שיעור 6

אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות | שלבים ראשונים בסולם הזמן

תנ"ך

22.11.2023

קובץ טקסט

מבנה השבוע על פי השפת אמת מוביל להרחבת המבט בנוגע לתפקיד שיש לשבת במסגרת המהלך השבועי. למעשה, תפיסה זו מקשרת בין ששת ימי המעשה ובין שתי שבתות. ממילא, זווית ההסתכלות מתרחבת, ומהלכים רוחניים על פיה כוללים שני מרכזים – הן השבת שעברה והן השבת הבאה. בתורות רבות מתייחס השפת אמת למהלך זה, ומבאר לאורו מימרות סתומות[1] במסכת שבת:[2]

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים.^[3]

מדברי הגמרא עולה שעם ישראל מעולם לא שמר שתי שבתות רצופות – שמירה שבכוחה להביא את הגאולה. דברים אלו מהווים בסיס לתורות שנראה בשיעורנו. תורות אלו מפתחות את תפיסתו של השפת אמת, מציגות מהלך עשיר, ומחדדות את האופן בו הזמן מהווה סולם להתקדמות רוחנית.

תורתו של רב שמלקה

רעיון נוסף העומד בבסיס תפיסתו של השפת אמת בתורות שנציג הוא תורה שהביא סבו, חידושי הרי"ם, בשם רבי שמלקה.^[4] תורה זו מופיעה לראשונה בפרשת בשלח תרל"א, ומצוטטת בשנית בשנת תרל"ב, בשבת הגדול. נעיין ראשית בתורה משנת תרל"ב:

אא"ז מו"ר ז"ל אמר כי בשבת הזה מתאספין כל נ' שבתות השנה להביא גאולה כמ"ש אלו משמרין ב' שבתות כו' לכך נק' שבת הגדול כו' ע"ש. והנה מקחו בעשור שהי' בשבת מסתמא הי' המכוון להיות שבת סיוע לבנ"י. דהנה כתיב משכו וקחו משכו מעבודה זרה וקחו צאן של מצוה כו'. דהנה שבת הוא קבלת עול מלכות שמים. ואיתא בזוה"ק בהר כי אי אפשר לקבל עול מלכות שמים כראוי מאן דאיהו כפות באחרא היינו שמשועבד ברשות לבו ויצרו הרע. ואיתא ג"כ כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ כו'. ובזה נראה לפרש מ"ש ז"ל אלו משמרין ב' שבתות מיד נגאלין ופירש מו"ז ז"ל בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל כי ע"י שבת אחד ששת ימי החול כראוי ועי"ז שבת הב' כראוי כו'.

ולהנ"ל מובן בפשיטות דכתיב זכור ושמור. ובזכור נאמר כי ששת ימים כו' וינח ביום השביעי כו' ובשמור כתיב הוציאך ה' ממצרים ע"כ צוך כו'. ופי' שמירה הוא בימות החול לשמור עצמו שלא לקבל עול ושעבוד לדבר אחר שנק' ע"ז עבודה שהיא זרה לך כו'. והטעם שהוציאנו ה' ממצרים ויש בידינו כח להסיר כל השעבודים כמ"ש עבדי הם כו'. וזכור הוא קבלת עול מלכות שמים עדות שהשי"ת ברא הכל. ולכך ע"י שבת אחד כראוי ע"י קבלת עומ"ש מעבירין עול דברים אחרים. והשבוע כראוי. ועי"ז אינו כפות באחרא ושבת השני כראוי כנ"ל.

השפת אמת פותח את דבריו במהלך של חידושי הרי"ם. בסוף המהלך מובאים דברי רבי שמלקה:

ובזה נראה לפרש מ"ש ז"ל אלו משמרין ב' שבתות מיד נגאלין ופירש מו"ז ז"ל בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל כי ע"י שבת אחד ששת ימי החול כראוי ועי"ז שבת הב' כראוי כו'.

