השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת שלח ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

הפרשות האחרונות שקראנו מוליכות אותנו יחד עם בני ישראל במדבר. העם מתכונן לקראת הכניסה לארץ ישראל ואף מתחיל בהכנות אופרטיביות לשם כך. במסגרת ההכנות נשלחים מרגלים לתור את הארץ ולבחון כיצד כדאי לכבוש אותה.

אך מכאן והלאה חלה הדרדרות מהירה: עם ישראל חוטא בחטא המרגלים ונגזר על בני הדור המבוגר למות במדבר. לא רק הדור המבוגר מושפע מכך – יש שינוי בתוכנית המסע לארץ: הקב"ה מחליט שלא להכניס אליה מיד את בני ישראל, אלא להשאיר אותם לנדוד במדבר ארבעים שנה.

בדברים הבאים ננסה להבין במה ייחודו של חטא המרגלים, ומתוך כך ננסה להבין את פשר העונש עליו.

 

היחס לחטא העגל

במבט לאחור ניתן להבחין בשני חטאים מרכזיים בשנות המדבר: חטא העגל וחטא המרגלים. אכן, חז"ל במקומות רבים עמדו על הדמיון בין שני החטאים הללו.

אחת מנקודות ההשוואה הבולטות בין החטאים היא באשר להשפעתם על הדורות הבאים. על הבכי שבכה העם במהלך חטא המרגלים אומרים חז"ל כך:

"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו – אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום [ערב] תשעה באב היה, אמר הקדוש ברוך הוא: הן בכו בכיה של חנם, ואני אקבע להם בכיה לדורות". (סוטה לה.)

המדרש מתאר כיצד חטא המרגלים ממשיך 'להדהד' לאורך ההיסטוריה. בעקבות חטא המרגלים ואותה "בכיה של חינם", עם ישראל 'זכה' לחורבן הבית. דברים דומים נאמרו גם על חטא העגל:

"אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם". (סנהדרין קב.)

רבי יצחק מסביר שאנו ממשיכים לשאת בתוצאות של חטא העגל עד ימינו: כל צרה שלא תבוא על ישראל תהיה קשורה באופן כזה או אחר לחטא העגל. על מאמר "עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה" (גיטין לו:) אנו ממשיכים ללקות עד ימינו אנו.

עם זאת, נדמה שההשלכות של כל אחד מהחטאים צריכות להימדד בקנה מידה שונה, משום שחטא העגל אמנם היה חטא נורא אך התוצאות שלו היו מוגבלות: אמנם הקב"ה זעם על עם ישראל, ומשה נדרש לפנות אליו בי"ג מידות של רחמים, אבל תפילתו של משה נענתה. כך, מי שחטאו בעגל אמנם נהרגו, אך בני ישראל המשיכו בדרכם אל עבר הארץ. זאת ועוד, יש המסבירים שכל מטרתן של פרשות ויקהל ופקודי היא 'לשדר עסקים כרגיל'. בציווי המחודש על המשכן הקב"ה מגלה לנו שהוא מתכנן להמשיך לצפות לקשר עם ישראל. בחטא המרגלים לעומת זאת, גם כשהקב"ה נענה לתפילתו של משה יש בדבריו הסתייגות מסוימת:

"וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ: כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ". (במדבר י"ד, כ-כג)

ההשלכות של חטא המרגלים חמורות הרבה יותר משל חטא העגל: הקב"ה מציע להכות את כל ישראל בדבר, ולהמשיך את עם ישראל מזרעו של משה. אמנם לבסוף הקב"ה מתרצה ואינו משמיד את עם ישראל רח"ל, אך עדיין נגזר שהדור הראשון לגאולה, דור יוצאי מצרים, לא יזכה להיכנס לארץ אלא ימות במדבר.

להמחשת הרעיון, במהלך לימוד הנוכחי במסכת בבא בתרא בפרק השמיני ('יש נוחלין') ראינו דעה לפיה הארץ לא התחלקה ליוצאי מצרים אלא לבאי הארץ (דעת ר' יונתן מופיעה בדף קיז.). על פי דברינו הסיבה לכך פשוטה: ניתן להסביר שיוצאי מצרים ובאי הארץ נחשבים כעמים שונים. כך, במידה מסוימת הקב"ה אכן החליף את עם ישראל בעם אחר: בדור הבנים.

 

חומרתו של חטא המרגלים

מה יכול להיות ההסבר להבדל בין שני החטאים? או במילים אחרות, כיצד ניתן לגשר על הפער בין שני העונשים השונים?

התשובה הראשונית לכך פשוטה יחסית. ניתן להסביר שההבדל בין שני החטאים הוא כרונולוגי: חטא העגל אירע ימים מספר לאחר מתן תורה ולידתו של עם ישראל. העם עוד לא ידע מהו האופן הראוי לעבוד את הקב"ה, ולכן שגה ועבד את העגל. אמנם חטא שכזה ממשיך 'להדהד' עד ימינו, אך במובן מסוים הוא דומה לחטא האדם הראשון – חטא של אדם שאינו מודע להשלכות של מעשיו. חטא המרגלים לעומתו בא אחרי רצף ארוך של ניסים, ואחרי רצף שכזה העם כבר היה אמור להכיר בכוחו של הקב"ה.

