פינחס | משמעותו של התמיד
השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת פנחס ה'תשפ"ג וסוכמה על ידי איתן סיון. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב.
***
פתיחה
לאורך ספר במדבר, בין הסיפורים על מסעותיהם של בני ישראל, משולבות חטיבות של מצוות ודינים. ידוע כי יש קשר בין הסיפורים לבין המצוות הבאות בעקבות מה שאירע. לעיתים הקשר בין המצוות לבין הסיפורים שקדמו להם מובן ואף מתבקש: כדוגמא יש לקחת את סיפורו של קורח ועדתו שערערו על מוסד הכהונה והלויה, אשר לאחריו יש ציווים שונים על מתנות כהונה ולויה. מנגד, יש מקרים בהם הקשר הוא משני, כגון ענייני נזיר וסוטה בפרשת נשא. בפרשת השבוע שלנו, פרשת פנחס, כלל לא ברור הקשר בין הסיפור המופיע בו לבין המצוות לאחריו.
בפרשתנו מובא מפקד של כל זכר בעם ישראל הבוגר מגיל עשרים, ולאחר המפקד מופיעים ציווים שונים באשר לקורבנות התמיד והמוספים. ממבט ראשון לא נראה קשר בין המפקד לבין התמידים והמוספים. הקושי על הבאת פרשיית הקורבנות אף מתעצם לאור כך שזו לא הפעם הראשונה שנכתבו מצוות אלו: בפרשת תצווה מופיע קרבן התמיד, והציווי על הנסכים השונים מופיע כבר בפרשת שלח. הרמב"ן על התורה מנמק את המיקום של פרשיית המוספים אצלנו[1]:
וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי – כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים, וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך, ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם: (רמב"ן במדבר כ"ח, ב)
הרמב"ן קושר את חיוב הכניסה לארץ יחד עם פרשיית המוספים. דבריו טעונים בירור, אך לפני בירור דבריו יש להבין מה משמעות קרבן התמיד. קרבן התמיד תוחם את הקרבת הקורבנות במקדש: תמיד של שחר הוא הקרבן הראשון, בעוד תמיד של בין הערביים הוא הקרבן האחרון. עיון בשתי הפרשיות בהן הוזכר התמיד, מוליד הבנות שונות באשר למהותו.
מהות קרבן התמיד
קרבן התמיד המוזכר בפרשת תצווה, מובא כחלק מרצף העוסק בבניין המקדש. בספר שמות ניכר כי מהות המקדש היא בית ה'; והעם מגיע להתוועד בו, לפגוש את ה': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אשר על כן, קרבן התמיד המוזכר בו מהווה אבן יסודית ביצירת בית לה', כביכול:
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: (שמות כט, לח-מג)
ההדגשה של מקום המקדש, 'שמה', בסיום הפרשייה, מהווה הוכחה לכך שהתמיד הוא חלק מרכזי מקיומו של הבית. מעבר לכך, באותן פרשיות אנחנו פוגשים עוד מצוות 'תמיד' – נר במנורה, קטורת על המזבח הפנימי, לחם פנים על השולחן. הציווי על קרבן תמיד במזבח העולה משתלב באותה מערכת, שכולה באה לבטא את הנוכחות המתמדת של השכינה בבית, כפי שמודגש בפסוקים שם.
מנגד, מספר ויקרא והלאה העיסוק המרכזי במקדש משתנה ונהיה מקום להקרבת קרבנות ופולחן דתי. לאורך ספר ויקרא, יש עיסוק מרכזי בהקרבת קרבנות היחיד: קרבנות החובה והנדבה, היולדת, הזב הזבה והמצורע. מגמה זו ממשיכה אל ספר המדבר, בה יש את קרבנות הנזיר והסוטה, ובפרשתנו, אשר עוסקת בתמידים והמוספים, ומשם אל פרשת ראה המדגישה כי יש לקיים את הפולחן במקום אחד מיועד לכך:
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם ... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: (דברים יב, ב-ו)
יעודו של "המקום אשר יבחר ה'" הוא לא להיות מקום להשראת שכינה, אלא לאפשר הקרבה נכונה וראויה של קרבנות עם ישראל. לאור דברים אלו, יש לקרוא את פרשת התמיד בפנחס באור שונה:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין: עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה': וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (במדבר כח, ב-ח)
המרכיב של התמיד כחלק מעולם הקורבנות בפרשת פנחס מודגש בפרשייה זו. לפי הסתכלות זו, קרבן התמיד תוחם את עולם הקורבנות, והיום במקדש נקבע ע"פ הקרבת התמידים. היום ששעותיו נקבעות בבית המקדש, תוחם גם את היום של עם ישראל בארץ. סדר היום המקדשי מקרין על סדר היום במדינה. ככל שסדר היום המקדשי נשמר, כך מובטחת סדירותם ורציפותם של סדרי החיים במדינה. החול יונק מן הקודש.
מחלוקת זו, באשר למהות המרכזית של בית המקדש, מוכרת כמחלוקת של הרמב"ן והרמב"ם[2]; אך מחלוקת זו אינה קוטבית כפי שהיא נראית. הכל מודים שיש במקדש שתי בחינות אלו, של מוקד השראת השכינה, ומקום הפולחן וההקרבה המרכזי.