רבי שמלקה מרחיב את תודעת השבוע כך שתכיל שתי שבתות, מבלי להתייחס למבנה מורכב כפי שמציג השפת אמת. ההרחבה של רבי שמלקה יכולה להתכתב עם ההבנה לפיה השבת זקוקה להכנה של שבוע שלם, כאשר החידוש הוא שהשבוע המכין לשבת צריך בעצמו לינוק מהשבת שקדמה לו. גם סבו של השפת אמת המצטט את רבי שמלקה לא מתייחס למבנה השבוע המפוצל. השפת אמת לוקח את רעיון זה, ומחבר אליו את העיקרון לפיו ימי המעשה מפוצלים לשני חלקים. להבנתו, הציוויים "זכור" ו"שמור" באים לידי ביטוי דווקא בימי החול:

מבנה השבוע על פי השפת אמת מאפשר לו להבין בפשטות את תורתו של רבי שמלקה. כפי שראינו בשיעור הקודם, "שמור" מייצג את שלושת הימים שלאחר שבת, שבהם שומרים את הארת השבת הראשונה על הנשמה, על הרוח ועל הנפש. "זכור" בא לידי ביטוי בשלושת הימים המכינים לשבת השנייה, בהם פועלים במעשה, בדיבור ובמחשבה. רק שבוע המורכב משתי שבתות מכיל בשלמות את התנועה שלנו ביחס לשבת – "שמור" ו"זכור".^[5]

בתורה זו מוסיף השפת אמת לבאר את המהלכים הנפשיים של "שמור" ו"זכור". הציווי "שמור" מתייחס לשמירה מפני קבלת השפעה ממקורות זרים, והסרת שעבודים קודמים – זכר ליציאת מצרים. אחרי השמירה, האדם מגיע לשלב אקטיבי של זכירה, קבלת עול מלכות שמיים והפנמה שהקב"ה הוא עושה מעשה בראשית. זיכרון מעשה בראשית תלוי בשחרור מקדים משעבודים אחרים. רעיון זה מפותח עוד יותר בדברי השפת אמת בשנת תרל"א:[6]

דבר אל בנ"י וישובו כו'. י"ל טעם הענין שיצ"מ הי' נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה הש"י שישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון הש"י תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בלבו על אח"כ שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך צוה שיחזרו ויעלו מעצמותם. ולכך ויצעקו.

השפת אמת עוסק בתורה זו בשאלת היחס שבין יציאת מצרים ובין קריעת ים סוף. בעומדו על שפת הים, עם ישראל חשש מאוד וצעק לה'. מדוע הקב"ה חיכה לצעקתם, ולא פעל לפני כן – כפי שעשה במכות מצרים? השפת אמת בתשובתו מביא את הכלל שאותו לימד ופיתח בפרשת מקץ, על פיו רגעי התגלות הקדושה בעולם נועדו להיות כלי, מעין "מצבור קדושה", לקראת מציאות של הסתר בעתיד. גאולת מצרים הייתה אירוע חריג בה נכחה התגלות עוצמתית. עם זאת, לאחר צאת ישראל ממצרים הם התמודדו עם הדרישה המציאותית – לקחת את אור הגאולה ולשאת אותו איתם במרחבי ההסתר. החשיבות הקריטית במעבר לגאולה הכוללת הסתר, ודורשת פעולת צעקה מצד בני ישראל, היא הרצון של ה' יתברך שהגאולה תהיה תמידית. התגלות ללא הדרגה, אומר השפת אמת, היא בהגדרה זמנית. כדי שהגאולה תהפוך לחלק מעצמות ישראל, חייבים לעבור לעולם ההסתר בו נדרשת פעולה אקטיבית של האדם. השפת אמת ממשיך ומבהיר שבניגוד לרושם העלול להיווצר, על פיו היראה והצעקה משקפים נפילה אמונית של עם ישראל; דווקא תנועות אלו הן התקדמות וחידוש בנס קריעת ים סוף:

ולכאורה מאחר שראו נפלאותיו שאין להם שיעור למה יראו. אך כי ידעו שעתה צריכין לגבור מעצמם. וז"ש שהיו נתונים בדין שע"פ דין יגאלו עתה.

מכות מצרים היו מכוח חסד. החידוש בים סוף היה גאולה בדין; מכוח הצעקה. השפת אמת ממשיך ומפתח את נקודה זו:

והרי זכו ליגאל גם בדין. וכל מעשה הש"י לטובה כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. שהי' הרצון שיגאלו גם ע"פ דין. והי' מקודם בנס שיהי' הכנה על אחר כך שיהי' גם ע"פ דין כנ"ל.

