השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת מטות ה'תשע"ט, סוכמה על ידי הדר הורוביץ ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לקובץ וורד>>

***

פתיחה: ייחודה של פרשת נדרים

פרשת מטות פותחת בדיני הנדרים והשבועות:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". (במדבר ל', ב-ג)

אלא שפתיחה זו משונה ומפתיעה כפי שכתב הרשב"ם על אתר:

"נשאלתי באניוב בכרך לושדון[1] לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן – שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידר וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה?". (רשב"ם במדבר ל', ב)

פרשיות רבות נפתחות במילים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" – על כן, יוזמתו של משה לדבר עם ראשי המטות בתחילת פרשתנו היא חריגה ומעלת תמיהה.

 

ייחודו של חומש במדבר

בין סיפור לציווי

כדי להבין זאת, ננסה להבין את הקשר בין תוכן הפרשה לבין המקום שבו היא מופיעה בתורה.

ככלל, אפשר לזהות שני סוגים של פרשיות בתורה: סוג אחד מתייחס לחטיבות ה'נרטיביות', המתארות את סיפורי האבות ובני ישראל. להמחשה, מתחילת ספר בראשית ועד פרק י"א בספר שמות יש חטיבה ארוכה מסוג זה.

הסוג השני כולל את החטיבות ההלכתיות המפרטות את המצוות, האיסורים וכל פרטי ההלכות. להמחשה, מפרק י"ב בספר שמות ועד סוף ספר ויקרא אנו מוצאים בעיקר דינים והלכות.

בספר במדבר לעומת זאת, ההלכות והסיפורים שזורים אלו באלו ובאים כאחד, ונראה שיש קשר בין כל מצווה שהתחדשה לבין הרקע העלילתי המלווה אותה. דוגמא טובה לכך היא מצות חלה הנוהגת בארץ שהציווי עליה מופיע מיד לאחר חטא המרגלים, כנראה כדי לעודד את רוחם של בני ישראל בידיעה שהדור הבא יזכה להגיע לארץ.

 

היחס ליוזמה אישית בעבודת ה'

על גבי ההבחנה בקשר המיוחד שבין הסיפור לציווי בספר במדבר, יש לציין הבחנה נוספת שחשיבותה רבה במיוחד, משום שפרשת מטות נמצאת יחסית בסופו של ספר במדבר.

לאורך כל המסע, החל מיציאת מצרים, הכל נעשה תחת המסגרת הלאומית: בני ישראל יצאו ממצרים ביחד, נסעו יחד במדבר וקיבלו את התורה "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות י"ט, ב). העולם הרוחני של כלל העם היה זהה, וכל החוויות הרוחניות של בני ישראל היו משותפות.

צדו השני של מטבע הפעילות המשותפת הוא שיוזמות רוחניות אישיות לא נענו בתגובה חיובית. ניתן לזהות שתי דוגמאות למקרים כאלו: בפעם הראשונה משה רבנו שבר את הלוחות בעקבות חטא העגל – לא ברור כמה מעשה זה היה חיובי ולחז"ל יש יחס אמביוולנטי כלפיו. הפעם השנייה הייתה כשנדב ואביהוא הקריבו אש זרה ואכן סופם היה רע ומר.

מיוצאי הדופן בחזרה אל הכלל: גם בתחילת ספר במדבר מתואר שכל השבטים חנו יחד סביב המשכן, ונשיאי השבטים הביאו קרבנות זהים: הכל נעשה ביחד, ובצורה זהה.

עם זאת, לפתע מתחילות להופיע יוזמות אישיות לגיטימיות: פינחס קם והורג את זמרי, מתוך מעשה קנאות אישי והקב"ה משבח את המעשה:

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". (במדבר כ"ה, יא-יב)

המוטיב של יוזמה אישית בעבודת ה' שנענית בצורה חיובית ממשיך להופיע. בהמשך פרשת פינחס מופיע סיפורן של בנות צלפחד, שעומדות על זכויותיהן במצב החריג שאליו נקלעו, וגם שם הקב"ה משבח את בקשתן ונענה אליה:

"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". (במדבר כ"ז, ה-ז)

מקרה נוסף ראוי לציון נמצא לקראת סופה של פרשתנו, פרשת מטות, אז מבקשים בני גד ובני ראובן להיבדל מן העם ולשבת בעבר הירדן. אכן משה רבנו כועס עליהם בתחילה:

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל". (במדבר ל"ב, יד)

אך לאחר שהם מבטיחים לצאת חלוצים לפני העם בכיבוש הארץ, משה מתרצה ומסכים לבקשתם "עַל פִּי ה'" (יהושע כ"ב, ט), בתנאי שאכן יצאו חלוצים למלחמה:

"וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'". (שם, כא-כב)

 

הקשר לפרשת נדרים

לאור המהלך שהוצג עד כה להבנת ספר במדבר, נראה שהפיתרון לתמיהות שמעלה פרשת נדרים די ברור: התורה מציגה את פרשת הנדרים כיוזמה אישית של משה ולכן פותחת ב"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה" (במדבר ל', ב) כדי להורות שיש מקום לנקוט ביוזמה אישית במקרים מסוימים. כמובן, מדובר בציוויו של ה' – ובלשון המשך הפסוק "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" – אך התורה מאפשרת לאדם למצוא את דרכו המיוחדת לו בתנאים המתאימים.

אם כן, מצאנו במהלך ספר במדבר יוזמות אישיות מרובות, הנתפסות כלגיטימיות. במסגרתן משתלבת גם היוזמה הרוחנית האישית של האדם שנמצאת בתחילת פרשת מטות: יוזמת האדם לאסור על עצמו דבר המותר באמצעות נדר.

בהתאם לקו מחשבה זה הרואה את עולם הנדרים וההפלאה כדבר חיובי, ראוי להזכיר שכבר יעקב אבינו נדר בזמן בריחתו לחרן:

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". (בראשית, כח, כ-כב)

 

טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר?

"הנודר כאילו בנה במה"

עם זאת, שאלת היחס הראוי לנדרים אינה פשוטה כלל ועיקר, ומצינו מקורות רבים המבטאים את הבעייתיות שבנדר. בין השאר, הגמרא משווה בין איסור הקרבת קורבן מחוץ למקדש לבין מוסד הנדר:

"נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר בשחוטי חוץ". (נדרים עח.)

את הדמיון בין שני התחומים הללו, מסביר הר"ן בפירושו לאמירה אחרת של הגמרא לפיה "הנודר – כאילו בנה במה" (נדרים כב.):

"ונראה בעיני דלהכי מדמינן לה [שלכך מדמים אותה; א.ב. וכן בהמשך] לבונה במה: משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קא עביד [שעולה על דעתו של נודר שמצוה הוא עושה], דרחמנא אסריה במילי דאיסורא ואיהו נמי אסר אנפשיה וקאמר דטעי [שהקב"ה אסרו בדברי איסור והוא גם אסר על עצמו ואמר שטועה (הקב"ה כביכול)] – דאדרבה לבונה במה דמי [שאדרבה, לבונה במה (הוא) דומה].

דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קרבנות בפנים אזהריה דלא לוסיף עלה [שאומנם הקב"ה הזהירוֹ להקריב קרבנות בפנים, הזהירוֹ של יוסיף על כך] לבנות במה ולהקריב בחוץ, ה"נ נהי דרחמנא אסר עליה דברים האסורים כי מוסיף איהו אמאי דאסר רחמנא פשע [גם כאן, אומנם הקב"ה אסר עליו דברים האסורים, כשהוא מוסיף על מה שאסר הקב"ה, פושע], כענין שאמרו בירושלמי בפרק פותחים: 'לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים'.

ושייך ביה נמי האי לישנא [ושייך בו גם הלשון הזה ("כאילו בנה במה")] משום דנודר מתפיס בקרבן וכיון שאין קרבנו רצוי נמצא כבונה במה ומקריב בחוץ". (ר"ן, נדרים כב.)

כלומר, כשם התורה ציוותה להקריב קרבנות בבית המקדש בלבד, כך הזהירה התורה שלא לחרוג מכך ולשחוט או להקריב קרבנות מחוץ למקדש ובפרט לא בבמה. כך גם בנדרים: התורה אסרה דברים מסוימים. מי שנודר חורג מאיסורי התורה ומוסיף איסורים על עצמו, ובזה הוא דומה למי ש"בונה במה ומקריב בחוץ" שעבודתו אסורה.

