סיווג מצוות לאור תפקידי האדם בבראשית פרק א' וב'

[1]/ יעקב גנק

א. מצוות הדוחות שבת

דבר תמוה בהלכות שבת הוא, שמצד אחד הן כה חמורות עד שהמחלל שבת חייב סקילה, ושמומר לשבת הוא מומר לכל התורה כולה (עירובין סט:), ואילו מצד שני יש מצוות רבות הדוחות אותן. למשל:

1. עבודת הקרבנות במשכן דוחה שבת. מתוכה, יש פעולות הדוחות שבת על אף שאפשר לעשותן אחר שבת:

"תניא, אמר רבי שמעון: בֹא וראה כמה חביבה מצווה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך" (פסחים סח:).

"...יכול להקטירן כל הלילה ואף על פי כן אין ממתינין להם עד שתחשך אלא מחללינן שבת עליהן" (רש"י).

2. ברית מילה בזמנה דוחה שבת. לשיטת רבי אליעזר היתר זה כולל אפילו מכשירים למילה שאפשר היה להכין אותם לפני שבת. ואף כשהם רחוקים מהמצווה עצמה, כגון, "כורתים עצים לעשות פחמים לעשות ברזל" (שבת קל.). יתירה מזאת, אפילו כשאפשר לעשות הכנות אלו על ידי שינוי, דהיינו בלי חילול שבת, לא משנינן ליה ומחללינן את השבת (עיין ריטב"א שבת קל. ד"ה ובסכנה).

3. "לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת - דברי ר' אליעזר" (שבת קלא:).

4. "סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת - דברי ר' אליעזר" (שם).

5. "מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת - דברי ר' אליעזר" (שם).

6. "שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת - דברי ר' אליעזר" (שם).

7. "על שני חודשים מחללין את השבת - על ניסן ועל תשרי. אי אמרת בשלמא זמנין מלא זמנין חסר, משום הכי מחללינן. אלא אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן? משום דמצווה לקדש על הראייה" (ראש השנה כ.). יוצא, שאף כשידוע לבית דין מתי חל ראש חודש, עדיין מחללין שבת כדי לקיים מצוות קידוש על פי ראייה [2].

מדוע מצוות אלו דוחות שבת, שלכאורה חמורה מהן [3]? אי אפשר לתרץ שאיסור מלאכת שבת הוא רק על מלאכה שהיא לצורך האדם ולא על מלאכה שהיא לצורך גבוה [4], שהרי אין צורך גבוה יותר מבניין המשכן, ולא רק שהוא אינו דוחה שבת, אלא הוא המקור שממנו לומדים איזה מלאכות אסורות בשבת! להלן נראה שבניין המקדש הוא שורש האיסור של מלאכת שבת.

במאמר זה נציע דרך לסיווג מצוות התורה לפי תוכנן הרוחני. נראה שמצוות התורה נובעות מן התפקידים השונים של האדם המתוארים בבראשית פרק א' ובפרק ב'. עמידה על משמעות ההבדלים בין התפקידים, מפיצה אור על נושאים רבים הקשורים למצוות, כולל התופעה של מצוות הדוחות שבת. גרעין הגישה עולה מפשוטו של מקרא. הרחבת הגישה עולה מתוך הבנתם של חז"ל במצוות שונות.

ב. פרק א' מול פרק ב' בבראשית - הגדרות שונות של תפקיד האדם בעולם

בספר בראשית אנחנו מוצאים שני תיאורים של הבריאה, ובכל אחד מהם תאור שונה של בריאת האדם. הרב סולובייצ'יק בספרו "איש האמונה" כותב שההבדלים ביניהם מצביעים על שני טיפוסים שונים של האדם, ולכל אחד מהם יש תפקיד אחר בעולם.

בבראשית פרק א' מסופר שהאדם נברא בצלם א-להים. תפקידו הוא לשלוט על העולם. בדרך זו הוא מוציא את הדמיון שבינו לבין הקב"ה מן הכוח אל הפועל.

"ויאמר א-להים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרֶמֶש הרֹמש על הארץ. ויברא א-להים את האדם בצלמו בצלם א-להים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם א-להים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמֶשֶׂת על הארץ" (א', כו-כח).

הסיפור של בריאת האדם בבראשית פרק ב' מצביע על הקשר האינטימי שיש בין האדם לבוראו:

"וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (ב', ז).

הפסוקים מדגישים את הופעתו הממשית של הקב"ה בתוך הגן [5]. תפקיד האדם אינו להיות יוצר או שולט, אלא "ויטע ה' א-להים גן בעדן...ויקח ה' א-להים את האדם וינִחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". משום שהגן הוא מקום של התגלות ה', כתוצאה מתפקידים אלו האדם מתקרב לא-להות [6].