הנס הגלוי, שלב החסד הראשוני, נועד להכין את האדם, לאפשר לו להתחזק במעשה ולהתרומם בעצמו לפעולה – וכך לזכות על פי מידת הדין. לאור מהלך זה השפת אמת מבאר משפט קשה ביותר שנאמר על ידי עם ישראל, "טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר":

ואפשר ז"ש בנ"י טוב לנו עבוד כו'. פי' שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם. והי' רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראוין מעצמם. והי' בנקל יותר. כי הש"י הבטיח אנכי אעלך כו'. אך כי רצון הש"י הי' שהם בעצמם ממש יזכו ע"י נס הקדום כנ"ל.

עם ישראל רצו להישאר במצרים עד שיהיו ראויים מצד עצמם לגאולה, מתוך מחשבה שגאולה כזו תהיה קלה יותר. הקב"ה יצר מהלך חדש, שבתחילתו הכוח מוענק בחסד אלוקי, ורק לאחר מכן נדרשת מבני ישראל פעולה אקטיבית.

בסוף דבריו, מחבר השפת אמת את המהלך שתיאר לתפיסת השבוע המונח בין שתי שבתות, ומזכיר את תורתו של רבי שמלקה:

וכעין זה י"ל עמ"ש חז"ל אלו משמרין ב' שבתות נגאלין ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שהגיד בשם הרב ר' שמעלקא ז"ל [כמדומה לי כך] ששבת ראשון הכנה שיהי' בימות החול עבודה כראוי להיות אח"כ שבת כראוי [שצריך להיות אחר ימי עבודה] עכ"ד. והוא כנ"ל ששבת ראשון הוא מהש"י בלי התעוררת להיות ראוין לזה. ואח"כ צריך אדם ללמוד מהארת שבת גם על ימות החול. כדי שיהי' אח"כ שבת בסיוע עבודת ימי החול כנ"ל.

השבת הראשונה היא בבחינת חסד. הפעולה של ימי השבוע היא לזכות לשבת השנייה מתוך חסד זה, ודרך מעבר לשלב של פעולה. השבת הראשונה היא בבחינת יציאת מצרים, והשנייה בבחינת קריעת ים סוף.

שתי שבתות – עבד ובן

בשנים מאוחרות יותר חוזר השפת אמת על המהלך הקושר שתי שבתות. בתורות אלו השפת אמת מעמיק את המהלך בעזרת דימויים נוספים, ובמוקדם – היחס הכפול בין עם ישראל ובין הקב"ה, "אם כבנים, אם כעבדים":^[7]

שבת הגדול אמרנו כי שבת יש בו טעם כי ששת ימים עשה ה'. ויש ג"כ טעם וזכרת כי עבד היית כו'. והנה זה הטעם ניתוסף ביציאת מצרים לכן נתגדל מצות השבת ביציאת מצרים ע"כ. וביאור הדברים דאיתא ברעיה מהמנה פ' זו דיש ב' בחי' שבת דיש עבודת המלכות ושיעבוד סט"א לפשוטי בני אדם ובשבת נייחא. ויש עבודת עבד למקום ב"ה בקבלת עול מלכות שמים. אבל בשבת יש גם לזה חירות מבחי' עבד לבן לעבוד באהבה כו'. ופי' הדברים כמו שפרשנו במקום אחר מן העולם ועד העולם שיש ב' מיני התעלמות והסתרות א' מצד עובי הגשמיות והסתר החשכות של סט"א. ויש מצד עומק הקדושה שאין יכולין להשיג והוא עומק רום כו'. והם ב' השבתות הנ"ל מי שזוכה בימי המעשה לגבור נגד היצה"ר זוכה לשבת הקטן שהוא חירות מסט"א ליכנוס תחת עול מלכות שמים שהוא חירות לגבי זה. והענין שבשבת הכל חוזר למקור. לכן אין בשבת עבדות ושעבוד לסט"א כמ"ש לית שולטנא אחרא כו'. וזה הטעם כי בו שבת כו'. אמנם ביציאת מצרים שיצאו בנ"י לחירות משיעבוד סט"א הי' אח"כ השבת חירות באופן אחר שהוא למעלה משבת הנ"ל שהוא שבת להטבע. וזה הוא שבת הגדול. פי' שגם בימי המעשה אין עליהם שיעבוד הטבע רק בקבלת עול מלכות שמים. רק בשבת חירות להם שמתגלה להם שערי הקדושה הגנוזים כמ"ש מתנה טובה יש לי כו'. והוא ענין נשמה יתירה. ואפשר מצד זה אמרו אלו משמרין בנ"י ב' שבתות כו'. שבת ראשון לצאת מסט"א. ואח"כ שבת השני שבת הגדול כנ"ל. ואמת שבת הגדול כמו שבת תשובה. רק תשרי ביראה ועפ"י המשפט של עבודת האדם. ובניסן באהבה ובחסד עליון אף שאין ראוין לזה כנ"ל.

