נשא | מי הסוטה

א. על המים והעפר

בפרשת נשא אנחנו נתקלים במערכת שאינה מוכרת לנו מדיני התורה האחרים.

בדרך כלל כאשר יש ספק בשאלה הלכתית שבין אדם לחבירו, בני אדם הם אלו שמופקדים על בירורה. בין אם זה הרב, כאשר מדובר על שאלה הלכתית בענייני איסור והיתר וכדומה, ובין אם זה בית הדין, כאשר מדובר על ריב בין אנשים בדיני ממונות. יסוד זה מושתת על עיקרון משמעותי בתורתנו הקדושה: "לא בשמיים היא" (דברים ל', י"ב, על פי בבא מציעא נט:). מנתינת התורה ואילך, ההכרעה מוטלת בידי בני האדם.

אולם, בפרשתנו מצאנו 'ספק הלכתי' שמתברר דווקא בידי שמיים. כוונתנו, כמובן, לפרשיית סוטה. הפרשייה מתארת אדם החושש שאשתו זינתה תחתיו, והדרך לברר את הספק כרוכה בהשקאת האישה הנחשדת כסוטה במים. למים אלו שלושה מרכיבים: מים קדושים, עפר מן המקדש ומגילת פרשיית סוטה שנמחקת (עם שם ה' שבה) לתוך המים. מטרת השקאת הסוטה בפשטי המקראות היא לברר האם אכן נעשתה כרעה הזו בישראל או לא:

"וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע"         (ה', כ"ז-כ"ח)

פרשייה זו אפופת מסתורין. מסתורין זה מתחיל כבר מהשאלה העקרונית בה פתחנו – מדוע כאן אנחנו נזקקים לבירור א-לוהי? וכמובן, יש את השאלה המתבקשת – כיצד תערובת המים, העפר והמגילה מבררים את מעשי הסוטה?

ברור שמדובר כאן על הכרעה ניסית, אך ננסה להבין מעט מדוע דווקא בדרך זו מברר הקדוש ברוך הוא את הנעשה, ובעיקר מה תפקיד השילוב בין המים והעפר.

ב. רמז למעשיה ושכרה

במשנה (סוטה ב', ב') מבואר שמי הסוטה היו ניקחים מן הכיור – לכן הם נקראים 'מים קדושים'. בעקבות כך המדרש מסביר את הבחירה בשימוש במים ובעפר, כאשר הדגש העיקרי הוא להזכיר מתוך השימוש באמצעיים אלו את מעשי האישה והחטאים בהם היא נחשדת:

"...ולמה היה משקה אותה מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנחושת של נשים כשרות שהיו במצרים, שנאמר ויעש את הכיור נחשת וגו' (שמות ל"ח, ח'), וזאת קלקלה ולא הלכה בדרך אותם נשים כשרות, שהיו מחבבים את בעליהם, לכך הוא בודק אותה במי כיור. ולמה בכלי חרש, לפי שהיתה משקה לנואף בכלים נאים של כסף ושל זהב, לכך היה מגנה אותה ומשקה אותה בכלי חרש" (מדרש אגדה [בובר], נשא פרק ה)

הצורך להזכיר לאישה את מעשיה כחלק מתהליך הבירור יכול לנבוע מסיבה סימבולית כזו או אחרת, אך ייתכן שיש כאן גם תכלית ארצית יותר. האישה ניצבת מול תצוגה בולטת של ההבדל בין מעשי הנשים שתרמו למקדש את מראות הנחושת, נשים ששמרו נאמנות לבעליהן גם במקומות ובזמנים קשים הרבה יותר – לבינה. היא נזכרת שוב במעשיה הרעים על ידי ההשקאה בכלי חרס, ומבינה שבעצם כלי הזהב בהם היא השתמשה לא היו נוצצים ומבריקים כמו שהם היו נראים. ייתכן שהדבר יעורר אותה לתשובה.

אם נקבל הסבר זה, נבין שמלבד המבחן שהמים באים לבחון, ייתכן שהם גם דרך לעורר את החזרה בתשובה.

הגמרא בסוטה (יז.) רואה בעפר רמז לשכרה של האישה – אם היא נמצאת נקיה היא תקבל זרע כאברהם אבינו. גם כאן מדובר על רמז סימבולי שאינו מסביר במלואו את פשר הטקס.

