מיילדות, מלכים רודנים ומצפון

המלך החדש של מצרים

ספר שמות נפתח עם מלך חדש שקם על מצרים, ושאף נאמנות לעברי שהציל בעבר את מצרים מרעב לא מכבידה עליו:

"וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח)

נראה מוזר לחשוב שפרעה באמת לא הכיר את יוסף.[1] כמלכים בחברה שמרנית, מלכי מצרים נהגו ליישם את המדיניות של קודמיהם. ייתכן שאזכור של מלך חדש רומז על הקמת שושלת מצרית חדשה, שהייתה, מן הסתם, מחויבת פחות לנטיותיהם של המלכים הקודמים מאשר חברי השושלת שאליה היו שייכים.[2] לחלופין, הבורות שפרעה מפגין כלפי חוץ עשויה להצביע על החלטה מחושבת, הנובעת מכפיות טובה ומשיקולי תועלת פוליטית.[3] כשהוא משליך את עול החוב הישן ומסרב להכיר בתרומתו של יוסף למצרים, "בורותו" של פרעה ביחס ליוסף מסתירה החלטה מחושבת לפרק את הקשר עם עמו של יוסף, כפי שישקפו האירועים הבאים. בכל מקרה, בגידה זו מהווה הפרת אמון, המאירה את קווי האופי של המלך המצרי.

כדי לקדם את המדיניות שלו, הנגועה בשנאת זרים, פרעה משתמש בשיטות הפחדה ופילוג – כמו למשל השימוש בשפה של "אנחנו" ו"הם" – שבדרך כלל משמשות שליטים רודנים ועריצים: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָהלוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א', ט–י).[4] אין דבר שמאחד אומה יותר מאויב משותף, ופרעה מזדרז להשתמש בשיטה זו. פרעה, חסר טיעונים רציונליים או סיבה ממשית לדאגה, ממציא אויב משום מקום. ברשעותו, הוא מעורר פחד מפני הגידול המהיר באוכלוסייה של בני ישראל, וגורם לתומכיו להזדעק בדאגה מפני האפשרות הלא סבירה שלפיה עם ישראל יעלה במספרו על המצרים המקומיים.

אולי במאמץ להשיג אמינות, פרעה מציע גם שיקול ריאליסטי יותר, ומזהיר את עמו שבני ישראל המתרבים במהרה עלולים לחבור לאויבי מצרים בקרב (וכוונתו אולי לחיקסוס, השֵמים המודחים[5]). זה עלול להוביל למצב קיצוני, המנוסח בלשון עמומה, בו העם "יעלה מן הארץ". לפי הפירוש הפשוט לביטוי זה, פרעה מזהיר מפני יציאתם של בני ישראל ממצרים. אבל מדוע על המצרים לדאוג אם בני ישראל יעזבו או לא?[6] הפרשנים מציעים הסברים שונים לביטוי זה. רש"י מציע שפרעה מדבר בלשון נקיה, ורומז לכך שבני ישראל יכפו על המצרים לעזוב את הארץ. הרמב"ן מעלה אפשרות שלפיה דברי המלך רומזים למלחמה: בני ישראל יתקוממו נגד המצרים מהארץ שלהם, כלומר מארץ גושן, וילחמו נגד המצרים.

מבחינה לשונית, הביטוי מזכיר את ההבטחה שיוסף נותן לאחיו כשהוא על ערש דווי: "וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ', כד).[7] בפסוק שלנו, פרעה חוזר על ההבטחה של יוסף, אך כדי לעורר פחד ("וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"); בתעלול אכזרי, פרעה משתמש באותן מילים אופטימיות של יוסף כדי לשכנע את המצרים לערער על מורשתו של יוסף.

אשמתה של מצרים

לצד דמותו הנישאה של פרעה, ניתן למצוא את השחיתות המוסרית שמניעה את הסיפור גם בלב האוכלוסיה המצרית. פרעה לא פורש תוכנית, אלא מגייס את "עמו" ברמזים עדינים לשתף איתו פעולה ו"להתחכם" נגד הזרים האלו שבקרבם.[8] כשהוא פונה לחוכמת מצרים הידועה לכל – ואולי בכך גם מאותת שמצרים לא צריכה את חכמתו של יוסף ולא מעוניינת בה (בראשית מ"א, לט) – פרעה מזמין את נמעניו (כלומר, האומה המצרית כולה) לטכס עצה יחד איתו.[9] הפעולות שנעשות לאחר נאום ההבהלה של פרעה מופיעות בצורת רבים (וישימו עליו שרי מסים, ויענו, וימררו את חייהם), המלמדת שכל מצרים הייתה שותפה בשעבוד בני ישראל. כשעם ישראל סוקר לאחור את חוויותיו במצרים, הוא מתעלם למעשה מתפקידו של פרעה, ומתמקד במקום זאת באשמה המשותפת לכל המצרים: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" (דברים כ"ו, ו).

