החגים מדרבנן – חנוכה ופורים

בפתחו של השיעור הקודם התבוננו בקטע מדברי השפת אמת בשנת תרל"ה. השפת אמת תיאר את רצונו הלא ממומש של יעקב לקדש את כל ימי החול, וציין את המימוש החלקי של רצון זה בדמות המועדים מדרבנן – חנוכה ופורים:[1]

ורצה יעקב אבינו לתקן כל ימות החול להיות כמו לעתיד יום שכולו שבת. ולא עלה בידו כי לא הגיע הזמן עדיין. אבל פעל בזה שיוכלו בנ"י למצוא בחי' מנוחת שבת גם בימות החול בזמנים מיוחדים כענין חנוכה ופורים.

ראינו בעבר שראשי החודשים היו ראויים להיות ימים טובים, אלא שהחטא גרם לצמצום היכולת שלנו לקבל את קדושתם. גם חנוכה ופורים מאופיינים בקדושה חלקית, הבאה לידי ביטוי באיסורי מלאכה מצומצמים כמו בראשי חודשים, ואולי אף מצומצמים יותר מהם.^[2] על פי השפת אמת, צמצום הקדושה של חנוכה ופורים שונה מהצמצום בראשי חודשים. בשיעור זה נעיין בתורותיו המתארות את תהליך ההיווצרות של הקדושה החלקית בימים אלו.

חנוכה ופורים – קדושה בגלות

ראשית, נעיין בתורה לחנוכה תרל"ה. בתורה זו מגדיר השפת אמת את ההבדל בין מנוחת שבת ויום טוב ובין מנוחת חנוכה ופורים:[3]

(ליל א) חנו כה. כי מנוחת שבתות ויו"ט זכו בני ישראל בעת היותם במקומם הראוי. אבל חנוכה ופורים הם יום טוב שזכו בני ישראל בימי גלותם ואינו מנוחה ברורה וזה החילוק בין "זה הדבר" ל"כה". ונקרא חנוכה שהרגישו בחי' מנוחת שבת באספקלריא שאינה מאירה כנ"ל. ובאמת זה עדות נאמנה לבנ"י להודיע שגם בגלות לא ניתקו ח"ו ממקומם הראשון והוא מחזק ידינו בגלות.

השבתות, הימים הטובים (וראשי החודשים, כפי שראינו בשיעור הקודם) עומדים ברצף אחד. בימים אלו נוכחת התגלות של קדושה מתוך מקום ראוי, וממילא איסורי המלאכה בהם שלמים.^[4] לעומתם, חנוכה ופורים מלכתחילה נוצרו בתוך מצב פגום. כלומר, חנוכה ופורים נובעים ממהות נבדלת מהזמנים שמקורם בתורה. הימים הטובים הם תנועה מלמטה למעלה, ומאופיינים בתוכן של תיקון על ידי אדם (ובעקבותיהם גם השבתות).^[5] קדושת השבתות והימים הטובים עומדת באספקלריה מאירה, ומסומנת על ידי המילים "זה הדבר". לעומת זאת, חג החנוכה וחג הפורים קשורים לעולמות של הסתר, של גלות, ושל אספקלריה שאינה מאירה. בשל כך איסורי המלאכה שלהם חלקיים. חגים אלו מסומנים במילה "כה". למעשה, החגים מדרבנן ממשיכים את התנועה של הקב"ה אלינו, כאשר מצד עצמנו איננו ראויים לכך. כשם שהשבת הקדומה, השבת של נח, נבעה מתנועת רחמים מכיוונו של הקב"ה שסעד ותמך בנח – כך חנוכה ופורים הם סעד מהקב"ה בזמן הגלות.

