ימי החול קודמים לשבת או שבת קודמת לימי החול?

מבוא

באופן מפתיע, שאלת הקדימות בין ימי החול ובין שבת נולדה מההיבט הכרונולוגי, ולא מההיבט ההיררכי. שאלה זו עומדת בבסיס מחלוקת בין רב הונא ובין חייא בר רב.[1] הסוגיה עוסקת בשאלה מרתקת: כיצד ינהג אדם שאיבד כל אחיזה במישור הזמן, כך שאין לו שום דרך לדעת מהם ימי השבוע ומתי חלה השבת. מחלוקת זו זכתה לפירושים שונים בחסידות, שמאירים באור נוסף את תפיסת השפת אמת ביחס למיקומה של השבת במרכז השבוע.

הנחת היסוד לדיון בסוגיה היא ששבת, כלשון חז"ל, "קביעא וקיימא" מאז ששת ימי בראשית. כלומר, יסוד הזמן של השבת נובע מבריאת העולם, ומוכתב על פי קצב זה. אדם הרחוק מכל יישוב אינו יכול לשמור את השבת שניתנה על ידי הקב"ה בזמנה הוודאי. באופן תיאורטי, ניתן היה לקבוע שכל יום מימיו של האדם הבודד הוא ספק שבת. מבחינה פרקטית, כל ימי השבוע לפי גישה זו היו דומים זה לזה. שני האמוראים המופיעים בסוגיה מסכימים שהאדם מחויב לייצר לעצמו קצב שבועי של שישה ימי חול ויום שביעי בעל מעמד ייחודי, למרות שאין דרך לדעת בוודאות מתי השבת האמיתית. האמוראים חולקים כיצד ייקבע הקצב השבועי, ומתי תחול "השבת האנושית":

אמר רב הונא: היה מהלך (בדרך או) במדבר, ואינו יודע אימתי שבת – מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה.

האם לשיטת האמוראים למערך הזמנים האישי יש תוקף הלכתי מלא, כמו לימי השבוע האובייקטיבים? רבא בהמשך הסוגיה ממתן את הדיון:

אמר רבא: בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, [בר מההוא יומא]. וההוא יומא לימות? דעביד מאתמול שתי פרנסות. ודילמא מאתמול שבת הואי! אלא: כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא. וההוא יומא במאי מינכר ליה – בקידושא ואבדלתא.

נסכם: כל יום נחשב ספק שבת לעניין איסור מלאכה (מעבר לפיקוח נפש), בשל החשש מחילול שבת. הקצב של שישה ימי חול ושבת נקבע על ידי סימון אקטיבי של אחד הימים באמצעות קידוש והבדלה. מועד סימון זה ניצב במחלוקת שבין רב הונא לחייא בר רב.

הגמרא מפרשת מהו העיקרון בבסיס המחלוקת:

במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון.

רש"י שם מפרש:

כברייתו של עולם – ימי חול נמנו תחילה.

כאדם הראשון – שנברא בערב שבת ויום ראשון למניינו שבת היה.

אם כן, לאור דברי רש"י עולה שלשיטת רב הונא האדם השרוי במצב זה מתנהג כאילו הוא בורא את העולם. מתוך נקודת מבט זו הוא נדרש "לברוא" את ששת ימי החול, ולאחריהם "לברוא" (על ידי סימון וייחוד) את השבת. חייא בר רב חושב שאדם במצב זה מתנהג כמו נקודת המפגש הראשונית של האדם עם השבת: האדם נוצר ביום שישי, נפגש עם השבת שברא הקב"ה, ולאחריה התחיל לספור את ששת ימי המעשה.

מבחינה מחשבתית ההצעה של רב הונא מטלטלת – אדם במצב כזה נוהג כאילו הוא בורא העולם? זוהי תפיסה שקשה להעלותה על הדעת, ועל אחת כמה וכמה קשה להעלותה על הכתב. עם זאת, הגמרא מכריעה דווקא כרב הונא, על בסיס מקורות תנאיים הסותרים את דעת חייא בר רב באופן חזיתי. אם כן, הדעה הרדיקלית יותר מבחינה מחשבתית היא הנפסקת להלכה!

