סמיכות פרשיות בספר במדבר

/ אברהם שמאע

מבוא

בעיית סמיכות הפרשיות בספר במדבר ניכרת לכל מעיין. במאמרנו זה נשתדל לעמוד על פתרון הבעיות תוך התוויית מספר עקרונות, המנחים את הסמכת הפרשיות זו לזו. פרט לעקרון הסמיכות הכרונולוגית ולעקרון הסמיכות העניינית התוכנית, יעמדו במוקד דברינו שני עקרונות: הסמכה אסוציאטיבית לשונית ישירה והסמכה אסוציאטיבית עקיפה. זאת, לגבי סיבת ההסכמה. לגבי מקום ההסמכה, נעמדו על עקרון ההסמכה לראש הפרשה, שקיים אף הוא בספרנו, ועומד הוא לצד עקרון ההסמכה לסוף הפרשה, הרגיל יותר. בסיס ויסוד לעקרונות אלה ניתן להעלות מתוך דבריו של האבן עזרא במספר מקומות בספרנו (נזכיר את הדברים במקומם).

לקווים מנחים אלה נזקקים אנו אף בשאר ספרי התורה (אם כי פחות מאשר בספר במדבר) ואף בספרים נוספים בתנ"ך, ואולם מאמרנו עוסק, כאמור, בספר במדבר בלבד.

הנקודות שתעלינה במאמר, תהיינה על דרך הפשט, ואין בהן כדי לסתור או לערער את דברי חז"ל במדרשיהם.

את משמעות דברינו והשלכותיהם ננתח בסוף המאמר על פי הסוגיא בפרק הנזיקין (גיטין, ס.).

א. המפקד, סדר המחנה והמסעות (פרקים א-ד)

חטיבה זו ערוכה בסדר הגיוני על פי התוכן והעניין1, והנושאים הנידונים בה, קשורים בטבורם זה לזה. היא עוסקת בכל הקשור למפקד, לסידור המחנה ולמסעות. ואולם היא נושאת אופי של ציוויים, המקדימים והמשרתים את מטרתם, והמהווים אמצעים לתכליתם.

על כן עוסקת הא במפקד בני ישראל, במפקד הבכורות ובמפקדי הלוויים (מבן חודש ומבן שלושים), שהם שלבים מכינים, ומטרתם היא הגדרת שייכותו הציבורית של כל אחד ואחד, שהשלכה ישירה שתנבע ממנה היא קביעת שייכותו התפקודית.

כמו כן, עוסקת היא (פרק א, מח-נד; פרק ג, ה-י; כה-כו ; לו-לז ; לח; פרק ד) בהגדרת תפקידיהם של בני לוי, אך אינה עוסקת בהקדשתם של בני לוי ובביצוע תפקידם. זאת, משאירה התורה לפרק ח.

עוד היא מצווה על סדרם של השבטים במסגרת המחנה (פרק ב) ועל ביצועו של הציווי (פסוק לד); ומצווה גם על סדר המסעות אך בפירוש לא על ביצוע הציווי. זאת, מתוך דקדוק בפסוק לד: "ויעשו בני ישראל, ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו, איש למשפחותיו על בית אבותיו", הווה אומר: הידבקות כל פרט לשבטו והתלכדות שלושה שבטים לדגל אחד, אבל אין בפסוק זה סיפור המעשה והקיום של סדר המסעות. וזאת, כחיתום לפסוק הפותח את הפרק (ב, ב): "איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל". וכל עניין סדר המסעות – אין מוזכר ביצועו, ואף ציוויו (פסוק ט: "ראשנה יסעו"; פסוק טז : "ושנים יסעו"; פסוק יז ; פסוק כד: "ושלשים יזעו"; פסוק לא: "לאחרנה יסעו") – מוזכר אך ורק כבדרך אגב.

נמצינו למדים, שהתכלית הרוחנית של סדר המחנה (=השכינה במסעות ומשמעויותיה והתכלית המעשית (= המסע עצמו) לא נידונו בחטיבה זו (פרקים א-ד). אלה נידונו בחטיבה המתחילה בפרק ז, שבה נדון להלן, בהמשך דברינו. ואולם בין שתי החטיבות האלה נמצאים פרקים ה-ו, שאין הקשרם לספרנו ברור כל עיקר.

