לך לך | מתלות לעצמאות בחיי אברהם

א. שני סיפורי השבי בחיי אברהם

שני האירועים משמעותיים בחיי אברהם, לאחר הגעתו לארץ, הם^[1] הירידה למצרים והמלחמה עם ארבעת המלכים. בשיעור זה ננסה לעמוד על הדומה והשונה בין הסיפורים וננסה להבין מדוע דווקא שניהם מקבלים מקום מרכזי בפתיחת סיפורי אברהם.

סיפור המסגרת של שני הסיפורים דומה מאוד: שניהם עוסקים בדמות ממשפחת אברהם, הנלקחת בשבי על ידי מלך. במצרים שרה נלקחת בכח על ידי מלך מצרים ואילו לוט נלקח בשבי על ידי ארבעת המלכים.

שני הסיפורים מתארים הידרדרות למצב קשה ואז ישועה ממנו: שרה, כאשת איש, כמעט ונאנסת על ידי המלך. לוט כמעט ונלקח לעבדות. שניהם בסופו של דבר משתחררים לפני הקטסטרופה.

אולם לצד המסגרת הדומה, בולט גם השוני ביניהם, בתפקוד גיבור הסיפורים, אברהם. בסיפור הראשון, בירידה למצרים, דמותו של אברהם נראית חלשה ביותר. בסיפור השני, לעומת זאת, היא מלאת הוד וגבורה.

ב. ירידת אברהם למצרים

האירוע הראשון המתואר לאחר הגעת אברהם לארץ, הוא הרעב השורר בה, מה שמוביל אותו לעזוב למצרים (י"ב, י').

הרמב"ן סבור כי אברהם חטא בעצם עזיבתו את הארץ^[2]. אך גם אם נניח כי אברהם לא חטא בעצם עזיבתו את הארץ, יש משהו צורם בכך שהדבר הראשון שעושה אברהם בארץ הוא לרדת ממנה. כבר בשלב זה, אברהם נראה כאדם חלש, שאינו מצליח לעמוד במשימת המגורים בארץ, התלויה בגשמים^[3].

יתירה מזאת, אברהם בוחר לעבור למקום מושחת מאוד מבחינה מוסרית:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ"  (י"ב, י"א-י"ב)

למרות הרעב שהוא מצוי בו, אפשר לתמוה על הבחירה של אברהם לרדת למקום כה נורא, בו הורגים בעלים של נשים יפות כדי לקחתן. האם לא היה כדאי לחשוב על מקום אחר, או על הישארות בדוחק בארץ? אברהם נראה כאן כמי שאינו מסוגל לנהל את חייו בגבורה, אלא כנוע ללחצי המציאות, על אף מחיריה הכבדים.

פעולותיו של אברהם הופכות לתמוהות יותר, כאשר אנו קוראים על הדרך שלו להתמודד עם אותה ארץ מושחתת:

"אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ"  (י"ב, י"ג)

ראשית, אברהם נדרש לשקר בכדי לשמור על עצמו. מצב זה מאפיין תחושת הישרדות וחוסר אונים, המחייב הסתתרות מאחורי דמות בדויה. חמור מכך, אברהם בעצם מקריב את אשתו לחסדם של זרים בכדי להציל את נפשו.

אכן, מייד אנו קוראים כי חששותיו התגשמו וביתר שאת: מלך מצרים בעצמו לוקח במהירות את שרה אליו (שם, ט"ו). ניתן לדמיין את הכאב שעובר עליה בבית פרעה, אך במקביל אנחנו מגלים שאברהם דווקא התעשר מהאירוע:

"וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים"  (שם, ט"ו)

הפסוק ממש מפרט את כל הרכוש שקיבל אברהם תמורתה. עובדה זו ממחישה את הפער ביניהם: בעוד ששרה סובלת בשבי פרעה, אברהם מתעשר על חשבון 'מכירת' אשתו, אותה הציג כאחותו. קשה שלא לחוש באי נוחות מכך שההתעשרות הראשונית של אברהם הגיעה בצורה כה בעייתית.

יתירה מכך, לא מתואר כי אברהם נוקט בפעולה כלשהי כדי למנוע את רוע הגזרה על שרה או להקל במשהו על סבלותיה^[4]. נראה כאילו הוא יושב בשלווה עם רכושו המתעצם, בעוד היא נמקה בארמונו של המלך שבקרוב יחלל את כבודה.

