עשר קדושות – גילוי הקדושה במציאות

עד עתה, התבוננו בשיעורים בהיבטים שונים של קדושת המקום – השלבים השונים בהתגלות הרעיון הזה, הדרכים השונות בהן נוצרות קדושת המקום וההבדלים ביניהן, וכן בתפיסות מחשבתיות עקרוניות בנוגע לקדושת המקום. אגב דברינו הזכרנו מעט את המשנה בפרק א' במסכת כלים, המתארת עשרה מעגלים של קדושת המקום – מארץ ישראל עד לקדש הקדשים; וכעת נבקש לעיין בה באופן יותר מעמיק.

עשרה מעגלי קדושה

כך הוא לשון המשנה:

עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה: שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות:                                             
עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה: שמשלחים מתוכן את המצורעים, ומסבבין לתוכן מת עד שירצו; יצא – אין מחזירין אותו: 
לפנים מן החומה מקודש מהם, שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני.                                                         
הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם.                                                         
החיל מקודש ממנו, שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם.     
עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם; ואין חייבין עליה חטאת.                                               
עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כפורים נכנס לשם; וחייבין עליה חטאת.                                        
עזרת הכהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם – לסמיכה לשחיטה לתנופה:            
בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם.                                                 
ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים.        
קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה.

ניתן להבחין בדברי המשנה בשני פרמטרים עיקריים המגדירים את רמת הקדושה – היחס ליבול ולמאכל, היכן אפשר לאכול מאכלים שיש בהם קדושה או להביאם למקדש מלכתחילה; ושאלת האנשים הראויים להיכנס ולהגיע, התלויה הן ברמת טהרתם והן בתפקידם במקדש. ככל שהמקום מקודש יותר, כך יכולתו של האדם להתקרב אליו מוגבלת יותר ותלויה בהכנות מתאימות.

לפני שנתייחס לפרטי המשנה ולגדרים השונים המוזכרים בה, הן ביחס למקומות והן ביחס לאנשים, ברצוננו להתבונן במשמעות הרוחנית של עשרה מעגלי קדושה בעולם, שלבם הוא קודש הקודשים.^[1]

הנחת היסוד היא, וכך תיארנו את הדברים בפתיחת הסדרה, כי ישנו קשר בין מקום המקדש, במציאות הפיזית של הר המוריה בירושלים, לבין הקודש העליון והנשגב מחוץ לעולמנו. המקדש מסמל נוכחות של מעלה בעולמנו, ומחבר, כביכול, בין המציאות הפיזית לעולמות עליונים – נקודת קשר ומפגש. במובן מסוים, קודש הקודשים מצוי בעת ובעונה אחת בשני עולמות – בתוך העולם הפיזי ומחוצה לו; ועל כן, אין חוקי הזמן והמקום חלים בשלמותם בקודש הקודשים, ובו מתקיים ביטול גמור של המקום כלפי מה שנמצא מעבר למקום.

רעיון זה מתקשר לדברי חז"ל שהעולם נברא מאבן השתיה שבקדש הקדשים; נקודה זו, שממנה נוצר העולם הפיזי ברצונו של הקב"ה מקור הקדושה, ממשיכה להיות מקום המסמל ומחבר בין המציאות של העולם הזה לבין האינסוף שמעל למקום ולזמן.

לפי דברינו מובן המודל של עשרת מעגלי קדושה: אותו קשר מהותי בין מקום קודש הקודשים לבין העולם שהוא מעבר לעולם הפיזי, משפיע על המציאות כולה, במעגלים הולכים ומתרחבים כלפי חוץ – בית המקדש, ירושלים וארץ ישראל כולה. קדושת העולם כביכול יונקת כולה ממקום בריאתו, מן המקום שממנו יש זיקה ישירה בין האין סוף לסוף, בין רוחני לגשמי; שם כביכול מקופלת תוכניתה של הבריאה כולה. אך יניקה וקשר זה לא משפיעים באופן 'ישיר' אלא מדורג – מעגלי הקדושה השונים מתרחבים והולכים, מביאים קדושה לחלקים רחבים יותר ויותר של הבריאה. הגילוי השלם של קדושת המקום הוא בסדר שלם של כלל המעגלים – כך יש לאדם הזדמנות לעלות ולהתקרב באופן מדורג לקודש העליון.

