דילוג לתוכן העיקרי

במדבר | הטרגדיה של ספר במדבר והלקח

הרב משה ליכטנשטיין
לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה
14.05.2021
קובץ טקסט

השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת במדבר ה'תשפ"א. סיכם יונתן אוסטר, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה: מקומו של ספר במדבר

קשה להתעלם מן הדמיון בין הפתיחה לספר במדבר ובין הפתיחה לספר ויקרא:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר". (במדבר א', א)

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". (ויקרא א', א)

למרות הדמיון הבולט, גם ההבדל בין הפסוקים ניכר לעין. בפתיחת ספר במדבר מוזכר המיקום והזמן, ואילו בספר ויקרא אין אזכור של הזמן והמקום. מה פשר ההבדל?

נדמה לי שהפער נובע מכך שספר ויקרא עוסק בעיקר בענייני הקדושה – כמו עבודת המשכן והטהרה – כלומר בתחומים הלכתיים צרופים שמעצם הגדרתם עומדים מעל המקום ומעל הזמן. לעומתו, ספר במדבר ממשיך את הרצף ההיסטורי של סיפור יציאת מצרים והמסע במדבר, ולכן יחד עם החזרה לסיפור שבים גם תיאורי המקום והזמן.

לפני שנים רבות שמעתי 'פשט' מהרב יואל בן נון. הוא הסביר שספר ויקרא וספר במדבר מהווים שני המשכים מקבילים לספר שמות, ושהפער ביניהם מוצג בצורה יפה בפסוקים החותמים את ספר שמות:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". (שמות מ', לד-לח)

אם כן, בפרשייה האחרונה של ספר שמות מתוארים שני סוגי עננים – ענן המשכן המייצג את השכינה, וענן המסעות המסמל את הרצף וההתקדמות של עם ישראל במדבר. ספר ויקרא ממשיך את הענן הראשון, ענן המשכן, ואילו ספר במדבר ממשיך את הענן השני, ענן המסעות.

נשוב לפתיחת ספר במדבר, המשקפת את החזרה לעיסוק בתהליך הכניסה לארץ. הרצף הזה, מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ ישראל ובניית המקדש, מתואר בשירת הים:

"נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". (שמות ט"ו, יב-יז)

התיאור בשירת הים מוסיף לנו מרכיב נוסף בסיפור: המסע במדבר ממשיך את התהליך שהחל ביציאת מצרים, אך התהליך ימשיך עד שיגיעו בני ישראל אל המנוחה והנחלה.

 

האידיאל ושברו

בהתאם לאופיו של היעד, תחילת ספר במדבר משקפת מציאות אוטופית: העם נפקד, הנשיאים נבחרים ומקריבים את קרבנם. תהליך ההכנה לכניסה לארץ מתקדם בפרשת בהעלתך שבו מצווים לעשות חצוצרות, "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י', ב). החצוצרות מיועדות למסע המחנה, ועצם עשייתן מבשרת שבני ישראל מתקדמים במסעם לעבר ארץ ישראל, ואכן לאחר זמן קצר, מתואר המשך התקדמות במסע, כמתוכנן:

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן. וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה". (במדבר י', יא-יג)

המצב כל כך טוב שכשמשה אומר ליתרו שכדאי לו להישאר עימם, הוא לא נזקק לנימוקים מסובכים, אלא פשוט אומר: "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל" (במדבר י', כט).

ואכן, מיד אחר כך מגיע השיא, כאשר העם באמת קם ומתחיל במסע: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י', לה). המצב כל כך אידיאלי. הכל מתקדם כמו שצריך.

אך כגודל הציפייה, גודל השבר וההתרסקות במהמורה הראשונה, בחטא המתאוננים: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (במדבר י"א, א). משם הכל מחמיר, והעם עובר מחטא אחד למשנהו: ההידרדרות ממשיכה בקברות התאווה, חטא המרגלים, חטא המעפילים, המקושש, קרח ועדתו, מי מריבה, ועוד.

לאחר מצב שנדמה כאידיאלי, הכל קורס ועם ישראל מתחיל להתמודד עם משבר אחר משבר. עד שמתקנים את המצב באמת, עובר זמן רב – אפילו לאחר ארבעים שנות מסע במדבר, גם כיבוש הארץ נמשך זמן רב מהמצופה, וגם אחרי כל זה, העם (בהובלת יהושע!) לא הצליח לרשת את כל הארץ, ונותרו ערים שלא נכבשו. גם בימי השופטים שאחרי יהושע המצב לא היה טוב בלשון המעטה, ולוקח זמן עד שמגיעים למצב האידיאלי, ולהקמת בית המקדש.

איך זה קרה? מה גרם להתנפצות החזון הגדול?