בסוף דבריו השפת אמת מציע הסבר (בלשון "נראה") לטעם שבגינו זכינו לחסד בחגים מדרבנן. הצעתו מרתקת, ומנגידה בין עם ישראל לנח:

ונראה שזה טעם רבותינו ז"ל שתלאו מצות נר חנוכה בפרי החג עפ"י דברי המדרש בפרשת נשא יספת לגוי ה' כו' עליך להוסיף לנו מועדות כו'. כי ע"י פרי החג שהקריבו בנ"י בלב שלם עבור האומות ורצו לקרב גם הם לעבודתו ית' כי כבוד מלכותו ית' חביב בעיניהם יותר מקרבתם במעלתם היתירה על האומות לכן זכו בזה שיוכלו להוסיף מועדות גם בעת היותם תחת יד האומות והם חנוכה ופורים כנ"ל.

בית שמאי ובית הלל נחלקו במחלוקת ידועה בנוגע להדלקת נרות חנוכה: לשיטת בית הלל יש להוסיף בכל יום נר, ואילו לדעת בית שמאי יש להפחית נר בכל יום. אחד הטעמים שנאמרו בשיטת בית שמאי הוא שנרות החנוכה מקבילים לקורבן פרי החג בסוכות.^[6] ביום הראשון של חג הסוכות נצטווינו להקריב ארבעה עשר פרים, ומספרם פוחת והולך בכל יום. השפת אמת מתעכב בדבריו על משמעות הקורבן: קורבן פרי החג מוקרב על ידי עם ישראל עבור אומות העולם. קורבן זה מוקרב בסוכות – חגו של יעקב, והחג השלם ביותר. שאיפתו הגדולה של יעקב הייתה לתקן את כל ימות החול ולהפוך אותם לקודש. השפת אמת מוסיף ומבאר שימות החול הם למעשה הזמנים של אומות העולם. מחיבור הנקודות עולה שרצונו של יעקב, לקרב לקדושה את כל הזמנים ואת כל אומות העולם, הקדים את זמנו ולא מומש. רצון זה בא לידי ביטוי בהקרבת קורבן הפרים על ידי עם ישראל. הקורבן מסמל את הרצון של עם ישראל לסגת מעמדת הבכורה במערכת היחסים עם הקב"ה, מתוך שאיפה שכבוד מלכות שמיים ינכח בכל העולם. התפשטות זו חביבה על עם ישראל יותר מאשר מעלתו המיוחדת של העם. בזכות הרצון בתיקון העולם הבא לידי ביטוי בקורבן פרי החג, זכינו לחסדו של הקב"ה בחגים מדרבנן.

הרצון בתיקון העולם הוא התנועה שחידשו אבותינו אחרי המבול. נח הסתגר והציל את משפחתו, ותנועת ההתכנסות באה לידי ביטוי בשבת הקדומה. לעומת זאת, האבות חידשו תנועה אקטיבית במציאות, ותנועה זו, הכוללת רצון לתקן את העולם, השפיעה קדושה חלקית בגלות. בשיעורים הבאים נרחיב יותר על המהות של חנוכה ופורים על פי השפת אמת, ולאורם נעסוק ביחס שבין ישראל לעמים. בשיעור זה נעמיק בהתבוננות על אופי הקדושה של החגים מדרבנן.

השפת אמת מזכיר פעמים רבות את הרעיון לפיו עם ישראל זכה בחנוכה ובפורים על אף שהיה במצב רוחני ירוד. נתבונן בניסוח משנת תרל"ו, שעל פניו אינו עולה בקנה אחד עם דברי השפת אמת שראינו לעיל:[7]

(ליל ב) אמו"ז ז"ל הגיד בשם רבותינו ז"ל פי' הגמרא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהן בחנוכה. דהיינו נפשות מבני ישראל אשר לא טהורים הם כי נפש ר"ת נר פתילה שמן ואלו שאין להם עלי' בשבת היינו שאור מסכסך בהם ואין נמשכין כו'. מ"מ יש עלי' להם בחנוכה עכ"ד ז"ל.

