בראשית | וינחם ה' – על משמעותה של הבחירה

 

א. ידיעה ובחירה

וינחם ה' – כיצד?

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"  (ו', ה'-ו')

נלאו המפרשים להבין כיצד יתכן ש-ה' יתברך ניחם על בריאתו. כבר במדרש העסיקה בעיה זו את אותו האפיקורס שדן בדבר עם רבי יהושע בן קרחה:

"אפיקורס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה אמר לו: אין אתם אומרים שהקדוש ברוך הוא רואה את הנולד, אמר לו הין, והכתיב ויתעצב אל לבו?"  (בראשית רבה כ"ז, ד')

אכן שאלה גדולה יש כאן. הקדוש ברוך הוא, היודע מראשית אחרית, מופתע מהשינוי הפתאומי שבמעשי בני אדם?!

כשמעמיקים במחשבה, השאלה הולכת ומתעצמת: הרי ה' ידע שהעולם יגיע למקום נמוך כזה – האם בשביל זה הוא ברא את עולמו?!

לשאלה זו ניתן להציע תשובות מגוונות. היו שאכן 'שינו' מעט את משמעות הפסוק. כך תירגם אונקלוס:

"ותב ה' במימריה ארי עבד ית אנשא בארעא ואמר (במימריה) למתבר תוקפהון כרעותיה [ואמר בדברו לשבור את תוקף רצונו]"  (אונקלוס ו', ו')

נראה שאונקלוס מבין שיש כאן 'החלטה' של הקדוש ברוך הוא לשנות כיוון לעתיד, ולא צער וניחום על העבר. כך הוא פותר את הבעיה שהעלינו לעיל.

המדרש עצמו מציע תשובה אחרת:

"אמר לו נולד לך בן זכר מימיך? אמר לו הן. אמר לו מה עשית? אמר לו שמחתי ושמחתי את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות?! אמר לו בשעת חדוותא חדוותא, בשעת אבלה אבלה. אמר לו: כך מעשה לפני הקדוש ברוך הוא"(בראשית רבה שם)

לפי המדרש, העצב אינו נובע מחוסר ידיעה או מהפתעה, חלילה, של הקדוש ברוך הוא. מדובר כאן על עצב שמקורו באכזבה ידועה מראש. למרות היותה ידועה מראש – היא מאכזבת.

רבינו, אור החיים הקדוש, מציע שתי הבנות לניחומו של ה', בעקבות התמודדותו של הרמב"ם עם שאלת הידיעה והבחירה.

בהקדמה למסכת אבות הרמב"ם מעלה את השאלה האלמותית: כיצד מחד גיסא ה' יודע את כל מעשינו ומאידך גיסא אנחנו בעלי בחירה היכולים לבחור כרצוננו? הרי הקדוש ברוך הוא יודע מראש מה נבחר, ואם כן בחירתנו איננה חופשית לחלוטין! הרמב"ם עונה על שאלה זו תשובה שנראית במבט ראשון מעט מתחמקת:

"הנה כבר בארנו, כי המחשבה בהשגת דעתו סכלות גמורה, זולת שנדע שהוא יודע, כמו שנדע שהוא נמצא. ואם נישאל היאך היא דעתו, נאמר שאנחנו לא נשיג זה, כמו שלא נשיג מציאותו בשלימות. וכבר גונה מי שרצה להשיג דעתו יתעלה, ונאמר לו (איוב י"א, ז') 'החקר א-לוה תמצא?' "   (שמונה פרקים, פרק ח')

הרמב"ם חוזר על הדברים בהלכות תשובה (ה', ה') וכנגדו יוצא הראב"ד בטענה שתירוץ זה בעצם משאיר את הקושיא על תילה:

"אמר אברהם לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה, וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה" (השגות הראב"ד תשובה ה', ה')

הראב"ד מציע תשובה משלו לשאלת הידיעה והבחירה. לטענתו, הבחירה הינה של האדם בלבד, אך ה' יודע מראש במה הוא יבחר. לדבריו, אין לקשר בין ידיעת הקדוש ברוך הוא לבין הכרחיות עשיית המעשה על ידי האדם:

"ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא יתברך היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד, ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה"  (שם)

לפי שיטת הראב"ד, הקושיא העולה מן הפסוקים שלנו מתעצמת: מכיוון ש-ה' יתברך יודע כל מעשי בני אדם, מדוע הוא מופתע ממעשי האדם?!