עבודת פרך

העבודה עצמה מדכאת ואקראית, וכוללת עבודה בשדה ובנייה. העבדים אינם מגויסים לטובת צורך חברתי כלשהו (כפי שקורה בדרך כלל כשמגייסים מס עובד);[10] במקום זה, המוקד הוא העבדות עצמה: "לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (שמות א', יא). השעבוד נועד להתיש את בני ישראל, להשפילם ולבזותם. המילים המתארות את אומללותם נערמות זו על גבי זו: שרי מסים, סבל, ערי מסכנות, עבודה קשה, פרך, חומר ולבנים.[11]

המילה החוזרת "עבד" מופיעה חמש פעמים בשני פסוקים בלבד (שמות א', יג–יד), ומדגישה את העבודה הבלתי פוסקת. חיי עם ישראל במצרים מלאים בעבודה חסרת משמעות; אין להם מטרה נעלה יותר מלשרוד את הייסורים. חשוב לציין שהציר של ספר שמות סובב על השורש עב"ד, ומעביר את האומה מעבודה למלך אנושי, חסרת כיוון ומחשבה, לאידאל הנעלה של עבודת הא-ל הנצחי (ראו למשל את המילה "עבד" בד', כג; ז', טז; י"ב, לא). מטרת יציאת מצרים איננה לשחרר את עם ישראל מכל עול; חירות אמיתית תימצא רק בהחלפת העבודה, מעבודה למלך בשר ודם, לעבודת ה'. למעשה, המילה "עבד" תתברר כמילת מפתח של ספר שמות – היא מופיעה תשעים ושבע פעמים בסך הכל, ומפנה את תשומת הלב לדינמיקה הפנימית של הספר, שמניעה את ישראל מעבודה כפויה בבניין הערים של פרעה, לעבודה מרצון של ה' בסיני, להקמה מלאת משמעות של משכן הנועד לעבודת ה' יומיומית. תוך כדי המעבר מעבודה בזויה וחסרת תכלית לעבודה משמעותית, עם ישראל מארגן מחדש את מטרותיו הלאומיות, ומבסס קיום אצילי המוגדר על ידי עבודת הא-להים.

האסטרטגיה המקורית של מצרים לא נראית נכונה: כיצד הם יפחיתו את מספר בני ישראל בעזרת שיעבודם? ייתכן שהמצרים תכננו להתיש את העם מבחינה גופנית,[12] או להפריד פיזית בין הגברים והנשים כדי שהם לא יוכלו להתרבות.[13] אם המטרה הייתה להפחית את הילודה בעם ישראל בעזרת העבדות, נראה שהחכמה האגדית של מצרים אינה ראויה למוניטין שלה.[14] התוכנית של מצרים סוטה ממסלולה בפראות כשעם ישראל פרה ורבה תוך כדי שעבודו: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א', יב). הצמיחה הבלתי צפויה של עם ישראל מולידה עוינות ותיעוב נוספים. ענן של שנאה חד־צדדית גדל בשמי מצרים, לוכד מדכאים ומדוכאים בלוע הרשעות האנושית.