בסופו של דבר מתרחשת ישועה פלאית, כאשר ה' מנגע את פרעה וביתו (שם, י"ז). ההצלה נעשית באופן ניסי, ללא פעולה אקטיבית מצד אברהם. הנגעים גורמים לו להחזיר את שרה לאברהם, תוך ביקורת כלפיו:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ"  (שם, י"ח-י"ט)

מדברי פרעה, אנחנו למדים כי תכניתו של אברהם פעלה בצורה ההפוכה לכוונתו. דווקא מכיוון שהוא הציג את שרה כאחותו, כמעט וקרה האסון. אם היה מציג אותה כאשתו, אולי הכל היה נמנע.

כמו שקורה לא פעם, אברהם פעל מכח חרדה שדווקא סיבכה את המצב: הוא תפס את אנשי המקום כמושחתים ולכן הגה את תוכניתו להציג את שרה באופן שקרי ודווקא כך העניינים הידרדרו. בסופו של דבר מסברר שאנשי המקום לא כאלו מושחתים – ברגע שהם מקבלים סימן מ-ה', הם מחזירים את שרה לאברהם. מסתבר כי החשש שיהרגו אותו כדי להכשיר את לקיחת שרה, היה פרי דמיונו החרד^[5]. פרעה נראה כאן כדמות חיובית יותר מאברהם שנטש את אשתו בעת צרה.

הסיפור מסתיים כאשר טענותיו הקשות של פרעה נשארות ללא מענה מצד אברהם, מה שמחזק את התחושה כי הצדק עם מלך מצרים. יתירה מכך, לכאורה פרעה היה צריך לקחת חזרה את הרכוש, שניתן לאברהם בטעות תמורת שרה. אך פרעה, כאקט של נדיבות, משאיר את הרכוש של אברהם. כך יוצא שאברהם הופך לכבד "במקנה בכסף ובזהב" (י"ג, א'), בדרך לא ישרה.

ג. מלחמת אברהם בארבעת המלכים

דמותו של אברהם נראית כה שונה בסיפור ארבעת המלכים, עד שקשה לזהות כי מדובר באותו אברהם מהסיפור במצרים. גם בסיפור זה, אדם ממשפחת אברהם נלקח בשבי, הפעם לא על ידי מלך יחיד אלא על ידי ארבעה מלכים. אך הפעם תגובתו שונה לחלוטין – הוא לא מסתתר מאחורי שקרים כדי להתחמק מסכנה כמו במצרים. להיפך, אברהם מארגן כח קטן של לוחמים ויוצא בראשם למלחמה חזיתית מול המלכים. מדובר כאן על מאבק קשה, מול ארבעה מלכים חזקים שגברו על חמשת המלכים שבאזור סדום.

תגובתו של אברהם מעוררת התפעלות במיוחד לאור העובדה שמדובר על פעולת חילוץ של אחיין: אדם קרוב, אך לא כזה שהוא מחוייב כלפיו בהצלתו. למעשה, עד לא מזמן היתה מריבה ביניהם שגרמה לפרידה (י"ג, ז'-י').

מנגד, הפער מן הסיפור הקודם זועק עוד יותר. הרי שרה אשתו קרובה אליו יותר מלוט ובכל זאת שם לא ראינו שום ניסיון להצלה.

גם הפער בין אופן ההצלה שונה באופן קיצוני: בעוד שבסיפור הקודם ההצלה כולה היתה פלאית, מיד ה', בסיפור המלחמה במלכים שם ה' כלל לא מוזכר לאורך הסיפור. מדובר על הצלה טבעית, בכוח זרועו של אברהם, ללא הישענות ישירה על ה'^[6].

הפער בולט לעין גם בסיום סיפור המלחמה. שוב, כבסיפור הקודם, מופיע עיסוק ברכוש. מלך סדום פונה אל אברהם בתחינה:

"תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ"  (י"ד, כ"א)

לכאורה, הרכוש וגם האנשים שייכים לאברהם בזכות, שכן הוא זה ששחרר אותם במו ידיו. מלך סדום מבקש לפנים משורת הדין לקבל לפחות את האנשים. אך אברהם, נמנע מלקחת כל רכוש שהוא, למרות זכותו:

"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם"  (שם, כ"ג)

גם בנקודה זו הפער בין הסיפורים זועק. בסיפור הקודם, זכה אברהם ברכוש שלא כדין, אך השאיר אותו בידיו. כאן, כאשר הוא זכאי לכך בדין, הוא נמנע אפילו מרווח פעוט. הנימוק שלו, שמא מלך סדום יאמר שהוא העשיר אותו, נראה מוזר: הרי לא מזמן אברהם התעשר ממלך מצרים, ללא כל חשש!