ג. דין ורחמים

גישה אחרת מצאנו בדברי הריקנאטי. להבנתו, המים והעפר משלבים שתי יסודות בסיסים בעולם – דין ורחמים:

"הטעם בלקיחת המים והעפר... כי הצורך במים שאם תהיה נקייה יתגברו מימי החסד ותתעבר מכחן, וזהו מים קדושים. והצורך בעפר כי אם תהיה טמאה תתגבר מדת הדין עליה לדונה" (ריקנאטי ה', י"ז)

נדמה שהריקנאטי מבין שתכליתן של מי הסוטה היא בירור האמת – האם אכן האישה זינתה ומגיע לה עונשה או לא. לכן השילוב בין שתי היסודות מאפשר את שתי האפשרויות, דין מצד אחד ורחמים מצד אחר.

הרש"ר הירש, באריכות רבה, מסביר בלשונו עיקרון דומה:

"בסוטה, מזכירים למי שחשודה על טומאה מוסרית: אף על פי שגופה הארצי הוא 'עפר', והוא ניחן בכוחות אֵם וביצרים טבעיים - כאדמה פוריה השואפת לעשות פרי - אף על פי כן היא עצמה משולה ל'מים קדושים': הייעוד של מהותה היסודית הוא טהרה של קדושה מוסרית; והכוחות החושניים-הגופניים שבה, שטבעם כטבע העפר, יהוו רק את הצד החיצוני של מהותה, הנראה בה כלפי חוץ; היא תישא אותם ותשלוט בהם; אך לעולם לא יתערבו בה ולא יעכרו את טהרתה" (רש"ר הירש ה', י"ז)

כדרכו בקודש, בצורה מדוייקת ומעוררת השתאות, מסביר הרש"ר הירש כל פרט ופרט מפרטי הפרשייה ומעשי הסוטה על פי עיקרון זה.

ד. בגן עדן מקדם

רבינו, בפירושו על הפרשה, מציע הסבר מקורי ומפתיע למעשי הסוטה. ננסה לעמוד על הסברו וללמוד ממנו כמה דברים על יחסי הנישואים בין איש לאשתו.

בשביל להסביר את פרשיית הסוטה מחזיר אותנו אור החיים הקדוש אל בריאת העולם, משם הוא דולה שני עקרונות שיובילו את פירושו לפרשייה כולה:

"ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה: (1) הלא השמעתיך בפרשת בראשית (ב') בפסוק ויכלו השמים וגו' ויכל א-להים וגו' כי כל נברא והווה תכסוף ותכל תאותו להדבק אל הא-להים חיים ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נוע כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא כפי מה שצריך לקיומו ולתת שבח לבוראו כאומרו (משלי ט"ז) כל פעל ה' למענהו"  (אור החיים ה', ט"ו)

העיקרון הראשון לקוח מפירושו של רבינו לפרשת בראשית (ב,א)[1]. רבינו מייסד שם יסוד בפנימיות התורה, לפיו תכלית הנבראים כולם היא לכסוף לחזור למקור מהם חוצבו, הלא הוא ריבונו של עולם. נקודת הרצון הזו היוותה בעצם את תכלית הבריאה, כאשר כל הנבראים משתוקקים להידבק בבוראם וכל העולם מכוון לתכלית זו.

העיקרון השני הולך בכיוון ההפוך. בעוד שהעיקרון הראשון עוסק ברצון הנבראים לקנות להם דירה בעליונים, העיקרון השני מדבר על רצונו של הקדוש ברוך הוא לעשות לו דירה בתחתונים:

"(2) עוד הן הראנו ה' את אשר יחפוץ לקבוע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה מקור הברכה מן העולם (בראשית פרשה י"ט) עד עת בוא דברו ביום מתן תורה ויחשוק למעשה ידיו לדור בתחתונים (שם)

שני עקרונות אלו לכאורה סותרים זה את זה, אך בעצם הם משלימים זה את זה: על ידי כך שהתחתונים רוצים להידבק בבוראם הם גורמים לכך ששמו יישמע ויתקיים גם בעולם הגשמי בו הם חיים.