ב. פרשת שילוח טמאים (פרק ה, א-ד)

במבט ראשון נראה, כי פרשה זו קשורה לפרשות הטומאה של ספר ויקרא (עיין ויקרא, יג, מה-מו). גם מבחינה כרונולוגית, נראה, שביצועה היה קודם להקמת המשכן, שהוקם באחד לחודש הראשון, שכן קדושת המשכן גורמת לקדושת המחנה, וזו האחרונה מצריכה את שילוח הטמאים. ונביא בהקשר זה את דברי רבי לוי(גיטין, ס.): "שמונה פרשות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן:...ופרשת שילוח טמאים … ", ואת דברי הרמב"ן (במדבר, ה, ב): "אחר שהקים את המשכן, ציווה בשילוח הטמאים מן המחנה, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו השכינה". ספר במדבר פותח, כאמור, בראש החודש השני בשנה השנית, ואם כן, קשה מקומה של הפרשה עניינית וכרונולוגית.

ייתכן לומר, שכיוון שאופייה הוא אופי מכין לתכלית הרוחנית, שהיא השראת השכינה וקדושת המחנה, והיא קשורה בפועל לסידור המחנות, נתקשרה לחטיבה הפותחת את ספרנו – ועל פי דברינו לעיל. לקמן, תוצע דרך נוספת להבנת העניין.

ג. פרשת הגזלות – פרשת סוטה – פרשת נזיר – ברכת כוהנים (פרק ה, ה - פרק ו)

הקשר בין ארבע פרשיות אלו – נראה שעקרון הסמיכות האסוציאטיבית מנחה אותו.

1. גזלות: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה'" (פסוק ו);

סוטה: "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (פסוק יב).

(ויעויין בדברי האבן עזרא לספרנו, ה, יב).

2. סוטה: "ופרע את ראש האשה " (פסוק יח);

נזיר: "גדל פרע שער ראשו" (פרק ו, ה)

סוטה: "זאת תורת הקנאת " (פסוק כט);

נזיר: "וזאת תורת הנזיר"; "זאת תורת הנזיר"(פרק ו; יג, כא).

ושתי תורות אלה אינן קשורות לתורות כל קרבן וקרבן שבפרשת צו בויקרא, ואף לא לתורות הטומאה והטהרה שבפרשות שמיני, תזריע ומצורע. אלה האחרונות – עניינן בספר ויקרא ללא ספק. אך תורת הקנאות ותורת הנזיר בן תורות, שאמנם קשורות למקדש וקודשיו, אך אין הן עוסקות בקרבן מסוים ובתורתו או בטומאה מסוימת ובתורתה (אין טומאת הסוטה דין בדיני טומאה וטהרה אלא בדיני איסור והיתר).

1. כדי לעמוד על הקשר בין פרשת נזיר לפרשת ברכת כוהנים ניתן דעתנו לעקרון האסוציאציה העקיפה. פרשת נזיר מזכירה לנו את פרשת קדושת הכוהנים והכוהן הגדול (ויקרא, כא, א-טו). קשר זה הינו מהותי, שכן שניהם קדושים, וקיימות משמעויות זהות לקדושתם:

וכיוון שהזכיר לנו את הנזיר את הכוהן הגדול בפרט, ובמושג הקדושה – את הכוהנים כולם, הובאה מיד לאחר פרשת נזיר פרשת ברכת כוהנים.

ואולם מהו הקשר בין חטיבה זו לחטיבה הקודמת? שכן בדברינו עמדנו רק על הקשר בין הפרשיות שבתוך חטיבה זו אך לא על הקשר בינה לבין פרשת שילוח הטמאים.

ונראה לומר, שהפרשה שהוסמכה לפרשת שילוח טמאים היא פרשת סוטה, לאור האסוציאציה הלשונית:

שילוח טמאים: "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (ב);

סוטה: "ונסתרה והיא נטמאה" (יג).

ופרשת הגזלות נסמכה לפרשת סוטה לראשה ולא להפך.

השתא דאתינן להכי, ייתכן לומר, שבעצם נסמכה פרשת סוטה לפרשת המחנות:

פרשת המחנות: "ופקודי משפחת בני מררי " ; משפחת בני מררי " פרק ד, מב, מה);

סוטה: "מי המרים המאררים " (פרק ה, יח).

ופרשת הגזלות ושילוח הטמאים נסמכו שתיהן לראש פרשת סוטה, לאור האסוציאציה הלשונית שהזכרנו לעיל.