ג. בניין המשכן על ידי עם ישראל מקביל לבריאת העולם על ידי הקב"ה

מצינו מקורות רבים בפשוטו של מקרא ובמדרש המעידים, שבניין המשכן על ידי עם ישראל, דומה לבריאת העולם על ידי הקדוש ברוך הוא [7]. מספר הקבלות בין בניין המשכן לבריאת העולם מובאות על ידי הרב ברויאר בספרו פרקי מועדות (כרך א עמוד 33):

"משום כך אתה מוצא, שהאמור בבריאת העולם וארץ אמור גם במלאכת המשכן. כי 'ה' בחכמהיסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתותהומות נבקעו' (משלי ג', יט-כ); ואף בצלאל היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ; ואף הוא מלא 'רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעתובכל מלאכה' (שמות ל"א, ג; שם ל"ה, לא). וכאשר השלים ה' את בריאת העולם, נאמר: 'וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' (בראשית א', לא); ולשון דומה נאמר גם בסוף מעשה המשכן: 'וירא משה את כל המלאכה והנהעשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו' (שמות ל"ט, מג). ויש הקבלה גם בין הלשונות המספרים על עצם סיום המלאכה. בבריאת העולם נאמר: 'ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתואשר עשה' (בראשית ב', א-ב); וכעין זה נאמר בהקמת המשכן: 'ותכלכל עבודת משכן אהל מועד... ויכלמשה את המלאכה'(שמות ל"ט, לב; מ', לג). ולשון ברכה מסיימת את שתי המלאכות האלה: 'ויברך אלהים את יום השביעי' (בראשית, ב', ג) - 'ויברך אתם משה' (שמות ל"ט, מג). וההקבלה שבין בריאת העולם לבין הקמת המשכן ניכרת גם בכך, ששתיהן קרויות 'מלאכה': כך בפרשת ויכולו, וכך בפרשת פקודי במקומות לא מעטים".

גם המדרש (תנחומא, פקודי ב') אומר:

"למה הוא אומר 'ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך' (תהילים כ"ו, ח)? בשביל ששקול כנגד בריאת העולם. כיצד? בבראשית כתיב: 'בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ' (בראשית א', א), וכתיב: 'נוטה שמים כיריעה' (תהילים ק"ד, ב). ובמשכן מה כתיב, 'ועשית יריעֹת עזים' (שמות כ"ו, ז)...".

פרשת המשכן נסמכה בתורה לפרשת השבת, ולפי האמור לעיל סמיכות זו מובנת: כשם ששבתו של הקב"ה היא סיום בריאת העולם, כך שבת האדם היא סיום "בריאת העולם" האנושית [8]. יוצא לפי זה שהמצוות המופיעות בחלק השני של ספר שמות מאפשרות לנו לממש את הפוטנציאל של צלם א-להים בתוכנו: על ידי בניין המשכן וקיום השבת שאחריו, אנחנו מידמים להקב"ה בפעילויותיו הבסיסיות ביותר, ועל ידי כך אנו מגשימים את התפקיד שניתן לאדם בסיפור הבריאה הראשון בבראשית פרק א'. רעיון זה מסביר מדוע המלאכות האסורות בשבת נלמדות מהפעולות שנעשו בבניין המשכן. שכן כשם שבשבת פסק הקב"ה מבריאת העולם, כך גם אנו בשבת נפסיק מהמלאכות בבניין המשכן שהן "בריאת העולם" שלנו [9]. לימוד הלכה מסמיכת הפרשיות - פרשת שבת ופרשת המשכן [10], אינו דרשה בלבד, אלא מיוסד על פשט בהבנת סדר הפרשיות.

ד. המקדש - חזרה לגן עדן

כשם שהמצוות בחלק השני של ספר שמות מקבילות לבראשית פרק א', כך יש גם סימוכים לכך שעבודת המשכן מקבילה לחיי האדם בבראשית פרק ב'. רשימה ארוכה של הקבלות לשוניות ורעיוניות בין הפסוקים שמתארים את גן עדן ואת עבודת המקדש, נמצאת בספר על בית המקדש של יהושע ברמן, במאמרו של גורדן ווינהיים [11] - ובספרו של ג'ון לבינסון -."Zion and Sinai" הם גם מביאים מקורות עשירים בחז"ל המשווים את המקדש לגן עדן (ע"ש). נביא כאן כמה מההוכחות שלהם, עם כמה הוספות, העולות מתוך הפסוקים עצמם:

1. כרובים מופיעים בתנ"ך בהקשר של גן עדן ומקדש [12].

2. תפקידי האדם בגן עדן הם "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', טו). הפעמים היחידות בתנ"ך, חוץ מגן עדן, שמילים אלו מופיעות ביחד, הן במקדש, בקשר לתפקידי הכהנים והלויים שם: עיין במדבר ג', ז; ג', ח; ח', כו; י"ח, ה.