השפת אמת פותח בדברי סבו, לפיהם נשמת האדם נמשלה לנר,^[8] המסמל את החיבור שבין הפן הגשמי לפן הרוחני. כשם שישנם שמנים ופתילות שונים, כך ישנם אנשים שונים. בשבת ההלכה מגבילה את השימוש בשמנים ובפתילות, ומתירה רק שמנים ופתילות הנדלקים בקלות ובוערים ביציבות. לעומת זאת, בחנוכה כל השמנים והפתילות כשרים. חידושי הרי"ם מתאר את חנוכה כזמן העלייה של הנפשות המתקשות להימשך אחר הנשמה בימים כתיקונם. חידושי הרי"ם מחדד שלחנוכה יש כוח עלייה גדול יותר מכוחה של השבת, כיוון שהוא מעלה אף את הנפשות שאינן טהורות. השפת אמת מוסיף ביאור על דבריו:

כי יום טוב האלה חנוכה ופורים הם בחי' תושבע"פ כי הג' מועדות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא הם תורה שבכתב שמפורשין בתורה והקב"ה נתן לנו זמני קודש אשר נתקדשו בעת הבריאה שהכל בתורה נברא. והם עדות שהקב"ה בחר בישראל ויש לו התקרבות אליהם שהרי מסר לנו מעדות שלו וזהו שם מועד מלשון עדות כמ"ש במ"א. וחנוכה ופורים הם מועדות שזכו להם בנ"י במעשיהן נקרא תורה שבע"פ והם עדות שהם בוחרים בהקב"ה ומיוחדים אליו ושמעשיהן מעוררין אותו ית' שהרי חידשו במעשיהם זמנים מקודשים.

השפת אמת מנגיד בין חנוכה ופורים ובין הימים הטובים. השפת אמת מסביר שעם ישראל זכה בחנוכה ופורים מכוח מעשיו, ואילו הימים טובים נמסרו מאת הקב"ה. לדבריו, השבתות והימים הטובים הם התורה שבכתב – תורת ה'. לעומתם, חנוכה ופורים הם התורה שבעל פה – תורת האדם. מדובר בטענה מפתיעה, שכן בעבר ראינו שבעוד השבת היא מאת ה', הימים הטובים נובעים ממעשי האדם ומפעילותם של אבותינו. למעשה, השפת אמת מסביר שהעובדה שחנוכה ופורים נובעים ממעשי האדם היא זו שמקנה להם כוח רב כל כך להעלות גם נפשות שאינן טהורות:

וע"י שאלה המועדות זכו בנ"י להם במעשיהם לכן יוכל למצוא בהם כל נפש ישראל תקונו כי יש לכל בני ישראל דביקות ושייכות להם כנ"ל.

לו היינו קוראים את תורה זו בפני עצמה, ניתן היה לשרטט תמונה לפיה מעשי האדם נמוכים ממעשי הקב"ה, ולפיכך קדושת חנוכה ופורים פחותה מקדושת שבתות וימים טובים. אולם לאור דברי השפת אמת בשנת תרל"ה והרעיונות שהצגנו בשיעורים הקודמים עולה מדבריו תמונה אחרת. נראה שלשיטת השפת אמת תנועה שלמה של תיקון אנושי יוצרת קדושה חזקה אף יותר מקדושת השבת. דוגמה לכך היא קדושת יום טוב, המצליחה להעלות את החול לקודש, ואף להעלות את השבת לגבהים חדשים. לעומת זאת, הקדושה של החגים מדרבנן היא תנועה שבורה, שכן כוח התיקון היה קלוש ביותר. עיקר הכוח נבע מרצון לא ממומש לקרבה ולקדושה. ימים טובים אלו נובעים מעמדה של חולשה באדם, ומתוך רצון לתקן גם מקומות רחוקים ואפלים. הקב"ה נענה לחולשה של עם ישראל בשל ההכרה ברצונם לתקן את העולם. העם עצמו לא מנסה להיפרד מהעולם, כפי שנח עשה, אלא מנסה להיות בו למרות המחירים הכבדים ברוח. לפיכך, הקב"ה נותן לנו סעד כשם שהעניק לנח. עם זאת, בניגוד לשבת של נח בה החול נהפך לקודש, ההתגלות בחגים מדרבנן משאירה את האדם במרחב החול. ההתגלות מעניקה לעם ישראל קדושה מועטה המסוגלת להחיות את נפשם, ואף נפשות שאינן טהורות מצליחות להתעלות.