נסכם את היחסים בין הסיפורים:

הפער בין הסיפורים ברור ומעורר את השאלה המתבקשת – מה גרם לשינוי הקיצוני בהתנהלותו של אברהם בין שני הסיפורים?

ד. בין הירידה למצרים והמלחמה בארץ

במובן הפשוט ביותר, ניתן להסביר את הפער בין הסיפורים בשל מיקום ההתרחשות שלהם. הסיפור הראשון מתרחש במצרים ואילו השני בארץ כנען. סיפור הירידה למצרים מתאר את מצבו של אברהם בגלות, בודד וחלש וללא בעלי ברית. בארץ כנען, לעומת זאת, אברהם חזק יותר ויוצר בריתות עם דמויות מהאזור, שבעת המלחמה מסייעים לו:

"וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם"  (י"ד, י"ג)^[7]

בנוסף, בארץ אברהם הופך למבוסס יותר ומנהיג צבא קטן של שלוש מאות ושמונה עשר איש, "חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ"^[8] (שם, י"ד). אך בעיקר, רוחו של אברהם שונה לחלוטין בארץ כנען – כאשר הוא חי בה, הוא מגלה תעצומות רוח ויכולת להילחם חזיתית עבור אחיינו.

בגלות, לעומת זאת, אברהם נאלץ להתחבא מאחורי זהות בדויה כדי להציל את עצמו, במחיר סבלה של אשתו. בארץ הוא נלחם בעצמו כאשר השגחת ה' נמצאת רק ברקע, ואילו בגלות הוא נאלץ להיות פאסיבי תוך הישענות מוחלטת על ישועת ה'.

ידוע הכלל "מעשה אבות סימן לבנים", אותו פיתח הרמב"ן לשיטה פרשנית לסיפורי האבות (ראו רמב"ן י"ב, ו'). סיפורי האבות אינם סתמיים, אלא נועדו לתת קריאת כיוון קדימה, להמשך ההיסטוריה של עם ישראל. לאור זאת, נראה כי כבר הסיפורים הראשונים של אברהם בארץ מלמדים על שני המצבים בהם עם ישראל יתקיים בעתיד – בארץ ובגלות.

סיפור הירידה למצרים מראה את מצבו העלוב של מה שיכונה בעתיד 'יהודי גלותי', העסוק בהישרדות מול הגויים מסביב המנסים לפגוע בו. יהודי זה יתקשה לגלות גבורה ואחריות כלפי אחיו שבצרה, בשל הצורך לעסוק בהצלה האישית. בדיוק כפי שאברהם התקשה להציל אפילו את אשתו, בשל העיסוק בהישרדותו האישית. בשל מצבו הקשה בעולם הפיזי, היהודי הגלותי נזקק לקוות לישועה ניסית מאת ה', כפי שניצלה שרה מבית פרעה^[9].

סיפור ארבעת המלכים, לעומת זאת, רומז קדימה לחיי עם ישראל בארצו – עם שמעיז לעמוד בגבורה מול האיומים באזור ופועל מתוך ערבות הדדית, כפי שאברהם דאג לאחיינו. הוא לא מחכה לישועה ניסית אלא פועל מכח גבורתו, כאשר השגחת ה' נמצאת יותר ברקע. אין זה אומר שעם ישראל יהיה מנותק מקשר לעמי האזור. הוא יצור בריתות, כפי שיצר אברהם, וגם יעזור לעמי האזור, כפי שהציל אברהם את חמשת המלכים. הוא יהיה כח מוביל ועושה טוב לאזור כולו ולא יעסוק רק בהישרדות האישית.

ה. הפרידה מלוט והתפתחות אברהם

לצד הפער בין הגלות לארץ, נראה שיש הסבר נוסף לפער בין הסיפורים. שני הסיפורים אינם צמודים ומפריד ביניהם סיפור אחר: פרידת אברהם מלוט.

ייתכן שיש לקרוא את הסיפורים כרצף בהתפתחות דמותו של אברהם: הירידה למצרים (פרק י"ב) –> הפרידה מלוט (פרק י"ג) –> מלחמת ארבעת המלכים (פרק י"ד). קריאה כזו תוביל למסקנה כי הפרידה מלוט מהווה אבן דרך משמעותית בצמיחה של אברהם, המעבירה אותו מהמצב הירוד בו התנהל במצרים לבין תפקודו המרשים במלחמה. משהו בשחרור מלוט איפשר את ההתפתחות של אברהם.