3. "בעדן גן א-להים היית כל אבן יקרה מסכתך אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת..." (יחזקאל כ"ח, יג).

מצד תוכן והקשר הפסוקים, נראה שבפסוקים אלה רומז הנביא על המקדש. בפסוק מופיעות תשע מתוך שתים עשרה אבני האפוד של הכהן הגדול. בפסוק יד מדובר על "כרוב ממשח הסוכך..." המזכיר את כרובי המקדש ותפקידם: "והיו הכרובים פורשי כנפיהם סוככים בכנפיהם..." (שמות כ"ה, כ). המקום שבו נמצא "גן עדן א-להים" הוא "בהר קודש א-להים" (פסוק יד), הנקרא "מקדשך" (פסוק יח).

3. הופעתו של ה' בגן - "וישמעו את קול ה' א-להים מתהלך בגן לרוח היום..." (בראשית ג', ח). ובמקדש - "ואהיה מתהלך באהל ובמשכן" (שמ"ב ז', ו-ז), "ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים" (ויקרא כ"ו, יא - יב) [13].

4. באמצע סיפור גן עדן מתוארים הנהרות היוצאים מגן עדן (בראשית ב', י- יד). מה משמעותם של הנהרות ומה הצורך לפרטם [14]? גם במקדש המתואר ביחזקאל מוצאים מים הנובעים מתוכו: "וַיְשִׁבֵנִי אל פתח הבית והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה כי פני הבית קדים..." (יחזקאל מ"ז, א). קיים דמיון נוסף - ביחזקאל הפסוק מדגיש שהמים יוצאים מקדם, והכניסה לגן עדן היא מקדם (בראשית ג', כד). יש רמז להשוואה זו בין גן עדן למקדש בתהלים ל"ו, ט: "יִרְוְיֻן מדשן ביתך ונחל עֲדָנֶיךָתשקם". מהמשך הפרק ביחזקאל, ומזכריה פרק י"ד, בו מופיע תיאור דומה, רואים שמים מביאים חיים ותיקון לעולם, ושבאותו זמן, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט). מתיאורים אלו יוצא, שבאחרית הימים, העולם עתיד לחזור למצב האידיאלי של גן עדן [15].

6. הפסוקים מדגישים שבכניסתם של אהרן ובניו לאהל מועד בימי המילואים, הם לא לבשו את בגדיהם בעצמם, אלא משה הלביש אותם (שמות כ"ט, ויקרא ח'). בגן עדן הקב"ה הלביש את אדם וחוה בבגדים מיוחדים. לשון הפסוקים מעידה על הקבלה זו: "ויעש ה' א-להים לאדם ואשתו כתנות עור וילבשם" (בראשית ג', כא), ובשמות כ"ח, מ-מא: "ולבני אהרן תעשה כתנת... והלבשת אתם את אהרן אחיך ואת בניו...".

7. בגן עדן נמצא עץ הדעת טוב ורע. האדם מקבל צו לא לאכול ממנו. אי ציות לצו גורם מיתה (בראשית ב', טז-יז).

בקשר למצוות התורה כתוב:

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' א-להיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחֻקתיו..." (דברים ל', טו - טז).

משמע מכאן, שהתורה והמצוות הם במקום עץ הדעת טוב ורע. כמה פסוקים אחר כך כתוב:

"לקֹח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' א-להיכם והיה שם בך לעד" (דברים ל"א, כו).

במקביל לגן עדן בו נמצא עץ הדעת, במקדש נמצאת התורה. לאור זה מובן שהמקדש הוא גם המקום שבו מתכפרים החטאים - העבירות על התורה.

8. צירוף הוכחות אלו עם מה שראינו בפרק הקודם, יוצר תמונה אחידה של בניין המשכן והחיים בתוכו כמקביל לבריאת העולם והחיים האידאליים בתוכו.

9. לאור זה מובן הפסוק באיכה ב', ו: "ויחמס כגן שֻׂכּוֹ שחת מעדו...". והכוונה שם, שה' הרס את המקדש כגן [16].

הצד השווה בין המקדש וגן עדן הוא, ששניהם מקומות בהם מופיע ה', ביתו וגנו [17].

