השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת בהעלותך ה'תשע"ט. סיכם נדב שולץ, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

פרשת בהעלותך מציגה מעבר חד "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". הפרשה נפתחת בסדר המופתי של המחנה, לקראת המסע לעבר הארץ המובטחת. התורה מתארת את מסע המחנות ולא ניתן לפספס את החגיגיות שבמסע. הכל נראה כמתקדם לעבר הטוב ביותר האפשרי, וכך גם פונה משה אל חותנו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. ...וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". (במדבר י', כט, לב)

המשפטים "ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" ו"הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ", מייצגים באופן מדויק את הלך הרוח במחנה.

אלא שלאחר מכן חלה הידרדרות בלתי צפויה: העם פוצח בתלונות ואש ה' בוערת בו. משה 'מגיש את התפטרותו' לקב"ה. בשיאו של המשבר, אפילו בתוך משפחתו של משה מתעוררים מתחים כפי שעולה מפרשת צרעת מרים. ניתן לדרוש עד אין קץ את הסיבה להידרדרות, אולם אנו נתמקד בשתי נקודות.

 

אלדד ומידד

טעם ראשון למפלה ניתן למצוא בבעיית מנהיגות: כמה מן הדמויות החידתיות בתורה הן נשיאי בני ישראל. אלו מככבים בכל תחילתו של חומש במדבר – הם מנהלים את מפקד בני ישראל; הם ממלאים תפקיד מרכזי יותר בטקס הקמת המשכן על ידי קרבנות חנוכת המשכן; ובפרשתנו הם אלו שמובילים את מסע המחנות לעבר הארץ המובטחת.

אולם החל מאמצע הפרשה איננו מוצאים עוד שום זכר לאותם הנשיאים: משה טוען בפני הקב"ה שאין לו אף אדם שיסייע בעדו. לכן, נאלץ משה לשוב – על פי לא מעט מדרשים – אל ההנהגה הישנה שליוותה אותו במצרים. בהמשך, אף המרגלים שישלחו לארץ יהיו אנשים שונים. מה אם כן עלה בגורלם של הנשיאים?

נראה שהנשיאים היו שכבת ההנהגה החדשה של העם. אלא שהתברר שהם אינם מתאימים בכל מצב: הנשיאים התאימו למצב שהכול מתנהל על מי מנוחות. כיוון שהחל המצב להסתבך, לא ידעו הנשיאים כיצד לפעול. בעת משבר שכזה, כאשר לא זכו הנשיאים להוראות מלמעלה, הם נאלמו ונעלמו. דבר זה נבע באופן ישיר מאופיים המקובע של הנשיאים שלא ידעו להתמודד עם סיטואציה הדורשת תגובה דינמית ומידית.

כתופעה הפוכה ניתן לציין את אלדד ומידד. בעת מינוי הזקנים שיסייעו למשה בהנהגה, נאמר: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה... וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם" (במדבר י"א, כד). הוצאת הזקנים החוצה בתגובה לחטא העם איננה מפתיעה, וכבר ראינו שמשה נהג באופן דומה לאחר חטא העגל: "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות ל"ג, ז).

למהלך הזה היו שותפים כל הזקנים – למעט אלדד ומידד:

"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". (במדבר י"א, כו)

אלד ומידד מבינים שאין זו העת להיבדל מן העם, אלא דווקא להיות חלק ממנו. מסתבר שאלדד ומידד 'קראו את התמונה נכון', שכן בסופה של הפרשייה נאמר כך:

"וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר פרק י"א, ל)

משה מקבל את דבריהם של אלדד ומידד, וחוזר יחד עם הזקנים למחנה.

מנהיגותם של אלדד ומידד מהווה את היפוכה של מנהיגות הנשיאים. בעוד האחרונים מתנהלים מתוך קיבעון מחשבתי, אלדד ומידד ידעו להתאים את עצמם למצבו של העם:

"אלדד ומידד... נתנבאו ולא פסקו". (סנהדרין יז.)

אלדד ומידד לא הפסיקו להינבא, משום שנבואתם נצרכה לדורות – נבואה היודעת לשמור על גמישות וכך להתאים את עצמה לנמעניה.

 

"כתינוק הבורח מבית הספר"

אלא שקיימת סיבה נוספת להידרדרות המתוארת בפרשתנו. כך נאמר בגמרא במסכת שבת:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאננים'. פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה''. ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'". (שבת קטז.)

הגמרא מתארת את המסע מהר ה' כדבר שלילי כשלעצמו. מדוע? התוספות הרחיבו בביאור דרשה זו:

"כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני". (תוספות שבת קטז.)

מה פשר הנימוק "לפי שלמדו הרבה תורה בסיני"? אפשר שפשוט נמאס על העם לימוד התורה: הלימוד קשה, והלימוד מחייב במעשים מסוימים בפועל.

אולם אפשר שיש כאן חשש מהותי יותר. ייתכן שהעם חשש שהתורה 'תגנוב' את אישיותו: האדם לומד תורה, אולם הוא חושש מכך שתבוא התורה ותעצב אותו מחדש. הוא חושש מפגיעה בתחושת האוטונומיה שלו על אישיותו. לכן העם ברח מהר סיני, וזו היא הפורענות המתוארת בדברי התוספות. הטרגדיה הגדולה בסיפור היא היעד שאליו מגיע העם מיד בסופה של אותה הבריחה: קברות התאווה. הבריחה מהתורה הסתיימה בנפילה מכאיבה אל התאוות.

כמובן, החשש איננו מוצדק. התורה איננה 'גונבת' את אישיותו של האדם. להיפך: התורה מוסיפה לאישיות האדם, בונה אותה ומשדרגת אותה. אל לו לאדם להיבהל מהפעולה שפועלת התורה בנשמתו.

אולם בנוסף לכך, יש כאן קריאה לכל אדם שלא 'לברוח' מעולם בית המדרש, אלא לצאת באופן מתון יותר. לכל מקום שאליו יצא האדם, תבוא רוח התורה – רוחו של בית המדרש – לידי ביטוי באורחותיו ובמעשיו.

 

סיום

הרב עמיטל היה אוהב לצטט את הגמרא הבאה:

"מניין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים". (שבת קיד.)

אכן, הדרשה המקורית עוסקת ב"שינוי בגדים" במסגרת תרומת הדשן במקדש. אולם מבחינה רעיונית יש להרחיב תפישה זו לכל מגע של האדם עם הקודש. יתרה מכך, הרב סולוביצ'יק עמד על כך שכשם שיש 'קיום' בכניסה אל הקודש, כך ישנו 'קיום' גם ביציאה ממנו: קיימת חשיבות עליונה לכך שהאדם יצא מן הקודש בצורה מתונה. גם כאשר אדם מחליף את בגדי בית המדרש במדי הצבא, צריכה רוחו של בית המדרש ללוות אותו. כאשר האדם יוצא מבית המדרש, הוא ממשיך לשאוב כוחות מבית המדרש שבו גדל והתפתח. וכמובן, הוא מוזמן תמיד לשוב ולחבוש את ספסלי בית המדרש עד שייקרא שוב להחליף את בגדיו.