בעקבות העיקרון השני מסביר רבינו את יחסי עם ישראל והקדוש ברוך הוא לאורך ההיסטוריה. כאשר ישראל חוטאים ולא משמיעים את שם שמיים בעולם הזה, אותה דירה שבורא העולם התאווה לה כבר לא קיימת. בהתאם לכך אנו מבינים את מטרת המשכן – הקדוש ברוך הוא, כביכול, לא התאפק ורצה להשכין את שכינתו בתוך ישראל עוד לפני ביאתם לארץ. בחטא העגל, אותה שכינה נסוגה לאחור. על זו הדרך ניתן להסביר גם את שאר ההיסטוריה.

ה. על מים עליונים ותחתונים

"מים התחתונים נקראו מים בוכים. ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקדוש ברוך הוא את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב (איוב כ"ח, י"א) 'מבכי נהרות חבש'. אמר רבי אבא בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו. מה עשו, העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקדוש ברוך הוא, שנאמר: (ישעיהו מ"ג, ט"ז) 'הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה', (נחום א', ד') 'גוער בים ויבשהו', אמר להם הקדוש ברוך הוא הואיל ולכבודי עשיתן כל כך אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר (תהלים צ"ג, ד') 'מקולות מים רבים אדירים משברי ים', ומה הם אומרים: 'אדיר במקום ה' ', ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח ונסוך המים"   (רבינו בחיי ויקרא ב', י"ג [על פי ויקרא רבה])

מדרש זה מעיד על המתח הקיים בין מים התחתונים ומים העליונים, בעקבות שני העקרונות שלמדנו מדברי אור החיים. בעוד שהמים העליונים נמצאים בתכליתן ואינם מהווים דירה לקדרוש ברוך הוא בתחתונים, המים התחתונים הנתונים בעולם הזה כוספים לעלות לקדוש ברוך הוא. לכן הם נקראים 'בוכים', והם אכן זוכים לקדש את שמו בעולם בניסוך המים. עד כדי כך, שהמים העליונים יכולים לומר שירה רק לאחר שהם 'נטלו רשות' ממים התחתונים.

רבינו לוקח את המדרש הזה ומשתמש בו כבסיס להסבר על מעשי הסוטה והשקאתה כשבמרכזם עומדים המים:

"ושמור לך הדברים ועל פיהם נעלה במסילת כוונת הענין על נכון, כי יצו ה' בקנאות איש אשתו כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה הא-להים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה', גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם, וצוה ה' שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה' קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים... גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר אלא מן העפר המוכן לפני ה' בלא הפסק בנין כמאמרם ז"ל (סוטה טו:) לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם..."     (אור החיים ה', ט"ו)

המקדש, העפר והמים הניקחים דווקא ממקום השכינה, מסמלים את הקרבה לקדוש ברוך הוא, הלא היא הכמיהה השורה בלב כל הנבראים כולם.

"וצוה ה' שיתן המים תחילה והעפר למעלה, הטעם כסדר אשר המה בעולם..."  (שם)

גם הסדר בו מסודרים המים והעפר הוא הסדר הטבעי, המורה על כך שיד אדם לא נגעה בהם והם עדיין קשורים בקשר אמיץ ל-ה' שיצר אותם.

יש כאן בעצם רצון ליצור מציאות קמאית, כאשר הדגש הוא לא היותה ראשונית ובראשיתית, אלא בעיקר על היותה קרובה יותר למקורה – לבורא עולם.

רבינו ממשיך ושולח אותנו שוב לסיפור הבריאה, הפעם קצת בהמשך העלילה:

"...וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה שהביא קין בתחלת העולם, וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר מנחת זכרון מזכרת עון"      (שם)

הסיפור של קין והבל מנציח את מציאות החטא בעולם. בסיפור זה נתקל העולם לראשונה ברצח, ועוד של אח את אחיו. היסוד של המעשה הנורא הזה נמצא, להבנת רבינו, בחטא האדם הראשון. חטא אדם הראשון בעצם הוציא את האדם מגן עדן, מהמציאות השלמה והמושלמת בה הוא גדל, ושלח אותו לעולם של חטא. הדבר בא לידי ביטוי כבר בהבאת הקורבנות, שהתחדשה אחרי היציאה מגן עדן, והמשיכה במעשה הרצח המשקף את החטא ב'מלא הדרו'.