ה. מצוות הדוחות שבת אינן מנוגדות לאיסור מלאכת שבת

לאור הדברים הקודמים נוכל לענות על השאלות שהעלינו בתחילת המאמר. הסיבה שיש מצוות שדוחות שבת היא משום שמצוות אלו אינן מנוגדות לאיסורי מלאכת שבת. האיסור של מלאכת שבת מבוסס על הרעיון של שביתה מבריאת העולם. כשאדם ממלא את התפקיד שניתן לו בבראשית פרק א', ליצור ולשלוט על העולם, עליו להפסיק ביום השביעי ממלאכתו, כמו שעשה בורא העולם. יוצא מזה שאסור לבנות את המשכן בשבת. לעומתו אדם שאינו משנה את העולם אלא בונה קשר אינטימי עם הקב"ה, לפי צו הבריאה בסיפור השני, בבראשית פרק ב', אינו צריך להפסיק ביום השביעי [18]. משום כך ברור שהכהנים המביאים קרבנות לפני ה' אינם צריכים לשבות בשבת. ניתן אפילו לומר הפוך, שזו גופה קיום של מגמת השבת עצמה, כפי שמובא ב'ראשית חכמה' (שער קדושה תחילת פרק ב'): השבת מחזירה אותנו למצב שלפני הקללה על אדם הראשון, משום כך קיומה השלם של השבת דומה לחיי האדם בגן עדן [19].

מחוץ לעולם המשכן ועבודתו, יש למיין את פעולות האדם. אם הן שייכות לחיי האדם של בראשית פרק ב' הן אינן מנוגדות לשבת, ואם לבראשית פרק א' - צריך להפסיקן בשבת. הקשר בין בניין ועבודת המקדש לבראשית פרק א' וב' עולה מתוך פשוטו של מקרא, וההרחבה למצוות התורה עולה בעיקר מתוך פרשנות חז"ל לתורה ומהבנתם את המצוות [20].

ו. פעולות בהן מקיים האדם את התפקיד המתואר בפרק א' - אסורות בשבת

1. מלאכת רשות

בשמות כ', ח התורה מקדימה לאיסור עשיית מלאכה בשבת את הפסוק - "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך". ובמכילתא דרשב"י:

"'ששת ימים תעבֹד' - ר' אומר: הרי זו גזירה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה. ר' אליעזר בן עזריה אומר: גדולה שבת, שלא שרת שכינה בישראל עד שעשו מלאכה שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ".

הפסוק בהמשך נותן טעם לשבת:

"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" [21].

החשיבות של מלאכה בששת ימי השבוע מובנת כדרך להִדּמות לקב"ה שעשה מלאכה בששת ימי בראשית [22]. דבר זה עומד מאחורי דברי המכילתא דרשב"י, המביאה הוכחה לחשיבות מלאכה מבניין המשכן - אב הטיפוס של מלאכת אדם כמקבילה למלאכת הבורא. על פי זה מובן מדוע אסורה בשבת מלאכת רשות.

בהתאם לכך שהצווים לאדם בבראשית מכוונים לאנושות כולה, התפיסה שמלאכת האדם מקבילה למלאכת ה' בבריאת העולם, מושרשת בתודעה האנושית. חוקרים גילו שבתרבויות רבות, בניין כל בית וכל עיר נתפס כחזרה על בריאת העולם. הפרחת השממה היא בריאת העולם מתוך תוהו ובוהו [23].

2. משפט

דרך נוספת שבה אנחנו מִדּמים לקב"ה ומשתלטים על העולם, היא על ידי מערכת המשפט. מתכונותיו של הקב"ה שהוא דן את העולם, ולא במקרה דיינים נקראים בתורה "אלהים" (שמות כ"ב, ז ועוד). אין קיום לעולם בלא דין [24]. על ידי נימוקים אלו מובן למה "כל דיין שדן דין לאמיתו אפילו שעה אחת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (שבת י.) [25].

על פי האמור, מצוות המשפט שייכות לתפקיד האדם בבראשית פרק א'. לפי גישתנו מובן מדוע אסור להעניש בשבת. הענשה שייכת לדברים המיועדים להעשות בששת ימי השבוע. הרמב"ם מונה אפילו כלאו מיוחד את איסור נתינת עונשים בשבת (מצוות ל"ת שכב). וכך במשנה תורה מביא הרמב"ם את הדין:

"אין עונשין בשבת. אף על פי שהעונש מצוות עשה, אינה דוחה שבת. כיצד? הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה, אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר: 'לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת'. זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר עונשין" (שבת פכ"ד, ה"ז).

ברמב"ם ברור, שאף הלקאה כלולה בלאו הזה. אפילו עונשים שאין בהם אחד מל"ט מלאכות שבת אסורים בשבת. הירושלמי (סנהדרין פ"ד ה"ו) מבין, שלבית דין אסור אפילו לדון בשבת:

"ר' לא בשם ר' ינאי: מיכן לבתי דינין שלא יהיו דנין בשבת. מאי טעמא? נאמר כאן 'בכל מֹשבֹתיכם', ונאמר להלן 'והיו אלה לכם לחֻקת משפט לדֹרֹתיכם בכל מושבֹתיכם'. מה להלן בבית דין הכתוב מדבר אף כאן בבית דין הכתוב מדבר".