מפסיקה זו עולה שהאדם הבודד במדבר כביכול בורא לעצמו עולם, ובמהלך בריאה זו הוא אף בורא את השבת. כלומר, הקב"ה ברא באדם את הכוח לברוא שבת לעצמו, ובכך הנחיל זיקה חזקה ביותר בין האדם ובין השבת. עמדה זו מוגבלת לאור הסתייגותו של רבא, על פיה השבת האישית ניצבת בשיח עם השבת האלוקית וכפופה למסגרתה. כלומר, הסימון האנושי אינו מוחלט ואינו מתיר לחלוטין מלאכה בימי החול, אלא בא לידי ביטוי בקידוש ובהבדלה ביום השביעי.

מחלוקת בחסידות בביאור המחלוקת

בספרי החסידות מצאתי שלושה המתייחסים לגמרא זו: רב צדוק, השם משמואל (בנו של האבני נזר) והאמרי אמת (בנו של השפת אמת). שלושת גדולי החסידות מסכימים בדבריהם על שלוש נקודות מחלוקת בין רב הונא ובין חייא בר רב:

1. השבת הראשונה ששבת האדם לאחר בריאתו באה כהקדמה לימי השבוע, ויש בה כוח ליצוק לימי החול שפע וכוחות. לעומת זאת, השבת האלוקית ממוקמת לאחר ימי עבודה ויצירה, וימות החול הם שמעניקים לה שפע ותוכן.

2. זווית אחת לשבת ניתנת על ידי הקב"ה (אתערותא דלעילא), בעוד האחרת היא תנועה של עם ישראל אל עבר הקב"ה – אתערותא דלתתא.

3. זווית אחת היא השבת לפני חטא האדם הראשון, והשנייה לאחריו.

הנקודה הראשונה מוסכמת על שלושת הוגי החסידות כאחת מנקודות המחלוקת בין רב הונא לחייא בר רב. שתי הנקודות הבאות (היוזמה והתזמון) מוסכמות מבחינת עצם קיומן, אך המפרשים מסווגים באופן שונה את צדדי המחלוקת לדעותיהם של רב הונא וחייא בר רב: ר' צדוק והשם משמואל טוענים שהשבת של האדם הראשון, שבאה כהקדמה לימות החול ומקבילה לשיטת רב חייא בר רב, ניתנה על ידי הקב"ה אחרי החטא כדי לאפשר לאדם הראשון לתקן את חטאו. לעומתם, האמרי אמת סבור שהשבת שניתנה לאחר החטא היא דווקא השבת המגיעה לאחר ימי השבוע – השבת המקבילה לשיטתו של רב הונא.

השם משמואל בפרשת ויקהל פותח בהבאת דברי האבני נזר המציג את שתי הזוויות לשבת – שבת הנותנת שפע לשבוע, ושבת הניצבת לאחר ימות השבוע:

אך יובן עפ"י מה שכבר אמרתי בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירוש דברי הש"ס... ששבת יש בו שתי בחינות, מה שהוא אחר ימי המעשה והשלמה אליהם, ועוד יש בו שהוא נותן כח וחיות על להבא ומיני' שיתא יומין מתברכין, ומר אמר דזה עיקר מהות השבת, ומר אמר דזה העיקר.

השם משמואל מביא בשם האבני נזר את דברי הזוהר שהצגנו בשיעור הראשון, על פיהם ששת ימי המעשה מתברכים מן השבת. השם משמואל מבין כך את עמדת רב הונא, לפיה השבת קודמת לימי החול. אל מול תפיסה זו מציג השם משמואל הסתכלות הפוכה – השבת היא השלמת החול:

והיינו דסדר הבריאה שנברא ישר שיהיה אדם עובד עבודתו בגשמיות וברוחניות לברר את כל חלקי הקדושה, ולהעלות מדומם–צומח–חי–מדבר כידוע, ואח"כ לפי ערך מעשיו יזכה לאור קדושת שבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

השם משמואל ממשיך, ומציג הבדל נוסף בין השבתות:

אבל מאחר שחטא אדם הראשון ונפל ממעלתו והיה בשפל המדרגה לולא שבא השבת ונתן לו כח וחיות לא היה יכול להתחיל לעשות מאומה, אלא שהשבת נפח בו רוח חיים חדשים, ובזה הכח עשה ועבד אח"כ כל ששת ימי המעשה, ואח"כ שוב האירה עליהם קדושת שבת ומשיג עוד חיים חדשים, וכן סובב הולך, וזהו מר סבר כברייתו של עולם, היינו לפי כוונת הבריאה טרם חטא אדם הראשון, ומר סבר כאדם הראשון כי גלוי וידוע היה לפני הקדוש ברוך הוא שאדם הראשון מוכן לחטוא, ועל דרך כן נברא העולם ושיהיה שבת נותן לו כח וחיות כנ"ל, וזה הוא שאיתא בש"ס סנהדרין (לח ע"א) למה נברא האדם בערב שבת כדי שיכנס למצוה מיד, שכך היתה הידיעה תחילה שיחטא ויצטרך למצות שבת להגן עליו ולפחת בקרבו חיים חדשים כנ"ל.

השם משמואל טוען שזווית אחת של השבת נוסדה לפני חטא האדם בגן עדן, והזווית השנייה לשבת ניתנה לאחר החטא. לפי דבריו חווית השבת כמעניקה שפע להמשך השבוע קשורה לעולם החטא, בעוד שהחוויה של "מי שאכל בערב שבת יאכל בשבת" קשורה לעולם מתוקן, בו השבת ניצבת כאקורד הסיום של שבוע העשייה.

גם רב צדוק צועד בדרך דומה, וטוען שהשבת שקודמת לחול שייכת לעולם שלאחר הקלקול. נעיין בדבריו בפרי צדיק על פרשת אמור:

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו'. בכל המקומות שנזכר שבת נזכרו מקודם ששת ימי המעשה לבד ממקום שנאמר שבתותי דהיינו שבתות ה' והוא כמו שאמרנו שכפי קדושת ימי המעשה כן קדושת שבת, והנה בדברות הראשונות כתיב: (שמות כ, ט) "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת" וגו', והיינו דבדברות ראשונות כתיב זכור...

ובדברות אחרונות כתיב גם כן כלשון הזה אך שם נאמר שמור ואיתא במכילתא שמור לאחריו. והיינו אחר הקלקול ניתן להם השבת שיתקן ימי המעשה הבאים אחריו שיהיו בקדושה. וכמו באדם הראשון שניתן לו השבת ואחר כך ימי המעשה שעל ידי השבת יתקן ימי המעשה. וכמו שאמרו בגמרא (שבת סט ע"ב) מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון. ומכל מקום אחר השבת כתיב גם כן תעבוד ועשית כל מלאכתך שיהיה כל מלאכת עולם הזה בקדושה במכוון לשם שמים, והיינו בימי המעשה שאחר השבת על ידי השמור דלאחריו.

האמרי אמת, בנו של השפת אמת, חולק על הסיווג שבו נקטו השם משמואל ורב צדוק. לשיטתו דווקא השבת שנותנת שפע לשבוע הייתה קיימת לפני החטא, ואילו השבת שמגיעה לאחר השבוע היא זו שנוסדה בעקבות הקלקול. נעיין בדבריו לפרשת בראשית:

איתא בגמרא "היה מהלך במדבר (...)", ושניהם אמת: שקודם החטא היה השבת מכניס קדושה בששת ימי המעשה, ואחר החטא צריך לייגע עצמו בששת ימי המעשה שיוכל לבוא להשבת כראוי, כדאיתא במדרש (בראשית רבה יב, ו) כיון ששקעה חמה במוצאי שבת וכו' ונתיירא אדם הראשון שנאמר ואומר אך חושך ישופני וכו' אותו שכתוב בו (בראשית ג, טו) הוא ישופך ראש וכו' מה עשה הקדוש ברוך הוא זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהן אור, רמז שצריכין לעבוד בדחילו ורחימו בכדי לדחות החושך, וזהו עבודת ששת ימי המעשה, ועל ידי זה יכולין להתדבק בהשבת.

