חיי שרה | וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה
התורה פותחת במילים (בראשית פרק כג)
(א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
וממשיכה בפסוק הבא
(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:
מדוע נחוץ הפסוק הראשון? האם לא יכלה התורה לומר ותמת שרה בת מאה עשרים ושבע שנים? אמנם נכון המבנה של תיאור שנות חיי האדם ואחר כך הכרזת מותו קיים במספר מקרים בספר בראשית. מבנה זה נועד כדברי הנצי"ב ללמד על צדקותו של הנפטר. עם זאת הפסוק כאן תמוהה במורכבותו הן בהדגשה החוזרת של המילה שנה אחר כל יחידת גיל. והן בחזרה על הביטוי "חיי שרה" בסוף הפסוק. מה מבקשת התורה ללמד בדברים הללו?
נראה להציע שהפסוק הראשון בא לשרת את הפסוק השני. בפסוק השני מסופר "ויבא אברהם לספוד לשרה". מה הוא ההספד שהספיד אברהם את שרה? ואיך אמור להתקיים הספד?
תשובות לשאלות אלו נמצא בפסוק הראשון. הספדו של אברהם בנוי על האמור "חיי שרה מאה שנים ועשרים שנה ושבע שנים"
המדרש המובא ברש"י מלמד "בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי". אברהם מספר לשומעים שאלו חיי שרה, חיים של פעלתנות ועשייה כל ימיה. אין בין שרה הצעירה לשרה המבוגרת. בת עשרים בעשייה אידאלוגית ובמרץ, כך גם שרה בת מאה. וכפי ששרה בת המאה אחראית ומאוזנת, כך גם שרה הצעירה. האנרגיות שדחפו את בת השבע המשיכו לדחוף את בת המאה, לעשות לתקן ולבנות. אלו הם "שני חיי שרה" שנים של חיות ורעננות, חיים של הישגים וזכויות.
שני הפסוקים ביחסם ההדדי מלמדים על הספדו של אברהם. אך בדרכה העדינה והשקטה של התורה מלמדת היא איך ראוי הספד להישמע. הספד אמור להביא את ייחודיותו של המת בפני השומעים על מנת שיוכלו להבין מה נלקח מהם ומה חסר בעולמם במות המת.
שבת שלום
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)