בשנת תרל"ג השפת אמת ניסח בשנית את רעיון הקדושה המועטה בחגים מדרבנן, והוסיף (בלשון "נראה") נפקא מינה הלכתית:[9]

(ליל ח) מה שמקשין אמאי לא משגיחין בחנוכה ופורים לספיקא דיומא. נראה כי בכל יום טוב צריך להיות בגלות ב' ימים כמ"ש במק"א שאין לנו כח לקבל הארת היו"ט וצריכין יום ב' לקבל יום א'. ולזאת ימים הללו שנעשה הנס בגלות והם קרובין אלינו יותר מכל היו"ט דאורייתא לכן האור מאיר גם שנוכל אנחנו לקבל שנתברר ספק הגלות באלה הימים כנ"ל.

לחנוכה ולפורים אין יום טוב שני של גלויות. השפת אמת מציע שהסיבה לכך היא הקושי של האדם החי בגלות לקבל את הארת הימים הטובים. קושי זה מחייב יום נוסף לשם קבלת ההארה. לעומת זאת, חנוכה ופורים הם ימים קרובים יותר לאדם, ולפיכך מצליחים לנכוח באופן מלא גם בריחוק ובאפלה. זהו האופי המיוחד של החגים מדרבנן, חגים שבהגדרה מיועדים לרחוקים. הקדושה בהם פחותה, אולם מיעוט קדושה זה מאפשר התקרבות של הרחוקים ביותר. אנו רואים כאן ניסוח פרדוקסלי: לקדושה מועטה יש כוחות התפשטות והשפעה גדולים יותר. במבחן ההעלאה של החול כוחה גדול יותר מימי הקדושה המלאה. נעיין בניסוח נוסף של השפת אמת הממשיך את קו המחשבה, ומציב את כוחו של חג החנוכה אף למעלה מכוחה של השבת:[10]

(ליל א) הנס דחנוכה הי' באור והוא למצוא ההארה הגנוזה גם בחושך ובגלות. ובזה י"ל מ"ש אא"ז מוז"ל על הגמ' דבפורים לא קבעו הלל דאכתי עבדי דאחשורוש כו'. וגם בנס זה לא הי' יציאה וביטול לכל מלכות יון. ולהנ"ל ע"י הנס הרגישו שהם עבדי ה' אף שהיו בגלות וזה עצמו הנס שהם עבדי ה' בהתגלות אף בתוך החושך כנ"ל. ונשאר גם לדורות הרגשה ממה שלמעלה מן הטבע אף בעוה"ז. וז"ש בני בינה ימי שמונה קבעו כו'. ויל"ד דהול"ל שמונה ימים. מהו ימי שמונה. ונראה שהם ימים בבחי' שמיני שלמעלה מהטבע ובכל יום יש בחי' שמונה כנ"ל.

חנוכה ופורים חושפים מציאות של קדושה שהיא למעלה מן הטבע. הטבע מצד עצמו מכסה על הקדושה, אבל דווקא בחגים מדרבנן אנחנו רואים שבעולם הזה עצמו יש לקדושה דריסת רגל גלויה. השבת היא הקדושה בתוך הטבע, המסומנת בספרה שבע. המספר שמונה, כמספר ימי החנוכה, מסמן את ההתעלות מעל לעולם הטבע. בכך החג מסמל את הרעיון לפיו גם ימי חול רגילים בעולם הזה, בחשכת הגלות, יכולים להתעלות באופן גלוי למרחב של קדושה.

