'ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו'

זה נכתב בדמע לעילוי נשמתו של חברי דני מושיץ הי"ד, שנפל בחזית קאסמיה, לבנון.

הנושא שיידון להלן העסיק את דני ואותי בהיותנו בישיבה, והדיון-ויכוח בעניין המשיך גם כששבנו ללבוש מדים ועלינו צפונה. עוד בימיו האחרונים לא היה בידינו פיתרון, אבל הסתמן הכיוון, שאותו אפתח ואשלים במאמר זה.

/ ירון אליאב

הבעיה

1) "ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עימו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה " (במדבר יד', כד'). פסוק זה נמצא בסיום פרשת התגובה הראשונה של ה' על חטא המרגלים. שניים הם הקשיים העולים מתוך עיון בפסוק:

א) לאן נעלם יהושע? הלא באותו פרק (יד', ו') מופיעים גם כלב וגם יהושע, ושניהם טוענים בניגוד למרגלים: "אם חפץ ה' בנו והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו..."?

ב) מה העניין בהדגשת זרעו של כלב: "וזרעו יורישנה "? הרי בניהם של כל הדור הראשון יגיעו לארץ, בסופו של דבר, ויורישוה? העונש נגזר רק על האנשים המנסים אותי "זה עשר פעמים" (יד', כב '), והדור השני אמור להיכנס לארץ ולהורישה.

א) בניסיון לתירוץ הבעיה הראשונה חלוקים האבן עזרא והרמב"ן. הראב"ע מפרש "הזכירו לבדו בעבור 'ויהס '". הראב"ע קובע, שכלב עשה יותר מיהושע, ומגיע לו גם יותר שכר. לכן השכר כאן בפסוק הוא דווקא לכלב ולא ליהושע. לעומתו מפרש הרמב"ן : "לא הזכיר יהושע כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה, ושכר יהושע אינו ראוי לפרש עתה, שיהיה במקום משה". בהעמדת שיטת הרמב"ן מול שיטת האב"ע מתבררים יסודותיה של מחלוקת זו. הרמב"ן אינו מוכן לקבל את הקביעה שכלב "מעל" יהושע, ולא נראה לו, שפעולת "ויהס " צריכה להיות משמעותית ליחס שבין שניהם. בסך הכל, שניהם עמדו בפרץ המרגלים ולא מאסו בארץ, וממילא שכרם אמור להיות שווה. הפסוקים עוסקים כאן בהעמדת האנשים המנסים את ה' מול האנשים הסומכים עליו, ומבחינה זו יהושע וכלב זהים. לכן מסביר הרמב"ן את סיבת היעלמות יהושע כאן כסיבה טכנית בלבד – אי אפשר כרגע, בחיי משה, לדבר על יהושע, אבל מעיקר הדין הם שווים. הראב"ע לא מנמק את דעתו, וגם לא מתייחס ישירות   לדברי הרמב"ן. אולם, עיון בפסוקים יוכל להסביר את דעתו – הרי יהושע מוזכר כבר במקומות אחרים ואפילו באותו פרק (שם ל'; וכמו"כ לח'; ועיין עוד כו ', סה '; לב', יב '), ואם אכן שווים הם, נימוק הרמב"ן אינו מסביר את השמטת יהושע דווקא כאן. עיקרון זה מוביל את הראב"ע לקבוע: "יהושע וכלב אינם שווים". אכן, שני נסיונות התירוץ אינם מושלמים, וכל אחד נשאר קשה בקשיים שהובילו את הפרשן האחר לפירוש שונה.

