השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת קורח ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לקובץ וורד >>

***

תלונות העם

פרשת השבוע מציגה בפנינו את החטא הבא של עם ישראל אחרי חטא המרגלים – חטא קורח ועדתו המלינים על משה ועל אהרן. בעקבות זאת, נעשים כמה ניסים המשמשים לשתי מטרות – חלקם במטרה להוכיח לעם כי הקב"ה בחר במשה ובאהרן, וחלקם כחלק מענישת החוטאים (בשריפה או בהיבלעות באדמה).

תגובת העם לאירועים הללו מפתיעה במיוחד – הם מתלוננים, שוב:

"וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה': וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד ה'". (במדבר י"ז, ו-ז)

גם אחרי העונש הנורא העם 'לא מתבלבל' ומאשים את משה ואהרן במות החוטאים – ונזכיר שוב כי אין זה החטא הראשון של עם ישראל. הדבר מפתיע משום שלרוב אחרי שהקב"ה העניש את ישראל, העם הכיר בחטאו ולעיתים (אם כי נדירות) אפילו הודה בכך, כמו המעפילים שהודו בטעות שהייתה בחטא המרגלים:

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה' אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה". (דברים א', מא)

אם כן, במקרים אחרים תמיד אחרי שה' נגלה והשכינה ירדה בני ישראל חזרו בהם מטעותם. אך בפרשתנו העם ממשיך להאשים את משה ואהרן בעונש על חטא העם – גם לאחר התגלות הקב"ה והעונש על החטא. מדוע?

מסתבר שהעם הניח שמשה ואהרן פועלים ממניעים אנוכיים: לדעת העם משה ואהרן הרגו את קורח ועדתו מתוך ניסיון לשמור על תפקידי ההנהגה בידיהם. העם לא הצליח אפילו לדמיין מציאות שבה אדם פועל מתוך דאגה לכלל ולא רק ממניעים אנוכיים. זה ההבדל בין החטא של קורח לבין שאר החטאים של ישראל: בעוד שהחטאים של ישראל היו מופנים כלפי ה', חטאו של קורח היה מופנה בעיקר כלפי משה ואהרן.

הקיבעון המחשבתי

אחרי שהסברנו שהחטא היה בעיקר כלפי משה ואהרן עולה השאלה הגדולה כיצד יכול העם להמשיך לפקפק במשה – הרי משה העמיד את עצמו במבחן האולטימטיבי ועמד בו בכבוד! הקב"ה חולל נס גלוי, האדמה פצתה את פיה, ובכל זאת העם לא סמך על משה – הכיצד?

השאלה מחריפה, משום שגם אחרי ניסיון זה הקב"ה 'נדרש' להוכיח מחדש את אמונו במשה ואהרן: נעשה ניסיון נוסף, הפעם עם המטות, כדי להראות שאהרן נבחר על ידי הקב"ה. הקב"ה חולל נס גלוי שוב כדי להוכיח שהוא מעדיף את ההנהגה הנוכחית על פני ההנהגה החלופית של קורח ועדתו. אך גם בסוף ניסיון זה העם שמר על אדישות מפתיעה:

"וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ". (במדבר י"ז, כד)

בסופו של יום העבודה בא כל אחד מהנשיאים, לוקח את מטהו – ו'חוזר הביתה': אף נשיא לא מסיק מסקנות מיוחדות, אלא שומר על השגרה כאילו כלום לא קרה. הרב עמיטל נהג להביא את דברי הרב'ה מקוצק שהדגיש את התגובה האפתית של הנשיאים נוכח נס זה: הרב עמיטל הסביר שלרוב האדם נוטה לשמור על דעתו, ולא נותן למציאות לשנות אותה.

לשם המחשה, כמה יהודים שינו את דעתם אחרי השואה? על כל 'אם הבנים שמחה'[1] אחד, ישנם אלפים שהמשיכו לדבוק באמונתם הקודמת: גם אחרי מלחמת ששת הימים, הציונים המשיכו בשלהם, וסאטמר המשיכו בשלהם. טבע האדם אינו אוהב לקבל שינויים, והוא נוטה לפרש את המציאות באופן שתתאים לתפישת עולמו.

חוסר האמון במנהיגות

לדעתי ניתן להצביע על מאפיין נוסף בהתנהגות של העם. אם נשים לב, אף אחד מבני ישראל לא ניגש אל משה אחרי חטא קורח והתנצל על ההאשמות נגדו. במחנה ישראל שררה תחושה לפיה משה מנסה לנצל את העם ופועל למען טובתו האישית; לשון אחר: משה לא באמת מנסה להביא את דבר ה' אל העם אלא מסלף את דבר ה' כדי להרוויח כסף וכבוד. ביטוי מזעזע לחשד שכזה מביאה הגמרא בפרק חלק:

"וישמע משה ויפל על פניו, מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר 'ויקנאו למשה במחנה'. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה'". (סנהדרין קי.)

