השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת בהעלותך ה'תשע"ט. סיכם הדר הורוביץ, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

עד אמצע פרשת בהעלותך, ספר במדבר מתאר מציאות הנראית כאידיאלית: במפקד, העם מתחלק לשבטיו, וכל שבט ושבט חונה במקום המיועד לו במחנה. במקביל, גם הכהנים והלויים מתפקדים, ומתחלקים לפי תפקידיהם. משה רבנו מסיים להקים את המשכן, והנשיאים נותנים לו את מתנותיהם.

 

הטובה שבמדבר

כעת, העם כבר מוכן להמשך ההליכה לכיוון ארץ ישראל, ומשה רבנו מציע ליתרו להצטרף למסע:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל". (במדבר פרק י', כט)

הטובה והחסד שהקב"ה גומל עם העם ניכרת לעין כל. אף על פי שהמטרה לשמה עם ישראל הולך במדבר הוא ההגעה לנחלה בארץ ישראל, נראה שהחיים במדבר מרוממים יותר במספר תחומים.

ראשית, בפרשת ראה מתוארת אכילת הבשר לאחר ההגעה לארץ:

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". (דברים י"ב, כ־כא)

במדבר, המרחק בין מחנות השבטים לבין המשכן היה מועט, ולכן יכלו העם לזבוח שלמים ולאכול את רובם. בארץ ישראל, לעומת זאת, העם מפוזר בנחלותיו לאורכה ולרוחבה של הארץ, והמרחק מן המקדש גדול מדי – "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם". לכן אוכלים וזובחים בכל הערים בארץ, הרחק מן המקדש.

 

הכניסה לארץ: מהנהגה ניסית לטבעית

נוסף על הריחוק בארץ מן "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ", לאחר ההגעה לארץ הקב"ה מתגלה בצורה מצומצמת יותר. ההנהגה במדבר הייתה ניסית, וכללה ירידת מן, בגדים שלא בלו והליכה קלה באופן פלאי. הנהגה זו מתוארת בהרחבה בפרשת עקב:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר [כתיב: מצותו; קרי:] מִצְוֹתָיו אִם לֹא: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". (דברים ח', ב־ה)

אמנם כל העת היעד, ההגעה אל הארץ הטובה, מוביל קדימה את בני ישראל במסעם; אך בכניסה לארץ יש סכנה גדולה:

כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". (דברים ח', ז, יא, יד, יז־יח)

סכנה זו נובעת מהעובדה שבארץ ישראל הקב"ה מנהיג את העם בהנהגה טבעית. כבר אין עוד ניסים כמו במדבר, ולכן עם ישראל עלול לחשוב שהשפע והטוב הרב נובע מהצלחתו ומכישרונו.

אם כן, תקופת המדבר באה לחנך את העם, ולגרום לו להבין שכל הטוב נובע מהקב"ה. מטרתה הוא ללמד את העם לקחים לקראת ההגעה לארץ.

 

המפקד – והמלחמה

נקודת המפנה בפרשתנו – אחרי כל התיאור האידיאלי שמתמשך מראשית החומש – נמצאת בדברי משה במסע הארון:

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". (במדבר י', לה)

נראה שמדובר כאן במצב של מלחמה, המתבטא במילים "וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ". בנוסף, אנו יודעים שכל המניינים של העם היו לקראת מלחמה, כפי שנאמר בציווי על המפקד: "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (במדבר א', ג).

במדבר, הארון היה יחד עם העם לאורך כל הדרך, אף במלחמות. לעומת זאת בארץ ישראל, הארון נשאר במקומו בעוד העם יוצא למלחמה לבדו.

לאור זאת, האתגר העומד בפני העם הוא להנכיח את הקב"ה במלחמה אף ללא מציאותו הממשית של הארון, ולקיים "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ח', יח).

אתגר זה עולה היטב באחת מאגדות החורבן:

"הוה בהו ההוא בר דרומא דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו, שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא, אמר: ריבוניה דעלמא כוליה, אי ניחא לך, לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא! אכשליה פומיה לבר דרומא, ואמר: הלא אתה א-להים זנחתנו ולא תצא א-להים בצבאותינו. דוד נמי אמר הכי! דוד אתמוהי קא מתמה". (גטין נז.)

בר דרומא, שהיה בעל יכולת צבאית גדולה מאוד, נכשל בגאוותו ולכן הפסיד בקרב. מקשה הגמרא: הרי מדובר בפסוק בתהילים, ואם כן גם דוד אמר כך! ומתרצת, שיש ביניהם הבדל יסודי – בעוד בר דרומא אמר זאת כקביעה, דוד אמר כן בתמיהה ותוך תפילה לישועה, כפי שניתן לראות מהפסוק הבא אחריו:

"הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱ-לֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם". (תהלים ס', יב־יג)

שאלת גיוס בני ישיבות נידונה רבות. יש הרואים את מטרת השירות הצבאי כיום כמילוי חובה אזרחית, או גמילות חסדים עם האחר. אלו ללא ספק ערכים חשובים שבאים לידי ביטוי בשירות הצבאי. אך נראה לי שקודם כל מדובר במימושו של חזון, של צבא המגן על העם בארצו תוך יראת ה' וקידוש שם שמיים. ומה שפעם פעל כהן משוח מלחמה, יכול כיום כל אחד לעשות בסביבתו בחיזוק לימוד התורה ועבודת ה', כאשר לנגד עינינו ניצב היעד הנשגב: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כ"ג, טו).