חברה רצחנית

לאחר שלא הצליח לצמצם את הפוריות של בני ישראל, פרעה בוחר בפתרון נבזי עבור תוכניתו השנייה, המעורב ישירות במוות. פרעה נראה מודע היטב לאופי הזדוני של תוכניתו, אותה הוא מפעיל באופן הדרגתי ובגניבה. ראשית, הוא ממנה חלק קטן מהאוכלוסיה (אולי רק שתי נשים), דהיינו, המיילדות, לרצוח תינוקות זכרים בזמן לידתם. גזירה זו חותרת תחת האסטרטגיה המקורית של פרעה, כיוון שהיא משמידה את כוח האדם שבסופו של דבר יצטרף לכוח העבודה שלו. בכל מקרה, כדי להקטין את האוכלוסיה העתידית, היה עדיף לפרעה להחיל את הגזרה שלו גם על הגברים הישראלים וגם על הנשים הישראליות; הנשים, כמובן, ילדו ילדים בסופו של דבר. הריגת הילדים של פרעה, המבוצעת לפי מגדר, מצביעה על מניע סמוי, שייתכן שמונע מאינטרס בעל אופי מיני. בתרחיש דומה, כשאברהם ושרי מגיעים למצרים, אברהם המבוהל חושב על האפשרות שהמצרים יהרגו אותו כדי לקחת את אשתו. כשמקרה זה עומד ברקע, מציע אחד מהמדרשים שפרעה רצה לחסל את הגברים הישראלים כדי שהגברים המצרים יוכלו לקחת את הנשים העבריות לעצמם.[15]

כעת, לאחר ששלח ידו ברצח, פרעה ממשיך בזהירות. כפי שהעיר הרמב"ן, התוכנית הזדונית עלולה להיות קשה לעיכול לעם שמחשיב את עצמו כעם שנמצא בגבולות ההגינות הבסיסית.[16] אך לא עובר זמן רב לפני שפרעה נפטר מכל העמדות הפנים ומצווה בגלוי על כל אנשיו לזרוק את הילדים ליאור.[17] כפי שמתברר, פרעה לא צריך לדאוג; העם המצרי לא מוציא מילה אחת של מחאה בתגובה לגזירה המרושעת של פרעה. ככל הנראה, המצרים התרגלו לרצח העבדים הישראלים. תהליך הדה־הומניזציה הושלם; העברים כבר לא נחשבים לאנשים הראויים לזכויות אדם בסיסיות.

מיילדות ומוסריות

כפי שציינו, תוכניתו הרצחנית של פרעה התקדמה בשני שלבים נפרדים.[18] בהתחלה הוא פנה למיילדות, שפרה ופועה, וביקש מהן לשתף עימו פעולה בחשאי: "וּרְאִיתֶן עַל הָאׇבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה".[19] נראה מגוחך לחשוב שהן יכלו לשמור את המבצע הזה בסוד; לא יעבור זמן רב לפני שהישראלים יבינו שהמיילדות הורגות בשיטתיות את הבנים שזה עתה נולדו להם. ייתכן שהמטרה לא הייתה סודיות, אלא יעילות; התינוקות בקושי הספיקו לחיות, ומנגנון החיסול הוא מיידי, ומאפשר מעט מאוד התנגדות. בכל מקרה, תוכניתו של פרעה נכשלת בעקבות גורם שהוא לא לקח בחשבון: נקיפות המצפון של המיילדות, שיראות מא-להים יותר ממה שהן יראות מהמלך האנושי.

בפעולת התנגדות בלתי סבירה, המיילדות מסרבות לבצע את פקודתו של פרעה. כשהן נתמכות בערכים דתיים או מוסריים, המיילדות לא רק מסרבות לציית לפקודת פרעה, אלא נוקטות בצעדים פעילים כדי להתנגד אליה. פרעה מנחה אותן להרוג, ואילו הן פועלות במרץ כדי לשמור על חיי התינוקות: "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א', יז). צעד זה מטריד את פרעה במיוחד, שההאשמה שלו חוזרת כהד על מעשיהן החתרניים: "מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א', יח). בעצם, ההתנגדות של המיילדות לגזירת פרעה אולי איננה מפתיעה כל כך; מיילדות לא מתעסקות ברצח. אך פרעה הוא עדיין האדם החזק ביותר במדינה, ולאי־הציות של המיילדות עלולות להיות השלכות חמורות. יתרה מכך, עד לשלב זה, אף אדם אחר במצרים לא טורח לגייס התנגדות למזימותיו של פרעה.

כשפרעה מתשאל את המיילדות, הן מגיבות בטענה הנראית כמו שקר לא סביר: "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שמות א', יט). האם המיילדות באמת חשבו שהן יוכלו לשכנע את פרעה שכל הנשים הישראליות יולדות במהירות מואצת, לפני הגעת המיילדת? כוונתם המדויקת תלויה במילה שבה הן השתמשו כדי לתאר את הנשים העבריות, "חיות", שמגיעה מהשורש חי"ה, שיכול לציין בעלי חיים, דברים שיש בהם חִיּוּת, או מיילדות.[20] אפשרות אחת היא שהמילה מציינת בעלי חיים, שנקבותיהן יולדות ללא צורך במיילדות.[21] אולי המיילדות השתמשו במילה זו בכוונה כדי להביע סלידה מזויפת מהנשים הישראליות ה"בהמיות", בניסיון לשכנע את פרעה שגם הן מתייחסות לישראלים בתיעוב, ואף על פי כן אינן יכולות למלא את פקודתו. לחלופין, ייתכן שמילה זו נועדה להצביע על בריאותן וחיוניותן יוצאות הדופן של הנשים, שבזכותן הן יולדות מהר. לפי קריאה זו, המיילדות דווקא מתארות בהתפעלות את הנשים העבריות, החזקות והחיוניות יותר מהנשים המצריות.[22] פירוש זה אמנם רומז לניצחון העתידי של בני ישראל, אך למרות זאת לא סביר שהמיילדות יבחרו בתגובה זו ויסתכנו בהכעסת פרעה. ייתכן שהמיילדות הסתירו בחכמה משמעות כפולה בדבריהן: פרעה אמור לשמוע השמצה ("הן כמו חיות"), אפילו בשעה שהן מביעות את הערכתן ("הן מלאות חיוניות"). האפשרות השלישית היא שבכוונתן להציע שהנשים הישראליות מכירות היטב את עבודת המיילדת,[23] והן משתמשות בשירותיה של מיילדת מקצועית רק לעתים רחוקות; כך, פשוט אין הזדמנות למלא אחר הנחיותיו של המלך.

באופן משונה, נראה שהתירוץ הרעוע של המיילדות מרצה את פרעה, שלא מגיב לדבריהן ולא מעניש אותן על חוסר הציות שלהן (או על כישלונן במילוי פקודתו).[24] במקום זאת, שני הפסוקים הבאים מתארים את הגמול החיובי שהמיילדות מקבלות מהקב"ה:

"וַיֵּיטֶב אֱ-לֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א', כ–כא)

הפרשנים נחלקו בשאלה אם הקב"ה היטיב למיילדות בכך שדאג שהעם יגדל ויתחזק (כפי שעולה מפסוק כ', וכפי שהמיילדות קיוו שיקרה, ככל הנראה),[25] או בכך שבנה להן בתים בדרך כלשהי (כפי שקובע הפסוק לאחר מכן, וכפי שנדון להלן).[26] בכל מקרה, העובדה שהמיילדות מקבלות פרס מה' (ולא מקבלות עונש מפרעה) מורה על כך שהקב"ה ניצח במאבק נוסף מול המלך המצרי.

עם זאת, קיימת מחלוקת מסוימת בנוגע לזהותו של הבונה האלמוני שבנה את הבתים ("ויעש") למיילדות האמיצות. כמה פרשנים הניחו שהבונה איננו א-להים, אלא דווקא פרעה, שבנה למיילדות "בתים" כדי לכלוא אותן – מעשה המעיד על זעמו המעניש של פרעה.[27] אחרי הכל, נראה מוזר שפרעה יאפשר למעשיהן לחלוף ללא עונש. עם זאת, גישה זו נראית קשה, מסיבות תחביריות ורעיוניות. המילה "א-להים" מופיעה מיד לפני הפועל חסר הנושא ("ויעש") בפסוק כ"א; פרעה לא מוזכר כלל מאז א', יט.יתרה מזאת, זהו המפגש האחרון שלנו עם המיילדות האמיצות, ויהיה זה מאתגר מבחינה תאולוגית לטעון שהמבט האחרון שנעיף עליהן יגלה שהן נמקות בכלא.

וכך, נראה שהקב"ה הביא בתים למיילדות. הבתים הללו היו אולי בניינים של ממש, אבל הם גם רומזים לדברים נצחיים יותר: משפחה, ייעוד והמשכיות.[28] בבתים יש קירות, הרומזים למקלט בטוח שבו אדם יכול לטפח את ערכיו־שלו, בנפרד מהתרבות הסובבת. מתאים שהנשים שהתנגדו לפרעה (כינוי שמשמעותו המילולית במצרית היא "בית גדול") יקבלו כפרס בתים משלהן, שבו תוכלנה להוריש הלאה מידות שונות מאלו ש"בית העבדים" המצרי מטפח.[29]

המיילדות סללו דרך שבזכותה עם ישראל יוכל לבנות במצרים בתים שיבחינו ביניהם לבין האוכלוסיה הכללית. בתים אלו יקבלו תפקיד חשוב בליל היציאה ממצרים. עם ישראל ישים את דם קרבן הפסח על המשקופים והמזוזה של כל אחד מבתיו, כדי להראות שבפנים הם משרתים את א-להים, אפילו בלב תרבות עובדת אלילים. במעשיהן ובפרס שהן מקבלות עבורם, המיילדות מלמדות את עם ישראל איך לבנות בית משלהם, חברה מוסרית.

נשים צדקניות

למרות שרבים אוחזים ברעיון שלפיו המיילדות היו נשים עבריות (אחרי הכל, מקורות חז"ל רבים מזהים אותן עם מרים ויוכבד), מנקודת מבט טקסטואלית המוצא האתני של המיילדות מעורפל, וגרם למחלוקת סוערת, אך שצדדיה שקולים. האם הנשים האמיצות היו עבריות ("המיילדות העבריות") או מצריות ("המיילדות את העבריות")?[30] מצד אחד, נראה לא סביר שפרעה חשב שהוא יוכל לסמוך על נשים עבריות שיבצעו את גזירתו האלימה נגד הילדים העבריים; מצד שני, בהתחשב בעוינות הארסית ששררה בין העמים, האם הנשים העבריות סמכו על המיילדות המצריות שתיילדנה את ילדיהם?

רוב הפרשנים נטו לחשוב שהמיילדות היו ישראליות.[31] כמה מקורות מזהים את שפרה ופועה במיוחד עם יוכבד ומרים, אמו ואחותו של משה.[32] כיוון זה אמנם מסביר היטב את ההתנגדות החזקה שלהן לגזירת פרעה – והשמות שפרה ופועה נראים שמיים יותר מאשר מצריים – אך לא נראה סביר שפרעה ינסה לגייס בחשאי מיילדות עבריות לפעול נגד עמן. כיוון שני מציע שפרעה מינה מיילדות מצריות לביצוע המשימה המורכבת.[33] אכן, פסוק י"ט מלמד שהנשים הללו ביקרו גם בלידות עבריות וגם בלידות מצריות, עמדה לא סבירה עבור מיילדת עברית, שייתכן שלא נותנים בה מספיק אמון כדי לנכוח בלידות מצריות. הביטוי "יראות א-להים", שמסביר את המוטיבציה להתנגדות של המיילדות המצריות, מזכיר הופעה אחרת שלו בתנ"ך, שיש לה השלכות אוניברסליות ומוסריות.[34]

המחלוקת הזו ממשיכה לסעור בקרב פרשנים בני זמננו, אך העמימות הטקסטואלית הופכת את הדיון ללא ענייני. תשומת הלב שלנו ממוקדת בדמותן של המיילדות, ולא במוצאן האתני. בניגוד לשאר הדמויות חסרות השם שבפרק, שפרה ופועה מתירות למצפון המוסרי שלהן לגבור על הפחד שלהן מהשלטון ועל הציות לנורמות החברתיות. ערכי המיילדות מעצבים את מעשיהן; נשים אלו הצילו חיים בזכות המקצוע שלהן, היושר המוסרי שבאישיותן, והמגדר שלהן. המיילדות, שהקדישו את חייהן להבאת ילדים לעולם, מוקירות חיי אדם, ומוכנות לסכן את חייהן כדי לשמור על ערך קדוש זה.

באופן אירוני, בפרק הפותח במניית שמות של גברים, דווקא הנשים הן אלו שמעשיהן ניכרים, ושמוזכרות בשמן. יכולת הפעולה, האוטונומיה והמידות הטובות שלהן מעניקות להן זהות; כל שאר הדמויות בפרק נותרות אלמוניות.

נשים ימשיכו להופיע ולבלוט גם בפרק הבא, כשיפעלו להבטיח את הצלתו של המושיע של עם ישראל, בזמן שחסרונם של הגברים יבלוט לעין. בתפנית בלתי צפויה, גם בת פרעה תהיה מחויבת לשמירה על חיי אדם (אפילו אם היא יודעת שהם עבריים), בניגוד גמור למדיניות הרצחנית של אביה. כמו המיילדות (שאולי היו מצריות), הסיפור של בת פרעה מדגיש את המגדר שלה כגורם המשפיע על החלטתה המוסרית להציל את התינוק העברי שהיא מוצאת בתיבה.

חז"ל שמו לב בפירושיהם לתפקיד הנשים בספר שמות, וקבעו שעם ישראל נגאל ממצרים "בשכר נשים צדקניות" (סוטה יא ע"ב). מדרשים שונים מספרים על מצבים שונים הממחישים את התופעה. באחד המדרשים פרעה מצליח להכניע את רוחם של הגברים, שמאבדים את תקוותם בעתיד ומסרבים להביא ילדים.[35] בעקבות מנהיגם עמרם, הגברים המיואשים מתגרשים מנשותיהם בהמוניהם. בעקבות זאת, בתו של עמרם מאשימה אותו בגרימת נזק גדול יותר מזה של פרעה, שגזירתו השפיעה רק על הזכרים מבני ישראל. בגירוש נשותיהם, הגברים הבטיחו שגם בנות לא תיוולדנה. לפי המדרש, עמרם מקבל את הטיעון של בתו ומחזיר את אשתו, ושאר הגברים מבני ישראל בעקבותיו. מדרש אחר מתאר בהתפעלות כיצד הנשים ביצעו פעולות שונות בניסיון להבטיח את המשך הילודה: הן השתמשו במראות כדי לייפות את עצמן,[36] ופיתו את בעליהן באמצעות מזון.[37]

בשעה שרוב החברה מוותרת על הערך שהיא מעניקה לחיי אדם, הנשים ממשיכות לאחוז בו. ייאוש מביא לעוצמה, והנשים מראות שהן מוכנות לנקוט בפעולות נועזות במאבקן לשרוד. המגדר מתברר כגורם מכריע בסיפור; נראה שאלו שיש להן רחם נוטות יותר לפעול מתוך רחמים.[38] הרחמים מנצחים, וישראל ממשיכים להתקיים. אכן, בזכות נשים צדקניות.
 

[1] שאלה זו הולידה מחלוקת בין רב לשמואל, המוזכרת בסוטה יא ע"א (וגם בערובין נג ע"א ובמקומות אחרים): "חד אמר: [מלך] חדש ממש, וחד אמר: שנתחדשו גזירותיו". כראיה תומכת לדעה שהמלך לא היה חדש ממש, הגמרה מציינת שמותו של המלך הקודם לא מוזכר לפני עלייתו של המלך החדש.

[2] יוספוס (ספר שני, פרק ט', א) מניח שהמלך החדש עם מדיניותו החדשה שייך לשושלת חדשה: "הטובות שהגיעו להם מאת יוסף נשכחו באורך הזמן, וגם המלכות נסבה לבית אחר, וירשיעו מאד נגד בני ישראל ויתחכמו להם לענות בענויים שונים" (קדמוניות היהודים, ספר שני, פסקה 202, בתרגום אלכסנדר שור [ירושלים: ראובן מס, 1945; מופיע בפרויקט בן יהודה בקישור: https://benyehuda.org/read/29430]).

[3] כל זה לא יפתיע במיוחד יהודים בני ימינו. האשמות מרושעות בחוסר נאמנות הועלו נגד חיילים יהודים־גרמנים פחות מעשרים שנה לאחר שקיבלו עיטורי כבוד על האומץ והנאמנות שגילו במלחמת העולם הראשונה.

[4] משמעות הביטוי "וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" נתונה במחלוקת. בקרוב נבחן כמה משמעויות אפשריות לביטוי זה.

[5] ברובם, החיקסוס היו קבוצה של זרים שֵמים ששלטו על מצרים התחתונה במשך כמעט מאה שנים (בשנים 1,650–1,550 לפנה"ס בקירוב. הם הרכיבו את השושלות החמש־עשרה והשש־עשרה). שליטתם של החיקסוס השֵמים נחשבה עבור המצרים לעלבון. שנים רבות לאחר נפילתם, פרעה חתשפסות (1480–1469 לפנה"ס) גילפה במקדש שלה כתובת המתארת כיצד החיקסוס הרסו את הממלכה. החיקסוס חוללו השפעה ארוכת טווח, שקל להמיר אותה לחשדנות מוגברת כלפי זרים, במיוחד כלפי שֵמים. ראו סרנה, Exploring Exodus, עמ' 15–17; יעקב, Exodus, עמ' 10.

[6] הרשב"ם טוען שבני ישראל כבר שועבדו, ולכן ליציאתם תהיה השפעה כלכלית שלילית. הוא גם רומז לאפשרות שכל יציאה המונית ממצרים תגרום בושה לארץ הגאה. האברבנאל, בהסבר לשאלה מדוע פרעה מהסס לתת רשות למשפחת יוסף לקבור את יעקב בכנען (בבראשית נ'), מציע שהמצרים כבר גמרו בדעתם לשעבד את בני ישראל בנקודה זו, וכך מוסיף תמיכה לטענתו של רשב"ם.

[7] הביטוי ש"עלו בני ישראל מארץ מצרים" מופיע שוב בשמות י"ג, יח, ומתאר את האופן שבו לבסוף מילותיו של יוסף ניצחו את הניסיון של פרעה לקעקע אותן.

[8] יש לציין שזוהי הפעם הראשונה בתנ"ך שישראל מכונים "עם". בשביל היה צורך במבט העוין של אויב כדי להפוך את ישראל לעם. באופן דומה, התיאור השטני ורווי שנאת זרים של המן אודות "עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" (אסתר ג', ח) מחזיר לעם ישראל תחושה של זהות בפרס, היכן שהיה נראה שהם השתלבו בחברה הכללית. (בפרקים א' וב' של המגילה התיאור הבולט היחיד של יהודי הוא של מרדכי (אסתר ב', ה): "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה".

[9] פרופ, Exodus 1-18, The Anchor Bible (New York: Doubleday, 1998), עמ' 131, מציע שבמילים "הבה נתחכמה" פרעה מזמין את יועציו לטכס יחד עצה.

[10] בתחילת השושלת התשע־עשרה התרחשה בנייה נרחבת באזור הדלתא, עם המעבר של בירת מצרים לאזור. למרות שלא ניתן לתארך באופן נחרץ את הפרעה של סיפורנו, ייתכן שפרעה תכנן להשתמש בעבדים העבריים כהזדמנות להבטיח כוח עבודה זול לחידוש אזור הדלתא. אך גם אם כן, נראה שהיה זה שיקול משני.

[11] כמה מהמילים המופיעות כאן ("הבה", "חומר", "לבנים", "פן") מזכירים את סיפור מגדל בבל בבראשית י"א. שני הסיפורים מתמקדים בחברה המשקיעה בבניה שזורעת רע ולא טוב, חברה שמוחקת את א-להים מהתוכניות שלה.

[12] סרנה, Exploring Exodus, עמ' 23, מתאר את ה"עמל המשפיל, המתיש, ששובר את הגב", של ישראל.

[13] לפי סוטה יא ע"ב, הם נתנו לנשים עבודות השייכות באופן מסורתי לגברים, ואילו הגברים ביצעו משימות הנחשבות באופן כללי לנשיות.

[14] ראו, למשל, ישעיהו י"א, יא–יד.

[15] שמות רבה א', יח.

[16] רמב"ן על שמות א', י.

[17] הנילוס ומצרים הפכו שניהם למכונות מוות, במקום למביאי חיים. כעונש תואם, שתי המכות הראשונות ישחיתו את הנילוס, שיפלוט החוצה דם וצפרדעים מסריחות, בפרודיה על הכוח שלו לתת חיים. בין שני תפקידים אפלים אלו, בפרק ב', הנילוס יחזור לתקופה קצרה לתפקידו כנותן חיים, כשיעניק מחסה ויגונן על משה, המושיע העתידי של בני ישראל הנתונים בסכנה, שיעלה מהמים כדי להילחם במזימות המרושעות של פרעה.

[18] הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, סדרה ראשונה (ירושלים: מעליות, 2002), עמ' 156–166, סובר שהתוכנית לשעבד את העם עברה דרך שני שלבים דומים. ראשית, פרעה מגייס מהחברה המצרית קבוצה קטנה, הנוגשים, שלוקחים על עצמם את המשימה הראשונה לשעבד את ישראל. רק לאחר מכן העינוי הפעיל של בני ישראל ייהפך לרווח; בפסוק י"ג, כל המצרים ישמשו בתפקיד נוגשי בני ישראל.

[19] מחלוקות התפתחו סביב השאלה האם פרעה דיבר למעשה רק עם שתי מיילדות. האם שתי מיילדות יכולות להספיק לעם הזה, שצומח מהר כל כך? האבן עזרא מסביר שהנשים האלו פיקחו על קבוצה גדולה יותר של מיילדות (לפחות חמש מאות, לדעתו). כהרחבה להסבר האטימולוגי של רש"י לשמות שפרה (שמשפרת את הוולד) ופועה (שפועה לוולד כדי לנחם אותו), האברבנאל מציע שלא מדובר בשמות אמיתיים, אלא בשמות התפקידים המקצועיים של זוג הנשים שאמור לנכוח בכל לידה (הראשונה היא המשפרת, ה"שפרה", והשנייה המנחמת, ה"פועה").

[20] למרות שמשמעות המילה 'חיה' בעברית מקראית איננה 'מיילדת' בדרך כלל, היא מופיעה לעתים קרובות במקורות חז"ל מאוחרים יותר במשמעות זו (ראו למשל תוספתא בבא בתרא ח', ב; ירושלמי קידושין ד'; שיר השירים רבה ד', ה). לכן, פרשנים רבים הבינו שזו המשמעות העיקרית של המילה "חיות" בשמות א', יט.

[21] ראו אברבנאל על שמות א', טז, וכן רש"ר הירש.

[22] ראו מדרש שכל טוב, רשב"ם, הפירוש הראשון בבכור שור, אבן עזרא ורלב"ג.

[23] ראו רש"י, הפירוש השני בבכור שור, וספורנו. זו כנראה גם המשמעות של תרגום אונקלוס (ראו את הסברו של ר' אברהם בן הרמב"ם).

[24] כפי שנראה, כמה מפרשים הבחינו בעונש מצד פרעה, בפסוק א', כא. אינני סוברת שהפירוש הזה משכנע, כפי שאסביר להלן.

[25] ראו בכור שור, חזקוני, אבן כספי, ושד"ל.

[26] ראו רש"י, אבן עזרא, וספורנו.

[27] ראו רשב"ם, ר' יצחק עראמה, ומלבי"ם.

[28] לפי מסכת סוטה יא ע"ב, הקב"ה נתן למיילדות שפרה ופועה (המזוהות כאן עם יוכבד ומרים) את בית הכהונה (לצאצאי יוכבד) ואת בית המלוכה (לצאצאי מרים) כפרס. ייתכן שחלק מפירוש זה (הפרס של בית הכהונה) מושפע מפסוק המופיע מעט לאחר מכן, שבו המילה "בית" מוצמדת למילה "לוי" (שמות ב', א): "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי".

[29] ראו, למשל, שמות י"ג, ג, יד.

[30] מחלוקת זו קשורה לפרשייה הסמוכה (שמות ב', א–י), שבה משה התינוק ניצל בזכות שתי נשים עבריות (ספציפית יוכבד ומרים, המזוהות לפי כמה מדרשים עם שפרה ופועה) ואישה מצרית, בת פרעה. נראה שהנקודה היא שהמוצא האתני אינו מרכיב חשוב כאן; החמלה (הנוצרת על ידי אינסטינקט אימהי) היא זו שבסופו של דבר קובעת מי יתייחס בבוז לגזירה המרושעת ויתאמץ להציל ילדים חסרי אונים.

[31] ראו, למשל, שמות רבה א', יז, ורש"י, רשב"ם, אבן עזרא, ורמב"ן שם.

[32] למשל, סוטה יא ע"ב, שצוטטה לעיל.

[33] ראו, למשל, אברבנאל, שד"ל, ויוספוס, קדמוניות היהודים, ספר ב', ט', ב.

[34] ראו בראשית כ', יא; מ"ב, יח.

[35] סוטה יב ע"א; שמות רבה א', יג.

[36] תנחומא לפרשת פקודי, ט'.

[37] סוטה יא ע"ב, שמות רבה א', יב.

[38] ראו מדרש אגדה (בובר) דברים א', והרעיון שפיתחתי בדבר הקשר בין רחם לרחמים בי' ציגלר, איכה: אמונה בעולם סוער (ירושלים: מגיד, 2021), עמ' 371–375.