לאור דברים אלו, מרתק לראות כי חז"ל תיארו שיש במקדש ובירושלים חריגה מהמרחב הפיזי – דברים מסוימים לא תופסים בו כלל מקום, כביכול אינם קיימים במישור הפיזי אלא בעולמות גבוהים יותר. אותה קדושה וקשר בין העולם הזה למציאות שמעליו, נותנת למקום הקדוש תכונות על טבעיות, המרחב מכיל בתוכו יותר ממה שלכאורה אפשרי פיזית.

להלן, נבקש להביא מספר דוגמאות לדברי חז"ל בהם אנו רואים כי המרחב במעגלי הקדושה השונים – קדש הקדשים, העזרה וירושלים עצמה – מתנהג בצורה שונה ועל טבעית; זאת, אנו מציעים, בעקבות קרבתו לאינסוף שממעל ומחוץ לעולם הפיזי, מקור הקדושה.

ארון וכרובים אינם מן המידה

כדוגמה ראשונה לרעיון זה נביא את דברי הגמרא במגילה:

אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה ארך, וכתיב כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות, ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה: בנס היה עומד. (דף י:)

ומסביר רש"י על אתר:

אינו מן המדה – אינו אוחז למעט מדת קרקע לכל צדדיו כלום, כדקתני: יש לו עשר אמות לכל רוח, באמצע בית קדש הקדשים היה יושב, ויש ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות לכל צד, וכל הבית אינו אלא עשרים על עשרים, נמצא שאינו ממעט כלום.

כלומר, נלמד מהפסוקים כי המרחק בין הארון לקירות קדש הקדשים היה עשר אמות לכל כיוון; כל חללו של קדש הקדשים הוא עשרים אמה על עשרים אמה, ועל כן חייבים להבין כי הארון עצמו לא תפס כלום בחלל הדביר.

הגמרא המקבילה במסכת בבא בתרא מרחיבה את הלימוד הזה לא רק לארון עצמו, אלא גם לכרובים שבנה שלמה מעל הארון:

אמר ר' לוי, ואיתימא רבי יוחנן, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון וכרובים אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה, יש לו ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח. אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים בנס הן עומדין, שנאמר: וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו, גופייהו היכא הוו קיימי? אלא שמע מינה: בנס הן עומדין. (דף צט.)

הארון היה מונח על אבן השתיה,^[2] והכרובים עמדו מעליו – בנקודה הקדושה ביותר במקדש כולו. באותה נקודה, במקום המסמל יותר מכל את הזיקה בין הסוף לאינסוף, בין הגשמי לרוחני, חוקי הטבע הרגילים לא לגמרי חלים, והכלים המונחים שם מתקיימים מעבר למימד הגשמי ולא תופסים בו מקום.

מועט המחזיק את המרובה

גם בעזרה ובירושלים אנחנו פוגשים מציאות דומה, מקום שאיננו מוגבל בחוקי המרחב הגשמי וכך שטח מועט מחזיק דברים מרובים; כך אנחנו מוצאים במשנה באבות, המונה את עשרת הניסים שהתקיימו במקדש ובירושלים:

עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ... ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים: (פרק ה, ה)

למרות הצפיפות שהיתה בעזרה, בפרט בזמן העליה לרגל, כשהעם היה משתחווה בה לא היה צפוף אלא היה מקום מספיק ומרווח לכל אחד להשתחוות. נזכיר שהשתחוויה במקדש היתה בפישוט ידיים ורגליים, ואף על פי שהשטח שהאדם תופס כשהוא שוכב הוא משמעותית גדול יותר מאשר כשהוא עומד, כולם היו משתחווים ברווח.

וכך בימי העליה לרגל, כאשר היה מגיע קהל עצום להקריב בבית המקדש ללון בירושלים (שכן יש חובת לינה בעיר אחרי הקרבת קרבנות הרגל), היה נמצא באורח פלא מקום לכולם ברווח – מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

היה ניתן להסביר את הנסים האלה כעצמאיים, אך יותר מסתבר לראות אותם כהרחבה של העקרון הקודם שהזכרנו ביחס לארון ולכרובים – המפגש עם הקודש, שהוא מעבר לגבולות עולם החומר, משפיע גם על המציאות הממשית ומאפשר קיום בה שאינו תופס מקום פיזי: דבר שמתבטא בקדש הקדשים, בעזרה ובירושלים כולה.