מה אם כן הבעיה בנדר? נראה שהבעיה העיקרית בנדר היא שהאדם מבדיל עצמו מן העם וגורם לכך שיהיה לו 'שולחן ערוך' נפרד משלו, השונה מזה של העם. הבעייתיות הרבה באיסור 'שחוטי חוץ' נובעת מיצירת 'תחרות' למקדש – האדם מכריז שגם בבמה שלו ניתן להקריב קרבנות לה', ואין צורך דווקא במקדש. כך גם בנדרים, האדם יוצר לעצמו 'תורה חלופית', ומכך נובעת הבעייתיות הגדולה שבנדרים.

בנוסף להיבדלות מן העם, כל נדר טומן בחובו יוהרה רבה: האדם כביכול אומר שהוא מצליח לעמוד בכל מצוות ה', ולכן הוא יכול להוסיף לעצמו עוד איסורים. יש להיזהר מאוד מיוהרה זו.

 

נדרים 'טובים'

למרות כל זאת, יש מקרים בהם נדר עשוי להועיל מאוד. כשאדם מתקשה מאוד בקיום מצווה מסוימת, או כל דבר שחשוב לו מאוד, הוא יכול לנדור כדי לחזק ולדרבן את עצמו בעמידה בקושי – והרמב"ם משבח אדם כזה בדבריו בסוף הלכות נדרים:

"מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות.

ואע"פ שהן עבודה לשם לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר". (הלכות נדרים י"ג, כג-כד)

אמירה זו אינה נכונה רק לנדרים במקרים שקשה לאדם לעשות דבר מסוים או להימנע ממנו, אלא גם לנדר בשעת צרה וסכנה, כמו נדרו של יעקב אבינו, שבהחלט יכול לעזור לאדם.

 

התרת נדרים

על אף שהתירה התורה לנדור נדרים מהסיבות שהתבארו עד כה, התורה גם הגבילה מוסד זה, באמצעות האפשרויות השונות לבטל נדרים. כלומר התורה אומנם נותנת לגיטימציה לביטוי אישי ומאפשרת לאדם לאסור על עצמו דברים באופן אישי, אך כל זאת בד בבד עם נתינת סמכות לראשי המטות, היינו החכמים, להתיר את הנדר בעת הצורך.

זה נכון לא רק במסגרת השבטית, אלא גם במסגרת המשפחתית המצומצמת: הבעל יכול להפר את נדרי אשתו והאב שנתפס כראש המשפחה יכול להפר את נדרי ביתו, כדי שיהיה 'יישור קו' משפחתי. באופן זה התורה דואגת לכך שאנשים לא יוציאו את עצמם ממסגרתם השבטית והמשפחתית בצורה מוגזמת על ידי הביטוי האישי שלהם בנדרים.

 

סיום

כפי שכבר צוין, אדם שנודר נדר מבטא יוהרה נוספת – הוא בטוח ביכולתו להימנע מן איסור נוסף, ויוהרה זו עשויה להיות לו למכשול: בהקשר זה, חשוב להבין שיש הבדל גדול בין השאיפות של האדם לבין היכולת שלו לקיים אותן במציאות, וכפי שנאמר בילקוט שמעוני על נדרו של יעקב:

"וכן אתה מוצא ביעקב אבינו כמה צרות אירעו לו בשביל שאחר נדרו!

שנאמר 'וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-להים עמדי' – שלא אכשל בעבודת אלילים, אמר לו הקב"ה 'הנה אנכי עמך'. 'ושמרני' – מגלוי עריות, אמר לו הקב"ה 'ושמרתיך'. 'בדרך הזה אשר אנכי הולך' – זה שפיכות דמים שנאמר 'אל תלך בדרך אתם', אמר לו הקב"ה 'בכל אשר תלך'.

'ושבתי בשלום' – 'והשיבותיך' לא עשה! אלא כיון שאחר נדרו נתקלקל בשלשתן: בעבודת אלילים שנאמר 'הסירו את אלהי הנכר... ויטמן אותם יעקב'. בגלוי עריות שנאמר 'ותצא דינה בת לאה'. ומנין בשפיכות דמים, ממה שהקב"ה אמר לו 'קום עלה בית אל' וגו'.

אמר משה 'כי תדור נדר לה'... לא תאחר לשלמו' ואם נדר ילך אצל חכם ויתיר לו, ממה שקרינן בענין 'וידבר משה אל ראשי המטות'". (ילקוט שמעוני, פרשת מטות)

בסופו של דבר, גם אדם מחליט לנדור למרות כל הבעייתיות הכרוכה בכך, עליו לוודא מראש שהוא אכן מסוגל לעמוד בנדר, וכדברי קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה', ד).