי הדמויות? מצד אחד רבקה ויעקב פועלים כאן בדרכים לא ישרות. איננו אוהבים מעשי רמייה, אנו מרגישים שתא משפחתי אינו אמור לתפקד ביריבות ובמתח כזה, ומה גם שלא ברור מה תוכן הברכה של יצחק. מנגד, ה' באמת העיד על המריבה הזו וכיוֵן לכך שהצעיר יזכה בעימות, ואם כך הרי שרבקה ויעקב פועלים כאן על פי תוכניתו של ה'. בנוסף, עשו ויתר על הבכורה ולקח נשים חיתיות, ובכך ניתק את עצמו מהמשפחה.

לפני שנמשיך, נוסיף עוד נקודה. דרך פעולה זו של התחכמות ורמאות מתאימה לאנשים חלשים, שכוחם לא מאפשר להם להתמודד עם בעיותיהם בצורה גלויה וישירה. זו דרך הפעולה של הקואליציה החלשה, רבקה האישה ויעקב רועה הצאן, אל מול הקואליציה החזקה - יצחק האיש ועשו הצייד. אפיון זה חשוב לאור התגלגלות הסיפור בהמשך.[6]

יעקב מגיע אל אביו, ולאחר חקירה מעמיקה משתכנע אביו שהוא עשו ומחליט לברכו. בברכות שנתקלנו בהן עד כה אנו רגילים לקיומם של שני מרכיבים, ברכה על הזרע וברכה על ירושת הארץ. כאן הם חסרים. זו ברכה שעוסקת ביבול הארץ, בשליטה על המרחב האזורי ובמנהיגות. נדמה שנבין אותה טוב יותר אם נשווה אותה לדברי ה' לרבקה על המתחולל בבטנה:

אנו רואים שיצחק מחלק בין השליטה על האחים לשליטה על הלאומים. עשו גם ישלוט על הלאומים מסביבו וגם יהיה גביר, מנהיג, לבני אימו. ראיה לפירוש הזה מצויה בברכת יעקב ליהודה באחרית ימיו (מ"ט ח):

יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ

ברור שיעקב לא התכוון שיהודה ושאר השבטים ייפרדו ללאומים שונים, וכך גם יצחק.[7] בניגוד לכך, בדברי ה' אנו מוצאים שיעקב ועשו יהפכו להיות שני לאומים בהם הרב יעבוד את הצעיר. יצחק לא מודע לדבר ה'. נדמה שהוא בטוח שעשו ויעקב לא יפרדו אלא יהפכו ללאום אחד. במצב זה, אך טבעי שהבכור ישלוט. אין הוא זקוק לברכם בברכת הזרע והארץ, שהרי זו ברכה מאת ה' שממשיכה בצורה ישירה אליהם בהיותם זרעם שלו ושל אברהם. הוא מברך את עשו שיזכה ליבול רב בהיותם בארץ, כפי שהוא ראה ברכה במעשיו ידיו, ושיצליח להסתדר עם סביבתם גם אם הם שונאיו - כפי שהוא הצליח להתמודד עם אבימלך מלך פלשתים. רבקה, אשר נמצאת בסוד הנבואה, הבינה את הברכה בצורה הפוכה לגמרי מיצחק - מי שיבורך הוא מי שימשיך את שושלת אברהם, ועל כך היא נאבקת במלא כוחה וטכסיסיה.

כאשר יצחק מסיים לברך, יעקב עוזב ועשו מגיע:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ  (כ"ז ל).

בעזרת ה"ויהי" הכפול מעצב הפסוק אצלנו, הקוראים, את ההרגשה של הזמנים הצמודים. בדיוק ברגע שיעקב יצא, עשו מגיע מהציד. התוכנית של רבקה הצליחה למרות שהם החמיצו אחד את השני רק כחוט השערה. אם עשו היה מגיע חמש דקות מוקדם יותר, אולי היא הייתה נכשלת. האם ה' הקרה משהו שיעכב את עשו בשביל שיעקב יבורך?

עשו להוט אחר ברכתו של יצחק. נשווה לדברי יעקב:

יעקב פונה אל אביו בדרך כבוד, "אבי", ועשו ישר מבקש מיצחק שיאכל מצידו. יעקב מבקש מיצחק שיקום וישב ויאכל, "קום נא שבה", ואילו עשו אומר ליצחק לקום ולאכול מצידו. יעקב מדגיש את זהותו, ראשית הוא עשו והוא גם הבכור. עשו מדגיש את קדימותו, ראשית הוא הבכור ואחר הוא עשו. אנו רואים שבניגוד לעימות הקודם, בו עשו בז לבכורה ולתוצאותיה, כעת היא חשובה מאד בעיניו. אין הוא מוותר עליה למרות שמכרה ליעקב. לא ברור האם קיים כאן שיפוט שלילי עליו, שהרי יעקב ניצל את מצבו הקשה של עשו על מנת לקחת את בכורתו. מה שברור הוא שהתמונה הכללית היא לא חיובית, תמונה של מתח ויריבות בין אחים תאומים.