ד. חנוכת המזבח – הנרות – הקדשת הלוויים (פרקים ז-ח)

חטיבה זו, מחזירה אותנו לנושא הספר המרכזי ולחטיבתו הראשונה. בחטיבה זו באה לידי ביטוי התכלית הרוחנית של סדר המחנות – השראת השכינה במסעות, והנובע ממנה ישירות – הקדשת הלויים בפועל לצורכי שמירה ועבודה. היא בוודאי איננה ערוכה בסדר כרונולוגי ביחס לחטיבה הראשונה (השווה פרק א, א לפרק ד, א).

חנוכת המזבח מהווה מוקד של שיא בהשראת השכינה ובקבלתה על ידי העם במחנה ישראל הערוך איש על מחנהו ואיש על דגלו בחנייתם ובמסעם. ומעיד על כך – אופייה של החנוכה: סדר ההקרבה הוא על פי סדר המסעות ומושאי ההקרבה הראשיתיים הן העגלות והבקר הנוהג אותן, שכל אלה הינם צורך מובהק של המסע. בוקעת ועולה כאן גם הנימה של התכלית המעשית – כרונולוגית – המסע, שהמשכה יידון בחלק ו במאמרנו.

לשאלת מיקומה של פרשת הנרות (פרק ח, א-ד), אין לנו אלא דברי פרשנינו, ולא נחזור עליהם במסגרת זו.

ה. פסח – (פרק ט, א-יד)

פרשה זו מחזירה אותנו לסדר הכרונולוגי שבספר. בפתיחת הספר עמדנו בראש החודש השני, ופרשה זו, שמוקד חידושה הוא הפסח השני (אם כי קיימת מטרה גם בעצם הציווי של הפסח הרגיל, ואכמ"ל) מביאה אותנו לארבעה עשר בחודש השני, שבו נתקיים ונתבצע הפסח השני. וזאת, אף כי אמנם הציווי על פרשה זו היה בחודש הראשון (פרק ט, א).

ו. שכינה - חצוצרות - המסע (פרק ט, טו - פרק י)

זהו ההמשך הכרונולוגי לפסח שני, שכן פרשות אלה עוסקות בשכינה כמנחה את המסע, בחצוצרות - שאף עניינן הוא זה, ובמסע עצמו, שמתחיל בעשרים לחודש השני (פרק י, יא), והוא התכלית המעשית שעליה דיברנו.

ז. תבערה - קברות התאווה - חצרות - מדבר פארן (פרקים יא-יב)

גם חטיבה זו ערוכה בסדר כרונולוגי על פי העולה מפרשת מסעי (פרק לג, טז -יז)2. גם תהליך ברור של ערעור מעמד משה רבנו מנחה חטיבה זו. דבר זה מתבטא בדברי משה (פרק יא, יא-טו), בהאצלה מרוחו על שבעים הזקנים, במקרה אלדד ומידד (הכרסום בבלעדיות משה) ובדיבורי מרים ואהרן (תהליך זה נמשך אף בפרשות הבאות).

ח. פרשת המרגלים - מנחות נסכים - חלה - שגגת העדה והיחיד וזדון היחיד - מקושש - ציצית (פרקים יג -טו)

המרגלים נשלחים ממדבר פארן3 (פרק יג, ג), ואם כן, גם פרשה זו מהווה המשך כרונולוגי בספרנו. פרשות מנחות הנסכים והחלה נסמכות לה בעקבות הקשר לשוני, על פי העיקרון שהתווינו לעיל:

מרגלים: "אם אתם תבאו אל הארץ" (פרק יד, ל);

מנחות נסכים: "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם" (פרק טו, ב);

חלה: "בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (יח).

במקרה זה, האסוציאציה הלשונית היא בעיקר תוכנה של פרשת המרגלים, וניתן להרחיב בדברים גם על הקשר המהותי התוכני4.

הקשר בין פרשת חלה לפרשת השגגות אינו ברור כל עיקר. ונראה לומר, שהפרשה שנסמכה לפרשות מרגלים - חלה היא פרשת ציצית, לאור הקשר הלשוני: מרגלים: "ויתרו את ארץ כנען"; "לתור את הארץ"; "לתור את ארץ כנען"; "ויתרו את הארץ"; "וישבו מתור הארץ"; ועוד בהמשך הפרשה

ציצית: "ולא תתורו אחרי לבבכם" (לט).

פרשת השגגות נסמכה לפרשת ציצית לראשה, ואף זאת, לאור הקשר הלשוני:

שגגות: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה";

ציצית: "וזכרתם את כל מצות ה'"; "ועשיתם את כל מצותי ".