ניסוח נוסף של התפשטות הקדושה מנוסח בשנת תרמ"ב. השפת אמת מתחיל מדבריו של חידושי הרי"ם:[11]

בשם מוז"ל על מצות נ"ח מבחוץ. שע"י שהיונים הי' להם העזה גדולה לפרוץ פרצות בביהמ"ק ולטמא שמנים שבהיכל ורצו לעשות מרה"י רה"ר. מול כן נקם השי"ת בהם ועשה התגלות הקדושה גם לתוך רה"ר עכ"ד.

התורה של חידושי הרי"ם מצביעה על כך שהקדושה הייתה מוגבלת למרחב ספציפי, לתחום המקדש. המקדש הוא אזור אינטימי, מצומצם ונסתר. בתגובה לחילול "רשות היחיד" של הקדושה, הקב"ה הרחיב את תחום הקדושה אל "רשות הרבים". באופן זה הקדושה, ששכנה במרחב של הסתר, עברה להתקיים בפרהסיה. בשיעור הבא נשוב לתורה זו, שכן מדובר בשלב קריטי בתהליך התפשטות הקדושה בעולם.

לסיכום, ראינו ניסוח בהיר בדברי השפת אמת המבדיל בין הימים הטובים של התורה (שבת, שלושת הרגלים וראשי החודשים) ובין חנוכה ופורים. הבדל זה מציב שוני מהותי בין ראשי החודשים לחגים מדרבנן. בשניהם אומנם הקדושה מועטה, אולם התהליך שהוביל לכך שונה. בראשי חודשים החטא צמצם את הכוח הפועל של השבטים. לעומת זאת, בחגים מדרבנן הקדושה היא חסד מהקב"ה, שהעניק לנו קדושה מצומצמת שכוח התפשטותה גדול. כוח זה מאפשר לעם ישראל לקדש גם את החול המרוחק, ולהעלות גם את הנפשות הנידחות. עם ישראל זכה לכוח זה בעקבות הרצון הלא ממומש של יעקב אבינו לקדש את העולם כולו. אם כך, במובן מסוים החגים מדרבנן מהווים את ההגשמה המרבית של רצון זה.

החוט המשולש

לאחר שעסקנו בהבדל שבין החגים מדרבנן והחגים מדאורייתא, נתבונן במספר תורות המצביעות על הקו המחבר ביניהם. נפתח בכותרת שנותן השפת אמת לחיבור זה:[12]

ויש זמנים טובים שמתבטל החושך בהם. וכ' שער החצר הפנימית כו' ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח. שמתגלה בהם חיות הפנימיות שבכל העולמות. ובחנוכה חוט המשולש הוא.

בחנוכה מתאפשר החיבור של שבת, ראש חודש וחג מדרבנן. לנקודת המפגש קורא השפת אמת "החוט המשולש". ניסוח זה מצביע על מהלך אחד הקושר את שלוש הקדושות השונות. בתורות אחרות על חנוכה ופורים מרחיב השפת אמת בנקודה זו:[13]

בספר קדושת לוי כי חנוכה התחלת הימים טובים בשנה החדשה אחר סוכות ע"ש. והיינו שהוא חינוך לכנוס ע"י קדושת חנוכה ופורים להג' רגלים. ולפי"ז נראה כי מקודם שהיו בנ"י במעלה עליונה היו יכולין לקבל הג' רגלים כמו שהם. ואח"כ שירדנו הוסיף לנו השם ית' הארת הימים הללו לזכות על ידיהם כנ"ל.