הגמרא אומרת שהעם חשד במשה שנאף עם נשות ישראל. משה רבנו, מי שהוציא את העם ממצרים והוליך אותם במדבר, הוא זה שנאלץ לשאת יום יום האשמות לפיהן הוא מנסה לערער את המשפחות של בני ישראל. רש"י מבהיר שמדובר בקינוי של אשת איש סוטה – כלומר עם ישראל האמין באמת ובתמים שהמנהיג שלו מוליך אותו שולל.

עם מציאות דומה משה נאלץ להמשיך להתמודד גם אחרי קורח ועדתו: בקרוב, התורה תצא למעין 'תרדמה' ארוכה בת שלושים ושמונה שנה שבמהלכה משה נאלץ להנהיג את העם – עם כל החשדות. נזכור גם שכדי שקורח יוכל לבא בהאשמות חריפות שכאלו עליו לזכות בתמיכה מסוימת מהעם כולו: בלי האווירה הראויה דבריו של קורח לא היו נשמעים ולא היו זוכים לתהודה שכזו, ואכן בהמשך העם יוסיף לחטוא בחטא מי מריבה – מה שמראה ש'שום דבר לא השתנה'.[2]

לזמננו

גם בימינו, ימי הקורונה, ניתן בטעות ליפול לטעויות שכאלו: האדם יכול לחיות את חייו בלי לשים לב מה קורה סביבו, ובלי להבחין בטעויות שצריך לתקן. דיברנו רבות על התגובה הראויה למגפת הקורונה מצידנו, אך אם נדמה זאת לתקיעות שבראש השנה, אסור שאותה תקיעה "הפשוטה שאחריה", אחרי השברים, תהיה זהה ל"פשוטה שלפניה": עלינו לרתום את מגפת הקורונה לחשבון נפש שבעקבותיו נשפר את עולם עבודת ה' שלנו.

עם זאת, נראה שגם כעת אחרי הגל הראשון (לעת עתה) עוד לא הצלחנו להסיק את המסקנות המתבקשות: נראה שחזרנו לשגרה שלפני חג הפסח, ושכחנו את כל מה שעברנו. אדם שיפתח אתר חדשות בימינו יוכל להחליף את התאריך גם לסיוון ה'תשע"ט, משום שנדמה שדבר לא השתנה – ארגון המורים ממשיך להתנגח במשרד החינוך, ואנחנו ממשיכים לשמוע טענות שונות על אונס וניצול מיני בחברה.

תופעה זו אינה חדשה, וגם הגמרא מתארת מקרה שבו נהגו באופן דומה:

"דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו, אמאי לא אתי משיח, והא האידנא, יומא דכיפורי הוא, ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא". (יומא יט:)

הגמרא מדברת על מצב שבו העם עומד בערב יום כיפור ומצפה בכיליון עיניים לביאת המשיח. אך אליהו הנביא בא, מצנן את האווירה ומבהיר שהמשיח לא יבוא בקרוב. מה התגובה המידית לכך? "אבעול כמה בתולתא בנהרדעא" – העם ממשיך במעשי הפריצות שלו בלי 'להתרגש' מהמועד שבו הוא נמצא.

עם זאת, יש גם מודל אחר: אהרן, עם כל החשדות נגדו, לא היה מוכן לוותר על עם ישראל: בזמן המגפה אהרן לא ישב בצד בטענת 'אמרתי לכם' אלא רץ עם הקטורת כדי להציל את העם ממוות. כמו מנהיג אמיתי, אהרן לא היסס להציל את העם גם במחיר של סיכון חייו – למרות כפיות הטובה של העם.

המדרשים מתארים את היכולות המיוחדות של הקטורת, עד שכלה ביריחו הייתה יכולה להתבסם מריחה המשכר. כל מנהיג נדרש להיות כמו הקטורת: עליו לדעת להפיץ את ריחו לכל עבר ולהשפיע על העם סביבו. זה נכון גם לגבינו: עלינו להיות כמו משה ואהרן, ולהמשיך בשלנו למרות הקשיים וכפיות הטובה. יש להיזהר מליפול לחוסר המוכנות של העם לקבל את המציאות, ואחרי שנכיר במציאות בעיניים פקוחות, שומה עלינו להגיב אליה כיאות.