3. יציאת אדם ממקומו

האדם משתלט על העולם גם על ידי כך שהוא ממלא אותו: "...ויאמר להם א-להים פרו ורבו ומִלאו את הארץ וכבשֻהָ ורדו בדגת הים..." (א' כח). אנשי דור הפלגה לא רצו לקיים את הצו הא-להי של מילוי הארץ, אלא העדיפו להישאר מרוכזים במקום אחד [26]. כדי שלמרות רצונם תגיע האנושות ליעדה, ה' הפיץ אותם על פני העולם: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים... ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ... ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכֻלם וזה החִלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות... ויפץ ה' אֹתם משם על פני כל הארץ..." (בראשית י"א, א-ח).

לאור זה מובן למה אסור לאדם לצאת ממקומו בשבת ולהסתובב על פני הארץ. ועיין ברמב"ם, שמונה איסור תחומים כלאו (ל"ת שכא).

4. חסד ורחמים

"אבא שאול אומר: 'ואנוהו' - הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג:),

"'אחרי ה' א-להיכם תלכו'. וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?...אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלביש ערומים..." (סוטה יד.).

הגמרא ממשיכה ומוסיפה ביקור חולים, ניחום אבלים וקבורת מתים כמידות של ה' שיש לחקות [27]. ממאמרים אלו רואים שבעשיית חסד מִדּמים לה', ובכך מקיימים את תפקיד האדם בבראשית פרק א' [28].

חלק גדול מהמצוות שבין אדם לחבירו נכללות בהגדרת חסד ושייכים להִדּמות לה'. שאר הדברים, כגון: נזיקין, שומרים, מעקה וכו' קשורים לבניין חברה ולעולם מתוקן, ובכך גם הם קשורים לתפקיד האדם בבראשית פרק א'.

ז. פעולות בהן האדם מקיים את התפקיד המתואר בפרק ב' - מותרות בשבת

יש מצוות שבקיומן האדם מגשים את תפקידו שבבראשית פרק ב', על ידי דמיון בין מצוות אלו לקרבנות או על ידי העמדתם את האדם מול השכינה. נציג ראשי פרקים למשמעות זו בכל מצווה שראינו שהיא דוחה שבת:

1. ארבעת המינים

"כל הנוטל לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" (סוכה מה.).

במאמרי "מחשבת ההלכה במצוות חג הסוכות" [29] הראתי שרעיון נטילת ארבעת המינים כהקרבת קרבן הוא מקור להרבה הלכות, מתוכם:

א. מצווה הבאה בעבירה- "אין דין מצווה הבא בעבירה אלא לעניין קרבן, כעניין שכתוב: 'שונא גזל בעולה', שאין קטיגור נעשה סניגור. ודין לולב כדין קרבן, שאף הוא בא להרצות, וכעין קרבן הוא" (רבינו דוד פסחים לה:). הבסיס בגמרא לשיטתו הוא, ששני הפסוקים שהגמרא מביאה כמקור לדין מצווה הבא בעבירה בלולב, הם מקרבנות (סוכה כט:-ל.).

ב. נענועי ארבעת המינים- הגמרא לומדת ההגדרה, טעם, ואופי של נענועי לולב מנענועי קרבנות (סוכה לז:-לח.)

ג. שיעור ארבעת המינים- חוץ מהיסוד ומהסובב של המזבח, ארבעת המינים הם הדברים היחידים שנמדדים להלכה באמות של ה' טפחים ולא בשל ו' (סוכה לב.).

ד. רבי משתמש במשחקי מילים לקשר את ארבעת המינים לקרבן: "אל תקרי הדר (פרי עץ הדר) אלא הדיר, מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין,הכא נמי יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומים" (סוכה לה.). "תמימים ובעלי מומין" ו"הדיר" מזכירים קרבנות.

ארבעת המינים קשורים לא רק לקרבנות אלא לגן עדן עצמו. מצאנו בגמרא ביחס לאתרוג (לה.) והדס (לב:): "טעם עצו ופריו שווה", תיאור המזכיר את מצב העולם לפני חטא הארץ [30].

לר' אבא מעכו (בראשית רבה ט"ו, ח), הפרי שבו חטא אדם הראשון היה אתרוג, ולפי זה אומר הרמב"ן (ויקרא כ"ג, מ) שמצוות ארבעת המינים מתקנות חטא זה.

2. סוכה

"'כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל' - ענני כבוד, דברי רבי אליעזר" (סוכה יא: ובספרא מובא בשם רבי עקיבא).

במאמרי הנ"ל על חג הסוכות, הראתי דרך הלכות הקשורות לסוכה את משמעותה כמקום גילוי שכינה המקביל להמקדש. דוגמאות מתוכו:

א. שיעור סוכה- הגמרא נותנת שני מקורות לכך שסוכה שפחותה מעשרה טפחים פסולה: הראשון, מהעובדה שהשכינה אף פעם לא ירדה למטה מעשרה טפחים, והשני, מהכרובים שהיו עשרה טפחים מעל הארון (שם ד:-ה.).