כאן יצחק מבין למרבה חרדתו את אשר התרחש, והוא מבשר זאת לעשו. עשו נחרד גם הוא, ותגובתו מקבילה לתגובת יצחק:

תגובותיהם מכמירות הלב של יצחק ועשו מדגישות את מעשה העוולה של יעקב. האשמתו מועצמת במפורש בפי הדמויות בדבריהם הבאים:

וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי (כ"ז לה-לז).

אמנם, השיפוט כאן הוא רק בפי הדמויות ולא בפי המספר, אך נדמה שהוא משאיר רושם לא פחות עמוק עלינו, הקוראים. עשו מדבר מרחשי לבו על זיכרונות העבר, על הפעם האחרונה בה יעקב עקב אותו (מדרש שמו הסמוי של יעקב). האיליטרציה של: "בכרתי" - "ברכתי" גם כן יוצרת אצלנו קישור בין המאורעות. יעקב נוהג במרמה עם עשו מראשית דרכו. עשו מבקש מיצחק שיאציל לו ברכה בכל זאת, אך יצחק אינו יודע במה לברכו. הוא אינו יכול ליטול את הברכות מיעקב. לא ברור בכתוב מדוע יצחק אינו יכול לבטל את ברכת יעקב - הרי מדובר במעשה מרמה. האם הוא חושב שמדובר במעין גורל א-לוהי ההולך אחר המציאות, או שמא מדובר במעמד משפטי שאיננו ניתן לביטול. נדגיש שוב: יצחק איננו רואה כעת בעשו מנודה, אלא רק חושב שמנהיג המשפחה בעתיד יהיה יעקב ולא עשו. עשו בוכה ומבקש מיצחק בכל זאת ברכה, ויצחק נעתר לבקשה זו. ברכה זו דומה לברכה ליעקב אך קיימים בה שינויים עקרוניים:

אצל יעקב הברכה היא מאת ה' ואצל עשו מדובר יותר באיחול סתמי. יעקב מבורך בטל השמים ומשמני הארץ, אך הישיבה בארץ לא מוזכרת כי היא שייכת לו. עשו מבורך שמושבו יהיה במקום זה, אך הארץ עצמה לא שייכת לו. אצל יעקב יש ברכה ביחס לאומות (יעבדוך עמים..., ארריך ארור...) ואצל עשו אין. יעקב מבורך שיהיה גביר לאחיו ויצחק מאשר זאת בברכת עשו (ואת אחיך תעבוד). ברכה זו של יצחק מנסה לרכך את המכה - למרות שעשו לא יהיה המנהיג, גם הוא יהיה שותף בברכת ה'.

לדברים אלו מוסיף יצחק הנחיות לעשו בנוגע למערכת היחסים בינו לבין יעקב. המצב הנורמטיבי הוא שעשו יחיה על חרבו ויעבוד את יעקב. הדברים הללו נוטים לשתי פנים: האם יצחק אומר לעשו שכאשר הוא יהיה ברשות אחיו הוא יחיה מציד בחרבו משום זיקתו החלשה יותר לאדמה, או שמא הוא אומר לו שהוא יהיה בעימות מתמיד ואלים עם יעקב בחרבו כאשר הוא יהיה ברשותו. גם המשך הדברים נוטה לשתי פנים. המילה "תריד" היא מילה יחידאית במקרא ומשמעותה לא ברורה, ונתונה במחלוקת בין הפרשנים והמילונאים. יש המפרשים שהיא נגזרת מהשורש רו"ד, מלשון נדידה. כלומר, כאשר עשו ינדוד ויעזוב את הארץ אזי הוא ישתחרר ממנהיגותו של יעקב. אחרים אומרים שהשורש הוא רד"ה, מלשון מרידה. כלומר, כאשר עשו ימרוד ביעקב אזי הוא ישתחרר מעולו. הפירוש הראשון של "תריד" תואם לפירוש הראשון של "על חרבך תחיה", ובהתאם לכך תואם הפירוש השני למלה את הפירוש השני שהצענו ל"על חרבך תחיה".[8] לענ"ד קיים כאן כפל משמעות מכוון בכתוב. דבריו של יצחק כתובים בצורה מעורפלת ועמומה בכוונה תחילה, על מנת לאפשר את שתי הקריאות הללו בדבריו. קריאה ראשונה רואה בדברים הללו הסתגלות למצב הקיים ונחמה באמצעות עזיבה וירידה, וקריאה שניה רואה כאן חוסר השלמה עם המצב, המשולב במאבק - כאשר עשו ימרוד הוא ישתחרר ממנהיגות יעקב. כעת נותר לנו לברר כיצד עשו הבין את דברי יצחק ולאן המהלך הסיפורי יוביל אותנו.