ב) לגבי הבעיה שנייה – בדבר ההדגשה המוזרה של "זרעו" – גם כאן חלוקים המפרשים. רש"י מסביר "יורישנה " – לא מלשון ירושת נחלה, אלא מלשון כיבוש. כאן הולך רש"י בעקבות התרגום, המבדיל בין "יורישנה " ל"יירשנה ". על מנת להסביר מה מיוחד בכיבוש זה, משנה רש"י את הסיטואציה בפסוק. לא מודבר בכיבוש הארץ – דבר שכולם יעשו, אלא בכיבוש חברון (וכך מסביר רש"י את הביטוי "הארץ אשר בא שמה") על שלל הענקים שבה, וזהו שכרו של כלב: זרעו יוכל לענקים ויכבוש את העיר. הספורנו מוסיף מילה לסיפא של הפסוק, העוסק בשכר כלב: "הוא יורישנה לזרעו", ולא כמו העם, אשר בניהם יירשו את הארץ לא מידי אבותיהם. הללו לא ייכנסו כלל לארץ, ואילו כלב ייכנס לארץ והוא שיורישנה לבניו. המחלוקת ברורה: השאלה היא למי מכוון השכר בפסוק "וזרעו יורישנה ". הספורנו לא מוכן לקבל את פירושו של רש"י, מכיוון שירושת הבנים את הארץ – הן במובן של ירושה, והן במובן של כיבוש – אינה דבר מיוחד (וראה בעניין זה דברים א' לט ', ובשאלה 2 להלן). הקב"ה הבטיח לכולם, שיירשו ויכבשו את הארץ. ולכן משתף הספורנו בשכר את כלב, ומסביר: בירושת זרעו אין דבר מיוחד, אבל בירושת זרעו ממנו – יש ייחוד. רש"י לא מוכן לקבל את ספורנו מחמת הבעיה הפרשנית שיש בפסוק. הפסוק אומר "וזרעו יורישנה ", ואינו מזכיר את כלב. ולכן נאלץ רש"י לחדש משהו מיוחד בתוך הורשת הזרע, והוא מוצא את עניין חברון וכיבושה מידי הענקים. גם הסבר זה קשה משני טעמים:

א. גם חברון לא מוזכרת בפסוק, אלא "הארץ".

ב. כיבוש חברון איננו דבר כה מיוחד, שיכול להוות שכר לכלב.

ולסיכום, גם כאן הביטוי "זרעו" נשאר קשה. שני הנסיונות לתרץ עדיין קשים בקשיים שהובילו לתירוץ מנגד.

2) "זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו יען אשר מילא אחרי ה'" (דברים א', לו'). שוב כלב ויהושע אינם ביחד, וגם כאן ההדגשה אצל כלב – "ולבניו" – מקבילה להדגשת "לזרעו" בבמדבר (שאלה 1). וכאן אי אפשר להסביר (כמו רש"י שם) שהשכר הוא כיבוש, אלא עצם נתינת הארץ לבני כלב מצטיירת כאן כדבר מיוחד. הבעיה כאן מתחדדת, מכיוון שמספר פסוקים מאוחר יותר נאמר "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניהם... המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה", ואם כך – מה המיוחד בזרעו של כלב, אשר הודגש הדגשה מיוחדת – זו הפעם השנייה?

יתירה מזאת: גם ההדגשה "הארץ אשר דרך בה" הינה לכאורה מיותרת. אנו, כמובן, מפרשים אותה לזכות – כמו רש"י: "היא חברון" (שם). ואם כן, הרי היא חלק משכרו של כלב. אולם, בפשטות אפשר גם לשמוע מכאן, שדווקא ארץ זו בזכותו לרשת, ואילו ארץ אחרת – אולי לא...? ומדוע – והלא כל העם יורש כל אחד את חלקו בלי לדרוך בה, ומה אם כן המיוחד בכלב, הדורש הדגשה מיוחדת עליו, על ירושתו ועל זרעו?

3) בספר יהושע (יד', ו') נושא כלב נאום היסטורי בפני יהושע, ובו הוא סוקר את השתלשלות המאורעות מחטא המרגלים ועד ימיו הנוכחיים. הנאום מחולק לשני חלקים:

1. פסוקים ו'–יא ': החלק ההיסטורי (שישה פסוקים!).

2. בפסוק יב ' מסיק כלב את מסקנותיו [כזו היא הלשון 'ועתה', ועיין לדוגמא בבקשת רחב להצלת ביתה (יהושע ב', יב '), ועוד הרבה בתנ"ך], והוא מבקש לאור הנאום את "ההר הזה" (שם, יב '). יהושע מקבל את הדברים: "ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה" (שם, יג '). נאום זה, על כל המשתמע ממנו, מעלה מספר קשיים:

א) תכלית הנאום איננה ברורה – עבור מי הוא נועד? יהושע בוודאי לא זקוק לסקירה ההיסטורית הרחבה, הלא הוא וכלב הם אחרוני אותו הדור, ואין ספק שיהושע יודע מי הוא כלב, ומה הם מעשיו.