ב. דפנות הסוכה- בירושלמי לומדים מהפרוכת שבקודש הקודשים, שדפנות הסוכה אינן צריכות להיות עשויות מגידולי קרקע או מדברים שאינם מקבלים טומאה.

ג. ישיבה בסוכה- ההלכה שישיבה בסוכה היא גם בלילות נלמדת מישיבת אהרן ובניו במשכן בימי המילואים (בבלי מג. וירושלמי פ"ב ה"ז(.

ד. אכילה בסוכה- לרבי אליעזר יש דין תשלומים על אכילה בסוכה, הלכה שמקבילה לדין תשלומים על קרבנות. (כז: ועיין רש"י וריטב"א שם).

ה. צל- לפי הרמב"ן (מלחמות, אלפס סוכה י:) המקור לדין שסוכה צריכה לתת צל, הוא מענני הכבוד של אחרית הימים המתוארים בישעיה (ד', ה-ו). הגמרא לומדת משם גם הלכות הקשורות לדפנות (ועיין סוכה ב., ו.).

ו. חלות שם שמים- "כשם שחל שם שמיים על החגיגה, כך חל שם שמיים על הסוכה" (ט.) - מכאן לומדת הגמרא שעצי סוכה אסורים כל שבעה.

וכמו שראינו במצוות ארבעת המינים, הסוכה קשורה לא רק למקדש, אלא גם לגן עדן. המקור לכך שהסכך צריך להיות מגדולי קרקע ומדברים שאינם מקבלים טומאה הוא מהפסוק "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב', ו), המדבר על גן עדן (סוכה יא:). הגדרות אלו הופכות הסוכה להיות, כמו גן עדן, טבעית.

3. מילה

"שהמילה הוא דוגמות קרבן, כמ"ש במ"ר פ' אמור פכ"ז וש"מ אמרינן בפ"ד דתענית כו. האיך קרבנו..."

הגר"א (יורה דעה רס"ה, אות מ) מסביר את ההלכה שהאב צריך לעמוד על יד המוהל בזמן מילה, בדומה למעמדות בזמן הקרבת קרבן.

מדרשים רבים רואים מילה כקרבן [31]. ניתן לראות במעשה המילה דמיון למעשה הקרבה של קרבן, ובדם המילה את דם הקרבן, אבל מה מקביל לקרבן הנקרב? ודאי לא הערלה, שהיא "מיאוס"! בתחילת פרשת המילה אומר הקב"ה לאברהם: "התהלך לפני והיה תמים"(בראשית י"ז, א). בהמשך הפרשה כתוב, שמשמעותה של הברית היא "להיות לך לא-להים" (פסוק ז). משמע מכאן שקרבן המילה הוא האדם עצמו, שעל ידי הסרת הערלה הופך להיות "תמים" ומסור לה'.

4. שופר

ידידי אמנון בזק הראה [32] שניתן להבין את משמעותה של תקיעת שופר מהנאמר בחצוצרות:

"וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעֹתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' א-להיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני א-להיכם אני ה' א-להיכם" (במדבר י', ט-י).

המונחים 'זכרון' ו'תרועה' שבפסוקים המתארים תקיעות של חצוצרות, נמצאים גם בפסוקים המתארים את תקיעות ראש השנה. תקיעות החצוצרות קיימות בכל ראש חודש, אך ל"חודש השביעי" יש קדושה מיוחדת, ולא רק שיש תקיעות בו ביום, אלא אופי היום הוא "יום תרועה".

תקיעות החצוצרות הן חלק ממערכת הקרבן, "ותקעתם בחצֹצרת על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם", ואכן גם בראש השנה יש לראות את השופר כקשור לקרבנות היום [33].

רמת הקירבה בין האדם לה' על ידי שופר באה לידי ביטוי בסוגייה הבאה:

"עולא אמר: היינו טעמא דרבנן (ששופר מפרה פסול) כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (שמזכיר את עגל הזהב)... והא איכא בגדי זהב? מבחוץ, מבפנים קא אמרינן. שופר נמי מבחוץ הוא! כיון דלזכרון הוא - כבפנים דמי" (ראש השנה כו.).

ייתכן שהסיבה לכך שהקרבן הינו תנאי לזיכרון לפני ה' היא משום שעל ידי הקרבן יש התגלות ה' [34], ואכן זהו ההקשר האידיאלי להתקשרות איתו, בדרגה של "כבפנים" [35].