לעומתו, רבינו הולך בדרכו של הרמב"ם ומציע להבנתו הסבר נפלא:

"ודברי הרמב"ם עיקר, כי אין אופן ידיעת ה' מושגת אצלינו ומי ידמה ל-ה' לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך, כי ה' יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה, כשירצה האדון מה שאין כח באנוש לעשות זאת שתגיע אליו הידיעה ולא ידענה" (אור החיים ו', ה')

רבינו מעמיק בהבנת דברי הרמב"ם, ומסביר שהקדוש ברוך הוא בחר לשלול את הידיעה מעצמו!

כראיה מביא רבינו, אור החיים, את דבריו של בלעם הרשע: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כ"ג, כ"א). פסוק זה קשה ביותר: אפשר להסבירו שישראל לא חוטא ולכן ה' לא מוצא בו עוון (כמשתמע מן התרגום הירושלמי שם) או, כפירוש השני שהציע רש"י שם, ש-ה' מתעלם מהרעות שעושים ישראל. רבינו נוקט כפירוש השני: הקדוש ברוך הוא בוחר שלא להסתכל על רעותיהן של ישראל, ולכן הוא מתעצב אל לבו כאשר הן באות.

דבר זה קשה לאומרו, שכן מצד אחד ידיעתו של הקדוש ברוך הוא היא חלק מעצמותו, ומצד שני הוא יכול למנוע ממנו ידיעה מסוימת! לזה מתכוון הרמב"ם באומרו כי המחשבה בהשגת דעתו של הקדוש ברוך הוא היא סכלות גמורה.

מדוע שריבונו של עולם ירצה להעלים את ידיעתו? שתי סיבות מציע רבינו:

"א', לטעם הפשטי כי טוב ה' ולא יביט אל התיעוב וטעם זה לבד לא יספיק כיון שהוא צורך בידיעה לדעת מה יעשה והנמשך.

אלא שיש עוד טעם ב' והוא שנתחכם לעשות ה' כן לבל תחול טענת הרשעים שיאמרו ידיעתו מכרחת"  (אור החיים שם)

הטעם הראשון אכן אינו משכנע, אך הטעם השני בסיסי ויסודי – חיסרון הידיעה רק הוא מאפשר בחירה.

ב. כח הבחירי גם נגד הרצון הא-לוהי

דברי רבינו כאן פותחים פתח ליסוד גדול. לדבריו, שינוי ברצון הבורא במהלך הנהגתו את העולם הוא דבר שיכול לבוא בחשבון ואפילו נעשה במכוון על ידי הקדוש ברוך הוא בשביל לאפשר את יכולת הבחירה של האדם, גם על חשבון הידיעה של בוראו.

בכמה מקומות בדברי רבינו מצאנו שאכן הוא מסביר שייתכן 'שינוי' ברצון ובתוכניות הבורא בשביל לאפשר את כח בחירתו של האדם. במקום הקיצוני ביותר מציע רבינו שהאדם יכול לבחור גם נגד רצון הבורא. כאשר מפרש אור החיים הקדוש את פרשיית מכירת יוסף הוא מתקשה בהבנת הפסוקים הבאים:

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (ל"ז, כ"ב-כ"ג)

מה הצלה יש כאן?! הרי בין כך ובין כך יוסף ימות בבור! במיוחד לאור המדרש (בראשית רבה פ"ד, ט"ז) שאמנם הבור ריק היה ממים אך נחשים ועקרבים היו בו – וכי הצלה היא?