ב) עצם ההזדקקות לסקירה היסטורית -   מעין מימוש זכות היסטורית של כלב על חברון – נראית מיותרת.

המפרשים על אתר (רד"ק ואחרים) מסבירים, שכלב קיבל את חברון כיוון שהגיע אליה בבואו לתור את הארץ. הסבר זה הוא על רקע הפסוק: "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון" (במדבר יג ', כב '). גם הרד"ק, שפירש פירוש זה, הרגיש בקושי הטמון בו. הפסוק בבמדבר אמנם מדבר בלשון יחידי: 'ויבוא', אך הוא לא קובע מי. ההיפך הוא הנכון: הפרשה ביהושע אולי יכולה לפרש את הפסוק בבמדבר, אולם הפסוק בבמדבר לא יכול להוות מקור לפירוש (ועיין רד"ק על אתר, ט'). בפשטות היית מסביר, שאת חברון מקבל כלב (ולא יהושע, או כל אדם אחר), מכיוון שהיא נמצאת בנחלת בני יהודה ולא בנחלת אפרים, ומי אם לא נשיא שבט יהודה יקבל את העיר החשובה בנחלתו?

על רקע הנאום ההיסטורי הארוך, חייבים להסיק, שנתינת חברון לכלב איננה פשוטה [אגב: כלב איננו מבקש את חברון אלא את "ההר הזה", ורק יהושע נותן לו את חברון].

ג) גם ביהושע (שם, ט') חוזרת ההדגשה על בניו של כלב: "...לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם...", ושוב לא מובן מדוע לא מופיעים כאן הבנים. הלא אם כלב יקבל את הנחלה – בפשטות היא תהיה גם לבניו.

4) פרשת נתינת ערי המקלט ללוויים מופיעה פעמיים (יהושע כא ', ודברי הימים א', ו' לט ' - ואילך). בשני המקומות מקבלת חברון מעמד מיוחד: "ויתנו להם את קרית ארבע היא חברון... ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו" (יהושע כא ', יא'-יב '); "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה" (דהי"א ו', מא '). נקודה זו מחדדת ומחריפה את השאלה הקודמת. חברון מצטיירת כבעלת זיקה מיוחדת דווקא לכלב. מדוע לא ניתן להתייחס אל חברון כאל שאר ערי הלוויים ? וכי מה עשו תושבי שכם, גבעון או גזר, כשעירם נהפכה לעיר לוויים ? הם ודאי עברו לעיר אחרת, ומה אם כן יחודו של כלב שלא עבר?! ואם תאמר שעדיין לא התיישבו בערים, קרי: חלוקת הערים ללוויים הייתה במקביל לחלוקת הארץ – הרי אין שום בעיה. אם חברון עולה בגורל כעיר לוויים, מדוע אין מעבירים את כלב לעיר אחרת?

לסיכום: ניתוח הפסוקים העוסקים בכלב, מעלה ציור מעניין, רווי בסימני שאלה. כלב מקבל הבטחות מיוחדות עם הדגשים ספציפיים על זכות זרעו לרשת את הארץ. הוא זקוק לנאומים ארוכים ומפורטים כדי לממש את זכויותיו. גם ירושתו בארץ מקבלת תוקף משונה: כביכול הוא צמוד למקום מסויים, ובשום מקום מלבדו אין הוא יכול לנחול. נוכחנו לדעת שהמפרשים הראשונים בעקבות חז"ל התחבטו בבעיות, אולם לא ניתן פיתרון המתמודד עם התמונה בכללה.