השפת אמת מתאר את התהליך המתרחש בשתי השבתות בניסוח חדש. לדבריו, השבת הראשונה היא שחרור מעבדות לחירות, המסירה את ההסתרה הראשונה של הגשמיות.^[8] אחרי שבוע של התנהלות כזו מתאפשרת קבלת שבת שנייה, הפותחת בעצמה פתח להסתרה הנובעת דווקא מעומק הקדושה. נראה שהשפת אמת מתייחס כאן לעומק האין סופי של הקדושה, המאפשר התעלות משבת לחברתה בתוך עומק הסתרת הקדושה, ובכך ישנה התקדמות המשכית משבת לשבת. נראה שניתן להציע את הפירוש הבא: מי שמצליח להרחיב את מבטו, ורואה איך אחרי כל שבת מגיעה שבת נוספת, שבה הוא קושר את תודעתו לשבת שעברה – מתעלה מעמדה של עבד לעמדה של בן. לעומת זאת, מי שמצמצם את מבטו, ומבחינתו השבת משחררת אותו מעול השבוע בלבד, נשאר למעשה רק בשבת הראשונה. אדם כזה חווה את השחרור מעבדות ומגשמיות, אך עדיין לא בא בשערי סולם הזמן של ההתעלות, המאפשר תנועה מעבדים לבנים.

שתי שבתות – נח ואברהם, יוסף ויהודה

במספר תורות בספר בראשית מוסיף השפת אמת לעבות את עולם ההקשרים של מהלך שתי השבתות, ומחבר אותנו לשני צמדים של דמויות – נח ואברהם, ויוסף ויהודה. נתבונן בתורה בה מציג השפת אמת את הקשר בין שתי השבתות ובין נח ואברהם:^[9]

אלה תולדות נח כו' נח הי' צריך סעד כו' ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו כו'. אלו הם מיני מדרגות שקיבל העולם תקונים ע"י הצדיקים. נח בדורו. ואח"כ האבות והנה נח תיקן הדרך להיות צדיק ע"י עזר וסייעתא דשמיא ואח"כ באו האבות ותקנו דרכים גבוהים מזה. והנה עפ"י טבע צריך האדם לעזר עליון והוא מדת צדיק. ואברהם הי' בחי' חסיד שנאמר עליו איזה חסיד המתחסד עם קונו ונכנס לפנים משורת הדין שמסר נפשו להשי"ת ונתעלה מדרך הטבע לכן נאמר שהי' מתהלך בצדקו מאליו שהוא למעלה מדרך הטבע כנ"ל.

השפת אמת פותח את התורה בציטוט של פירוש רש"י^[10] המשווה בין אברהם לנח, ומחדד שלפנינו שני סוגים של צדיקות. המדרגה הראשונה היא מדרגתו של נח – קבלת העזרה מהקב"ה. דרכו של אברהם גבוהה יותר, אך בניגוד לתורות הדוחות את מדרגתו של נח, השפת אמת בפירושו הייחודי מטמיע בעולמנו תנועה מתמדת בין שתי המדרגות:

ואיתא נח הוא שבת והוא כח הקדושה שבא מעולם העליון לעוה"ז להצדיקים והוא הסעד ונשמה יתירה [שנא' עליו ישלח עזרך מקודש] וגם היא שמירה פריסת סוכת שלום עלינו והכל עזר וסעד משמים. וכח זה השיג נח שהוא המנוחה והביטול אליו ית' ונייחא זו עביד תולדות כמ"ש בזוה"ק ובמקום אחר כתבנו בזה. אבל האבות השיגו הימים טובים שהם המשיכו קדושות יתירות במעשיהם הטובים שהרי הימים טובים תלוין בבנ"י כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים כו' כמ"ש אשר תקראו אתם כו'. אבל שבת קביעא וקיימא.