דברי האמרי אמת משקפים תחושה שאני מכירה מקרוב – נפילה גדולה במוצאי שבת. נפילה זו נובעת לדבריו מכך שאנחנו נמצאים בעולם שאחרי החטא, שבו עלינו לעבוד שישה ימים "בדחילו ורחימו" על מנת להגיע לשבת. בסופה של השבת שוב אנו נופלים לעומק האפלה של מוצאי שבת, ועובדים שישה ימים כדי להיחלץ ממנו בשנית. לפי דבריו, העולם שבו השבת נותנת כוח למשך השבוע הוא העולם המתוקן שלפני החטא. לאור זאת מובן מדוע נפסקה הלכה כרב הונא – שכן אנו חיים בעולם שלאחר החטא. דברי האמרי אמת מתארים היטב את החוויה הקיומית השבועית שלי.

כאמור, רב צדוק והשם משמואל חולקים על תפיסת האמרי אמת. לשיטתם השפע שהשבת נותנת לשבוע היא חסד שהקב"ה עשה עימנו, בתתו לנו את השבת כמקור לכוחות לקראת המשך השבוע.

עמדת השפת אמת

כפי שראינו בשיעור הראשון, השפת אמת חידש מיקום אחר לשבת – באמצע השבוע. לא מצאתי בדבריו התייחסות ישירה למחלוקת רב הונא וחייא בר רב. לכל אורך פירושו על התורה השפת אמת חוזר שוב ושוב על הרעיון שעבודת האדם בשבת היא להמשיך שפע מתוך השבת אל השבוע. עם זאת, השפת אמת מתייחס לנקודה זו באופנים שונים, ונראה שבדבריו הוא משרטט פנים כפולות לשבת – הכנה של ימי החול לקראת השבת, ודרישה כלפי האדם להמשכת קדושת השבת אל הימים הבאים. כפי שנראה, השפת אמת נמצא למעשה בעמדת ביניים בין הניסוחים הקודמים, ויש לברר מה פשר עמדתו.

בפרשת בראשית השפת אמת מתעכב על שלוש סעודות השבת, ומדייק שלכל סעודה יש תפקיד מובחן:[2]

כי מצות עונג שבת הוא לברר כי כל הברכה ופרנסה בימי השבוע הוא רק בכח השבת וזה הג' סעודות של שבת וחז"ל דרשו מג"פ היום בפ' המן. וגם בפ' זו כ' ויכל ביום השביעי וישבות ביום השביעי ויברך את יום השביעי. ויתכן לרמוז על הג' סעודות כי בליל שבת מתבטל כל ימי המעשה ומתקשר אל השבת כענין שנאמר ויכל ביום הז' מלאכתו. א"כ מלאכת ימי המעשה מתקשר אז להשבת וזה סעודת ליל שבת. וישבות הוא יום השבת וסעודת שחרית שהיא התעלות הכל אל השורש לכן נאמר בו שביתה ויברך הוא סעודה ג' שנותן ברכה על שבוע הבאה. ונק' סעודות שהם סועדין ומפרנסין לכל הימים.

לפי השפת אמת, השבת מורכבת משלושה חלקים: החלק הראשון, סעודת ליל שבת, הוא סיום ימי המעשה המזינים את השבת. כלפי סיום זה מתייחסת המילה "ויכל". הסעודה השנייה שייכת לשבת עצמה, ומתבטאת במילה "וישבות". הסעודה השלישית, הקשורה למילה "ויברך", היא הפן של השבת המברך ומפרנס את ימי החול העוקבים. השפת אמת אוחז בשתי המהויות השונות של שבת שהוצגו כדעות חלוקות. השבת גם מוזנת על ידי שלושת הימים הקודמים לה, וגם מזינה את שלושת הימים הבאים אחריה.

התפשטות המוחין – שפע רוחני

דברי השפת האמת על סעודות השבת מתמקדים ביחסי הגומלין החומריים שבין השבת ובין ימות החול, אולם הזנה זו היא במקביל בעלת פנים רוחניות מובהקות. למשמעות הרוחנית נדרש השפת אמת במקומות רבים. נתבונן בדוגמה אחת:[3]

בפסוק שבת שבתון. פירש"י מנוחת מרגוע. פרשנו להיות השבת משאיר רשימה לכל ימי המעשה. וזה שבתון לקבל בנפשותינו הארת השבת. כי השבת נותן דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. וצריכין לראות שיתפשט זה הדעת בכל האדם. ולקשור אותו במחשבה דיבור ומעשה.