יוצא אפוא, כי לאור חלוקתנו הכפילות של פרשיית התמיד אינה תמוהה, ואף מתבקשת. קרבן התמיד המובא בפרשתנו מייצג את התמיד כמרכיב משמעותי מסדר היום של עם ישראל בארץ, ניתן להבין גם את שיבוצו לאחר הפרשייה אשר עוסקת בהכנות לכניסה לארץ ישראל. כמו מקרים רבים, יש שני פנים להסתכלות על מהותם של דברים, וכך גם התמיד אשר מהווה גם חלק מרכזי מעבודת השראת השכינה והמפגש עם ה', וגם מרכיב מהותי בעבודת הקרבנות וחייהם של עם ישראל.
הסכנה
שני אלמנטים אלו במקדש, בית פולחן וכן בית מיוחד למפגש עם ה', טומנים בתוכם סכנה להפוך לפלסטיים וחסרי משמעות אם הם מנותקים משאר עולמו של האדם. נתק מן העולם הרוחני הפנימי, ודבקות בצדדי הפולחן הפורמלי, בלי ההפנמה של משמעותן של פעולות אלו על ההתנהלות השוטפת של האדם הפרטי והחברה בכללותה, הם סכנה יסודית. הנביאים עמדו על הבעייתיות בתפיסות הללו, ונביא את דברי ישעיהו אשר מהדהד את הדברים הללו בצורה הבהירה ביותר:
שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (ישעיהו א, י-יז)
ישעיהו מעלה על נס את הסכנה בהקרבת קורבנות בעוד העם מתנהג בצורה מעוות ומשחיתה. ה' אינו חפץ בקרבן אם מי שמביא אותו ממשיך לחטוא לאחר הבאתו.
ירמיהו תוקף את הגישה השנייה שהצגנו, בה יש בבית ה' מפגש של העם עם בוראו. המחשבה כי לבית ה' יש חשיבות עצמאית שלאורה ניתן לזנוח כל צלם אנוש מחוצה לו, שגויה ומסוכנת. ירמיהו מבקר את אותם שחושבים כי קיום הבית פותר את כל הבעיות:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה': (ירמיהו ז, ג-יא)
בדבריו, ירמיהו מקצין ומדמה את בית ה' אל בית פריצים, בו פוקדיו מחפשים לעשות בו את מעשי פריצותם. קיום בית ה' מהווה מדרגה מעל להתנהגות מוסרית בסיסית, וחלילה לנו מלחשוב כי קיומו של הבית 'מציל' את כל מי שעושה תועבות.
ביטול התמיד
המשנה בתענית פורטת את צרות י"ז בתמוז, ואחד מהמאורעות הקשים בתאריך הוא ביטול התמיד:
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד...: (משנה תענית ד, ו)
על פי הנאמר לעיל, בביטול התמיד קיים פגיעה כפולה לעם ישראל: פגיעה במפגש בין עם ישראל להקב"ה דרך המקדש, וכן ביטולו של סדר היום הקבוע שהיה לעם ישראל בבית המקדש. לאור מכה זו, יש לנסות להשיג את מה שהביא התמיד בדרכים אחרות.
במסכת ברכות (בה עסקנו הקיץ), ניתן לראות איך חכמים מצליחים לייצר סדר יום חדש לעם ישראל – קריאת שמע תפילה וברכות, אשר האדם קורא במהלך יומו עוטפות את יומו של האדם ומהוות סדר חדש ליומו והתנהגותו.
גם המרחב הבינאישי והחברתי של הציבור כולו, צריך להיבנות על מערכת סדורה של כללים והנהגות הדרושות כל כך לקיומה של חברה מסודרת ובריאה. שתי המערכות הללו יונקות זו מזו ומשפיעות זו על זו.
בדרך כלל התקווה והתפילה היא שהמערכת הרוחנית של היחיד והציבור תשפיע ותאיר את המערכת הארצית של החברה. קדמונינו השכילו להשלים את היסודות הרוחניים באמצעות סדרי תפילת הציבור של תמידים ומוספים, בבחינת ונשלמה פרים שפתינו, כדי לשמור על אותם סדרי קיום רוחני גם בהעדר מקדש וקרבנות.
מאידך, את המפגש בין ה' לבין עם ישראל – שורש קיומו של המקדש – יש להשיב על ידי כינון של חברה צודקת ומוסרית, עליה השכינה שורה. חברה אשר מביאה אל העולם את דבר ה' ודבוקה באלהיה בכך שנוהגת בדרכיו.
אנחנו מצויים בתקופה קשה ביותר[3] של ערעור יסודי על קיום המערכות הארציות שאחראיות על עיצוב ההנהגה הראויה בין אדם לחברו ובין אדם לחברה המקיפה אותו. משני הצדדים יש קולות המבקשים לפרום את המארג המשותף של החברה בישראל, מתוך תחושה של "גם לי גם לך לא יהיה" – אם המערכת לא תתנהל לפי רצוני, נשרוף אותה לגמרי. קרע ומחלוקת שכאלה עלולים להוביל גם לניכור למערכת הרוחנית היסודית, שבעבר היתה מוסכמת על כלל החברה.
כולנו נקראים להתעשת. יושבי בית המדרש תחילה, בהגברת ובחיזוק התמידים והמוספים האישיים והציבוריים; והחברה בכללותה, לשמור על המרקם המאחד והמגבש, תוך כבוד והקשבה, ותוך נכונות לקיים חברה של צדק ומשפט, של חסד ואמונה: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד
[1]. ויעוין גם בדבריו בפרשת שלח (במדבר טו, ב) על היחס בין הציווי בתצוה לבין פרשת הנסכים.
[2]. יעוין בהלכות בית הבחירה (א', א), והדגש השונה העולה מדברי הרמב"ן בריש פרשת תרומה.
[3]. השיחה נאמרה בימי המחלוקת הציבורית על הרפורמה המשפטית.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)