נח עומד בבחינת שבת, ואברהם ניצב בבחינת ימים טובים. השבת נובעת מהקב"ה וזמנה קבוע ויציב, ואילו הימים הטובים באים מכוח עם ישראל. השבת של נח היא תנועה של ביטול, וקבלת "התערותא דלעילא". לעומת זאת, עבודת האבות היא בבחינת "התערותא דלתתא". בעבר ראינו שגם השבת עצמה יכולה להפוך לתנועה מהאדם כלפי שמיים, במסגרת השבת השנייה ברצף שתי השבתות. אכן, השפת אמת בתורה מאוחרת יותר מחבר בין הדברים:[11]

וז"ש בזוה"ק נח הוא בחי' שבת. כי שבת הוא עליית כל הדברים לשורשם. וז"ש ונח מצא חן בעיני ה' שנתעלה ונדבק בשורשו ומצד זה נתקיים בעוה"ז. אבל אברהם אע"ה מסר נפשו עד שמצא בעוה"ז החכמה הגנוזה... ובמ"א כתבתי כי כמו שנח הוא בחי' השבת כן האבות היו בחי' המועדות שנקראו מקראי קודש. שהוא מה שיכולין לקרוא הקדושה להמשיכה מלמעלה למטה דכ' ישלח עזרך מקודש. והיא הנשמה יתירה היורדת בשבת. ומציון יסעדך הוא הציונים והחקיקות והרמזים אשר נטע השי"ת בבריאת עוה"ז...

והגם דכתיב גם בשבת מקרא קודש. אמת כי השבת לבד מה שהוא קבוע וקיים מימי בראשית. יש לבנ"י חלק בשבת משעת מתן תורה וז"ש כנ"י יהי' בן זוגך. וכ' בשבת כי בו שבת. וכ' וזכרת כי עבד היית. ומצד זה מיוחד השבת לבני ישראל. וזה החלק לא הי' קודם קבלת התורה. ואיתא כי יש בעבודת השי"ת בחי' עבד ובחי' בן. בחי' בן התחיל מאבות לכן נקראו אבות שהתחילו לחפש בגניזין דמלכא והמשיכו אהבת הבורא ית' בעולם שיוכל האדם לעבוד לפניו כאהבת בנים לאביהם. וזה שהתחזק בצדקו מאליו כי זה ההפרש שהעבד ציית לרבו אבל הבן נמשך בטבעו אחר רצון אביו.

השפת אמת מזכיר בדבריו פסוק מרתק בפרשת המועדות, בו השבת מוזכרת לפני כל החגים, ונקראת גם היא "מקרא קודש":[12]

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

השפת אמת מבאר שלאחר מתן תורה השבת עצמה קיבלה בחינה של "מקרא קודש". כלומר, עד מתן תורה השבת הייתה כולה קבלה של שפע מהקב"ה. התנועה הנפשית בעבודת ה' בשבת הייתה של ביטול – בבחינת נח ובבחינת עבד. אחרי מתן תורה וההתגבשות של רצף שתי השבתות, השבת עצמה קיבלה פנים חדשות. מי שפועל בשבת בתוך ההקשר הרצוף של ביטול לשבת הראשונה, משיכת ההשראה שלה אל ימי המעשה, ומתוך כך התעוררות והכנה לקראת השבת הבאה – יוצק לשבת השנייה תוכן חדש. תוכן זה הוא בבחינת בן, ובבחינת "מקרא קודש". כלומר, מעין יום טוב בתוך מסגרת השבת. באופן זה ישנה הטמעה של מידת אברהם לתוך עולם התוכן השבתי.

השפת אמת מתייחס לצמד נוסף מספר בראשית על מנת לתאר את היחס בין שתי השבתות – יוסף ויהודה:[13]

וב' הלשונות הקבצו האספו הם ב' מיני התאחדות. בחי' יוסף ויהודה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אשר ע"ז אמרו חכמים אלו שמרו בנ"י ב' שבתות הם נגאלין.

כי יש שבת במתנה בחי' יוסף שהוא נבדל מעוה"ז נזיר אחיו והוא התאחדות השורש ממש ע"י ביטול אל השורש. ויש בחי' שבת הבא ע"י יגיעת העבודה בחול ונק' שבת של חול והוא מציאת המנוחה ע"י היגיעה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. שהגם שמנוחה היא למעלה מהטבע עכ"ז צריכין להאמין שע"י יגיעה בטבע זוכין להמנוחה כנ"ל.

