השיחה פורסמה בדף קשר גיליון מספר 1656, פרשת נח ה'תשפ"א.
השיחה נערכה על ידי אביעד ברסטל. העריכה לא עברה את ביקורת הרב. לקובץ וורד>>

***

פתיחה

מיד אחרי הברית המחודשת בין נח לקב"ה, לאחר היציאה מן התיבה, מתואר המעשה הבא:

"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". (בראשית ט', כ-כא)

נח, שעם לידתו קראו אביו למך, בשמו "נֹחַ" – "לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (בראשית ה', כט) – עם יציאתו מן התיבה מתחיל הוא בנטיעת כרם וזוכה לכינוי "אִישׁ הָאֲדָמָה". מה פשר המעבר מ"זֶה יְנַחֲמֵנוּ" ל"אִישׁ הָאֲדָמָה"?

 

על היין

מעלות רבות יש לכרם, ונזכיר את "כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (ישעיהו ה', א), ואת "כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה" (שה"ש ח', יא) כדוגמאות לכך: היין מיוחד בכך שהוא משמח לבב אנוש, וגם בכך שהוא סימן ליוקרה ולשררה (זו הסיבה לריבוי היין בנשפי מלכים ורוזנים), וכל זה נכון וקיים עד עצם היום הזה.

גם חז"ל שיבחו את היין:

"אמר רבי חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר וירח ה' את ריח הניחח וגו'. אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו – יש בו דעת שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד.

...אמר רבי חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים – אינו בכלל ברכה, שנאמר וברך את לחמך ואת מימיך. מה לחם שניקח בכסף מעשר – אף מים שניקח בכסף מעשר. ומאי ניהו – יין, וקא קרי ליה מים". (עירובין סה.)

מאידך גיסא, הסוגיא בסנהדרין דנה בכך שעניינו של היין מורכב ומסובך הוא: "זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש" (סנהדרין ע.), והיא עוסקת ביללה הרבה שהוא עלול להביא על האדם.

אם כן, יש ביין מבט כפול, ועל כן העיסוק בו דורש זהירות: הוא יכול להוסיף דעת, אבל גם להביא לאובדן דעת.

 

"איש האדמה"

נח הופך להיות "אִישׁ הָאֲדָמָה" – כלומר איש שהתמכר לאדמה – והאדמה הופכת להיות מגדירת זהותו.

בכך הוא נוטש את עבודת האדמה העיקרית היינו בשדה שהיא היא מוצא מזונו של האדם, ובלשון הפסוק "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג', יט). אותה עבודה שבזכות המחרשה שהמציא אף נתנחם העולם כולו מן הקללה של "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" (בראשית ג', יז) ועל כן נאמר עליו "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה', כט). את כל זה עוזב נח, ועוסק במותרות, ביין. כל זאת משום שכיוון שנתמכר לאדמה ושכח את יעודו, ממילא גם נתמכר ליינו ואיבד את דעתו.

אילו נח היה ממשיך להיות האיש הצדיק הנוטע כרם, יכול היה הכרם לחזק את דעתו, כדברי רבא בסנהדרין שם: "חמרא וריחני פקחין" (סנהדרין ע.). אך משעה שהפך להיות "אִישׁ הָאֲדָמָה", נפל בה ונמכר לה ואיבד את דעתו, וממילא נתגלתה ערוותו כאדם הראשון בשעת חטאו.

 

בין הלחם ליין

מה אם כן היה עליו לעשות? נפנה נא אל הפסוקים בתהילים:

"מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". (תהלים ק"ד, יג-טו)

מודגש כאן בבירור שמרכז עבודת האדמה צריך להיות במזונו של האדם – "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". זהו שיעור הכתוב: אף על פי שהיין משמח והשמן מצהיל פנים, דווקא הלחם הוא שסועד את הלב ומקיים את האדם, ולכן חשוב לעסוק בהוצאת לחם מן הארץ.

כמובן, יש מקום ליין ולשמן – אבל על קומת הלחם. בשיבוש סדרי העדיפויות, כשנח הופך מן האיש הצדיק המתהלך את ה' ל"אִישׁ הָאֲדָמָה" ועוסק ביין תחילה, היין מעבירו על דעתו.

כל זה מצביע על כך שאתגרי האנושות כבר היו לעולמים: אנו רואים שגם לאחר המבול הבעיות לא נפתרו, והאדם ממשיך להתמודד עם אותם האתגרים.

כיצד אם כן מתמודדים עם האתגרים הללו? עיקרו של דבר, בהתמודדות עם אתגרי החיים, איננו בשלילת הרוע המוחלט. לרוב, זו מלאכה פחות מסובכת ויחסית פשוטה.

עיקר האתגר הוא בקביעת סדרי העדיפויות הנכונים בין הסועד למשמח ולמצהיל, בעיצוב הזהות היסודית של האדם כ"צַדִּיק תָּמִים" המתהלך את הא-להים ויחד עם זאת גם עובד את האדמה, ולא כ"אִישׁ הָאֲדָמָה": איש האדמה ישאף ליוקרה שבאדמה, לכרם, אך איש הא-להים לעומתו יפתח בחיטה ובלחם תחילה, וילַפֵּת את מזונו ביין כדי לזכות בדעת קונו.