לפרשת השגגות נסמכה פרשת מקושש כהמשך ל"נפש אשר תעשה ביד רמה...כי דבר ה' בזה" (פרק טו, לא-לא).

ט. פרשת קורח (פרקים טז -יח)

פרשת קורח אף היא נסמכה לפרשת ציצית עקב הקשר הלשוני:

ציצית: "והייתם קדשים לא-להיכם " (מ);

קורח: "כי כל העדה כלם קדשים" (ג).

פרק יח עוסק בנספחים לפרשת קורח כתוצאה למחלוקתו ולתפיסותיו:

אחריות שבט לוי לשמירת המקדש (א-ז); מתנות כהונה (ח-כ); מתנות לוייה (כא -כד); מעשר מן המעשר (כה-לב).

י. חוקת התורה - טומאת מת וטהרתה (פרק יט)

שתי פרשות בתורה האמרות בחייו של אהרן, והן כוללות ציוויים ברורים לאלעזר בנו בדווקא :

פרשת המחתות (במסגרת פרשת קורח): "אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות מבין השרפה" (פרק יז, ב);

פרשת חוקת התורה: "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן"; ולקח אלעזר הכהן מדמה" (ג-ד).

ייתכן וזהו היסוד לסמיכות פרשת חוקת התורה לפרשת קורח. לקמן, נציע הסבר נוסף.

יא. מות מרים - מי מריבה - מלאכים לאדום - מות אהרן - חרמה - הנחשים - המסעות - מלחמת מלכי האמורי - בלק - בנות מואב

ניכר לקורא, שפרשות אלה ערוכות בסדר כרונולוגי עקיב. ואולם התבוננות נוספת בחטיבה זו מעלה בפנינו אפשרויות נוספות בדבר מקומה של פרשת חוקת התורה.

1. ייתכן שנסמכה פרשת טומאת מת למות מריים ואהרן, כלומר: לראשה של פרשת מות מרים.

2. פרשות - מי מריבה, המלאכים לאדום ומות אהרן קשורות כולם למים, וניכרים הדברים למתבונן. ייתכן אם כך, שהוסמכה פרשת טומאת מת ומי נידה לראש חטיבה זו, שמוזכרים בה המים פעמים מספר.

יב. מפקד נוחלי הארץ והלוויים – בנות צלפחד – מינוי יהושע לפני מות משה (פרקים כו -כז)

מפרק כו עד סוף הספר אנו עוסקים בהכנות לכניסה לארץ (הפרשות החורגות מנושא זה תידונה בהמשך במקומון). בדומה לפתיחת הספר, שהייתה במפקד שקודם המסע, ושהיה אמור להיות – אילולא חטא המרגלים – מפקד הכניסה לארץ, כך פותחת התורה בהכנות לכניסה לאר במפקד נוחלי הארץ (פרק כו, נב): לאלה תחלק הארץ בנחלה", כפי שנאמר בסופו.

מפקד זה אף מגדיר את ישראל "החדש", הנקי מספיחי חוטאי המדבר בחטא המרגלים:

"ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן... ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (סד-סה).

ומתוך כך גם עולה הצורך במניין הלוויים מבן חודש ומעלה (פסוק סב) כדי להגדיר אותו החלק בעם ישראל "החדש", הקדוש בקדושת לוי (לא ניכנס לשאלה הקשה, האם היו הלוויים בכלל גזרת מתי מדבר בחטא המרגלים, ואם היו בכללה – בני איזה גיל היו בכללה). זאת, בדיוק כפי שנעשה בשנה השנייה, בתחילת ספר במדבר (פרק ג).

פרשת בנות צלפחד קשורה אף היא קשר ישיר למפקד נוחלי הארץ, שכן תביעתן היא – "תנה לנו אחזה" (פסוק ד).

אולם מהו מקומה של פרשת "עלה אל הר העברים" (יב -יד) ומינוי יהושע תחת משה (טו -כג)? הלא אין מקומה של פרשה זו אלא בסוף התורה כולה! והיא אכן מופיעה בסוף התורה (דברים, לב, מח-נב) בדמיונות סגנון רבים לפרשתנו, ונראה שהועתקה משם הפרשה לספרנו.

ברור הוא, שאין מקומה, כרונולוגית, מתאים. גם לא מסופר על ביצוע הציווי על ידי משה אלא בספר דברים, לקראת סיום התורה (דברים, לד, א, ה): "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו "; "וימת שם משה עבד ה'...".