הבנת השופר כחלק ממערכת הקרבנות קיימת גם בחז"ל. לפי הירושלמי, עשרת הפסוקים בברכת השופרות הם כנגד עשר בהמות שמביאים כקרבן מוסף בראש השנה: "י' שופרות כנגד ז' כבשים פר ואיל ושעיר" (ראש השנה פ"ד ה"ז). כמו כן הירושלמי סובר שתוקעים בשופר דווקא במוסף, משום שעיקר מצוות היום במוסף:

"אמר רב אחא בר פפא קומי ר' זעירא: שנייא היא (שונה תקיעת שופר מהלל), שמצוות היום במוסף. אמר רב תחליפה קיסרייא: קרייא אמר כן (ניתן ללמוד זאת מהפסוק) 'יום תרועה... ועשיתם...'" (שם ה"ח) [36].

הירושלמי לומד שתקיעת שופר דוחה שבת במקדש מדאורייתא, גם מהקשר בין שופרות לקרבנות: "תני ר' שמעון בן יוחאי: 'והקרבתם' - במקום שהקרבנות קריבין" (שם ה"א).

אחרי חורבן המקדש אין קרבנות, וצריכים למצוא תחליפים לקרבן:

תפילה במקום קרבן: הרב סולובייצ'יק הצביע במקומות רבים על קשר בין שופר לתפילה - "תפילה במקום תמידין". ההמרה של קרבן בתפילה נרמזה גם במקורות מהירושלמי שראינו לעיל [37].

עקידת יצחק במקום הקרבן: בזמן המקדש תקעו בשופר של יעל [38], ואחרי חורבן המקדש בשל איל. ואומרת הגמרא:

"למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה טז.).

ההמרה בין יעל לאיל גורמת שבתוך החפצא של השופר עצמו, ניתן למצוא את הקרבן "האבוד", כיון שהעקידה היא אב הטיפוס של הקרבנות. וכמו שבעקידה המקורית לא הקריבו את יצחק ממש, אלא הקריבו תחתיו איל, כך בשחזור העקידה, לקיחת חלק של האיל תחת האדם נחשבת כאילו שהאדם עצמו נעקד.

מילה במקום קרבן: "שמעתי שהגאון הרב מהר"ר פיוויש מקראקא ז"ל היה מל בראש השנה ולא קינח פיו אחר המילה, אלא בפה המלוכלך בדם מילה תקע בשופר לערב מצווה מילה בשופר" (ט"ז או"ח תקפ"ד, ב). אם נבין מילה כקרבן, מנהג זה מקשר בין שופר לקרבן [39].

5. קידוש החודש

"כל המברך על החודש כאילו מקבל פני שכינה.כתיב הכא: 'החדש הזה' וכתיב התם: 'זה אלי ואנוהו'. תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים" (סנהדרין מב.).

ייתכן שחלק מחשיבות קידוש החודש דווקא על פי ראייה ולא על פי חשבון, היא הפן של קבלת פני שכינה. כאן אף חכמים מודים לרבי אליעזר שדוחה שבת, כיון שאי אפשר לקדש מבעוד יום.

6. מצה

הרב ברויאר בספרו "פרקי מועדות" מביא הוכחות, "שמצוות החובה של אכילה מצה... איננה אלא הלכה של קרבן ה'" (עמ' 130). הוכחותיו מבוססות על לשון הפסוקים ועל הלכות מצה (עיין שם בעמ' 131-127) [40].

7-8. ציצית ומזוזה

"אמר רבי יוחנן: לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצווה דוחין את השבת... אמר רב אדא בר אהבה: למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו. תניא נמי הכי: ושווין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב" (שבת קלא.).

לפי גישתנו סברת החילוק מובנת. ציצית ומזוזה אינן מצוות שמביאות אותנו לעמידה לפני ה', אלא דברים שחשיבותם היא להזכיר לעצמנו את הקב"ה ומצוותיו. אולם בגמרא שם, רב נחמן בשם רב יצחק נותן טעם אחר להסביר את החילוק בין ציצית ומזוזה לבין מצוות הדוחות שבת - "הואיל ובידו להפקירן". משמע שאלמלא חילוק זה, גם ציצית ומזוזה היו דוחות שבת [41]. ניתן להסביר שיטה זו בכך שגם במצוות אלו אפשר למצוא פנים של עמידה לפני ה'.

א. "...'וראיתם אֹתו' - מגיד שכל המקיים מצוות ציצית כאילו מקבל פני שכינה" (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב; ספרי שלח ט"ו, לט).

ב. יעקב מלגרום [42] מציין שציצית מקבילה לבגדי כהונה. שניהם עשויים מכלאים ומתכלת, ובלבישתם יש לישראל קיום של "ממלכת כהנים וגוי קודש". לאור זה מצוות ציצית שייכת למצוות הקשורות לעבודת כהנים. ראינו לעיל שבגדי כהונה קשורים לבגדי אדם בגן עדן. המשולש של גן עדן - מקדש - מצוות, נסגר שוב.