 

בעיית המנהיגות

בפרשתנו, פרשת במדבר, מוצגים הנשיאים כמנהיגים זוטרים שיסייעו למשה בהנהגה. הנשיאים מקבלים מקום רב בפרשה הזו, ובטח בקרבנות שהם מביאים בפרשת נשא שנקרא בשבוע הבא.

אבל למרות שנותנים לנשיאים מקום מכובד והם 'יושבים במזרח', כשהעם היה זקוק לנשיאים, הם לא היו שם בשבילם: בכל החטאים והנפילות במדבר, הנשיאים אינם מוזכרים כלל. אפילו בחטא המרגלים, כאשר כל שבט שלח נציג שיתור את הארץ, לא הנשיאים הם אלו שנשלחו, אלא "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י"ג, ג).

למעשה הנשיאים הוחלפו דה-פקטו הרבה לפני כן, זמן מועט מאוד לאחר פרשתנו: לאחר שני כשלונות בלבד – חטא המתאוננים וחטא קברות התאווה – ממונים שבעים זקנים שיסייעו למשה בהנהגה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". (במדבר י"א, טז-יז)

אלא שבדיוק כמו הנשיאים, גם שבעים הזקנים אינם מוזכרים בהמשך הצרות העוברות על העם במדבר. כמותם, גם הם נאלמו ונעלמו. המסע במדבר מלווה בבעיית מנהיגות חמורה.

הבעיה המנהיגותית החריפה לא הפריעה כל עוד הכל התנהל על מי מנוחות. אלא שהמסע במדבר לא היה קל בכלל, להיפך: המסע במדבר היה רצוף קשיים.

הקשיים במסע לא נבעו רק מהאתגר הפיזי שבמסע במדבר; באופן בסיסי, הם נבעו מכך שהמסע במדבר נועד לשמש כתהליך שבו בני ישראל יהפכו מעבדים במצרים, לעבדי ה' בארץ ישראל ובמקדש: כשרוצים לעשות תהליך שבו עוברים שינוי, ובמיוחד כשהוא כל כך משמעותי ועמוק, התהליך צריך לקחת זמן. כך, הרב עמיטל זצ"ל היה אומר שישנם שני שקרים: "שלום עכשיו" ו"משיח עכשיו", משום ששני הדברים הללו לא יתרחשו עד שנעבור תהליך ארוך ומשמעותי.

עם ישראל במדבר חשב שהתהליך הזה יהיה פשוט ומהיר, אך יתכן שהפזיזות הזו, והרצון שהכל יהיה מיידי ועכשווי, הוא מה שגרם לחטא העגל, ולכל שאר החטאים במדבר: הקב"ה מלמד את העם שהתהליך הזה הוא דבר שלוקח זמן, וכדי שהעם יעבור תהליך עומק ושינוי משמעותי, הדרך לא תהיה 'חלקה', ותכלול עליות ומורדות.

 

הטרגדיה והלקח

ההצלחה ההתחלתית הכבירה שהפכה כל כך מהר לכישלון מהדהד, היא הטרגדיה הגדולה של ספר במדבר. אבל יש לטרגדיה גם צד שני: משום שהיא מלמדת אותנו לקח חשוב מאין כמותו: כדי שדברים משמעותיים יקרו, צריך לעבור תהליך עומק ממושך – לא 'זבנג וגמרנו'.

מה שנכון לעם ישראל בימי המדבר, נכון גם אלינו היום: אמנם אנחנו נמצאים במצב לא פשוט ותחת איום פנימי וחיצוני, אך עלינו להבין שמדינת ישראל קיימת שבעים ושתיים שנה בלבד, ובראיה היסטורית זהו זמן מועט מאוד; ממילא, יתכן – ואף סביר מאוד – שעוד לא הגענו למצב האידיאלי. זה לוקח זמן.

בנוסף לחשיבות הזמן, צריך להפנים שעלינו לנהל תהליכי עומק, ואל לנו להסתפק בפעולות מיידיות ושטחיות. כוונתי ל'פרדוקס' הידוע המונע התנעת תהליכי עומק תמיד: כשהמצב במדינה טוב, אומרים שאין צורך בשום תהליך, שהרי המצב מצוין, וכאשר אנחנו במלחמה כמו בימים אלו (מבצע שומר החומות), אומרים שאין זמן לעסוק בתהליכי עומק, שכן אנחנו עסוקים במלחמה. יוצא אם כן שלעולם אין זמן לתהליכים הללו הנחוצים הללו. לא חסרים דברים שאנחנו צריכים לעבור בהם תהליכי עומק, גם מבחינה רוחנית, וגם מבחינה חברתית-פוליטית, "ואם לא עכשיו – אימתי".

יהי רצון שכמו שעם ישראל בסופו של דבר עבר את התהליך ונכנס לארץ ישראל, כן גם אנחנו נזכה לעבור אותו בצורה הנכונה והמתאימה, ונזכה לביאת הגואל ובניין המקדש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)