בפתח התורה חוזר השפת אמת על האמירה לפיה החגים מדרבנן שייכים למציאות בה עם ישראל נחלש בכוחו הרוחני. אולם כאן הוא מתאר את החגים ככלי המאפשר לקבל את קדושת הרגלים. בתורה משנת תרמ"ד מפתח השפת אמת את הרעיון:[14]

לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב. מקשין למה לא בשנה הראשונה. והענין הוא כי הנה כל אלה הימים אשר המה קבועים לדורות המה עמודים שהעולם עומד עליהם וכמו הג' רגלים שהם ממש רגלים שכל השנה נשען עליהם רק בדורות הקדמונים הי' די להם בג' רגלים. ודורות האחרונים שהי' גלוי וידוע לפני אבינו שבשמים שלא הי' לנו תקומה ח"ו והוסיף לנו מועדות אלו. ואנו נתקיים בנו אין שוטה נפגע. אבל חכמים הראשונים ועובדי ה' באמת. בלי ספק מרגישין ורואין שבבוא זמנים הללו א"א להתקיים בלי סיוע היו"ט הזה והמצוה של הנרות שהמה מאירין בתוך החושך ולפי דעתי נראה בנוסח הלשון בימים ההם בזמן הזה ומדקדקין על כפל הלשון. ול"נ לפמ"ש. כי זה הנס הי' בעתו. הן לפי סדר הדורות פי' שעד אז הי' להם די בימים טובים הראשונים עד שראה הקדוש ברוך הוא שנצרך לנו עוד רגל כנ"ל. דכתיב הכל עשה יפה בעתו. והקב"ה מקדים רפואה קודם למכה ומסתמא התחיל אח"כ חשכות וראו והבינו חכמי הדור בני בינה כי הקדוש ברוך הוא הכין להם בשנה הקודמת זה הנס והמצוה דנרות חנוכה לתשועה. לכן לשנה אחרת קבעום שהבינו למפרע שהוא א' מעמודי השנה. ובערך הדורות אמרו בימים ההם.

החגים מדרבנן שנוספו לעם ישראל בדורות מאוחרים משקפים את החיסרון שבדורות אלו. כאשר כוחנו חלש יותר, אנו זקוקים ליותר ימים טובים. למעשה החגים מדרבנן מאפשרים לנו להישאר ברמת הקדושה שחודשה על ידי האבות. לאחר דברים אלו, המקטינים לכאורה את המשמעות של חנוכה ופורים, עובר השפת אמת לדבר בנימה אחרת:

אכן נראה לי כי אפשר לנו לזכות יותר ברגלים אלו שאותם יכולין לקיים בשלימות. כי ברגלים חסר לנו עליות רגל שזה הי' עיקר שמחת החג. וימים טובים דחנוכה ופורים יכולין לקיים בשלימות. הגם כי בודאי גם עתה השיריים בימי הג' רגלים המה רב מאוד מכל הרגלים דחנוכה ופורים. אבל בצד זה יש מעלה לחנוכה ופורים שמקיימין אותן המצות בשלימות. וברגלים הי' באמת עליות נפשות בנ"י כמ"ש יראה כל זכורך והיו משתנים באמת ונתעלו ממדריגה למדריגה שזה לשון עליית רגלים וכאשר רמזו חז"ל צריך אדם לטהר עצמו ברגל ובמ"א הארכנו בזה. אבל בימים אלו יכולין לקבל הארת היום טוב כמו שאנו עומדין בלי שינוי. וזה רמז חנוכה כה כמו שהם. כי ברגל מתעלין בנ"י להקדושה ועתה הקדושה בא לנו לתוך מקום החושך ולכן המצוה למטה מי' ומבחוץ כמ"ש בספרים מזה.