אם נלך אחורה לתחילת הפרשה, נוכל להבחין ברמז לכך שמלכתחילה הקשר עם לוט אינו פשוט. כך אמר ה' לאברהם:

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"  (י"ב, א')

ה' דורש מאברהם ללכת מארצו ומולדתו וכן מ"בית אביו". דהיינו, להינתק מן הקשרים לבית אביו וללכת לארץ אחרת. ייתכן, כי ההליכה יחד עם לוט אינה מתאימה לציווי המקורי, שכן כך נשמר קשר אל "בית אביו". בביצוע הציווי, נראה גם כן, שלוט נטפל אל אברהם במסעו – "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט" (שם, ד'). הוא מצטרף אליו למסעו, כאשר לא ברור כמה זה נעשה מרצונו של אברהם^[10].

לאחר הפרידה בין אברהם ללוט, ניתן לראות כמעט במפורש את קורת הרוח של ה' מן הפרידה. מייד לאחר מכן, הוא מברך אותו, תוך הדגשה שהברכה נאמרת אחרי עזיבת לוט:

"וַ-ה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה"  (י"ג, י"ד-ט"ז)

ציון העובדה שהברכה נאמרה אחרי הפרידה, נראית מיותרת – הרי ברור מהפסוקים שזה קרה אחר כך. לכן נראה כי יש כאן הדגשה שברכה זו יכולה להיאמר דווקא אחרי הפרידה מלוט.

הדברים מתחדדים יותר, אם נשווה לברכה הראשונה שקיבל אברהם, מייד עם הגעתו לארץ, כאשר הוא ולוט עוד היו ביחד: 

"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"  (י"ב, ז')

קל לראות את הפער בין הברכות: הברכה הראשונה מתמצית בחמש מילים ומציינת ביובש – זרעך יגור בארץ הזו. לעומת זאת, הברכה השנייה, לאחר הפרידה, ארוכה וכוללת הרבה יותר – היא מדברת על התנחלות בכל הארץ, לאורך זמן נצחי, "עד עולם". היא כוללת גם ברכה על ריבוי הזרע כ"עפר הארץ". כל שפע הברכות האלו לא נאמרו בברכה הראשונה, כשאברהם היה עם לוט. ההליכה של אברהם עם לוט הגבילה את שפע ברכת הארץ והזרע שהיה אמור לקבל אברהם. מרגע שלוט עזב, נפרץ סכר ברכות ה' לאברהם.

נראה, כי הציווי לאברהם היה להיפרד מכל המוכר לו – ארצו ובית אביו. אברהם צריך להתפתח בעצמו, ללא תלות בגורמים איתם גדל ואותם הכיר. לבד עליו להקים עם חדש ולפתח את הקשר עם ה'. אך אברהם התקשה בתחילה לבצע את הציווי במלואו והשאיר קשר מסוים לבית אביו, בדמות לוט. למצער, קשר זה הגביל את התפתחותו הרוחנית. נדרש מאברהם לפתח משהו חדש, ללא תלות בעברו. עם ישראל חייב לצמוח באופן מנותק מכל הקשר אחר ולהביא בשורה חדשה לעולם. כאשר אברהם הצליח להשתחרר מתלות זו ולבסס את עצמו בנפרד, זכה לברכות רחבות הרבה יותר.

אין זה אומר כי עליו להיות מנותק לחלוטין מקשרים. הוא ימשיך ויגן על לוט כאשר יהיה בצרה. אך הבסיס צריך להיות נפרד.

כעת ניתן לחזור ולקרוא את ההתפתחות בין הסיפורים. האירועים במצרים היו כאשר אברהם עוד היה מחובר לבית אביו דרך לוט. הוא עוד לא הצליח לבסס את עצמו לחלוטין כדמות נפרדת. לכן גם בסיפור במצרים הוא מגלה חולשה ותלותיות, כפי שביארנו. לאחר הפרידה מלוט, אברהם מצליח ליצור משהו חדש מתוך עצמו. הוא אמנם יוצר בריתות עם אנשי האזור, אך מתוך עמדה עצמאית ומבוססת.

זוהי השליחות של אברהם ושל עם ישראל – יצירת משהו חדש בעולם ומתוכו יתברכו "כל משפחת האדמה" (י"ב, ג'). הברכה תגיע רק מתוך חיזוק עצמי, ללא תלותיות בגורמים אחרים. או אז, נוכל לפעול בגבורה, תוך דאגה לסובבים אותנו, כמו אברהם מול מלכי האזור. 
 

