חיוב אישה במצוות פרו ורבו

[1] הפניה סתמית במאמר מכוונת לספר בראשית.

[2] ואולי זו הסיבה שהניסוח כאן שונה קצת מזה שבפרשת בראשית – שם נוסחו הפסוקים כהוראה ישירה (בין כברכה ובין כציווי – על כך דיון במהרש"א בסנהדרין נט:) ואילו כאן הם מנוסחים על פי העיקרון שהסביר הרש"ר הירש. הפסוק שמדבר על החיות מנוסח כמציאות שעתידה להתקיים מטבעה, ואילו לאדם הקב"ה פונה ומורה "פְּרוּ וּרְבוּ".

[3] הרמב"ן (ט', ז) מבין שעד עכשיו אלו היו ברכות ומכאן ואילך מדובר בציוויים, במקביל לאמור בפרק ח' (פס' יז) על החיות.

[4] ייתכן שניתן לראות שתי גישות אלו בדברי רש"י והרמב"ן לעומת פירוש הרד"ק. רש"י בפירושו (ט', ז) כותב "לפי פשוטו: הראשונה (א', כח) לברכה, וכאן לציווי", והרמב"ן שם, בדומה לרש"י, כותב "פשוטו... שהיא מצווה". לשיטתם, האדם מצווה כאן, במקביל לחיות שמצוות על כך (ח', יז). לעומתם, הרד"ק (ט', ז) כותב "וכבר אמר ויאמר להם פרו ורבו אלא אחרי שמנעם בשפיכת דם שהוא חורבן העולם הזה – הזהירם בפריה ורביה ליישוב העולם". לשיטתו, יש כאן ציווי מעבר לאמור בפרשת בראשית שם גם מדובר על ציווי.

המחלוקת מופיעה גם באזכור הראשון: הרמב"ן (א', כח) כותב "זו ברכה", והרד"ק מביא את הדיון מהגמרא (יבמות סה:) שהפסוק מנוסח כציווי (וכן בספר החינוך מ"ע א', משמע שמדובר על ציווי).

[5] ויקרא רבה תזריע פרשה י"ד.

[6] ניתן לציין במאמר מוסגר שהציווי על האכילה מהווה אף הוא חלק מתהליך הבריאה – השלמת יצירת האדם כך שיוכל לחיות ולתפקד ולמלא את ייעודו בעולם, היא לתת לו אוכל. ללא אוכל הוא חסר יכולת זו.

[7] ייתכן שמיקומו של הפסוק בסוף פרק ב' (המשלים את פרק א', הן על פי הגרי"ד שהבין שמדובר בהיבט אחר של בני האדם (איש האמונה, עמ' 14-32), והן על פי המדרש בויקרא רבה (תזריע פרשה י"ד), שבו מדובר על שני פרצופים שנבראו יחד ואחר כך פוצלו), הוא מתוך מטרה להכניס את מקומם של האיש והאשה בעולם, לתוך סיפור הבריאה המסתיים בשלב זה. שניהם יחד מהווים המשך לבריאת העולם, חלק מהתהליך כולו.

[8] הסבר זה עולה יפה גם בשיטת רב יוסף, הדורש את הפסוק "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ" (ל"ה, יא), אז מצטווה יעקב מפי הקב"ה, לא רק על פרייה ורבייה, אלא גם על כיבוש הארץ וקידומה.

[9] "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ב', טו), והרד"ק שם כתב: "והניחהו בה שיעבוד האדמה ההיא בנכוש ובעדור בירקות ובאילנות למאכלו, ולשמרה מחיות ומעופות כפי כחו".

[10] קהלת רבה (וילנא) פרשה ז': "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". ניתן לדרוש כאן על פי הכלל 'מכלל לאו אתה שומע הן' ולומר שהקב"ה אמר לאדם לא לקלקל את העולם אלא לפתח אותו באופן חיובי.