מסביר רבינו שהצלת ראובן הייתה העברת גורלו של יוסף מידי האחים לידי הנחשים והעקרבים. מדוע זו הצלה? מסביר רבינו:

"לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פירוש מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומותיו וגו' כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר"  (אור החיים ל"ז, כ"א)

על פי אור החיים כל מהלך ירידת מצרים הייתה בחינה האם חלומותיו הנבואיים של יוסף אכן יתגשמו או לא, כך הוא מסביר את דברי האחים לעיל:

"ונראה מה יהיו וגו'. נתכוונו להוכיח כי דבר שקר בחלומותיו" (אור החיים ל"ז, כ')[1]

ממילא רבינו מלמדנו כאן חידוש גדול ועצום – האדם יכול לבחור ולעשות דברים מכח רצונו גם נגד רצון הבורא! על כן, האחים יכולים לפגוע ביוסף גם נגד רצון ה' לקיים את חלומותיו.

ג. הבחירה כיסוד בבריאת האדם

1. חשיבות רצונו של האדם בעיני הבורא

פעמיים בפרשת בראשית מתוארת בריאת האישה בתורה – בפרק א' ובפרק ב' – ובהבדל גדול ביניהם. בפרק א' בריאת האישה מתוארת יחד עם בריאת האדם:

"וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"  (א', כ"ז)

לאחר מכן, בפרק ב', ישנו תיאור שמתאר את בריאת בני האנוש בשני שלבים שונים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם"  (ב', י"ח-כ"ג)

רבות נכתב על ההבדלים הללו. ההסבר הפשוט מופיע ברש"י (א', כ"ז): בפרק א' מדובר על כלל ובפרק ב' מפרטים אותו. אולם, לאחר מכן רש"י מביא את פירוש המדרש:

"א"ר שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון דיו פרצופים בראו, ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן"   (בראשית רבה ח', א')

המדרש מתאר כאן את חלוקת האדם לשניים הנקראת בפי המקובלים "נסירה". רבינו מתבסס על המדרש ותמיה – מדוע הקדוש ברוך הוא אפשר את פיצול האדם מחוה אשתו? הרי זה יסוד חטא אדם הראשון – אלמלא הנסירה האדם לא היה חוטא! עונה רבינו:

"ולפי דרכינו יש טעם נכון בחקירה אחת למה ה' נמלך ממחשבתו ראשונה שברא האדם ובת זוגו עמו וחזר ונסרה. כי הכוונה היא להודיע כי מעשה ה' טוב הוא לכל וא-להים חשבה לטובה וברא יחד זכר ונקבה אלא דלצד הנאת האדם לסדר הכנתו הפרידם מכל הנבראים"  (אור החיים ב', י"ח)

גם כאן יש 'חזרה' מרצון הבורא היסודי בשביל רצונו של האדם. נראה שרבינו מתבסס על דברי הרמב"ן:

"והביא לפניו המינין כולן, וכל מין מהם שיקראנו האדם בשמו, ויאמר בו שהוא נפש חיה כמותו, הוא יהיה שמו, ויהיה לו לעזר כנגדו. והוא קרא לכולן ולא מצא לעצמו עזר שיקרא לו 'נפש חיה' כשמו"    (רמב"ן ב', י"ט)

ממילא המעמד המתואר כאן הוא בעצם החיפוש הראשון בהיסטוריה אחרי שידוך. להבנת רבינו, הקדוש ברוך הוא ראה שהאדם לא מוצא את אשר חפץ ליבו בשאר בעלי החיים, אז בשביל רצונו הפרטי של האדם, ולמרות שהדבר יוביל לחטא (!), הקדוש ברוך הוא איפשר את רצון האדם, שוב כביכול נגד רצונו.

הרמח"ל (כללים ראשונים כ"ח) רואה בפרשיה זו של הנסירה את לידת הבחירה החופשית:

"ונוסרת אותה ממנו ובונה אותה מה וזה. ידו על שלא שנותן בשורש התחתונים כח בלתי מצטרך אל ההארה העליונה, אלא מוטבע בעצמם, שלא יפעלו בכח מוכרח, אלא בכח בחירי"   (רמח"ל כללים ראשונים, כ"ח)

אם ננסה להסביר את היסוד כאן בלשוננו – בעת היות האדם אחד החיבור בין האדם לאישה הוא הכרחי ולא בחירי. ההפרדה בניהם ויצירת המרחק מאפשרים את היכולת לבחור גם להתרחק זה מזה ובעצם מסמלים גם את האפשרות לחטוא (דבר שאכן קרה בסופו של דבר). כמובן שהמשל לדברים הוא יחסה של כנסת ישראל לריבונו של עולם – לאחר הניתוק בין האדם לא-לוהיו, הקשר ביניהם אינו הכרחי – האדם יכול לבחור לעשות גם דברים נגד רצון קונו. משכך, הבחירה בטוב מקבלת משמעות גדולה הרבה יותר.