הצעת הפיתרון

השיטה: הדרך שתוצע להלן בנויה על ההנחה ששאלות המתקבצות לבעיה עקרונית בנושא מסויים, זקוקות לפיתרון מהותי אחד, אשר יאיר בצורה שונה את כל הסוגיה, ודרכו ייתרצו מכלול השאלות הפרטיות. בסוגיה הנידונה נניח לשאלות הספציפיות, וננסה לברר מי היה כלב בן יפונה. ננסה להוכיח, שבירור מעמדו של כלב מביא להשקפה שונה על מכלול הפרטים הקשורים בדמותו. המקור אשר בו נשתמש הוא פרקי היחס בספר דברי הימים א' (דהי"א), העוסקים בשבט יהודה, ובאותם פסוקים העוסקים בכלב, משפחתו ויחוסו.

דהי"א פ"ב

פ"ב בדהי"א הינו פרק יחס מסודר. הפרק מתחיל בתיאור בני יעקב, ורובו ככולו עוסק בתיאור שושלת בני יהודה. על רקע הסדר וההקפדה בתיאור היחסים המשפחתיים, בולטת החריגה ביחס לכלב. ישנם בפרק שני תיאורי משפחות של כלב. האחת (שם, יח ') מדברת על "כלב בן חצרון ", והשנייה (שם, מב ') מדברת על "כלב אחי ירחמאל ". על מנת להבין שני תיאורים אלו, מחוייבים אנו לעסוק בניתוח מבנה הפרק.

 

מיהו חצרון ? התמונה העולה מפ"ב היא כזו: [לוח 1]

 

 

חצרון הינו בנו של פרץ ונכדו של יהודה. משפחת חצרון מצטיירת כך (פסוק ט'): [לוח 2]

כאן לראשונה אנו נתקלים בכלב. אמנם שמו הוא כלובי, אבל מתיאור המשך השושלת של בני חצרון מפסוק י' והלאה – שם מתוארים בצורה מדוייקת תולדות שושלת בניו ["ורם הוליד..." (שם, י'), "וכלב בן חצרון הוליד..." (שם, יח '), "ויהיו בני ירחמאל בכור חצרון..." (שם, כה')], עולה בבירור ש"כלובי" (שם, י') הוא "כלב בן חצרון " (שם, יח ').

השאלה היא, מיהו כלב השני, "אחי ירחמאל " הנמצא בפסוק מב '. לכאורה היינו יכולים לומר: אותו אדם! ואכן מלוח 2 עולה ש"כלובי" הוא אח ירחמאל. נגד טענה זו עומדות כמה נקודות.

א) תיאור המשפחות:

כלב בן חצרון [לוח 3]

כלב				X--- אפרת |
\ עזובה אשה			/ יריעות	חור |
\ ישר	| שובב	/ ארדון		אורי |
				בצלאל

עולה מכאן תיאור של שתי משפחות מקבילות, אשר לא נראה כל קשר ביניהן.

ב) יחוס בן לאביו: בכל הפרק מיוחס הבן לאביו. כך אצל "כלב בן חצרון ", וכך אצל "ירחמאל בן חצרון " (שם, כה'). ולפתע כלב הוא "אח ירחמאל ", ולא "בן חצרון " כמקובל.

בצירוף נתון זה לתיאור המקביל של שתי משפחות נפרדות, מתברר שכלב אח ירחמאל וכלב בן חצרון אינם אותו אדם. בפסוק נ' הוא נכדו של "כלב בן חצרון ", ועל פי האמור לעיל אין לו קשר ל"כלב אח רחמאל ".

ג) ניתן להוכיח ש"כלב אח ירחמאל " הוא כלב בן יפונה:

1) הזהות בין שמות בניו לשמות האיזורים שאותם נוחל כלב בן יפונה: חברון, תפוח, וגם שאר שמות המקומות המוזכרים לגבי בניו: זיף, מרשה, בית-צור – נמצאים באיזור ההתנחלות של כלב – הוא החלק הדרומי-מערבי של נחלת יהודה.

2) בהמשך תיאור בני כלב "אח ירחמאל " מופיעה "עכסה " (שם, מט'), והיא ידועה כבת כלב בן יפונה (ראה יהושע א', טז '-יז '; שופטים א', יב'–יג ').

אם שתי הראיות הנ"ל נכונות, ו"כלב אחי ירחמאל " הוא כלב בן יפונה, הרי מובן שהוא איננו יכול להיות כלב בן חצרון. ואם כך, הרי כלב הוא אח ירחמאל ובן יפונה – ולא בן חצרון. ממשוואה זו יוצא שאשת יפונה היא אשת חצרון, וכלב נולד מיפונה ואשת חצרון.