הקדושה של חנוכה ופורים בנויה לעם ישראל במצב ירוד – עם ללא מקדש. עם זאת, חגים אלו מאפשרים לנו לחוות חוויה שלמה של מצוות חג. עיקר העבודה ברגלים ובראשי חודשים התבטלה בחורבן בית המקדש, ולמעשה נותרנו עם בבואה חיוורת של מצוות הימים הטובים. בחנוכה ובפורים אנו מצליחים לקיים את המועד בשלמות, ולחוות יום טוב ללא חסרון. באופן זה חנוכה ופורים, יותר מכל מועד אחר, נותנים לנו טעם של גאולה שלמה. אמירה זו מנוסחת באופן גלוי יותר בשנת תרמ"ו:[15]

בחנוכה קורין בנשיאים. דאיתא כי ג' רגלים הם בזכות ג' אבות. ומול י"ב שבטים הי' צריך להיות י"ב חדשים יום טוב רק בשביל החטא של העגל לא הי' ולעתיד יהיו ימים טובים כמ"ש בטור או"ח ה' ר"ח. וחנוכה הוא חינוך ורמז לאלה היו"ט שלעתיד. ורמז לזה דהזכרת ראש חודש וחנוכה ופורים בג' אחרונות שבתפלה. והוא כח השבטים.

חנוכה ופורים הם הזיכרון והטעם של ראשי החודשים המלאים, בתבניתם לפני החטא. הם מכינים אותנו לקדושה שתהיה לעתיד לבוא, כאשר יתוקנו ראשי החודשים. החיבור ביניהם בא לידי ביטוי בקרבה בין התוספות בתפילה לימים אלו. הן "יעלה ויבוא" והן "על הניסים" משובצים יחד לקראת סופה של תפילת העמידה.

ההצבעה של החגים מדרבנן אל עבר הגאולה העתידה לבוא מנוסחת בבהירות בתורות השפת אמת לפורים. נחתום את חלק זה בתורה משנת תרנ"ו:[16]

איתא כל המועדים בטלים לעתיד חוץ מפורים דכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו כו'. כי המועדים תלוין בבנ"י כמ"ש אשר תקראו. ישראל דקדשינהו לזמנים. ושבת קביע' וקיימא. כי בני ישראל מושכין קדושה בתוך הזמן כמ"ש מקראי קודש. ולכן לעתיד שיהי' יום שכולו שבת למעלה מהזמן. ממילא קדושת המועדים יתבטלו. דשרגא בטיהרא מה מהני. ובענין זה ג"כ מובן מ"ד מצות בטלים לעתיד לבוא. וחלילה לומר שיהי' דבר מן התורה בטל רק כדמיון ביטול הנר לגבי אבוקה. דכתיב תורה אור ונר מצוה. וכשיתגלה אור התורה ושורש המצות. יתבטלו המצות שלמטה לגבי אור תורה. ובעוה"ז חביב מעשה בנ"י לפניו כיון דהוא עלמא דחשוכה. ולכן חשובין המועדות. דכ' ג"פ בשנה יראה כיון שעל ידיהם חל הקדושה בעולם. אבל ביום שכולו שבת ויתגלה הקדושה למעלה בטל הקדושה שהתחתונים מעוררים במעשיהם. ולפי שבפורים הי' התגלות הקדושה שלא על פי מעשה התחתונים לכן לא יתבטל לעולם כמו בחי' השבת שאינו תלוי במעשה התחתונים.

לאורך ההיסטוריה אנו עדים לשתי תנועות, התערותא דלעילא והתערותא דלתתא. הקב"ה מעורר אותנו לפעולה – וחפץ בה. העולם הזה הוא עולם חשוך, אך דווקא בתוך החושך ניתן לראות בעוצמה את מעשיו של האדם. כדברי הפסוק, "נר ה' נשמת אדם" – הקדושה האנושית מצליחה לפעול במקומות החשוכים ביותר. השבת היא תנועה של הקב"ה אל עבר האדם. הימים הטובים הם תנועה מהאדם אל עבר הקב"ה. לעתיד לבוא, כאשר החושך בעולם יתבטל, לא נוכל לראות את אור הנרות (אור מעשי האדם) – כיוון שאור הנר אינו נראה בצוהרי היום. החגים מדרבנן, בניגוד לחגים מדאורייתא, הם תנועה נוספת של הקב"ה כלפי העולם. אלו זמנים של ניסים, ושל הארה וסילוק האפלה על ידי הקב"ה. ממילא אור זה יהיה קיים גם לעתיד לבוא. השפת אמת רומז בתורה זו גם להבדל בעוצמת ההתערבות האלוקית. פורים מכיל תנועה מוחלטת מהשמיים כלפי הארץ, ולכן הוא החג שהכי קרוב במהותו לשבת.