[11] לפי ריב"ב האדם הוא בעצם 'בורא' במובן מסוים, בעוד שלת"ק האדם משתלב בעולם הקיים ופועל ויוצר כחלק ממסגרת זו. אמנם יש לדון במשמעות הדתית והאמונית של בריאה על ידי הקב"ה (ועל ידי האדם), אך בפשטות ניתן לומר שיש כאן שתי גישות ביחס להופעת ה' בעולם. כשנתמקד באדם נאמר כך – אם האדם הוא 'בורא' אז מטרתו היא יצירת פלטפורמה בה ה' יוכל להתגלות, שכן במובן מסוים, כל אדם שנברא בצלם הוא מעין התגלות וייצוג א-לוהי בעולם, כלשון הפסוק בדברים המרמז על כך: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (כ"ח, י). יצירת אדם היא יצירת פלטפורמה להתגלות זו, ובכך מתבטא הדמיון לקב"ה שברא את העולם להתגלות דרכו.

בעל השפת אמת (ויקרא תרנ"ד) אומר: "כי אין מלך בלא עם ולתכלית זה נברא כל העולם להיות מלכותו ית"ש מתגלה", וכן ר' צדוק הכהן מלובלין (קונטרס ספר הזכרונות, מצווה שלישית) כותב: "כי כבוד המלכות הוא שיהיה לו עבדים תחתיו, כי אין מלך בלא עם (פרקי דרבי אליעזר, פרק י"א). וזהו סיבת הבריאה כולה להתגלות כבוד מלכותו, שיהיו נבראים ויכירו שיש בורא. והוא ענין מלא כל הארץ כבודו, שכבודו יתברך הוא מלא כל הארץ שהיא כלל הבריאה... שם מלא כבודו, כי כל פעל ה' למענהו לקילוסו (מדרש שוחר טוב י"ט, קמח), לגלות כבוד מלכותו". מעבר לכך, אנו מכירים את דברי דוד המלך בתהלים (קמ"ח, א-ג) "הַלְלוּ יָ-הּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים... כָל מַלְאָכָיו... כָּל צְבָאָיו... שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ... כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר" – כלל הנבראים מהללים את ה' ובכך בעצם מגלים את כבודו בעולם.

מצד שני, אם נבין כת"ק שהאדם ממשיך את הבריאה, יצירתו ופעלו ישתלבו במערכת הקיימת בעולם. לפי זה, יצירת בני אדם אינה יצירת פלטפורמה להתגלות ה', אלא מטרתה לקחת את העולם כפלטפורמה קיימת, ובתוך מסגרת זו לגרום להופעת הקב"ה; לרומם, לגדל ולהאדיר את שם ה' בעולם.

[12] כמו כן, קודם שנברא האדם מופיע ייעוד ביצירתו – הקב"ה רוצה לברוא אדם שישלוט בעולם "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם" (א', כו). הרמב"ן לפסוק זה אומר: "וטעם 'וירדו' שימשלו בחזקה בדגים ובעוף ובבהמה ובכל הרמש... ואמר ובכל הארץ שימשלו בארץ עצמה לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב... ולשון 'רדייה' ממשלת האדון בעבדו". הרמב"ן מדבר הן על שליטה בעולם והן על פיתוחו. בהמשך, לאחר שנברא האדם, ישנה חזרה על רעיון זה, הפעם כציווי – "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם". נראה ש"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" הוא התנאי לקיום "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם...". פו"ר אינו ציווי העומד בפני עצמו, אלא משרת את הייעוד שנקבע לאדם – למשול בעולם ולפתחו (כך נראה גם מפירוש האור החיים (בראשית א', כח) "וגמר אומר ומלאו את הארץ. ואומרו 'וכבשוה' סמוך ל'ומלאו' לומר כי באמצעות שימלאו הארץ בזה תהיה נכבשה לפניהם"). למעשה האדם מצווה הן על ריבוי האוכלוסייה בעולם והן על פיתוחו.

[13] וכך התנסח המנחת חינוך: "ועוד איכא מצווה". מצד שני, ייתכן שמדובר רק בקיום נוסף במצוות פו"ר ולא במצווה נפרדת, כאשר לפי זה הגדרת מצוות פו"ר היא "וְכִבְשֻׁהָ", אך יש לה קיום נוסף של יישוב העולם וריבוי אוכלוסייתו, והאשה מצווה רק בקיום השני.