ואולם, אם נבחן את הדברים היטב, יתברר, שפרשה זו אכן הועתקה מספר דברים, ואולם לא בכדי נעשה הדבר. פרשה זו קשורה קשר בל יינתק לפרשת מפקד נוחלי הארץ ולפרשת בנות צלפחד. במפקד זה,לא היה איש מפקודי משה... כי אמר ה' להם מות ימתו במדבר". ואולם עדיין נותר אדם אחד בכלל גזרת מתי מדבר (אמנם לא בגלל חטא המרגלים; ועיין בהקשר לזה בדברים פרק א, לז, ובהקשרו) והוא משה רבנו עצמו. אמנם, לא ייתכן שתספר הפרשה כאן על מותו שכן עוד נכונו לו מספר תפקידים בהכנת חלוקת הארץ ובמסירת ספר דברים. אבל מכל מקום, ראתה התורה צורך להזכיר כאן את מותו, ולהזכיר את העברת המנהיגות ליהושע.

יג. קרבנות – נדרים – מלחמת מדין – בני גד ובני ראובן (פרקים כח -לג)

מבחינה עניינית-תוכנית קשה מאד להבין את מקומן של פרשות הקרבנות והנדרים. גם כרונולוגית, נראה, שהציווי עליהן לא היה בשנת הארבעים בערבות מואב, שכן קובץ הציווים שנמסר בערבות מואב נמצא מרוכז בסוף הספר, מפרק לג, נ, והוא מאופיין בפתיחה, שמגדירה את מקום מסירת הקובץ [ואף כי אמנם פרשת גבולות הארץ (לד, א-טו), פרשת שמות מנחילי הארץ (טז -כט) ופרשת ערי מקלט (לה, ט-לד) אינן מזכירות מפורשות בפתיחתן את מקום המסירה, נראה מתוך ההקשר שנסמכים הדברים על הפתיחה בפרק לג, נ, ובעיקר על סיום הספר: "אלה המצות והמשפטים אשר צוה... בערבות מואב"5 ].

פרשת מלחמת מדיין, נראה שמתבצעת ממש לפני מות משה: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמיך" (פרק לא, ב).

לעומת זאת, מתקשרת פרשת בני גד ובני ראובן לעניין נחלת הארץ בל יינתק. לאחר שנפקדי נוחלי הארץ, אשר להם תפול הארץ בנחלה, קמים בני גד ובני ראובן, ורוצים בהוצאת עצמם מכלל זה.

לכשנבחן את הלשונות המופיעים בפרשה זו, נגלה, שפרשת מלחמת מדיין נסמכה לה לראשה; פרשת נדרים נסמכה לראש פרשת מלחמת מדיין; ופרשת הקרבנות נסמכה לראש פרשת נדרים. כל זאת, על פי עיקרון ההסמכה הלשונית האסוציאטיבית:

1. בני גד ובני ראובן: "ואנחנו נחלץ חשים"; אם תחלצו לפני ה' למלחמה"; "ועבר לכם כל חלוץ"; ועוד בהמשך הפרשה (פרק לג, טז – לג); "ויצו להם משה... ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל" (כח).

מלחמת מדין: "החלצו מאתכם אנשים לצבא"; "שנים עשר אלף חלוצי צבא" (פרק לא, ג, ה);

"אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל"; "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה"; "וישלח אתם משה אלף למטה לצבא" (פרק לא, ד-ו).

2. פרשת נדרים נסמכת לראש פרשת מלחמת מדיין מאותה סיבה לשונית:

נדרים: "וידבר משה אל ראשי המטות" (פרק ל, ב).

ואולם אם נתבונן היטב, נגלה, שכפי שפרשת מלחמת מדיין נסמכה לראש פרשת בני גד ובני ראובן, כך נסמכה פרשת נדרים לראש פרשת בני גד ובני ראובן.

בני גד וראובן: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו (פרק לב, כד);

נדרים: "איש כי ידר נדר לה'... ככל היצא מפיו יעשה" (פרק ל, ג).

ועיין בדברי האבן עזרא לפרק ל, ב.

3. פרשת נדרים: "איש כי ידר נדר לה'"; ואשה כי תדר נדר"; ועוד בהמשך הפרשה (פרק ל); ופשט הדברים – בקרבנות הכתוב מדבר!