כך גם עולה מהמדרש, ששוזר חלק מהנסים האלה ודוגמאות נוספות לעקרון אחד – 'מועט המחזיק את המרובה':

...מכאן שהחזיק מועט את המרובה, ודכוותה: (במדבר כ) 'ויקהילו משה ואהרן', אמר רבי חנינא כמלא פי כברה קטנה היתה בה וכל ישראל עומדין בה?!, אלא מכאן שהחזיק מועט את המרובה... ודכוותה: א"ר יוסי ב"ר חלפתא (שמות כז) 'אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים', וכל ישראל עומדים שם? אתמהא! אלא מכאן שהחזיק מועט את המרובה. ודכוותה: (יהושע ג) 'ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה' וגו', ר' הונא אמר זקפן בין שני בדי הארון, אמר רבי אחא ברבי חנינא סמכן בין שני בדין הארון, רבנן אמרין צמצמן בין שני בדי הארון; אמר להן יהושע ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקדוש ברוך הוא ביניכם הה"ד (שם) 'ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם'. ואף בירושלים דתנן עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, רבי שמואל ברבי חנא בשם רבי אחא אמר ארבע אמות לכל אחד, ואמה מכל צד כדי שלא יהא אדם שומע תפלתו של חבירו. ואף לעתיד לבא כן, שנאמר (ירמיה ג) 'בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'' וגו', ... וכי מחזקת היא ירושלים כסא ה'?!, א"ל הקדוש ברוך הוא אמר לה האריכי הרחיבי קבלי אוכלוסיך, הה"ד (ישעיה נד) 'הרחיבי מקום אהלך' למה? כי: 'ימין ושמאל תפרוצי' וגו'. (בראשית רבה ה, ז)

הדרשן מונה מספר מקומות בהם המציאות הפיזית החזיקה הרבה יותר נוכחים מן האפשרי – חצר המשכן, בין בדי הארון, העזרה בבית המקדש וירושלים לעתיד לבוא. הדוגמאות עוסקות כולן בקודש ועמידה לפני ה', ומלמדות כי בכל מה שקשור להשראת שכינה המציאות הפיזית מתנהגת בשונה מחוקיה הרגילים, ויכולה בנס להכיל כמויות אנשים שבאופן פיזי רגיל לא מסוגלים לעמוד שם יחדיו.

נשלים את עיוננו זה בהתבוננות בנקודה האחרונה העולה בדברי המדרש – התרחבותה העתידית של ירושלים, כחלק מהיותה 'כסא ה'' לעתיד לבוא.  לסוגיה זאת היבטים רבים – בדברי הנביאים, באגדות חז"ל ובהלכה; ונביא כאן את תמצית הדברים. ^[3]

הרחבתה העתידית של ירושלים

הנביא הראשון שעסק בהתרחבות ירושלים הוא ישעיה:

רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ: (ישעיהו נד, א-ג)

על מנת שירושלים תוכל לקבל לתוכה את כל בניה הגולים, עליה לגדול ולהתרחב. רעיון זה מובא בסגנון אחר בדברי הנביא זכריה, המדגיש כי להתרחבותה של ירושלים לא יהיה גבול – לא יהיה צורך בחומה שתתן לעיר מידה ותגביל את התרחבותה:

וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה: וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ וַיֹּאמֶר אֵלַי לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַם לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ: וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ: (זכריה ב, ה-ט)

המכנה המשותף לנבואות שהזכרנו הוא שעתידה להיות מציאות חדשה בארץ בכלל ובירושלים בפרט, של ריבוי אוכלוסין גדול מאד, שיביא לחידוש פני העיר ולהרחבתה מעבר לגבולותיה המקוריים. פירוט הרחבתה משתנה מנבואה לנבואה, בהתאם לתקופתו של הנביא ולמגמותיו. גם בדברי חז"ל אנחנו מוצאים התייחסויות רבות להתרחבות ירושלים, ואף מעבר לגבולות המציאות הפיזית המוכרת לנו; ונציין דוגמה אחת, הדרשה ש'עתידה ירושלים שתגיע עד דמשק':

משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו (זכריה ט), ... עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק שנאמר 'ודמשק מנוחתו', ואין מנוחתו אלא ירושלים שנאמר (תהלים קלב) 'זאת מנוחתי עדי עד'. אמר ליה ומה אני מקיים (ירמיהו ל) 'ונבנתה העיר על תלה'? אמר ליה שאין עתידה לזוז ממקומה, אלא מה אני מקיים (יחזקאל מא) 'ורחבה ונסבה למעלה'?, שעתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה כתאנה זו שרחבה מלמעלה וקצרה מלמטה, ושערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק שנאמר (שה"ש ז) 'אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק', וגליות באות וחנות בתוכה שנאמר 'ודמשק מנוחתו'. (ילקוט שמעוני זכריה, תקעה)

נדמה כי הרחבתה של העיר קשורה להופעת שכינה מחודשת על העיר, המבוטאת בשינוי שמה. כך אנו מוצאים שיחזקאל ניבא שירושלים תיקרא בעתיד "ה' שָׁמָּה" (מח, לה), ירמיהו "ה' צִדְקֵנוּ" (לג, טז), וישעיהו: "וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ".

בכך נדמה כי התרחבות ירושלים קשורה להתרחבות הגילוי האלוקי בעולם: כפי שלעתיד לבוא כל העולם יכיר במלכותו של ה', כך גם עירו של ה' ומקום משכנו – ירושלים, בשמה החדש הכולל את שם ה' – מתרחבת והולכת. הדבר קשור גם להיות ירושלים מקור הברכה והשפע בעולם, כפי שהזכרנו בפתיחת הסדרה הנוכחית: מהותה של ברכה היא תוספת, ריבוי ושפע המואצלים על ידי הקב"ה לעולם כולו, כהמשך מתמיד לבריאת העולם; התרחבותה של ירושלים מסמלת את השפעת הברכה האלוקית עוד ועוד, עד לכדי תיקון העולם כולו.

במובן זה, תיאור זה מהווה המשך והרחבה של התופעות המופלאות שראינו במקדש בו המקום הפיזי חורג מעבר לגבולותיו - אותה קדושה המופיעה במקדש ובירושלים, המעניקה להם קיום מסוים בעולמות העליונים ולא רק במציאות הפיזית, תתרחב ותופיע בתיקון העולם.

סיכום

בשיעור זה התחלנו לעיין במשמעותם הרוחנית של עשרת מעגלי הקדושה שלבם הוא קודש הקודשים, היוצרים מערכת מדורגת של קדושה, עד לקדש הקדשים שהוא מקום המפגש עם מציאות רוחנית הנעלית על המציאות שלנו, מקור יניקת הקדושה המתרחבת ומשפיעה על העולם כולו.

ראינו כי מפגש זה עם מקור הקדושה משנה את המציאות הפיזית המוכרת לנו, כך ש'מעט מחזיק את המרובה' – בקדש הקדשים עצמו, בעזרה ובירושלים; ולעתיד לבוא, מציאות רוחנית מיוחדת זו תתפשט ותשפיע על העולם כולו באמצעות התרחבותה של ירושלים, מקום כסא ה'.

בשיעור הבא אי"ה, נמשיך לעיין במרכיבים שונים המוזכרים במשנה, ונבחן את היחס בין התנאי להגעה למקדש – הטהרה – לבין הקדושה.

[עורך: שמואל ארגמן]

^[1] בכך נלך בעקבות דברי הרב עדין שטיינזלץ בספרו "שלשה עשר עלי השושנה", ירושלים 2010, בפרק העוסק בקדושה, עמ' 80-83.

^[2] ללא קשר למחלוקת הראשונים על מיקומה של אבן השתייה בקודש הקודשים - האם היא במערב, במרכז או במזרח קודש הקודשים.

^[3] להרחבה, עיינו בשיעורנו 'הטופוגרפיה של ירושלים הקדומה ב'', התפרסם בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון, תשס"ה; ראה בקישור.