השילוב בין מציאות קמאית, בראשיתית, המאפיינת את גן עדן מחד, ובין המנחה שבאה לסמל את העולם שאחרי החטא, אותו עולם שכמה לקדוש ברוך הוא מאידך – הוא הסוד של תהליך השקיית הסוטה להבנת רבינו. הוא ממשיך ומסביר:

"...והנה בבוא המים ההם במעי האשה במיחוי השם בתוכו אם האשה טמאה הנה השם ההוא על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים ובזה יהיו מרים, כי יזכרו יגונם ובכיתם וה' מחה את דמעתם. והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה ויעשו בה נקמה כי זאת האשה הגורמת בכיתם"    (שם)

המים ה'מושלמים' מסמלים את גן עדן. כאשר הם נפגשים עם החטא, הם קובלים על המרחק שנוצר בנים לבין המים העליונים ורואים את האישה שזינתה תחת בעלה כפוגעת ביכולתם לחזור לעליונותם, ומכך מגיע עונשה.

ו. הגן והחטא

הפירוש של רבינו כאן ציורי ומקורי ביותר, אך ייתכן שיהיה לו קשה להתיישב על ליבות הלומדים. לכאורה זה פירוש שאינו קולע לגמרי לפשוטם של דברים, אל מנסה על דרך הדרש להסביר כיצד המים עובדים.

נדמה לי שכאשר מסתכלים לעומק יש כאן רמז גדול מאוד ליסוד פשוט בזוגיות שבין איש לאשתו. בשבע ברכות אנחנו מברכים את הזוג שיזכו לשמוח: "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" (כתובות ח.) – השמחה של גן עדן היא שמחה של שלמות. השלמות האמתית קיימת כאשר האיש והאישה לבדם בעולם ואין אף אחד זולתם. מציאות כזו אינה מאפשרת בכלל מחשבה על חבלה בקשר או פזילה למקומות אחרים.

הדבר נכון גם בקשר שבין האדם לבוראו – כאשר כל מה שהאדם מכיר הוא בוראו והוא רואה אותו בצורה כל כך גלויה וישירה, קשה מאוד לחטוא. אלא, שלאחר החטא האדם הוצא מגן עדן והושלך לעולם בו ה' מסתתר. בעולם זה לא רק היחס בין האדם לבוראו מתחיל להתערער, אלא גם היחס בין האדם לאשתו. כבר אין זיווג שמימי כמו אדם וחווה, כבר ייתכן שישנן אפשרויות אחרות שהאדם רואה כטובות יותר לעצמו. פה מגיע הנסיון והאפשרות לחטוא.

אפשרות זו מקבילה ל'מים התחתונים' שלהם דימה רבינו את מי הסוטה. המים הללו יכולים להישאר מים תחתונים אם הם אכן נופלים למקומות של החטא, אך הם יכולים גם להתעלות. ואכן, בניסוך המים אנחנו מקריבים את אותם מים תחתונים ובכך הופכים אותם להיות 'מים עליונים'.

גם המים שבכיור היו 'מים תחתונים', אך הפכו להיות 'מים קדושים'. אותם המים מזכירים לאיש ולאישה שגם הם במעשיהם יכולים להידמות ל'מים התחתונים' ולהישאר במקום שכמה וכוסף למציאות מושלמת – אך הם יכולים להיות גם מים עליונים. הם יכולים להיות כמים שלוקחים מציאות לא מושלמת ודווקא בה מצליחים ליצור אי של שלמות.

כאשר איש ואישה מצליחים לקיים קשר טוב בניהם, אזי המים מתקדשים והזוגיות מתברכת. אך כאשר חלילה הדברים אינם כך, המים נשארים מים תחתונים ולא מצליחים במשימתם לעשות לקדוש ברוך הוא דירה במקום בו הם נמצאים.

דברי חז"ל, ש"איש ואישה זכו שכינה בניהם, לא זכו – אש אוכלתן" (סוטה יז.), נוגעים לאותה נקודה בדיוק. היחסים בין איש לאישה בתורה יכולים להיות הדבר הכי קדוש, בו השכינה שורה. אך גם יכולים להיות מהאיסורים החמורים ביותר. ההבדל הדק בין לעשות לקדוש ברוך הוא דירה בתחתונים ובין להישאב לתחתוניות של העולם הזה – הוא כל ההבדל. 

[עורך: אורי יעקב בירן]