אסיף

לאור דברים אלו של השפת אמת ניתן לנסח את היחס בין השבתות, הימים הטובים, ראשי החודשים, חנוכה ופורים כמהלך מעגלי. השבת היא תנועה משמעותית של הקב"ה לעבר העולם. העולם התייאש מתיקון מלא, והסתפק רק בהצלת הצדיק ומשפחתו. הקב"ה נחלץ להצלת העולם במידת הרחמים, החריב את העולם המקולקל והגן על הצדיק. האבות התחילו מהלך הפוך: הם לא היו מוכנים לוותר על העולם, ושאפו לתקנו. הם רצו להעלות את כל העמים ואת כל הימים לקדושה, אולם העולם לא היה בשל להשלמה של מהלך זה. ראשי החודשים המשיכו את המהלך של תיקון העולם. ראשי החודשים, באמצעות שנים עשר השבטים, היו ניסיון להשראת הקדושה על פני השנה כולה. אולם ימים אלו היו הראשונים להיפגע מהנפילה של עם ישראל בחטא העגל. חג החנוכה מזכיר לנו שאפשר לתקן את ראשי החודשים, ומצביע לנו על החזרה העתידית לקיום מלא של הימים הטובים. חג זה נוצר על ידי מעשי האדם המזהים בטבע האפל עצמו את אופק הקדושה, ומסומנים ביום השמיני, המתעלה מעל לטבע. פורים מהווה תמונת מראה לשבת הקדומה, זהו חג בו כל הקדושה נובעת רק ממעשיו של הקב"ה, בדומה לשבת, אולם הקב"ה נקרא לפעול עמוק בתוך הגלות. הקב"ה נעתר לבקשה זו בזכות הרצון של האבות, שממשיך לנכוח בעולם על ידי עם ישראל, שמלכות ה' תנכח בעולם כולו – גם במחיר של איבוד הקירבה המיוחדת שבין עם ישראל לקב"ה.

[עריכה: אורי שטרן]
 

[1] שפת אמת פרשת וישב תרל"ה.

[2] בראש חודש חל איסור מלאכה מסוים על נשים, בעוד בחנוכה האיסור חל רק בזמן הדלקת הנרות. בפורים נהגו לא לעשות מלאכה, וגם מנהג זה מכיל הגבלות וצמצומים. עיינו בשולחן ערוך אורח חיים, הלכות מגילה ופורים תרצו, א.

[3] שפת אמת לחנוכה תרל"ה.

[4] כפי שראינו בשיעור הקודם, ראשי החודשים ירדו ממעלתם בעקבות החטא.

[5] אחרי התיקון של החגים גם השבת מתעלה, וכך מורכבת מתנועה כפולה של שפע מלמעלה והתעלות מלמטה. להרחבה עיינו בשיעור הקודם.

[6] מסכת שבת כג ע"ב.

[7] שפת אמת לחנוכה תרל"ו

[8] "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ, כז)

[9] שפת אמת לחנוכה תרל"ג.

[10] שפת אמת לחנוכה תרל"ב.

[11] שפת אמת לחנוכה תרמ"ב–תרמ"ג.

[12] שפת אמת פרשת מקץ תרל"ד.

[13] שפת אמת לחנוכה תרמ"ב–תרמ"ג.

[14] שפת אמת לחנוכה תרמ"ד.

[15] שפת אמת לחנוכה תרמ"ו.

[16] שפת אמת לפורים תרנ"ו.