ובנוסח אהבה נאמר ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל. פי' במחשבה. לשמוע ללמוד וללמד הוא בדיבור. לשמור לעשות ולקיים הוא במעשה. והם ג' מיני דעת. והוא חב"ד בחי' נר"ן. ובשבת מתחדשין המוחין. וצריכין להתחדש בכל האדם. ואלה הג' בינה שמיעה שמירה כולם נאמרו בשבת לדעת. ושמיעה הוא בשבת כמ"ש חכמינו ז"ל היום אם בקולו תשמעו הוא בשבת שניתנו בו עשרת הדברות ויש בו קריאת התורה והוא בחי' הדיבור. לשמור דכתיב ושמרתם. ושמרו בני ישראל. והוא גם כן בחי' חכמת התורה כמ"ש חז"ל ושמרתם זה משנה. והוא הבחי' המביא לידי מעשה. לכן נאמר לשמור לעשות ולקיים. נמצא הג' בחי' בשבת. בינה שמיעה שמירה. ומתפשטין לששת ימי המעשה ג' ימים דקמי שבתא מחשבה דיבור ומעשה. וג' ימים דבתר שבתא מדו"מ. והוא להבין ולהשכיל. ללמוד וללמד. לעשות ולקיים. אלה הששה הוא התפשטות החב"ד כנ"ל.

השפת אמת מדייק מרכיבים במהלך השבועי הרוחני מתוך ברכת האהבה הנאמרת לפני קריאת שמע של שחרית. הוא מחלק את הפנייה שלנו לקב"ה, "ותן בליבנו בינה", לשלושה מרכיבים:

1. שלושת הימים לפני שבת – להבין, להשכיל וללמוד: עקרונות המכינים לשבת, שתלויים בעבודת האדם ומקבילים לשלוש פעולות אנושיות – מחשבה, דיבור ומעשה.

2. שבת עצמה – בינה, שמיעה ושמירה: מהלכים הדורשים מהאדם פסיביות וקבלה של השפע מהקב"ה. השמיעה היא של קריאת התורה, והשמירה באה לידי ביטוי בנוסח התפילה "ושמרו בני ישראל את השבת". קבלה עמוקה בשבת תגרום ליכולת לפעול בימים העוקבים.

3. שלושת הימים לאחר השבת – ללמד, לעשות ולקיים: שלושת אלו הם מעשים הנובעים מקבלת השפע בשבת עצמה.

התהליך בשבת נועד להביא אותנו בשלושת הימים הבאים לפעולה שבמוקדה ניצב ההיבט הרוחני.

ניסוח המחבר בין השיח הפיזי של האכילה לשיח הרוחני של הלימוד מופיע בפרשת חוקת:[4]

בענין שירת הבאר שלא נזכר משה רבינו ע"ה. ובשירה הראשונה ישיר משה ובני ישראל. דהנה באר היא התורה שבע"פ כמ"ש ז"ל אין מים אלא תורה ויש תורה שבכתב הוא בחי' לחם מן השמים וזהו בחי' מרע"ה שהוריד התורה מן השמים. וזהו מן בזכות משה שהוא לחם הנ"ל. ובאר בחי' מים תורה שבע"פ.

ושמעתי ממורי זקני ז"ל מה שהתורה יש ברכה לפני' ולאחרי' הוא כמו בסעודה שיש ברכה לפני' על מה שהזמין השי"ת לנו האוכל. ולאחרי' על השביעה מה שמקבל האדם מזון וחיות מן המאכל ולכן שיעור זמן ברהמ"ז עובר אחר זמן עיכול המזון. כן יש בתורה ברכה לאחרי' על מה שזוכין למשוך חיות מדברי תורה להיות נבלע בנפש האדם כו' עכ"ד ז"ל.