פרשת קרבנות: "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם..." (סוף פרק כט).

ועיין בדברי רשב"ם בראש פרשת נדרים!

יד. פרשת המסעות (פרק לג, א-מט)

פרשה זו מופיעה קודם החטיבה האחרונה של בספר, הכוללת את קובצי המצוות והמשפטים (עיין בסיום הספר) שנאמרו למשה בערבות מואב, שזוהי התחנה האחרונה של ישראל.

ואכן מיד לאחר סופה: "ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו... מבית הישמת עד אבל השטים בערבת מואב" (מח, מט), פותחת התורה ב"וידבר ה' אל משה בערבת מואב" (נ).

טו. קובץ המצוות והמשפטים שבערבות מואב (פרק לג, נ - פרק לו)

בעוד שעסקנו עד עתה בשאלה, מי הם נוחלי הארץ, הרי שקובץ זה עוסק במצוות שונות במסגרת נחלת הארץ. הפרשות סדורות זו אחר זו בסדר הגיוני וברור, (פרט לפרק לו, שבו נעסוק בנפרד): הורשת יושבי הארץ (פרק לג, נ-נו); גבולות הארץ (פרק לד, א-טו); שמות מנחילי הארץ (טז -כט); ערי הלוויים (פרק לה, א-ח); ערי מקלט (ט-לד).

פרק לו עוסק שוב בפרשת בנות צלפחד. אמנם ניכר ממנו, שכרונולוגית, קרה המסופר בו לאחר הציווי הראשון בעניינן: "את אדני צוה ה'"; "ואדני צווה בה'". וכן המסופר בסוף הפרשה, קרה בוודאי מאוחר יותר: "ותהיינה... בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים..." (יא-יב).

ואף על פי כן, נוח יותר היה, לכאורה, להניח את פרשתנו לאחר פרשת בנות צלפחד הראשונה, לאחר פרק כז, יא!

ייתכן וגם כאן עלינו לשוב לעקרון ההסמכה האסוציאטיבית העקיפה:

שתי פרשות בתורה מכונות "חקת משפט":

פרשת בנות צלפחד – "והיתה לבני ישראל לחקת משפט" (פרק כז, יא);

פרשת ערי מקלט – "והיו אלה לכם לחקת משפט" (פרק לה, כט).

ומכיוון שעסקנו בפרשת ערי מקלט שהיא חוקת משפט, ומעלה היא בזיכרוננו את פרשת בנות צלפחד השנייה (פרק לו) מדין היתה חוקת משפט אף היא, אף שלא נזכר ביטוי זה במפורש כאן.

והולם דבר זה את סיומו של הספר: "אלה המצות והמשפטים" – מיעוט רבים – שניים!

טז. משמעות דברינו ובחינתם לאור הסוגיה בגיטין (ס.)

כיוון שראינו בסגנון הפרשות ובלשונן גורם מנחה וסימן להסמכתן, כולה, שלוגית, הייתה כל פרשה ופרשה חתומה בלשונה ובסגנונה קודם להסמכתה. הווה אומר: הסגנון השפיע על הסמיכות ולא הסמיכות השפיעה על הסגנון.

הגמרא בגיטין ס., אומרת: "אמר ר' יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה...; רבי שמעון בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה."

את דברי ר' יוחנן ביאר רש"י6 (ד"ה מגילה מגילה ניתנה"): "כשנאמרה פרשה למשה, היה כותבה, ולבסוף מ' שנה, כשנגמרו כל הפרשיות, חיברן בגידין, ותפרן.

אפשר לומר (אמנם לא הכרחי, ואכמ"ל בפירוט מחלוקת זו והבנתה), שכיוון שלדעת האומר מגילה מגילה ניתנה, היו הפרשות חתומות בלשונן ובסגנונן קודם הסמכתן, הרי הסמיכות מושפעת מהסגנון וכדברינו לעיל; אבל לדעת האומר שחתומה ניתנה, ייתכן שאדרבה, הסגנון מושפע מהסמיכות (לפי רש"י שם, גם לדעת מאן דאמר זה הייתה הפרשה חתומה קודם לכן אלה שנלמדה על פה ולא נכתבה), והרו המנחה את הסמיכות היא דרשות ענייניות תוכניות.

במאמרנו זה צעדנו בשביל הראשון; ויעוין במאמרו של בני גזונדהייט (בגיליון זה) , שנראה שצעד בשביל השני.

 

---