2. הנסירה – הולדת הבחירה

מדוע ריבונו של עולם איפשר את אותה הנסירה בין האדם לחווה, את יכולת הבחירה לאדם? הרי לכאורה אדם שאינו חוטא רצוי יותר – מדוע לאפשר לאדם לחטוא?! הרמח"ל, בהמשך דבריו שם, הסביר כי דווקא יכולת הבחירה היא זו שנותנת שבח ומעלה:

"והיא הנותנת להם שבח ומעלה, שמשם והלאה נוגע להם פני אל לבוא המלך, וליחשב אצלו כאשה לבעלה, ושיהיה המלך פונה אליהם באהבה כי הם המשונים לשבח מכל שאר הבריות, שיש להם המעשה הבחירי הזה"    (שם)

ההתרחקות של האיש והאישה זה מזו מאפשרת גם את הקירוב והחיבור המחודש. כאשר חיבור זה נעשה מרצון ולא מהכרח הוא גדול, חזק ומשמעותי הרבה יותר. כגודל המרחק והקושי הנובע ממנו כך, גודל השמחה מהחיבור המחודש.

עיקרון זה עולה גם בדברי רבינו בבואו להסביר מדוע נברא הנחש. אותו נחש, המכונה גם 'המסית', ובמקומות רבים מתאר את היצר הרע (עיין זוהר בראשית לה ע"ב), לכאורה היה טוב לעולם שכלל לא ייברא! אך רבינו מסביר:

"...דע כי בריה זו כל מה שהפליא ה' בגודל בחינתה כן גודל בחינת השגת הנפש בעולם העליון. כי לפי התעצמות הצריך לאדם לנצחון כן יטול שכרו כמאמרם ז"ל (אבות ה', כ"ג) לפום צערא אגרא. ואם היה מגביל שיעור כח המסית בשיעור מועט אין מקום לרוצה להשיג השגה גדולה להשיגה כי אין השגה זולת אמצעות נצחון המסית"  (אור החיים ג', ד')

כגודל הריחוק כך גודל הקרבה, וכגודל ההסתה והיכולת לחטוא כך גדול שכר המתגברים על החטא – "זה לעומת זה עשה הא-לוהים" (קהלת ז', י"ד). ממילא, למסית תפקיד חשוב מאוד – הוא מאפשר לנו לשלוט בו ובכך לקבל שכר וקרבת א-לוהים.

ממשיך רבינו ומביא משל לדבר:

"וצא ולמד מהאמור בספר זוהר הקדוש (תרומה קסג, א) במשל בן מלך אשר ציוהו אביו לבל קרוב להזונה ואת הזונה צוה להסיתו לבחון בן יכבד אב יעוין שם. ומעתה הפליא ה' להתחסד עם אוהביו להכין להם דבר שבאמצעותו ישיגו עלות במעלות חיים הנצחיים, אשרי העם שככה לו"    (שם)

ככל שהמלך מקשה על בנו ומנסה אותו יותר, כך ההוכחה על אהבת הבן לאביו המלך גדולה וברורה יותר!

ד. "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" – לבחור או לבחור שלא לבחור

המצב שתיארנו עד כה מורכב מאוד. הבורא רוצה להיטיב עם האדם ולכן הוא בורא רע, כדי שהאדם יוכל להתגבר עליו ולקבל את הטוב הגדול. התבנית הזו נשמעת יפה בתיאוריה, אבל כאשר מכניסים אותה למציאות היא כמעט בלתי נתפסת! ניקח לדוגמא את בן המלך מהמשל המובא בזוהר – האם אנחנו היינו מנסים את ילדינו בניסיונות אלו, או שמא היינו מעדיפים להישאר בהנחה התמימה שהם אכן אוהבים אותנו מבלי לנסות לבחון אותה בצורה כה קשה?

ריבונו של עולם 'לוקח סיכון' גדול כביכול בנתינת הבחירה לאדם ובטח בבריאת הנחש שיסית אותו לרע, כאשר היה ניתן לשלול את שני אלו ולהשאיר את האדם אך ורק בדרך הטוב.

למשוואה הזאת מוסיף רבינו, אור החיים הקדוש, משתנה נוסף:

"וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"    (ב', ט"ז-י"ז)

גם בריאת עץ הדעת מעלה תמיהה – אדם הזורע גינה בביתו לא ישתול בה עץ הגורם מיתה ויזהיר את בני ביתו ממנו! מדוע ריבונו של עולם נוהג כך?! גם כאן נחלץ רבינו לעזרתנו ומבאר את טעם איסור האכילה מעץ הדעת בצורה הבאה:

"כי יש לך לדעת כי עיקר טעם מצות המלך על עץ הדעת היא לבלתי יושג בדעת אדם הכרת בחינת הרע ותהיה דעתו מוחלטת בבחינת הטוב מבלי הרגשת בחינת הרע והוייתו בעולם, והוא אומרו (קהלת ז', כ"ט) עשה וגו' את האדם ישר פירוש בידיעה אחת טובה, ואין דמיון הרע מצוייר בדעתו. וכאשר הוכר הרע בידיעתו ודעתו, וזה לך האות וידעו כי ערומים ויתבוששו, אין מקום למצוה זו בעולם, ויחשוב האדם שפקעה מצוה זו מעצמה ומעתה לא יחוש לשלוח ידו וחי..."   (אור החיים ג', כ"ב)

עץ הדעת טוב ורע המייצג את היכולת להכיר את העולם ומתוך הכרה זו לבחור בטוב, הוא תנאי בסיסי בבריאת העולם, כמו שראינו לעיל. עם זאת נראה שריבונו של עולם לא משאיר את הבחירה לרצונו הטוב של האדם בלבד – אלא מתערב בה מעט. אין מי שמתאר זאת טוב יותר משלמה המלך, החכם מכל אדם, בפסוק אותו ציטט רבינו מספר קהלת:

"לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים"    (קהלת ז', כ"ט)

הקדוש ברוך הוא בורא את העולם עם אפשרות הבחירה והחטא, אך עם זאת את האדם עצמו הוא בורא ללא ידיעה. את הידיעה האדם רוכש במשך חייו. כמו אדם וחווה בגן עדן, שהם בבואה של חיינו אנו.

בניגוד לנחש, שהיה ערום מכל חית השדה, אדם וחוה היו "שניהם ערומים... ולא יתבוששו" (ב', כ"ה), לא הכירו את הרע. הקדוש ברוך הוא ציווה על האדם להישאר בפשטות הטבעית והתמימה הזו על ידי איסור האכילה מעץ הדעת. בכך בעצם ביקש ה' למנוע את הבחירה האמיתית, הנובעת מתוך הכרת הרע והחשיפה אליו על ידי בחירה אחרת. גם ההימנעות מאכילת עץ הדעת היא בחירית. הבורא ברא את פוטנציאל הרע אך בד בבד אמר לאדם: הרחק ממנו! היזהר – לאחר שתיחשף אליו המלאכה תהיה קשה הרבה יותר!

גם בחיינו אנו ישנן דרכים שונות כיצד לבחור בטוב – יש המנסים להיחשף פחות ופחות למסית ויש שאינם חוששים מהיחשפות אליו ומעדיפים את ההתמודדות. שאלה זו העסיקה כבר את רבותינו האמוראים רבי חנינא ורבי יונתן:

"ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא, מטו להנהו תרי שבילי, חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים, וחד פצי אפיתחא דבי זונות [אחד פתוח על פתח של עבודת כוכבים, ואחד פתוח לפתח של בית זונות]. אמר ליה חד לחבריה: ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה [שהיצר שלה קטן], א"ל אידך: ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא [ונכפה את יצרנו ונקבל שכר]"   (עבודה זרה יז:)

נראה שתשובה מוחלטת אין, וגורלה של שאלה זו, המעסיקה את העולם מראשית בריאתו ועד ימינו אנו, להישאר כשאלה.

עורך: אורי יעקב בירן