ג. ברשימת המצוות שיש בהן הידור מצווה, כלולה ציצית עם שופר, לולב וסוכה, ומתוארת כמצווה ששייכת לעמידה לפני ה':

"דתניא 'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה, ציצית נאה..." (שבת קלג:) [43].

ד. מזוזה - "...עבד בר נש ביתא, וקודשא בריך הוא אמר ליה, כתוב שמי, ושוי לפתחך, ואת שרי לגו ביתא, ואנא אותיב לבר בפתחך לנטרא לך" (זוהר פרשת בא סעיף פא בסולם). כתוצאה מקיום מצוות מזוזה, הקב"ה יושב בפתח הבית. הופעת הקב"ה המודגשת בבראשית ב' מוגשמת בעולם.

ח. מסקנה

הצענו כאן דרך למיין מצוות, דרך הרואה את המצוות כקיום של מטרת האדם בעולם: יש מצוות שבהן מקיימים את תפקיד האדם המוגדר בבראשית פרק א'. במצוות אלו האדם מגשים את צלם א-להים שבו, ודרכן מִדָּמה להקב"ה ומשתלט על העולם. ויש מצוות שבהן מקיימים את תפקיד האדם המוגדר בבראשית פרק ב' [44]. במצוות אלו האדם עומד מול בוראו ומקשר את עצמו אליו [45].

השבת הא-להית היא שביתה מבריאת העולם. מתבקש מכך, שהשבת האנושית היא שביתה ממלאכות האדם המקבילות למלאכת ה' בבריאת העולם. ואכן, איסור מלאכות שבת שייך בקיום של תפקידי האדם בבראשית פרק א'. לעומת זאת, האדם המקיים את תפקידי פרק ב' אינו מחלל שבת, אלא ממלא אותה בתוכן רוחני.

 

---

[2] ועיין ירושלמי יומא פ"ד ה"ו:

"אמר ר' אלעזר: האיברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב עושה אותן מדורה ושורפן בפני עצמן ודוחין עליהן... בעא קומי רבי זעירה: דבר שאינו מעכב דוחה? אמר ליה עדי החודש הרי אינן מעכבין ודוחין".

[3] המקורות המעידים שאיסור עשיית מלאכה בשבת אינו רק תוצאה מציווי ה' לא לעשות בה מלאכה, אלא גם משום שלשבת יש מעמד אובייקטיבי שכל מלאכה הנעשית בה נחשבת לחלול שבת, מקשים על כל ניסיון לפתור בעיה זו. לדוגמה, על אף שגויים לא רק שאינם מצווים לשמור שבת, אלא אסור להם לשמור, בכל זאת כשהם עושים מלאכה בשבת, פעולתיהם נחשבות כחילול השבת. עיין ברכות נב:, "בשלמא נר (אין מברכין בהבדלה על נר של גוי) משום דלא שבת". פרש"י: "ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו, ותניא לקמן: אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה".

המעמד האובייקטיבי של שבת הוא תוצאה מכך, שבבריאת העולם הקב"ה העניק ליום זה מעמד מיוחד, בכך שבֵּרכו וקִדשו. הוא גם קשור למה שאנו מוצאים בהרבה מקורות, שקדושת הזמן בשבת מקבילה לקדושת המקום. עיין במאמרי "שלש שבתות הן בעולם" בו הרחבתי בנושא זה ("מספרא לסייפא" 1990).

[5] עיין במאמרו של ברוך קץ, מגדים י', "ביד חזקה - שתיים", עמוד 12:

"בפרק ב'... יוצר העולם מופיע ומתגלה בו תמיד. הביטויים המתארים את היצירה מורים על פעילות מוחשית כביכול של הקב"ה בעולם... 'ויצא... ויפח' (ז), 'ויטע... ויצמח' (ח-ט) 'ויקח... את האדם וינִחהו' (טו), 'ויקח... ויסגר בשר... ויבן את הצלע... ויבאה' (כא-כב). ובהמשך פרשת גן עדן מפורשת התגלות ה' בעולם: 'ה' א-להים מתהלך בגן' (ג', ח)... עליו (על האדם) להראות כניעתו בפני ה' ולקבל מרותו: 'ויצו ה' א-להים על האדם' (ב', טז) כאן לא נברא האדם כי אם להתענג על ה', ולשבוע מטובו".

[6] תיאור של חיים כאלה נמצא בכתבי הרב קוק:

"צריך להראות איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער. השער הוא הא-להות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור" (אורות עמ' קיט).

[7] ה' ברא עולם ונתנו לנו למשכן. המשכן הוא תגובתינו אליו: אנו עושים לה' 'עולם' לשכון בו.