וזה ענין תורה שבע"פ שנעשה האדם בן תורה להיות לו דביקות בתורה ז"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. וזה ענין הבאר מים כמ"ש חז"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כי השתי' גורם שיתעכל המזון במעיו להיות נשבע מהמאכל. ורמז לדבר דאיתא במד' שיר השירים מ"ח פעמים נזכר באר בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ע"ש. ופי' זה כי התורה שבכתב מתנה מן השמים לכל מי שירצה אבל להיות נקנית התורה להיות לאדם חלק בתורה להיות נקרא בן תורה להיות דברי תורה נבלע בדמיו הוא בכח מ"ח דברים הנ"ל. ולכן שירה הראשונה הי' קודם התורה אז ישיר משה ובנ"י שהרגישו בנפשותם שנעשו עבדי ה' להיות מוכנים לשמוע דבר ה'. ושירה זו האחרונה הי' שהרגישו שנבלעו ד"ת בדמיהן כי זה הי' סוף מ' שנה. וכענין שאמרו חז"ל כשלמד משה רבינו ע"ה מ' ימים בהר שכח עד שלבסוף נתן לו הקדוש ברוך הוא התורה במתנה. כן הי' עבודת בנ"י מ' שנה במדבר שיגעו בתורה עד שלבסוף ניתן להם במתנה. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו שהוא למעלה מזו המדריגה והוא הוריד התורה מן השמים.

השפת אמת משווה בין לימוד התורה לבין הברכות על אכילה. הברכה לפני האכילה נועדה להודות לקב"ה על המזון שזימן לנו. לאחר הברכה אוכלים, ובסיום מברכים תוך התמקדות בתחושת השובע. זמנה של הברכה האחרונה מוגבל עד סיום העיכול. אם נבאר את התורות הקודמות לאור דימוי זה, אזי מעשי האדם מקבילים לברכות: שלושת הימים לפני שבת עומדים כנגד הברכה הראשונה, והם מבטאים תודה לקב"ה על השבת המתקרבת. בשבת אנחנו "אוכלים" ולא אומרים דבר – עמדה פסיבית של קבלת השפע. אחרי השבת אנחנו חוזרים להיות אקטיביים, ומודים על העיכול של המזון הרוחני – ושלב זה מסתיים עם סיום "העיכול" ביום השלישי.[5]

המאמץ לעכב את הקדושה

האם מהלך זה מתרחש מאליו? לאור דברים שכותב השפת אמת במקומות רבים עולה שלא מדובר בתהליך טבעי, ונדרש שילוב של מאמץ ותפילה מצד האדם כדי שקדושת השבת תימשך אל ימי החול. נביא דוגמה אחת מפרשת קדושים:[6]

ולשון קדושים תהיו יש לפרש מלשון העכבה כמו שכתבו חז"ל בכל מקום לשון הוי' בהויתן יהיו. והיינו לעכב הקדושה בכל עת שנמצא הארה מעט כמאמר אחזתיו ולא ארפנו כי מקדושת השבת צריכין להמשיך קדושה לכל ימי המעשה. ועל זה מתפללין והנחילנו כו' באהבה כו' שבת קדשך וינוחו בו כו'. וקשה הלא אומרים ושבת קודשך באהבה וברצון הנחילנו אם כן מה בקשה זו. הגם כי באמת השבת אין לו שיעור כמו שכתבתי במקום אחר בפירוש שבתותי לשון רבים. ולעולם מבקשין לשבת עליון. אך יתכן לפרש שהיא בקשה להתדבק בהארת השבת כי נקרא נחלה שאין לה הפסק ומבקשין שנקבל הארה מקדושת השבת על כל השבוע וינוחו בו. שע"י זו ההארה יהיה לנו מנוח בימי המעשה. כי שבת קודש מעצמו הוא יום מנוחה. אם כן בקשת וינוחו בו היא על ימי מלחמה כנ"ל.

השפת אמת מנסח מהלך מרתק. בשלב הראשון הוא מפרש מחדש את משמעות הציווי "קדושים תהיו", לפיו "תהיו... מלשון העכבה". כלומר, מדובר בציווי על עם ישראל לעכב את הקדושה בנוכחותה כאשר היא מתקיימת ומאירה. באופן ספציפי, השפת אמת מסביר שהציווי "קדושים תהיו" קובע שיש לעכב את נוכחות קדושת השבת כך שתשרה גם בימי המעשה. לאור הבנה זו מפרש השפת אמת מחדש את לשון התפילה בשבת, "והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבת קודשך". מדובר לכאורה בלשון תמוהה, שכן בזמן התפילה השבת כבר נוכחת ומונחלת, כפי שאנו אומרים בקידוש – "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו".

השפת אמת מציע שתי תשובות:

1. זוהי תפילה על השבת העליונה.