מזווית אחרת, חטא המרגלים, כידוע לנו, אינו החטא הראשון של עם ישראל, וגם לא השני או השלישי, וכבר נאמר:

"דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר". (יומא פו:)

כאשר אדם חטא פעם אחת ולא סר מהחטא, סופו להמשיך לחטוא עד שהחטא ייאבד מחומרתו בעיניו. בחטא המרגלים העם כבר לא הצליח להפנים את חומרתם של מעשיו, ובלשון רב הונא: "נעשה להם כהיתר".

 

שורש החטא

אחרי שעמדנו על חומרתו המיוחדת של חטא המרגלים אף ביחס לחטא העגל, נעבור לשאלה הבאה: מה שורש החטא? מה הנקודה היסודית שעליה הושתת החטא?

יש שהסבירו את חטא העגל בכך שהמרגלים העניקו פרשנות משלהם למראות שראו. לדעתם, משה ציפה מהמרגלים למסור לו דיווח אובייקטיבי, ואילו הם בתמורה הוסיפו את חוות דעתם במילים "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם" (במדבר י"ג, כח).

עם זאת, לדעתי יש מספר קשיים בפירוש זה. ראשית כל, וכי אין מצופה ממרגל שיביע את דעתו? מי לנו מרגלים טובים אם לא שני האנשים ששלח יהושע, שבחזרתם אמרו "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ" (יהושע ב', כד). אותם שני אנשים לא הסתפקו בתיאור המציאות היבשה, אלא גם קבעו נחרצות שכיבוש הארץ אפשרי. זאת, אף שהם לא סיירו בעיר יריחו אלא הסתפקו במפגש קצר עם רחב ותו לא!

שנית, לא ברור לי כיצד ניתן לצפות מהמרגלים לדיווח אובייקטיבי לגמרי: כמעט כל אירוע שאנחנו חווים מתפרש לאור הדעות הקדומות שלנו. כך, בזמן הקורונה ראינו היטב כיצד כל מומחה יכול להביע דעה שונה, שמתיימרת להיות מקצועית בעליל – ברור שכל דעה שכזו מושתתת על הנחות ותפישות קודמות שמעצבות את תפישת המציאות של כל אחד ואחד. כיצד ניתן לדרוש מהמרגלים לברור לגמרי את הפרטים המדויקים מתוך הפרשנות האישית שלהם?

על כן, נראה שחטאם של המרגלים לא היה בעצם הפרשנות שהם הוסיפו, אלא בדעות הקדומות שעמדו מאחורי פרשנותם. בדבריהם, המרגלים חשפו את חוסר האמון שלהם בקב"ה, ואת חוסר הנכונות שלהם לקבל את דבריו כעבד הסר למרותו של אדונו.

 

התיקון: מצות הציצית

כנגד תפישה שכזו יוצאת מצוות הציצית, שבה נאמר:

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". (במדבר ט"ו, לט)

ועל כך פירש רש"י:

"הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות". (רש"י במדבר ט"ו, לט)

ניתן למצוא מספר הקבלות בין מצוות הציצית וחטא המרגלים. הבולטת שבהן היא בכך שמצות הציצית באה למנוע מהאדם מלתור אחרי לבבו – בדיוק כפי שעשו המרגלים. רש"י על אתר מדגיש שהלב והעיניים של כל אדם "הם מרגלים לגוף", וכך מחדד עוד יותר את ההשוואה שלנו בין הדברים.

חז"ל[1] אמרו שהציצית מזכירה לנו את הציץ של הכהן הגדול. על הציץ כתוב בבירור "קֹדֶשׁ לַה'" (שמות כ"ח, לו), על מנת להבליט את הכפיפות של הכהן הגדול לקב"ה: הכהן משעבד את עצמו לחלוטין לבורא העולם, ומקבל על עצמו לעשות את רצונו יתברך.

מטרתה של מצות הציצית היא להטביע בנו הבנה דומה, לפיה אנחנו עבדי הקב"ה ועלינו לקיים את מצוותיו: אין לפקפק בהוראות הקב"ה או לבקר אותן, אלא לעשותן במלואן. זאת כמובן בניגוד למרגלים, שחטאו בדיוק בנקודה זו – בכך שהם לא היו מוכנים לקבל את דבר ה' ולסמוך על הבטחתו. המרגלים קיוו להציע ניתוח אובייקטיבי של המציאות, אך כשלו והוסיפו רעיונות מליבם.

מצות הציצית באה לעצב מחדש את תפישתו של האדם ולחנכו להיות עבד ה'. אם כן איך יתכן שמצות הציצית היא מצווה קיומית, ולא מצווה חיובית – מדוע על פי ההלכה היבשה, אדם שלא לובש בגד בן ארבע כנפות לא חייב בכלל בציצית?!

התשובה לשאלה טמונה בגמרא במנחות (מא.) שאומרת שאמנם אין איסור שלא ללבוש ציצית, אך ב'עידנא דריתחא' מי שלא לובש ציצית ייענש: מסתבר שהציצית היא הזדמנות מיוחדת שנתן לנו הקב"ה, אפשרות חד פעמית להפנים את התודעה של עבד ה'. אדם שלא ינצל הזדמנות שכזו, ולא ילבש את הציצית, באופן טבעי לא יוכל לעמדו לפני ה' באותו 'עידנא דריתחא'.

יהי רצון שנזכה לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, ונמשיך לעבוד את ה' ולעמוד בפניו.