לאחר כל זאת, מגלה לנו הכתוב מהרהורי ליבו של עשו:

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (כ"ז מא).

נראה שעשו בחר באופציה הפרשנית השניה, של עימות ומאבק, הוא אינו מוכן לוותר. הוא כועס עד כדי כך שהוא מעוניין לרצוח את אחיו. רבקה שומעת את הדברים ואומרת ליעקב לברוח לבית אחיה בחרן. ליצחק היא מתרצת את הבריחה הזו בתואנה שהיא לא מעוניינת שיעקב ישא מבנות האיזור. יצחק קורא ליעקב ומברכו לפני צאתו:

וְאֵל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם (כ"ח ג-ד).

הברכה הזו מאד ברורה ומוכרת - זו ברכת הזרע והארץ. מאחר שיעקב הולך למצוא לעצמו אישה ולהקים משפחה, יצחק מברכו בברכה הזו. כפי שהראינו, לא ברור האם יצחק סובר שעשו מנושל מהברכה הזו או שמא הוא פשוט חושב שיעקב יהיה המוביל בברכה.

היחידה מסתיימת בנקודת מבטו של עשו. הפסוקים בנויים בצורה מקבילה:

מבנה זה בא להציג את תגובת עשו ליעקב. עשו רואה את הברכה הניתנת ליעקב ואת הליכתו לחרן למצוא אישה. הוא מבין ("רואה") את מורת הרוח מבנות כנען, ועל כן מחליט ללכת לישמעאל לקחת לו אישה מהמשפחה. מטרתו של עשו ברורה: הוא מעוניין בברכה ובבכורה.

שאלת שיפוט הדמויות ביחידה הזו היא מורכבת ומסובכת. הסיפור מציג את רבקה ואת יעקב בתור רמאים המנצלים את עיוורנו של יצחק על מנת להשיג את מטרתם. הסיפור מדגיש את הכאב שהם גרמו ליצחק, ובמיוחד לעשו. מנגד, הפתיחה של היחידה מציגה את עשו בתור מי שבחר להתנתק מהמשפחה, ועל כן לא ברור עד כמה מגיע לו להתברך. בנוסף, הוא הרי מכר את בכורתו בשבועה, ועל כן הוא לא אמור לתור אחר הברכה והבכורה. אולם, לאור העובדה שמכירת הבכורה נעשתה בעקבה לא ברור עד כמה עשו אמור להתחשב בה. לאחר גילוי המרמה עשו בוחר להיאבק על הבכורה. הוא נשטף בכעס, ופונה להחלטה על אלימות. אמנם החלטותיו שליליות, אך כעסו מאד ברור לאור דרכו של יעקב. בסופו של דבר הוא לוקח אישה מבנות ישמעאל לאישה, וכך מודיע שהוא מעוניין להמשיך במשפחה ולקחת את הבכורה.

לא מבואר בכתוב מהי דעתו של ה'. אמנם, אנו זוכרים את דבריו לרבקה בשעת ההריון, אך עדיין עולה התמיהה האם הם מהווים הצדקה למעשה הרמייה. כמו כן, ההדגשה של המקריות - בדיוק כאשר יעקב יצא עשו נכנס - יוצרת רושם של השגחה ויד מכוונת, אך שום דבר לא כתוב במפורש. לאור השאלות הללו יוצא מחזור הסיפורים למסע ארוך בעקבות יעקב בחרן. מכיוון שאיננו עוסקים בדמותו של יעקב נדלג עליו, ונשוב ונפגש עם עשו כאשר יעקב נמצא בדרכו חזרה מחרן לאחר עשרים שנה.

 

המפגש המחודש (ל"ב ד - ל"ג יז)[9]

בטרם מגיע יעקב לארץ הוא שולח מלאכים אל עשו אחיו:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ (ל"ב ד-ו).

מדוע פונה יעקב אל עשו ולא חוזר מיד לארץ כדי לקיים את נדרו? ממתי עשו נמצא באדום? כיצד יעקב יודע על כך? מה בדיוק אומר יעקב לעשו? כדי להבין חלק מהדברים נעיין בכתוב בצורה מדוקדקת.

לפני עשרים שנה עזבנו את האחים במצב של עימות המשולב בזעם גדול של עשו. יעקב ניגש כעת לבעיה שהטרידה אותו ביותר בכל השנים הרחוקות שבהן נעדר מהבית: אחיו עשו. הוא פותח בקריאת שלום לאח שלא התראה עמו שנים רבות. כחלק מהקריאה הוא מתאר את מצבו, בתקווה שתיאור זה ירכך את הפגישה ויעמעם את זיכרון המעשה שעשה לפני שנים רבות. הוא קורא לעשו "אדנִי". הקריאה הזו מודגשת לאור העובדה שהכתוב מכנה, בפסוק ד, את עשו "אחיו" של יעקב. יעקב מנסה להתעלם מהברכות אותן גנב, שבהן נאמר שיהיה גביר לאחיו. עשו הוא האדון מבחינתו. הוא טוען כי בסך הכל "גר" עם לבן. מגורים אינם ישיבת קבע - הוא לא הצליח להתבסס בצורה קבועה בשנים האחרונות. הוה אומר, הברכה של "רב דגן ותירוש" עדיין לא עשתה את שלה. הוא מסביר את הנתק הארוך שלו במילים "ואחר עד עתה". זוהי לשון עדינה לתאר שהות של עשרים שנה מחוץ לבית, במהלכן לא ניסה להתקשר עם אחיו. השיא של דבריו נמצא בתיאור רכושו. תיאור זה שונה מתיאור רכושו בסוף היחידה על התעשרותו של יעקב:

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים (ל' מג).

יעקב לא יוכל להסתיר את עושרו הרב בפגישה עם עשו, אבל הוא מנסה להסתיר אותו במילותיו, כדי שעשו לא יקנא ויזכר בגניבת הברכות. ראשית, כל הפריטים מוזכרים בלשון יחיד. יעקב רוצה להגיד שיש לו שוורים, אך לא יותר מדי. הצאן, שהוא עיקר רכושו של יעקב ויש לו רב ממנו, כפי שמוזכר בתיאור עושרו בתחילה, אמנם איננו מוזכר בלשון יחיד אך הוא מוזכר במקום השלישי, כדי שלא יבלוט. כמו כן, יעקב מציין את השור והחמור בהתחלה, כי הללו בהמות לעבודת השדה שלא כל כך מעניינות ציידים כעשו. פיסקה זו מעידה על החרדה הגדולה בה יעקב מצוי מפני אחיו והיא נועדה לשמש, כדבריו, "למצא חן" בעיני עשו.

המפגש בין עשו למלאכים לא מסופר. מסופר רק אודות שיבתם:

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (ל"ב ז).

הם שבים, ובפיהם הבשורה שלמרבה ההפתעה עשו בדיוק בדרך ליעקב. המילים "הלך לקראתך" לרוב מציינות פגישה מתוך ידידות ורעות. כמו כן הם קוראים לעשו "אחיך", מה שמדגיש את האחווה בינו לבין יעקב. נדמה שפניו של עשו מועדות לשלום. אך הם מוסיפים פרט נוסף: הוא הולך עם ארבע מאות איש. סביר להניח שכאשר יעקב שומע את הפרט הזה רצות לו המחשבות הבאות בראש: מדוע עשו הולך עם כל כך הרבה אנשים? האם פניו של עשו למלחמה? כעת קופצת השאלה, מדוע עשו לפתע הולך לקראת יעקב, האם הוא תכנן מראש להפגש עמו כדי לפגוע בו? אך אם כך הם פני הדברים, לא ברור מדוע עשו שחרר את המלאכים. מדוע הוא אפשר להם לשוב ליעקב? ואולי הם בכלל לא פגשו אותו, אלא רק השקיפו עליו מתוך מחסה ומסתור.

כוונתו של עשו אינה ברורה מדברי המלאכים, האם פניו לשלום או למלחמה. נשים לב שהכתוב לא מציין את כוונתו ממקור ראשון, מפי עשו עצמו, אלא ממקור שני, מפי השליחים. המספר כאן הוא אמנם "כל יודע" אך הוא איננו "כל מספר". כך הכתוב יוצר אצלנו, הקוראים, נקודת שוויון עם יעקב. אנחנו יודעים לא פחות ולא יותר ממנו.

יעקב מגיב למפגש הזה בבהלה:

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה (ל"ב ז-ח).