לאור האמור עד כאן, אנו צריכים לברר מיהו יפונה אבי כלב? יפונה איננו מופע בכל פרקי היחס של שבט יהודה. כלב עצמו מתואר במספר מקומות כ"בן יפונה הקניזי " (במדבר לב', יב '; יהושע יד', ו'; שם, יד'), וכן ידוע לנו על עתניאל בן קנז שהוא אחי כלב (שופטים ג', ט', ועוד). לא ברור האם עתניאל הוא אחי כלב, או שקנז הוא אחי כלב. בכל מקרה, שמם של יפונה וקנז נפקד מיחס משפחות יהודה.

יפונה מיוחס לקניזים. קנז הוא מאלופי אדום (בראשית לו', טו '; שם, מב '; דהי"א א', נג '), ושורשיו היו בבית עשיו (בראשית לו', יא'). הפסוקים בסוף ברית בין הבתרים מתארים את עמי הארץ (בראשית טו ', יט '-כב '), כאשר שני הפסוקים האחרונים מתארים את שבעת העמים. הפסוק הראשון (שם, יט ') מתאר שלושה עמים, אשר אינם בין שבעת העמים. כלומר, הם אינם בין עמי הקבע בארץ, אולם בכל זאת הם יושבים במרחב הטריטוריאלי של "הארץ הזאת" (שם, יח '). עמים אלה הם "הקניזי והקיני והקדמוני". משמע שקנז, אותו פלג בשבט האדומי, חי את חייו בתחומי הארץ (ועיין רש"י על אתר, לעומת האב"ע. האחד מדגיש את הצד האדומי שבהם, ושני את היותם משוייכים אל הארץ, וניסיתי למזג בין הכיוונים). לדברים הללו יש לצרף את העובדה ששמע, נינו של כלב (ראה לוח 4) מיוחס לקינים (דהי"א ב', נא'). יוצא אם כן, שיפונה אבי כלב שייך לשבט הקניזים יושבי הארץ אשר אינם בני משפחת יעקב.

אנסה לצייר את התמונה, כפי שהתקבלה מן הנתונים שהצטיירו עד כה:

אשת יפונה הקניזי נישאה בשנית לחצרון נכד יהודה. היא מביאה איתה את בנה, כלב בן יפונה, אל המשפחה החדשה. היא יולדת לחצרון את בניו, וביניהם גם את ירחמאל בכורו, והוא אם כן "אחי כלב". מתי היו הנישואים השניים הללו? בעיקרון – אין לדעת. חצרון היה בין יורדי מצרים (בראשית מו ', יב '). אם נאמר שנשא את אשת יפונה במצרים – קשה: מה עשו הקניזים במצרים? או אולי נישאה כאן בארץ? לכאורה אין בזה דבר תמוה, שהרי כבר סבו יהודה התחתן בבנות הארץ – עם בת שוע הכנעני (דהי"א ב', ג'; וראה לוח 1), ומה רע יהיה להתחתן עם אישה קניזית – גם היא מבנות הארץ?! [1]

לפי כיוון זה יצא שכלב הוא בין יורדי מצרים, ועל כך יקשה מדוע הוא אינו נמנה בין שבעים היורדים. ומעבר לכך נוצרת בעיה לגבי מספר השנים שהיו במצרים, במיוחד על רקע המניין שמונה כלב את שנותיו בספר יהושע (יהושע טו ', ז'-י'). שאלת מספר השנים שהיו בני ישראל במצרים עולה בכמה מקומות (עיין בראשית א', יג ' ובמפרשים שם, במיוחד רש"י ורמב"ן, וכמו כן שמות יב ' מ', ובמפרשים שם). סוגיה זו היא קשה ובעייתית, ולא נדון בה כאן. גם שיטת חז"ל – "הוא כלב בן יפונה, הוא כלב בן חצרון " (ירושלמי יבמות י', ז') – קשה באלו הקשיים, ועוד נעסוק בה.