[1] סיפור קצר נוסף המתרחש בין שניהם הוא ההיפרדות של לוט ואברהם (פרק י"ג), בו ניגע בהמשך.

[2] קריאה זו מתחזקת לאור ההשוואה לסיפור הרעב בימי יצחק, שם נאמר לו במפורש על ידי ה' לא לרדת למצרים (כ"ו, ב'-ג').

[3] מהסיפור הספציפי כאן על ירידת אברהם למצרים, לא נראה שיש עליו ביקורת מפורשת. למעשה, הסיפור מסתיים ביציאתו ברכוש גדול, מה שעשוי להעיד דווקא על תמיכה א-לוהית ברעיון הירידה למצרים.

אולם, בקריאה רחבה יותר בתנ"ך, נראה כי יש בעייתיות בירידתו למצרים. כידוע, ארץ ישראל תלויה בגשמים ושכיח בה תקופות שחונות הגורמות לרעב. עם ישראל במשך הדורות נדרש להתמודד עם מצב זה ולנסות בכל זאת להיאחז בארץ. כאמור בהערה הקודמת, יצחק מקבל הוראה ישירה כזו מ-ה' שכנראה אמורה לחלחל גם דורות קדימה, לא להירתע מכל תקפת רעב ולא לרדת מצרימה. מסר דומה עולה ממגילת רות, בה משפחת נעמי עוזבת את הארץ בשל הרעב, אך נפגעת קשות מעזיבה זו.

[4] בהקשר זה מעניין להשוות לסיפור דומה: לקיחתה של אסתר לבית המלך. גם שם היא נלקחת ממרדכי מסיבות דומות. למרות שלא מדובר על לקיחת אשתו אלא 'רק' של קרובת משפחתו, מרדכי מתואר כדואג לאסתר וחרד לשלומה:

"וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ" (אסתר ב', י"א)

היינו מצפים שגם אברהם לכל הפחות יתהלך בסביבות הארמון לדרוש בשלום אשתו, אך תיאור דומה נעדר מן הסיפור.

[5] אפשר לזהות את דמותו החיובית של פרעה בסיפור, אם נשווה אותו לפרעה המוכר לנו מספר שמות, שממשיך בעקשנותו לשעבד את ישראל למרות המכות הניחתות עליו. פרעה של פרשתנו מכיר בטעותו ומתקן את דרכיו מייד כשמקבל נגעים מאת ה'. 

[6] אמנם, שמו של ה' כנראה שגור בפיו של אברהם, כפי שניתן לראות מדבריו למלך סדום בסיום: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ... (י"ד, כ"ב), אך לא מדובר על הישענות מוחלטת עליו. אברהם מבין ש-ה' נמצא ברקע, אך פועל מכוחו האישי, בתוך העולם הריאלי.

[7] בסוף סיפור המלחמה, מסתבר שבעלי בריתו ממש יצאו איתו בפועל להילחם בארבעת המלכים:

"בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (י"ד, כ"ד)

[8] מסתבר שפירוש "חניכיו", כפי שפירש אבן עזרא – אנשים שחינך אותם להילחם עמו.

[9] כפי שציינתי בהערה 4, יש דמיון בין סיפור ירידת אברהם למצרים לבין הסיפור במגילת אסתר. נראה כי הסיפורים דומים גם במובן זה, הרחב יותר – שניהם מתארים את ההתמודדות של היהודי הגלותי. בשני הסיפורים הישועה היא פלאית ונעשית דרך הצלתה של האישה העברית, הנלקחת בכח אל המלך. גם במגילת אסתר נדרש שימוש בזהות בדויה כדי לשרוד – "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ" (ב', כ'). גם מגילת אסתר מסתיימת בעלייה לגדולה של מרדכי, בהוראת אחשוורוש, כפי שכאן אברהם יוצא ברכוש גדול מזכות פרעה. אמנם במגילת אסתר לא מופיע שם ה' במפורש כמו בסיפור כאן ונראה כי היא מכוונת לתקופה אחרת, בה השגחת ה' נסתרת הרבה יותר. עם זאת, נראה כי שני הסיפורים מנסים ללמד על הדרך שם עם ישראל להישרדות בגלות.  

[10]  אמנם בפסוק הבא נראה שאברהם כן לוקח אותו מיוזמתו: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו" (שם, ה'). ייתכן שמדובר על התפתחות בקשר בין אברהם ללוט, כאשר בתחילה לוט בא מדעתו ולאחר מכן אברהם כבר פרש חסותו עליו.