יעקב מפרש את דברי המלאכים כך שעשו שש אלי קרב. יעקב מפוחד מאד. תגובתו הרגשית מתוארת בפירוט בהתחלה - הוא מחליט להתכונן למצב מבחינה טקטית. הוא מחלק את המחנה שלו לשני חלקים, כדי שאם עשו יחליט להילחם, לפחות אחד מהמחנות יינצל. תגובתו מאד מובנת לאור פרידתם הקשה. לאחר ההכנה הזו הוא פונה בתפילה נרגשת לה' שיציל אותו מיד אחיו. יעקב לא מקבל תשובה מה' בנוגע לתפילתו, ועל כן מחליט לפעול בעצמו על מנת להציל את נפשו ולכפר את פניו של עשו. הוא שולח מנחה עשירה ומכובדת לעשו אחיו. את המנחה הוא שולח בדרך מיוחדת, שנועדת לשכך את כעסו של עשו אחיו.

צעדו האחרון של יעקב הוא המעבר של היבק. לכאורה יעקב נמצא במחניים, שהוא המקום האחרון שמוזכר בדרכו של יעקב (ל"ב ב-ג). היבק הוא נחל שנשפך אל הירדן ממזרחו והוא ניצב אליו. מחנים נמצאת כנראה צפונית ליבק. לפי זה, המעבר של היבק חסר הגיון לחלוטין. הרושם שהתקבל עד עכשיו מיעקב הוא של פחד נוראי מפני המפגש עם עשו אחיו, מפני מלחמה. כאשר יעקב עובר את היבק מצפון לדרום, הוא מונע מעצמו אפשרות להינצל במהלך קרב. ממערב נמצא הירדן, מצפון נמצא היבק שלוקח זמן רב לעבור אותו עם כל המחנה, ולמולו נמצא עשו. זהו הצעד הכי פחות סביר במצב כזה. אפשרות אחרת עולה בדברי הרשב"ם על אתר (פסוק כג):

נתכוין לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחנים שעבר יעקב ובלילה, כמו כן ויאמרו אל דוד קומו עברו [מהרה] את המים וגו' ויקם דוד וכל העם אשר אתו ויעברו את הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעדר אשר לא עבר את הירדן וגו' ודוד בא מחנים ואבשלום עבר את הירדן וגו'.

אך אם הוא מתכוון לברוח, מדוע הוא פונה לכיוון עשו אחיו?! נדמה שצריך להבין שיעקב כבר עבר את היבק. מעבר היבק הוא הדרך הכי קצרה להגיע לבית אל על פי הערוץ של היבק והירדן.[10] זו הדרך הישירה והטבעית עבור יעקב. במהלך המסע הוא שולח שליחים לעשו, שמהם נודע לו שעשו הולך לקראתו עם גדוד של ארבע מאות איש. יעקב נלחץ מאד מכך והוא פונה לה' בתפילה ולעשו במנחה. באמצע הלילה יעקב קם מרוב פחד ומחליט שהוא לא יכול להתמודד עם עשו. הוא לא קיבל תשובה מה', והוא כלל לא בטוח שהמנחה תעזור. יעקב מחליט לברוח חזרה לחרן כדי להמנע מהמפגש עם אחיו, ועל כן הוא מעביר את משפחתו ואת ילדיו באמצע הלילה את המעבר מדרום לצפון. במהלך המעבר יעקב נשאר מאחור, שם הוא נפגש עם איש מסתורי אשר נאבק עימו קשות:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי  (ל"ב כה-כז).

מיהו אותו איש? מה הוא רוצה מיעקב? האם הוא קשור לעשו?[11] המאבק לוקח הרבה זמן, עד עלות השחר, והוא מונע מיעקב להמשיך קדימה במסעו חזרה לחרן. מאבק מסתורי זה זוכה להבהרה בפסוקים הבאים:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה  (ל"ב כח-לג).

מדובר במפגש של יעקב עם מלאך א-להים. מלאך זה משנה את שמו של יעקב לישראל. השם יעקב מציין את העימות בין יעקב לעשו, בין אם פרושו עקיבה או עקבה. כעת שמו ישראל, שמשמעו יכולת להתמודד עם האנשים שמולו. נדמה שפשר המפגש הוא מניעה מיעקב לברוח חזרה לחרן. יעקב אמור לקיים את נדרו בבית אל, וא-להים מוכיח ליעקב שהוא מסוגל להתמודד עם מאבקים.[12] כעת, משזרחה השמש, אין ליעקב ברירה אלא להתעמת עם עשו:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו  (ל"ג א-ג).