כך או כך, השאלות שעלו בראשית המאמר מוארות כעת באור שונה לחוטין : ההבטחות שוב ושוב לכלב על ירושתו את הארץ – ובמיוחד על ירושת זרעו – מובנות. מעמדו – ובמיוחד מעמד זרעו – הינם בעיתיים. השאלה עד כמה זכותו של "בן הקניזי " לרשת, חוקית. כלב נאלץ לשאת נאום שלם, ולבסס את זכותו בנימוקים היסטוריים ברורים. לכן ניתנת לו העיר חברון בדווקא ולא אחרת. אין זו נחלה כשאר הנחלות, אלא עיר הניתנת לאדם שמקורו מן החוץ ועלה במעמדו עד השיא של נשיא שבט יהודה. גם בדברי חז"ל ניתן לחוש בבעייתיות הקיימת לגבי מעמדו של כלב. ישנה סידרה של דרשות חז"ל המקשרות בין כלב ובין דמויות המוזכרות בפרשיות היחס בדה"י (ראה שמו"ר א', יז '; סוטה יב '.; סנהדרין יט ':; ירושלמי יבמות י', ז'), ונראה שמגמת חז"ל היא לייחס את כלב אל משפחת יהודה ואל עם ישראל בכלל. אם מעמדו כה פשוט וברור לא היה שום צורך בהשרשת מעמדו בעם. הכיוון שבו הלכנו במאמר זה מבאר את משמעות דברי חז"ל, ומפקיעם מדרשות משפחתיות גרידא.

הגמרא קובעת "כלב חורגו של קנז היה" (סוטה יא':), וברש"י שם: "בן אשתו של קנז היה כלב, ונמצא עתניאל אחיו מאימו" – קשה, שהרי כלב הוא בן יפונה, ואם אימו היא אשת קנז שהתחתנה עם יפונה, אזי איך כלב הוא גם "אח ירחמאל " במשפחת חצרון. ונצטרך להסביר שהתחתנה שלוש פעמים, או שיפונה הוא קנז, או אבי קנז, וכלב משוייך אליו.

דהי"א פ"ד

בפ"ד ישנה רשימה נוספת של בני כלב בן יפונה. כאן הוא נקרא בשמו המקורי "בן יפונה" (שם, טו '), וצאצאיו נראים כך:

פסוק טו : [לוח 5]

וייתכן שגם: [לוח 6]

[לוח 7]

בכל מקרה, השושלת המצטיירת כאן, ומיוחסת בצורה ודאית לכלב בן יפונה, אינה תואמת את שושלת צאצאיו כפי שהיא מצטיירת בפ"ב (ראה לוח 4), והדבר מצריך עיון.

כל פ"ד הוא פרק בעייתי, ויש לדון בו ובבעיות אלו:

א) בני יהודה נמנו בצורה מסודרת ושושלתית (אב-בן וכו ') כבר בפ"ב. בפ"ג עברו לתאר את שושלת בית דוד, ולפתע בפ"ד חוזרים לבני יהודה ומתארים אותם בשנית.

ב) בפ"ד אין מסגרת שושלתית מסודרת. אין תיאור מסודר היוצא מאב ועובר לבניו ומהם לבני בניו וכן הלאה, אלא יש קפיצות ממשפחה למשפחה ללא סדר וללא ידיעת המקור.

יש אמנם מספר קטן של תקבולות בין פ"ד לפ"ב, אבל אלו מועטות ובטלות מול רובו של הפרק. על רקע נתונים אלו, בבואנו לקבוע בכל אופן מהי מסגרתו, יש לעיין באופי מסויים של הפסוקים:

1) "ויהי יעבץ נכבד מאחיו... ויקרא יעבץ לאלוקי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלוקים את אשר שאל" (ד', ט'-י').

2) "...ואת תחינה אבי עיר נחש" (שם, יב ').

3) "ובני קנז " (שם, יג ').

4) "ובני כלב בן יפונה..." (שם, טו ').

5) "ואשתו היהודיה..." (שם, יח ').

6) "...ואלה בני בתיה בת פרעה" (שם, יח ').

7) "ויקים ואנשי כזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים" (שם כב ').

8) "הם היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו..." (שם, כג ').