השפת אמת מסביר שיש שתי בחינות בשבת. הבחינה הראשונה היא שבת של ביטול והיבדלות. זו שבת בבחינת יוסף, שנבדל והיה נזיר אחיו. בחינה אחרת היא שבת בתודעה של כניסה לחול וחיבור אליו, פעולתו של יהודה. החיבור בין שתי בחינות אלו משמש כמפתח לגאולה:

והוא בחי' משיח בן דוד ויהודה שזה יהי' גמר הגאולה שדבר הבא ע"י עבודת האדם מתקיים לעד. וזה האספו ואגידה בחי' יוסף. הקבצו ושמעו מצד השומע בחי' יהודה כנ"ל. ומעין זה כ' במד' צוה לכבד שבט יהודה ובנימין [שג"כ זרע רחל] ע"ש.

כלומר, התנועה של שתי השבתות, וכנראה גם היכולת לחוש בכל שבת את שתי הבחינות, היא השער לגאולה. זוהי גאולה גם במישור האישי, בו עבודת האדם מתקיימת לעד. כלומר, תהליך רוחני שיורכב משני מרכיבים אלו יהיה בעל יכולת קיום, וממילא יהפוך לסולם של התעלות, חיבור וגאולה בין העולמות:[14]

והנה בחי' יהודה ויוסף הם ב' בחי'. כי יש צדיק שהוא איש מנוחה והבורא ית' משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעות נפש ובשר. ויש צדיק שעומד בצדקו ועובר עליו כמה דרכים ומקומות עקלקלות עד שבא אל נכון. ושניהם צריכין להיות. והם בחי' ימי המעשה ושבת קודש. ויוסף הוא בחי' השבת. ויהודה ימי עבודה לכן נקרא איש תבונה ודולה מים עמוקים ביותר. לכן מרמז המד' ונגש חורש בקוצר כי חורש הוא עבודת יהודה ויוסף קוצר המוכן לקצור אחר הגמר. ולכן כתיב וסרה קנאת כו' יהודה. וסוף עליית עבודת ימי המעשה הם בשבת. כי החול מכין לשבת. לכן בסוף מעשיו של יהודה ויגש אליו. שאחר גמר העבודה בא להתדבקות ביוסף הצדיק שהוא השבת. ואז ראה והבין כי שניהם אמת וסרה קנאת כו' יהודה:

הנקודה בה נפגשים יוסף ויהודה, שבת שמורכבת הן מצדיק שמקבל בלי יגיעה והן מצדיק המקבל מתוך יגיעה, היא נקודה שבה סרה הקנאה. בנקודה זו מגיעים לשבת הגבוהה, בה יש שני לחמים:[15]

וכתיב בשבת ביני ובין בנ"י אות היא. א"כ השבת יש בו חלק להקב"ה וחלק לבנ"י. וב' אלו הם ב' בחי' הנ"ל. זכור ושמור. יוסף ויהודה. וזה בחי' משנה לחם שכ' בזוה"ק ע"ש לחם מן הארץ ולחם מן השמים. ובחי' יהודה לחם מן הארץ והוא הלחם שזוכין ע"י בירור בימי המעשה. ובנ"י בכח גלות מצרים הרויחו זה הלחם כמ"ש לחם עוני שבא ע"י עינוי. ושבת נק' מנוחה שבשבת זוכין ללחם זה שלא ע"י עינוי ובירור. דאין בו פסולת. ואח"כ בקבלת התורה זכו בנ"י ללחם מן השמים התורה. ושבת זכר ליצי"מ ולקבלת התורה לכן יש בו לחם משנה:

לחם אחד הוא "לחם משנה" – לחם מן השמיים, בבחינת יוסף וקבלת התורה. לחם שני הוא "לחם מן הארץ", בבחינת יהודה ויציאת מצרים.

לסיכום, בשיעור זה עיינו באופן בו השפת אמת מפתח את המהלך הרוחני הכולל צמד השבתות. תנועה זו דורשת הרחבה של המבט הטבעי הכולל שבוע בלבד, אל התבוננות מהשבת שעברה ועד השבת הנוכחית, ומשבת זו עד השבת הבאה עלינו לטובה. מבט זה משלב שתי תנועות בעבודת ה' – ביטול ועבודה, הינזרות וחיבור, נח ואברהם, יוסף ויהודה.