2. הבקשה אינה מכוונת על השבת, אלא כלפי שלושת הימים הבאים. כלומר, אנחנו מתפללים בשבת על ימי השבוע הבאים עלינו לטובה, בתקווה ששפע השבת יימשך לימי החול.

אם כן, השפת אמת מחדד בדברים אלו שההשראה של קדושת השבת לימי החול אינה מתרחשת מאליה. היא נכללת הן בציווי ובחובה "קדושים תהיו", והן בתפילה "והנחילנו... שבת קודשך".

חיבור

אם נחבר בין דברי השפת אמת ובין דברי בנו האמרי אמת, חידושו של השפת אמת על השבת כמרכז השבוע יואר באור חדש.

מצד אחד בדברי השפת אמת עולה שהמשכת השפע משבת אינה מלאכה קלה, ומדובר במשימה העיקרית המוטלת עלינו בשבת. פעמים רבות גם איננו מצליחים, ועלינו הן להתאמץ והן להתפלל ולהתחנן על המשכת שפע זה. על פניו, קביעה זו מתאימה לדברי בנו שהמשכת השפע באופן טבעי הייתה המציאות האידיאלית קודם החטא; מציאות בה השבת קדמה לימי השבוע.

עם זאת, מדברי האמרי אמת מסתמן שאין לאדם שום יכולת להגיע למדרגה זו, ולמעשה אנו חיים בעולם שאחרי החטא, שבו אחרי שבת מגיעה הנפילה אל אפלת ימי השבוע. עמדה זו אינה באה לידי ביטוי בדברי השפת אמת. השפת אמת קורא לנו גם בעולם זה למשוך שפע משבת אל ימי החול.

אני רוצה להציע שלאור דברי האמרי אמת, ניתן לראות עד כמה קריאתו של השפת אמת היא אמיצה ותובענית. השפת אמת מעז להתוות דרך של עבודה היוצרת גשר ותיקון עמוק בין העולם הזה ובין העולם שלפני חטא האדם הראשון. בשבת, שהיא מעין העולם הבא, אנחנו יכולים להעז ולעבוד כדי לגעת בעולם המתוקן – עולם בו השבת מעניקה שפע לשבוע כולו. אכן, אנחנו אחרי החטא – אבל הקב"ה נתן לנו את השבת, ובכך העניק לנו את השער לתיקון. בניגוד לבנו, בכתביו השפת אמת פותח בפנינו את השער שוב ושוב; והמשכת השפע מהשבת אל ימי השבוע היא אחד מהצירים המרכזיים בהגותו.

אנו, כלומדות וכלומדי תורתו, ננסה לפתוח את השער ולעבור בו – ודרכו להשפיע שפע של שבת לתוך חיי המעשה.

[עריכה: אורי שטרן]
 

[1] שבת סט ע"ב.

[2] שפת אמת פרשת בראשית תרמ"ה.

[3] שפת אמת פרשת כי תשא תרנג.

[4] שפת אמת פרשת חוקת תרנב.

[5] תורה דומה ובהירה מאוד מופיעה בספר עבודת ישראל שקדם לשפת אמת (ליקוטים לאבות א). שם מובא רעיון זה בשם הבעל שם טוב:

"ועל דרך זה בימות השבוע היינו ביום ד' ה' ו' להכין עצמו לשבת, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, והוא מה שאמר הריב"ש זצ"ל בפירוש הכתוב (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות, כי חר"ש הוא נוטריקון חמישי רביעי ששי, רצה לומר כמו שהחרישה היא הכנה לזריעה ולקצירה, כך אלו השלושה ימים שייכים לשבת הבא ולהכין עצמו בכל מיני הכנות שיוכל מה לעבוד את בוראו ביום השבת דהיא הזריעה, ואחר כך בשלושה ימים שאחר שבת היינו אב"ג יהיה הקצירה שיקבל כל השפעות שירדו לו בתפילת שבת, וכך הם כל ימי השבוע שלושה ימים לפני השבת ושלושה לאחריו ושבת באמצע". כלומר, לדבריו ההקבלה היא לעבודת האדמה: הימים הקודמים לשבת מקבילים לחרישה, שבת דומה במהותה לזריעה, והימים שלאחר השבת מזכירים את שלב הקצירה.

[6] שפת אמת פרשת קדושים תרמו.