התמונה העולה מתוך הפסוקים הנ"ל היא של יסוד זר הנכנס לתוך עם ישראל. יעבץ קורא לאלוקי ישראל – נראה שזה אינו אלוקיו המקוריים. כך גם "עיר נחש" אינה משל עם ישראל, וגם קנז אינו מבני העם. הביטוי "אשתו היהודיה " מעלה את השאלה למה הכוונה, ומדוע הוא הוצרך ליכתב. מי הייתה אשתו האחרת? כך גם "בעלו למואב"; בעיית זהות ה"מלך" ו"יושבי נטעים וגדרה" בפסוק כג '. צירוף נתונים אלו לבעיות המסגרות של הפרק מולידים את ההנחה שפרק זה עוסק בהשלמה של יסודות זרים אשר השתלבו במסגרת עם ישראל, וליתר דיוק: במסגרת שבט יהודה. על רקע הנחה זו ניתן גם להסביר את משפחת "כלב בן יפונה" כהשלמה למשפחתו שפורטה בפ"ב. שם תואר כלב כ"אח ירחמאל " והוצג הענף במשפחתו אשר השתלב בשבט יהודה. בפרק זה הוצג הפן השני של משפחת כלב, הפעם כ"בני יפונה". איך מבחינה מעשית היו הדברים? האם נישא כלב גם לאישה ממשפחתו המקורית או לא – כל זה נשאר בגדר ההשערה. בכל מקרה, לאור הכיוון הנ"ל, אין קושי בתיאור נוסף ושונה של משפחת כלב.

בשולי הדברים

הכיוון שהוצג במאמר זה יכול לפתור ולהאיר מספר סוגיות תנ"כיות-היסטוריות באור קצת שונה (כמובן, יש להתייחס לדברים בזהירות, כאשר באים להעבירם למישור הכללי, והדברים בחלק זה הם בגדר הרהורים ראשוניים בעניין).

א) שופטים א', טו ': "ובני הקיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם". ידיעה זו משולבת בתוך מהלך הדברים בפרק, ואינה מובנת כל צורכה. מה טיבה? מדוע עזבו הקינים את בקעת יריחו על הפוריות והמים הרבים של האיזור, ועברו לשבת במקום צחיח ומרוחק ללא מקורות מחיה טובים כ"נגב ערד"? ייתכן שידיעה זו קשורה בידיעה הקודמת בפרק, והיא על כיבוש דביר היא קריית ספר ונתינת אזור הגולות לעתניאל בן קנז. זהו איזור דרום נחלת יהודה הנמצא בקרבת נגב ערד, וייתכן שהקינים עולים ל"איחוד משפחות" עם הקניזים אשר מתיישבים באיזור זה (בעניין היחס בין הקניזים לקינים ראה לעיל בגוף המאמר).

ב) בהמשך דברי ימי ישראל אנו מוצאים התמודדות גדולה בין האדומים ובין שבט יהודה סביב חברון ואזוריה. היא עולה בימי החשמונאים (יוחנן והורקנוס ), ויותר מאוחר היא מקצינה – בימי הורדוס (שהיה חציו אדומי), שאף ערך בנייה רבת-היקף בחברון, ששרידיה נראים עד היום. מובן שלמאבק זה ישנם סיבות ריאליות: האדומים נרדפו לאזור עקב כיבושי הנבטים ועוד. אך על רקע הבעייתיות במעמדו של כלב ועל רקע הימצאות זיף ואשתמוע (השייכות לנחלת בני כלב בפ"ד) בטריטוריה האדומית של בית שני, ייתכן שיש למאבק שורשים עמוקים. כמו כן, הסיפור על כלב העולה לחברון להשתטח על קברי האבות כדברי חז"ל (סוטה לד':) יכול להתפרש בשני פנים, כיוון שגם האבות קבורים בחברון, אבל גם עשיו – אבי אדום   קבור בשדה המכפלה (תרגום יהונתן, בראשית נ' נג '. ועיין גם סוטה יג ': על ויכוח עשיו ויוסף למי שייכת חברון). ייתכן שיש כאן איזשהו שורש רוחני של מחלוקת אדום-ישראל על האיזור, בשאלה למי הוא שייך, ושני הצדדים תולים עצמם בכלב וטוענים "לי הוא".

 

---