המפגש מסופר מנקודת המבט של יעקב. אין לו לאן להתחמק. הוא כבר רואה את עשו ואת מחנהו. בעקבות כך, מארגן יעקב במהירות את המחנה שלו לפגישה, כך שליקרים ללבו יהיו יותר סיכויים להינצל בעת הצורך. הוא ניגש אל אחיו בכניעה גמורה, בתקווה שאין חימה באפו, ועשו מיד מגיב:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ... וישלוף את חרבו ויך את יעקב?

למרות הפרידה של יעקב ועשו וכל הכנותיו של יעקב בלילה מורט עצבים זה עשו מתנהג הפוך לגמרי מהמצופה:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ  (ל"ג ד).

לא רק שעשו אינו כועס על יעקב, אלא שגם נדמה שחיכה לפגישה הזו בכליון עיניים. מתוארות כאן שלוש פעולות חיבה של עשו ואז שני האחים בוכים.[13] תיאור זה מדגיש, בראש ובראשונה, את הפתעתו של יעקב. רק לאחר כל הפעולות הללו הוא מבין שעשו אוהב אותו ומתחיל לבכות. דבר זה מדגיש את הניגוד ההופכי בין האחים. יעקב כל הזמן התכונן למלחמה כי חשב שעשו רוצה להרגו, אך עשו כל העת רק רצה בקרבתו של יעקב. מסתבר שהמלאכים בתחילה רק ראו את עשו ואנשיו מרחוק, אך לא באמת פגשו אותו. הם סיפרו עובדות שיעקב פירש בתור יציאה למלחמה, אך עשו כלל לא יצא לפגוע ביעקב. הוא כנראה יצא למסע ציד עם אנשיו. באמת, אין שום סיבה שעשו לפתע, דווקא אחרי עשרים שנה, יחליט לצאת ולפגוע ביעקב, ובדיוק כשהוא יוצא גם יעקב במקרה יוצא לקראתו. הדברים לא מסתברים, ונובעים בעיקר מפרשנות יתר שפחדיו של יעקב הכניסו לליבו.

אך עדיין מנקרת השאלה הגדולה: מה קרה לעשו? כיצד שכח את אשר יעקב עולל לו? בעקבות מה ניחם מרצונו להרוג את יעקב?[14] אולי המנחה הגדולה שינתה את דעתו? על שאלות אלו נשתדל לענות בהמשך. כעת נראה כיצד המפגש מתפתח בין האחים:

וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱ-לֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ. וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ  (ל"ג ה-ז).

אנו עוקבים גם אחרי מבט עיניו של עשו. עד עתה עשו לא שם לב כלל למשפחתו של יעקב. כל כולו היה מרוכז ביעקב אחיו, בניגוד ליעקב שהיה מרוכז בארבע מאות אנשים שמסביב לעשו. יעקב ממשיך עם הכניעה שלו לעשו. הוא מכנה את עצמו עבדו של עשו וכל משפחתו משתחווה בפניו.

בהמשך, עשו בכלל אינו מעוניין לקבל את המנחה, אך יעקב מתעקש. סירוב זה של עשו מעיד על כך שלא המנחה שינתה את יחסו ליעקב. ניתן להבין את ההתעקשות על פי השינוי בפסוק יא, ממנחה לברכה:  

קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱ-לֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל...

יעקב עדיין חושש מעימות בעקבות מעשהו בגניבת הברכות. לעומתו, עשו כבר לא מתרגש מהעבר. מילותיו בפסוק ט:

יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ

מזכירות לנו את תחילת הדרך: "ורב יעבד צעיר". כעת עשו מסתפק באשר לו.

עשו מעוניין בקרבתו של אחיו ומציע ללוותו במסעו, אך יעקב חושש ורוצה לשמור מרחק מעשו. הוא אפילו לא מוכן לתת לעשו את העונג להציג בפניו את אנשיו. הוא אומר לעשו שהוא יבוא לבקרו בשעיר, אך בפועל הוא נוסע לסוכות (ל"ג טז-יז) ומתיישב שם. סוכות רחוקה גם מביתו וגם משעיר. יעקב עדיין שרוי כאן בפחדו מפני אחיו, והוא אינו מרפה ממנו.

לאחר כל זה, נשארו כמה שאלות לענות עליהן: מה קרה? למה עשו השתנה? מה גרם לו להשתנות? מתי הוא עבר לאדום? למה? כיצד הוא שכח את גניבת הברכות? את רצונו להרוג את אחיו?[15]

לכל השאלות הללו אין תשובה בכתוב. משום מה עשו החליט לעבור לשדה אדום והוא שכח את כל עלילות העבר. הוא איננו כועס עוד על יעקב, ולהפך - הוא אוהב אותו ומתגעגע אליו. קיים כאן פער בכתוב. נדמה שזו עמימות מכוונת. הכתוב יצר פער בהסבר התהליך שעשו עבר לאורך השנים. הפער הזה גורם לנו לחשוב שכל התהליך הזה התרחש מעצמו, בתוך ליבו של עשו, בלי שום גורמים חיצוניים. הרושם הזה יוצר אצלנו תחושה שכל האירועים הדרמטיים שהתרחשו, מיותרים למעשה. לא היה צורך לא במכירה הערמומית של הבכורה, לא בגניבת הברכות המפותלת, בכל מעשי הרמייה, בבריחה לחרן, בהחלפת הנשים ובעבודה הקשה והאין סופית, בכאב ובצער של נשות יעקב בעקבות ההחלפה, בכל עשרים השנים הארוכות בבית לבן ובבריחה החפוזה מביתו. הכל התרחש מעצמו, לבד. למרות שעשו יכול היה להתבסס בארץ בעת שהותו הארוכה של יעקב בחרן הוא החליט מעצמו לעבור לשדה אדום. כאן אנו מגלים שהכעס של עשו בעת גניבת הברכות היה כעס רגעי מחמת נסיבות המעשה, ולא אפיין את אישיותו. דבריו של עשו על רצונו להרוג את יעקב נאמרו בחמת זעם, אך בסופו של דבר הם נעלמו. למרות שהכעס של עשו עשוי היה לבעבע ולתסוס בלבו לאורך השנים, הוא שכח ונרגע, ופינה את מקומו לאהבת אחים. יעקב, בניגוד אליו, לא השתנה כלל עד עכשיו, עד סיפורנו. פער זה יוצר אצלנו את התחושה שהסיפור היה יכול להיות שונה - בלי שום מריבות ותככים, רמייה וערמומיות, בריחה ופחדים וכאב בלתי פוסק.

 

סוף דבר, או תולדות עשו (ל"ו א-מג)

לאחר שיבת יעקב לארץ מסופר לנו על מותו של יצחק:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק. וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו (ל"ה כז-כט).

יעקב שב לביתו סוף סוף, לאחר דרך ארוכה. הוא שב לחברון, מקומם של אברהם ויצחק. הוא שב למסורת האבות. יצחק מת בשיבה טובה כאברהם אביו. עשו ויעקב בניו קוברים אותו ביחד במערת המכפלה (זה לא כתוב כאן). אחדות זו מנוגדת להצהרתו של עשו בשעת גניבת הברכות. זכה יצחק ונפטר כאשר השלום נמצא בין בניו. אחדות זו בין עשו ליעקב בשעת מות אביהם היא תחילת הפיצול ביניהם - כפי שנראה להלן, יעקב ממשיך לשבת בארץ ואילו עשו יפנה לאדום.[16]

לאחר מות יצחק קיימת יחידה ארוכה המספרת לנו את ההיסטוריה של עשו ומשפחתו. יחידה זו בנויה מכמה רשימות, שנעסוק בהן בקצרה בהמשך. הרשימה הראשונה עוסקת במשפחתו של עשו. בסוף הרשימה קיימת הערה המסבירה את התיישבותו של עשו באדום. הערה זו מזכירה לנו את התיישבותו של לוט בסדום:

בניגוד ללוט, עשו אינו עוזב את הארץ בעקבות מריבה. הוא בוחר מרצונו החופשי לעזוב את הארץ מפני אחיו. הוא פשוט ויתר מעצמו על הבכורה שכוללת את ירושת הנחלה ואיננו נלחם עליה, קם והולך לאדום.

בעקבות הפיצול הזה בין יעקב לעשו, אנו נשמע כעת את ההיסטוריה של ממלכת אדום בקצרה. נשמע על בניו ובני בני של עשו, על האלופים (שרי אלפים) שצמחו בתוך הלאום המתהווה של אדום, נשמע על הלאום החֹרי ואלופיו שאדום ירשו את מקומם במלחמה, ובסוף נקרא רשימה של שמונה מלכים בארץ אדום, שמלכו לפני המלך הראשון של ישראל שמלך בארץ. מאות שנים נסקרות כאן בכמה שורות. מדוע? מה המשמעות של הרשימה הזו עבורנו, בני יעקב, הבנים הנבחרים?

היחידה הזו מעוררת בנו אסוציאציות לשאול המלך ולתקופתו:

א.     מותה של רחל בשעת לידתה מזכיר לנו את מותה של אשת פינחס לאחר ששמעה את השמועה על מפלת ישראל, לקיחת הארון ומות בעלה ואביו:

בשני הסיפורים מסתיימת הלידה במות האם. בשני הסיפורים קיימת תחושה חזקה של החמצה ושילוב סמלי של מוות וחיים. אצל רחל ההחמצה של חייה ושל הקשר שלה עם יעקב, ואצל אשת פנחס ההחמצה של ישראל, בכך שלא הלכו אחר שמואל אלא אחר בני עלי ועל כן נחלו מפלה בקרב. המפלה של ישראל נבעה מכך שהם לא היו תחת שלטון מסודר שמאחד אותם מבחינה דתית. כאשר העם הלך אחרי שמואל, הוא הצליח לנצח במלחמה השנייה באבן העזר. בנוסף, יש לזכור ששאול, מלך ישראל הראשון, הינו משבט בנימין, שכאן נמצא סיפור לידתו.

ב.     הרשימה מזכירה לנו במפורש את שאול: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ו, לא). שאול הוא המלך הראשון שמלך אצל ישראל.

ג.      המלך השישי ברשימת מלכי אדום נקרא: "שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר" (ל"ו לז). שם זה מזכיר לנו את שאול, המלך הראשון לבני יעקב.

ד.      ברשימת בני החורי מובאת הערה על ענה:

וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו (ל"ו כד).

ההערה הזו מזכירה לנו את סיפורו של שאול, אשר חיפש את האתונות שאבדו לאביו ומצא מלוכה.

בשלב זה של ספר בראשית אנו מגיעים לנקודת האל-חזור, בה יעקב הוא זה שממשיך את ברית האבות ועשו נדחה מהמשפחה. בנקודה זו אנו מצפים לראות כיצד אט אט בני ישראל-יעקב יורשים את הארץ. לפני מימוש הציפייה הזו, אנו שומעים בקצרה את ההיסטוריה לבית "עשו הוא אדום". עשו הגיע לאדום. לאומו כבש את הארץ מפני החֹרי והקים שם ממלכה שהעמידה שמונה מלכים לפני שבני ישראל הקימו מלך אחד על הארץ (ששמו שאול). ההיסטוריה המקבילה ליחידה של תולדות עשו נפרשת על השארית של ספרי בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, יהושע, שופטים ותחילת ספר שמואל. הפער בין הצלחת עשו להתמהמהות של בני יעקב זוקקת עיון גדול. משהו קרה שם באמצע וצריך להבין אותו. כך מזמינה התורה את הקורא לצלול לספרים הבאים ולהבין את ההיסטוריה הא-להית של עם ישראל.

 

סיום

בפתיחת המאמר שאלנו שתי שאלות: מהו אפיון דמותו של עשו במקרא ומדוע הוא לא ממשיך את ברית האבות. נדמה שתשובתה של התורה לשאלה השניה היא מאד פשוטה: עשו פשוט לא רצה להיות חלק מהמשפחה. מרצונו החופשי הוא החליט לקום ולעזוב לאדום. בכך קיים עשו את הפרשנות הראשונה שנתנו לברכתו של יצחק אליו - הוא נדד מהארץ ובכך פרק את עולו של יעקב מעליו.

כאשר ה' אמר לרבקה שיהיה עימות בין האחים, ורב יעבוד צעיר, הוא לא בחר מראש ביעקב. הוא תאר בפניה את העתיד לקרות ביחסי האחים. תיאור זה קופץ שנים ארוכות קדימה, לתקופה בה דוד משעבד את אדום. עשו, בעזיבתו את הארץ, הרחיק את העימות הזה לשלב העימות בין הלאומים הגדולים, וכך לא התממש בחייהם של עשו ויעקב. מכאן אנו רואים שבידי יעקב ועשו הייתה הבחירה כיצד לפעול.

בפועל, כפי שהראינו כאשר עסקנו בפגישתם המחודשת של עשו ויעקב, גם אילולי יעקב היה נוהג בדרכי הרמיה היה עשו בוחר לעזוב את המשפחה ויעקב היה ממשיך את ברית האבות. החל מפגישתם המחודשת של יעקב ועשו הכתוב מאפיינו בצורה מאד חיובית. הוא אוהב שלום ורודף שלום. הוא עזב את הארץ מפני אחיו. בלי מריבות וצעקות, פשוט קם והלך. נדמה שהויתור הוולנטרי והנדיב של עשו השפיע על העליונים ונתן לעשו דחיפה קלה קדימה במרוץ ההיסטוריה. עשו זכה להצליח להתיישב באדום ולהקים שם שמונה מלכים לפני מלוך מלך בישראל.

סיפורו של עשו מתמצה היטב בדברי ה' לשמואל בהמלכתו את דוד שהיה "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי":

כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב  (שמ"א ט"ז ז).