[עריכה: אורי שטרן]

[1] מעניין להשוות את פירוש השפת אמת לפירושים אחרים, שלא עובדים עם מהלך שבועי הדומה לשפת אמת. למשל, עיינו בחידושי אגדות של המהר"ל על אתר. השוואה זו מחדדת את החידוש בדברי השפת אמת.

[2] שבת קיח ע"ב.

[3] מדברי רב הקודמים לדברי רבי יוחנן עולה שאפילו שבת אחת לא נשמרה. פרשנים על אתר מבארים שהשבת שניתנה במרה לא נשמרה, והשבת הראשונה שנשמרה הייתה שבת המן בה יצאו חלק מהעם ללקוט. ראו ריטב"א שם.

[4] רבי שמואל שְׁמֶלְקֶה הלוי הורוויץ מניקלשבורג (תפ"ו – תקל"ח, 1726 – 1778) היה אדמו"ר בדור השלישי לחסידות ורבה הראשי של מוראביה. פעמים רבות השפת אמת נשען על ציטוטים של גדולי החסידות (בנוסף לציטוטים מתורת סבו), ויש מקום לאסוף את שלל הציטוטים ולעיין בהם בפני עצמם.

[5] תנועת השבוע הפוכה מסדר הציווי המופיע בתורה, שכן "זכור" נכתב בספר שמות, ו"שמור" בספר דברים; וצריך עיון.

[6] שפת אמת בשלח תרל"א.

[7] שפת אמת שבת הגדול תרל"ז. השפת אמת מפנה לתורה זו בתורות אחרות. הפניות אלו מסייעות לזהות את התורות אותן השפת אמת תפס כמוקדים חשובים. עיינו למשל בפרשת בא תרמ"ב:

"וכן הענין בעובד ה' בכלל ובפרט בחי' עבד ובן. לזה נבחרו בנ"י בנים אתם לחפשא בגניזין דאביהם. שזה ענין תורה ומצות שהודיע לנו הש"י שורש ופנימיות וטעם כל הדברים במקור העליון. ומצד זה בא התחדשות כמ"ש החודש הזה לכם. ובבחי' עבד יש שייכות לכל הברואים. רק בנ"י נבחרו בבחי' בן. ובפרט למצוא כ"א מקומו ושורשו כנ"ל. ומול זה יש ב' שבתות כי בו שבת הוא שבת קבוע וקיימא. וזכור בעשרת הדברות הוא השבת השייך לבנ"י דווקא. ומוסיפים קדושה על קדושה. ולכן נאמר וזכרת כי עבד היית כו'. ועמ"ש בשבת הגדול מזה".

[8] בשנת תרל"ד מודגש שהשבת הראשונה נשמרה כבר במצרים – ולא ברור אם מדובר בלקיחת הפסח או במנוחה מהעבדות במהלך המכות:

"ענין שבת הגדול. דאיתא ברע"מ פ' זו דיש ב' בחי' שבת למי שמשועבד בגשמיות כו' ע"ש. שגם במצרים שמרו השבת והוא יום מנוחה לכל מיני עבדות. ובשבת נעשה בן חורין ויכול לקבל עליו עול מלכות שמים. ויש שבת גדול מזה למי שכל ימיו תחת עול מלכות שמים. אז בשבת קודש יש לו מנוחה לעבדו ית' באהבה וברחבות לב. ואין צריך ליגיעה כמו בחול. ואז כשיצאו בנ"י ממצרים וכשהבטיח להם משה רבינו ע"ה שיצאו במכה זו האחרונה נעשו בני חורין ויצאו מעבדות פרעה ולכן השבת נק' שבת הגדול".

[9] שפת אמת נח תרמ"א. הקבלה זו מופיעה בתורות רבות נוספות על פרשת נח.

[10] רש"י בראשית ו, ט:

"את האלקים התהלך נח – ובאברהם הוא אומר "התהלך לפני", "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

[11] שפת אמת נח תרמ"ט.

[12] ויקרא כג, א–ד.

[13] שפת אמת ויחי תרל"ח.

[14] שפת אמת ויגש תרל"ט.

[15] שפת אמת ויחי תרנ"ו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)