[14] עיקרון דומה (ייתכן שניתן לראותו בעוד מקומות) עולה בגמרא בחגיגה (ו.), ביחס לחיוב נשים בשמחה ברגל, והפטור ממצוות ראייה. ניתן להבין, שהנשים נצטוו במהות הדין, אך נפטרו מהדרך הפרקטית ליישם דין זה. כך גם בפו"ר: נשים נצטוו על המהות במצוות 'שבת' ליישוב העולם, אך לא על היישום הפרקטי שמתבטא במצוות פו"ר.

הסבר לדברים אלו ניתן למצוא בדברי הרב קוק בעולת ראיה ביחס לברכות "שלא עשני אשה" ו"שעשני כרצונו":

הנשמות... מחולקות הן לפועלות ולנפעלות... וזהו ההבדל העצמי, שיש בין נפש האיש, הפועל... הכובש... ובין נפש האשה... הנפעלת... והנכבשת... בהנהגתו של האיש. עם כל היתרון של האיש הפועל... הנה יש לעומת זה גם כן יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום... ויוכל לפעמים לסור על ידי זה מהמגמה הא-להית העליונה, מה שאין כן התכונה הנפעלת של האשה... היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה הא-להים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם... ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר.

לפי הרב קוק, בדרך כלל האיש הוא הפועל והאשה נפעלת, וממילא, האשה מכוונת את רצונה כלפי מעלה וכפופה לקב"ה בדרך ישרה יותר מהאיש. לאיש קל יותר להתפתות ולסור מדרך האמונה בה', משא"כ האשה. ייתכן שדבריו של הרב קוק מבוססים בין השאר על התפיסה שמצאנו במדרש (בראשית רבה י"ז, ח), הרומז לכך שהאיש חומרי יותר ואילו האשה רוחנית:

שאלו את רבי יהושע מפני מה האיש יוצא פניו למטה, ואשה יוצאת פניה למעלה אמר להם האיש מביט למקום ברייתו, ואשה מבטת למקום ברייתה.

האיש נברא מהאדמה, מדבר גשמי. לעומתו, האשה נבראה מהאדם – עצם רוחני יותר, מצלם א-להים. לכן היא מחויבת בדרך כלל רק בעקרונות הרוחניים של הדברים, אך לא ביישומם המעשי-הגשמי.

[15] הסוגיה שם עוסקת בנימוקים השונים שהאשה יכולה להעלות (תוכן ה"טענה" שבגינה באה האשה לבקש גט), ויעויין בבית שמואל (שו"ע אה"ע סי' קנ"ד, ס"ק יח) שהעלה כביאורנו – האשה לא חייבת להזכיר את הנימוקים שבגמרא ("מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא" או "חוטרא לידה ומרה לקבורה"), ויכולה להסתפק ברצונה לפיתוח העולם בלבד.

[16] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סי' י"ב: "ילמדנו רבינו מי הוא המצווה על פריה ורביה האיש או האשה? כך שנו רבותינו האיש מצווה ולא האשה. ר"י אמר על שניהם נאמר "ויברך אותם א-להים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – 'וכבשה' כתיב, האיש כובש את הארץ ואין האשה כובשת, והאיש מצווה על פריה ורביה יותר מן האשה".

[17] מי שאינו מניח זרע אחריו גורם חיסרון בפיתוח העולם ולא ממלא את חובתו בקיום "וְכִבְשֻׁהָ". על פי הגמרא בבבא בתרא (קטז.) אדם צריך לכתחילה שיהיה לו בן, כיוון שדווקא בן יורש את האדם ואת תפקידו וחובתו לפתח את העולם, ואין המשכיות זו מתקיימת על ידי הולדת בת, שהרי אשה לא כובשת (כפי שהבאנו מהגמרא ביבמות סה:). אמנם, אם אין לאדם בנים, חיוב ההמשכיות מוטל על בנותיו – היבט זה ניתן אולי לראות כדרוש לסיפור בנות צלפחד: לא מדובר רק בירושה פיזית אלא בהמשך השושלת המשפחתית. לאדם יש צורך ששמו ייזכר בעולם, על ידי ילדיו או על ידי מעשיו. בנות צלפחד רוצות לקיים ולהזכיר את שם אביהן בעולם, כיוון שאין לו יורש 'משמעותי' והן נדרשות להחליפו (וכפי שהן חוששות (במדבר כ"ז, ד): "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ").