להעלות נר תמיד

לעילוי נשמת חברי דוד כהן הי"ד,

שהקפיד במצוות הכהונה הנוהגות

כיום, וקיווה לעמוד ולשרת

לפני ה' במשכנו.

אריה כהן 

בהיכל בית מקדשנו, לשמאל הנכנס, נוכח השולחן, הייתה עומדת המנורה – מנורת שבעת הקנים, עשויה "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה".

ראשיתה מרומזת במדרש: כאשר היונה מגיעה אל נוח לתיבה, "והנה עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח', יא'), היא מביאה את בשורת האור – קרקע העולם מתחילה להיראות. ואומר הקב"ה: "מה היונה הביאה מואר לעולם, אף אתם שנמשלתם ליונה, הביאו שמן זית והדליקו לפני" (ילקוט שמעוני תצווה כז ') – וזוהי מצוות הדלקת המנורה.

נרות המנורה היו עדות לכל באי העולם שהשכינה שורה בישראל (מנחות פו :) – עדות על ידי נר מערבי, שהיה נותן בו שמן כמידת חבריו, ובו היה מתחיל בהדלקת המנורה, ובו היה מסיים את הטבתה, ולא כבה הנר.

כל אלה בהיות ההיכל על יסודותיו ומקדש הקודש על מכונותיו. כיום לצערנו, אין לנו מקדש או מנורה, אך יש זכר לדבר. וכך כותב ה"עיר מקלט" (מצווה צט.):

"'להעלות נר תמיד' – מכאן רמז שתמיד לא יחסר הדלקת הנר. ואף שבעוונותינו הרבים חרב בית המקדש, מכל מקום, מצווה היא להדליק נר בבית הכנסת, שנקרא 'מקדש מעט', ויהיה דולק ערב ובוקר בשעת התפילה, כי התפילה היא במקום עבודת הקורבנות".

ועוד, כשם שלימוד ענייני מקדש וקורבנות "מועיל לנו כיום המעשה, ועל זה האופן לא בטלה עבודת הקורבנות" (אברבנאל, סוף פרשת תרומה) – כך לימוד ענייני המנורה יועיל לנו כהדלקתה.

בנוסף לזה, בעקבות ליבון ענייני המנורה, הייתי רוצה לברר, האם יכולים אנו להדליק כיום את המנורה על שרידי מקדשנו.

מצוות עשיית המנורה

מספר פעמים בתורה חוזרת פרשת הדלקת הנרות (פרשת תצווה, אמור, בהעלותך). אך השאלה היא, האם ישנה מצווה עצמאית לעשות מנורה.

הרמב"ם רואה במנורה פרט מפרטי בניין בית הבחירה, ועשייתה נכללת בחיוב הכללי לבנות את הבית:

"הנה התבאר שבניין בית הבחירה מצווה בפני עצמה, וכבר ביארנו שזה הכלל כולל מינים רבים, שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם. כולם מחלקי המקדש, והכל יקרא מקדש" (ספר המצוות, מצווה כ').

הרי שלדעת הרמב"ם, אם נקום עכשיו לבנות את בית המקדש, נצטרך כפרט מהפרטים לעשות מנורה, אך לא יהיה חיוב לעשותה בפני עצמה.

הראב"ד משיג על הרמב"ם (במניין המצוות בהקדמה לי"ד החזקה) – "אמר אברהם: למה הניח לבנות מזבח אבנים שלימות, ולא מנה אותה כמצווה בפני עצמה".

לפי זה, דבר שהוא בעל חשיבות עצמאית, ראוי לצוות עליו בנפרד, אך כנראה, הוא אינו רואה את המנורה כבעלת חשיבות עצמאית.

הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות לג ') טוען, שראוי היה למנות אף את מצוות עשיית המנורה כמצווה בפני עצמה, ויש חיוב עשיית מנורה שאינו קשור במצוות בניין בית המקדש (וכן חיוב עשיית שולחן ומזבחות), ואין עשיית המנורה מעוכבת אם אין בית. משמע מכאן, שניתן להדליק במנורה, אם נתמלאו שאר התנאים – אף על פי שאין הבית עומד.

אולם למסקנה, אין הרמב"ן מונה אותה כמצווה נפרדת, כיוון שהיא הכשר מצווה למצוות ההדלקה (וכן השולחן והמזבחות הכשר מצווה להקרבת לחם הפנים והקורבנות).

לכן:

לרמב"ם, עשיית המנורה היא רק פרט ממצווה כללית של בניין בית הבחירה.

לראב"ד, רק מצוות עשיית המזבח מקבלת מעמד עצמאי של מצווה נפרדת.

לרמב"ן, מצוות עשיית המנורה עומדת בפני עצמה (אם כי היא הכשר למצוות ההדלקה).

האם צריך הדלקה דווקא במנורה?

כפי שראינו לעיל, דעת הרמבן היא שהמצווה אינה עשיית המנורה, אלא הדלקת הנרות. ואולי ניתן יהיה להדליק נרות בלבד ללא צורך במנורה. בדומה לכך טוען ספר החינוך (מצווה צ"ח): "משורשי המצווה, שציוונו ה' יתברך להיות נר דלוק בבית המקדש" – נר דולק, ולאו דווקא מנורה.

על כך אומר הרמב"ן (פרשת בהעלותך), שאמנם בפרשת תצווה, מנורה אינה מוזכרת,אלא מוזכר השמן בלבד, וניתן להבין "שידליקו במנורה בהימצאה (כשתהיה מנורה – ידליקו בה), אבל אם אולי תישבר ידליקו בלתי מנורה, ואין המנורה מעכבת ההדלקה, כי המצווה להעלות נר תמיד לעולם".

אבל דוחה זאת הרמב"ן, וטוען שפרשת בהעלותך חידשה חיוב הדלקה במנורה דווקא, שנאמר: "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות" (ויקרא כ"ד, ד), שלא יערוך אלא במנורה.

וכך טוענת הגמרא (מנחות כח.), שמנורה שאינה באה זהב, אינה צריכה לבוא בכל פרטיה ודקדוקיה (ועיין להלן), ומעלה הגמרא "הוא אמינא ": "אינה באה זהב – אינה באה קנים"?! ודוחה: "ההוא – פמוט מקרי". מנורה ללא קנים נקראת פמוט ולא מנורה. מדחייה זו ניתן עדיין להבין שמנורה בעלת שלושה או ארבעה קנים נקראת מנורה, ואינה צריכה את כל השבעה. אך על כך פסק הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ג', ז'): "שבעת קני המנורה מעכבים זה את זה", ומנורה של פחות או יותר קנים פסולה. לכן תנאי יסודי להדלקת הנרות הוא קיומה של מנורה בעלת שבעה קנים.

מקום המנורה

התורה מציינת לנו את מקומה של המנורה: "באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו" (שמות כ"ז, כא ). וביתר פירוט בפרשת תרומה (שמות כ"ו, לה):

"ושמת את השולחן מחוץ לפרוכת, ואת המנורה נוכח השולחן על צלע המשכן תימנה".

הרי נקבע מקום המנורה בתוך הקודש בהיכל. כן פוסק הרמב"ם:

"המנורה בדרום משמאל הנכנס, ושלחן מימין שעליו לחם הפנים, ושניהם בצד קודש הקודשים מבחוץ" (הלכות בית הבחירה א', ה').

"מקומה בדרום" כנראה בכל החלק הדרומי של ההיכל בלא צמצום. וייתכן שאם המנורה אינה במקומה, הרי היא מאבדת את משמעותה, ואין יוצאים ידי חובת המצווה, כיוון שנקבע לה מקום. ואולי לא רק מקום המנורה יעכב את ההדלקה היום, אלא אף חסרונו של השולחן יעכב, כיוון שמקומה של המנורה נקבע ביחס לשולחן:

"ואת המנורה נוכח השולחן על צלע המשכן תימנה" (שמות כ"ו, לה)

ובתלמוד ירושלמי נאמר (שקלים ד', ג'): "רבי אלעזר ורבי חנינה תריהון אמרין : כל הן דכתיב 'נכח' – מעכב, 'צלע' – אינו מעכב". כלי המשכן שנאמר לגבי מקומם לשון 'נוכח' – מקומם מעכב. על המנורה נאמר 'נוכח השולחן', ואם כן מקומה מעכב שתהיה מול השולחן. ייתכן להסביר שאין מקומן מעכב, אלא באה התורה לקבוע להם מקום בלבד. אך הרמב"ן במניין המצוות ששכח הרמב"ם (מצווה לא תעשה ג') מוסיף: "שנמנענו שלא לשנות סדר הכלים", הרי שסדר הכלים מעכב לדעת הרמב"ן : שולחן במקומו ומנורה כנגדו.

ניתן אולי ליישב על פי דברי ה"חתם סופר" (דרוש לחנוכה). הוא מוכיח מנוסח תפילת "על הניסים" – "והדליקו נרות בחצרות קודשך" – שניתן להדליק את המנורה, אף כשהבית אינו עומד על תילו. הוא שואל מדוע נקטו לשון "חצר" ולא דביר או היכל, ומסקנתו היא שהדלקת המנורה בימי החשמונאים הייתה בחצר העזרה, כיוון שההיכל היה מלא גילולים. ומכאן, למרות שהמנורה טעונה הדלקה במקומה, דין זה מעכב רק כאשר עבודת המקדש מתנהלת כראוי, אולם כאשר מתקיימת הדלקת נרות עצמאית – אין מקומה של המנורה מעכב.

החומר שממנו עושים את המנורה

"ועשית מנורה זהב טהור, מקשה תעשה את המנורה, ירכה קנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו... ככר זהב טהור יעשה אותה"   (שמות כ"ה, לא-לח). המנורה עשויה זהב מחתיכה אחת; על ידי הכאות קורנס יוצרים את קישוטיה, ולאחר העבודה עומדת המנורה על משקל כיכר (כ- 54 ק"ג ).

האם כשרים חומרים שאינם זהב?

אומרת הגמרא (מנחות כח :):

"תניא: אין לו זהב – מביא אף של כסף, של נחושת, של ברזל, של בדיל ושל עופרת. רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ".

ומסבירה הגמרא את מחלוקתם: האם כשם שזהב הוא מתכת, כך אין עושים את המנורה אלא ממתכת, או – לדעת רבי יוסי – כשם שזהב הוא דבר חשוב גם עץ הוא דבר בעל חשיבות (להוציא חרס), וניתן לעשות ממנו את המנורה. ייתכן, שלדעת רבי יוסי, ניתן לעשות את המנורה מחומרים פלסטיים שהם חשובים.

"מעשה רב" יש לנו מבני חשמונאי, שכשגברה ידם על היוונים ולא מצאו כדי מנורת זהב, עשו מנורה של עץ (לדעת רבי יוסי), ויש סוברים שעשו מנורה משיפודים של ברזל וציפו אותם בבעץ (בדיל). הרמב"ם פוסק שאין עושים את המנורה אלא מן המתכת בלבד ופוסל עץ, אבן או זכוכית (הלכות בית הבחירה, א' י"ח).

האם פרטיה ומשקלה מעכבים בשאר מתכות?

אומרת הגמרא (מנחות כח.):

"באה זהב – באה כיכר, אינה באה זהב – אינה באה כיכר... אינה באה גביעים וכפתורים ופרחים".

הרי שפרטים אלו אינם מעכבים בשאר מתכות. רש"י (שם) מסביר:

"אינה באה גביעים – אינה צריכה לבוא גביעים כפתורים ופרחים. אבל אם רצה – אף שאר מתכות עושה אותה עם גביעים כפתורים ופרחים".

אולם מלשון הרמב"ם משמע, שאין עושים למנורה שאינה מזהב גביעים וכפתורים, אף אם אפשר. שכן הוא פוסק (הלכות בית הבחירה ג', ד'): "אבל שאר מיני מתכות אין עושים בה גביעים כפתורים ופרחים" – אין עושים כלל, ולא כפי שאומר לגבי משקלה: "ושל שאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה" (שם) – אין מקפידים, אבל אם הקפידו עשו כראוי.

דין עשיית מקשה מעכב לפי הרמב"ן, האומר:

"'וזה מעשה המנורה' – לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה, כי הוא מעכב בה... והחזיר מקשה לומר שאין מעכב בה אלא מקשה ולא זהב".

דבר זה משמע גם מהספרי (פרשת בהעלותך, פיסקא ג'):

"לפי שמצינו בכלי בית עולמים שאין להם מין קשה עושים מין גרוטי, שומע אני אף במנורה כן, תלמוד לומר: 'מקשה היא' – שינה עליה הכתוב לעכב. מכאן אמרו: אין להם של זהב עושים של כסף ושל ברזל... אבל אין להם מין קשה אל יעשה מין גרוטי ".

אך ספרי זה סובר שלא כגמרא במנחות (כח.) הלומדת:

"באה זהב – באה מקשה; אינה באה זהב – אינה באה מקשה".

בספרי משמע שדין מקשה מעכב אף בשאר מתכות, ואילו בגמרא משמע שאינו מעכב. וייתכן לתרץ סתירה זו, שמשמעות גרוטאות בספרי אין פירושה חתיכה אחת, אלא שלא ישתמשו בזהב משומש (כך הסביר רבינו הלל בפירושו לספרי שם).

וכך פוסק הרמב"ם:

"ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות" (הלכות בית בחירה ג', ה')

והסביר הכסף-משנה שם, שגרוטאות הן זהב שבור אבל מקשה ומעשה קורנס אינו מעכב בשאר מתכות. אך אם נסביר כך את הספרי קשה על דברי הרמב"ן, שלדבריו משמע שעשייתה מחתיכה אחת מעכבת.

נראה לי, שעשייתה של המנורה מקשה וגם לא מזהב שבור ומשומש, אלו פרטים טכניים שניתן בימינו להתגבר עליהם בנקל.

הדלקה בטומאה

האם במצבנו כעת, שהמנורה והכהנים טמאים, יוכלו להדליק את המנורה?

עריכת נרות המנורה צריכה להיות "על המנורה הטהורה" (ויקרא כ"ד, ד). משמעות הדברים בפשטות היא, שהמנורה צריכה להיות טהורה בזמן ההדלקה בה. וכן בימי החשמונאים, חיפשו פך שמן טהור להדליק את הנרות בטהרה.

אולם בגמרא לא הסבירו כך את עניין טהרת המנורה. אומרת הגמרא (מנחות כט.):

"אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'על המנורה הטהורה' – שירדו מעשיה ממקום טהרה".

אין הכוונה 'טהורה' להוציא מטמאה, אלא להגיד שנתקשה משה בעשייתה, ונתגלתה לו מן השמיים בקדושה.

בתלמוד ירושלמי אמרו (יומא ד', ד'), שעשייתה מזהב טהור, "שמכניסין אותו לאור ואינו חסר כלום" – 'טהור' במשמעות מזוקק ונקי מסיגים.

בילקוט שמעוני (ויקרא כ"ד) אמרו –

"'על המנורה הטהורה' – על טהרה של מנורה, שלא יסמכנה בקיסמים ובצרורות".

משמעות 'טהורה' כאן, שההדלקה נעשית כאשר הנרות עומדים ישירות על כנם, ללא חוצץ ומבדיל.

לכן הרמב"ם פוסק (הלכות תמידין ומוספין ג', י'):

"והדלקת נרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקורבנות שקבוע להן זמן, שנאמר 'להעלות נר תמיד'".

ובעניין קורבנות הנעשים בטומאה, פוסק הרמב"ם (ביאת המקדש ד', י"ב):

"כיצד דוחה את הטומאה? הגיע זמנו של הקורבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת, או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים טמאי מתים, או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת – הרי זה יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד וייכנסו כולם בעזרה".

והוא הדין לגבי טומאת המנורה, שאף היא כקורבן.

כפי שאנו רואים, יכולה ההדלקה להיעשות בטומאה, ואם כן קשה מדוע היו החשמונאים צריכים למצוא פך שמן טהור, והרי היו יכולים להדליק בטומאה?

אחד התירוצים (המופיע ב'חכמת שלמה', אורח חיים תר"ע) טוען, שהדלקתה של המנורה בפעם הראשונה היא הדלקת החינוך. בזמן משה, משיחת הכלים חנכה אותם לכלי שרת. אך מימי משה ואילך עבודתן מחנכתן להיות כלי שרת (רמב"ם, הלכות כלי המקדש א', י"ב). וכיוון שהדלקת החשמונאים הייתה הדלקת חינוך, היא הייתה צריכה להיעשות כהלכתה בטהרה.

תירוץ נוסף טוען, שהחשמונאים חיפשו שמן טהור להידור מצווה בלבד.

אם כן, להסבר הראשון, אם תימצא המנורה ששימשה בימי בית שני, ייתכן ויוכלו להדליק בה אף בטומאה, כיוון שאינה צריכה חינוך. להסבר השני, אף מנורה חדשה נוכל לחנוך בטומאה.

הדלקה של המנורה על ידי זר

הדלקת נרות היא עבודה המסורה לכהנים, ולגבי עבודות הכהנים נאמר, שצריכות להיות בבגדי כהונה. וכפי שאומרת הגמרא (סנהדרין פג:):

"בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והוו להו כזרים".

הרי שלצורך עבודה צריך בגדים, וכיצד נדליק את המנורה ללא בגדים? פוסק הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ט', ז'):

"וכן הדלקת נרות כשרה בזרים, לפיכך אם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן".

מדברי הרמב"ם האלו משמע שישראל מדליק לכתחילה נרות, אם רק ימצא את הדרך להיכנס לקודש (הרמב"ם אומר שיכול להוציאן לחוץ כדי שזר ידליק אותן). וזר מדליק נרות, כשם שיכול לשחוט קורבנות (כסף משנה שם). ומשיג הראב"ד על הרמב"ם שאינו כשר לכתחילה אלא בדיעבד, אך גם מדבריו משמע שכשר, ואינן כשאר עבודות השייכות בכהונה, שאם עשאן זר נפסלו.

הריטב"א שואל (יומא כד':), כיצד ניתן להגיד שאין חיוב הדלקה בכהנים, והלא פרשיות התורה מדברות אל הכהנים : "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות" (במדבר ח', ב)?!

הוא אומר, שלא אמרה תורה בלשון 'תעלה', אלא 'בהעלותך', שאינו לשון חיוב. ולכן מותרת הדלקה בזרים. ואמנם לדעת הרמב"ם, הדלקה מותרת בזר, אך עיקר העבודה לשיטתו היא דישון המנורה והטבתה, שהן פעולות המסדרות את הנרות עד הדלקתם. וטוען הרמב"ם:

"והמטיב את הנרות... אף על פי שנפסלו, והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה, אינו חייב מיתה" (שם ט', ה')

כלומר: הדלקה אינה מועילה, אלא אם כן נעשתה ההטבה על ידי כהן. ואמנם בעבודת המנורה אין זר חייב עליהם, כפי שאומרת הגמרא (יומא כד:):

"זר שסידר את המנורה ליחייב ? איכא נתינת פתילה. נתן פתילה ליחייב ? איכא נתינת שמן. נתן שמן ליחייב ? איכא הדלקה. הדליק ליחייב ? הדלקה לאו עבודה היא".

אין חייב אלא על עבודה תמה, עבודה המתממת ומשלימה את העבודה, אך לא על עבודה שיש אחריה עבודה נוספת. לכן על כל שלב מהטבת המנורה אין חייבין, אולם אסור לעשותה, ועשייתה על ידו פוסלת את העבודה.

ואולם ניתן להבין שכהן מחוסר בגדים יעבוד, על פי שיטת התוספות (יומא נט : ד"ה הרי). וכך אומרים התוספות:

"שדישון מזבח הפנימי לא מצאנו שיהיה צריך בגדי כהונה".

ומבין ה"משנה למלך" מדבריהם (הלכות תמידין ומוספין ג', י"ב) שאף דישון המנורה אינו צריך בגדים.

וכיוון שפעולה זו מותרת על ידי כהן מחוסר בגדים, ולאחריה באה ההדלקה, וההדלקה מותרת אף על ידי זר לדברי הרמב"ם, הרי שיש אפשרות להדליק את המנורה אף כיום. אך "אבן האזל " שם תמה מדוע יהיה פטור מבגדים בשעת ההטבה, והלא לכולי עלמא דישון המנורה הוא עבודה, וה"מנחת חינוך" (מצווה צ"ח) נשאר ב"צריך עיון" על ה"משנה למלך" הזה.

לפיכך הטבת המנורה על ידי כהן מחוסר בגדים, הנחשב כזר, היא בעייתית, כיוון שהיא עבודה וצריכה בגדים, אלא אם כן נסמוך על ה"משנה למלך".

השמן

"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (ויקרא כ"ד, ב) – ואין כשר למנורה אלא שמן זית. ומנמק ילקוט שמעוני (פרשת תצווה): "'שמן זית' – ולא שמן אגוזים, ולא שמן צנונות, אלא שמן זית, שהוא אורה לעולם". וגם בשמן זית "אין כשר למנורה אלא ראשון, רביעי, ושביעי בלבד, שנאמר 'כתית למאור'" (הלכות איסורי מזבח ז', י'; ושם בהלכה ח' מסביר הרמב"ם מהם גדרי ראשון, רביעי ושביעי).

וכן אסורים "שמן זית כבוש, שלוק ושרוי, של שמרים ושל ריח רע, ואם הביא – פסול" (מנחות פו.). הגמרא שם דנה, האם דינו של מקדיש שמן זית גרוע למנורה, כדין מקדיש בעל מום, וצריך ללקות על כך (כפי שלוקה המקדיש בעל מום), או לא, ונשארת הגמרא בתיקו.

אך אולי דין זה רק לכתחילה, ובדיעבד כשרים אף שמנים אחרים. הדבר תלוי בגירסת הגמרא במסכת שבת (כא :):

"תני רמי בר חמא : פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר 'להעלות נר תמיד'".

על פי הגמרא יוצא, ששמנים המותרים בשבת, יהיו מותרים אף במקדש, אלא שבשבת יש הגבלה, שהשמנים יהיו נמשכים אחרי הפתילה, ושלא יהיה ריחם רע, אך אין חיוב להדליק דווקא בשמן זית. וכך טוען הראי"ה קוק (אגרות הראי"ה, אגרת תשצ"ז), שמגרסת הגמרא מוכח, שהיא מתייחסת אל השמן במישור ה"דיעבד " כאל המנורה, וניתן לומר: "באה שמן זית – באה זך כתית, אינה באה שמן זית – אינה באה זך כתית". כשם שנאמר במנורה: "באה זהב – באה מקשה, אינה באה זהב – אינה באה מקשה" (מנחות כח.).

הסוברים ששמן זית מעכב, אינם גורסים "פתילות ושמנים" (בגמרא בשבת כא.), אלא רק "פתילות" (גרסת רבינו חננאל), או שסוברים, שנקט "שמנים" אגב שגרת לשון, כשם שאומרת הגמרא אחר כך: "פתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת אין מדליקים בהם בחנוכה", אך ודאי יש צורך בשמן זית (רש"ש ). 

*   *   * 

לסיכום: על פי העולה מדברי הרמב"ן, ניתן לגשת היום לעשיית המנורה, אף על פי שאין בית. זה יהיה כהכשר מצווה להדלקת הנרות וחלק ממצווה זו. וכן ניתן להכין שמן זית זך לצורך המנורה, אף על פי שיהיה טמא, כיוון שהטומאה דחויה בציבור. אך ייתכן שעדיין נצטרך להמתין עד שייעשו בגדי כהונה כהלכתם לצורך הטבתם של הנרות. וכך נוכל להמשיך את העבודה שעבדו אבותינו לאחר שיבת ציון ולאחר מרד החשמונאים.