שני סיפורים כפולים בספר בראשית: פרֵדת הגר (ט"ז; כ"א) ובשורת לידת יצחק (י"ז-י"ח)

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון כט (אייר תשנ"ח) - הוצאת תבונות

י' גרוסמן מנתח שני כפלי סיפורים בספר בראשית: סיפור בריחת הגר וסיפור גירוש הגר; סיפור הבטחת יצחק לאברהם בפרשת המילה וסיפור הבטחתו לשרה במעמד המלאכים המבקרים אצלו. המחבר תופס את פשר הכפילות באופן דומה: הסיפור האחד הוא במישור הגמול האישי והסיפור האחר הוא במישור התכנון האלוהי הלאומי הרחב.

***

מאמר זה מבקש לבחון שני צמדי סיפורים בספר בראשית. הסיפורים שבצמד הראשון (בריחת הגר וגירושה) דומים מאוד זה לזה בכל המוטיבים העיקריים שלהם, ואילו בצמד השני (בשורת לידת יצחק) אין הסיפור השני מוסיף דבר על הראשון. המאמר מבקש להציג תשובה עקרונית אחת, הפותרת שתי כפילויות אלו. ייתכן, כי אף סיפורים כפולים אחרים, בספר בראשית או בספרים אחרים, יוכלו להתבאר בצורה דומה.[1]

א. בריחת הגר (ט"ז) וגירוש הגר (כ"א)

 או: למעמדו של ישמעאל

שני סיפורים אלו בולטים בדמיון הרב שביניהם:

תוכן הסיפורים: הגר עם בנה (בהיותו עובר ברחמה, או בהיותו נער הנישא על כתפיה) נפרדים מבית אברהם בשל בקשת אשתו שרה; הם פונים אל עבר המדבר בנגב הארץ; סביב מקור המים נגלה אל הגר מלאך ה' ומברך אותה ואת זרעה. מתוך רצף הסיפור עולה משמעות שמו של הבן - ישמעאל.

הדמיון קיים גם מבחינה לשונית: כדוגמת "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָֹרָי" (ט"ז, ב) שנאמר בבריחת הגר, אנו קוראים: "כֺּל אֲשֶׁר תֺּאמַר אֵלֶיךָ שָֹרָה שְׁמַע בְּקֺלָהּ" (כ"א, יב) בגירושה; בשני הסיפורים קיים מוטיב מרכזי של שמיעה וראייה ועוד.

אולם, דווקא בשל קרבתם של שני סיפורים אלו, יש להתמקד בהבדלים ובפערים הקיימים בין שתי הפרשיות, ולאור הבדלים אלו להבין את ייחודו ואת משמעותו של כל סיפור בפני עצמו. ראוי להדגיש, כי השאלה שאנו מתמודדים אִתה כעת, אינה לשם מה נכתבו שני סיפורים, שהרי הם מתארים שני מאורעות שונים שקרו בזמנים שונים מתוך סיטואציות שונות, אלא מה המשמעות של כפל המאורעות. התיאור המקביל בתורה זועק לפשר ולמשמעות.[2]

נעמוד על עיקרי ההבדלים שבין שני הסיפורים:

א. גיבור הסיפור: גיבורת סיפור בריחת הגר - לפחות בכל הנוגע לרקע שלו - היא שרי. כך מתחיל הסיפור: "וְשָֹרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֺּאמֶר שָֹרַי אֶל אַבְרָם..." (ט"ז, א-ב). הסיפור פותח בשרי - היא העקרה והיא לא ילדה, ולה שפחה מצרית, והיא 'האומרת לאברם'. יתרה מזאת, גם הצעתה לאברם שיבוא אל הגר מנומקת תוך התמקדות בשרי דווקא - "אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". תגובתו של אברם - "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָֹרָי" - מחדדת עוד יותר את ההבנה כי שרי היא גיבורת הסיפור, כי היא האקטיבית והפועלת, בעוד אברם פסיבי לחלוטין, ומעמדו הוא כדמות משנית המבקשת לחדד את פעלתנותה של הדמות המרכזית. אברם איננו מביע את עמדתו ואיננו דורש וחוקר בדבר, אלא שומע בקול אשתו.

פסוק ג הנו הקיצוני ביותר בהבלטת מרכזיותה של שרי בסיפור - "וַתִּקַּח שָֹרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶֹר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֺתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה". לשון ליקוחין במקרא משמש פעמים רבות במובן של נשיאת אשה ("כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה"). הכתוב רותם לשון זה אף לנתינת הגר לאברם, שהרי מעין נישואין לפנינו, אלא שלא אברם הוא ה"לוקח", אלא דווקא שרי - "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם... וַתִּתֵּן אֺתָהּ לְאַבְרָם". אף מעשה הליקוחין מיוחס לשרי ולא לבעל הלוקח בפועל - אברם.

אף מה שנדמה בקריאה ראשונית כעיקרו של הסיפור, מסופר בקיצור מרובה וכבדרך אגב - "וַיָּבֺא אֶל הָגָר וַתַּהַר", ומיד חוזר הכתוב להתמקד בדמות המרכזית - "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיה. וַתֺּאמֶר שָֹרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ...".

תגובתו השנייה של אברם הנזכרת בסיפור זה (הפעם על קובלנת שרי על הגר), מזכירה מאוד את תגובתו הראשונה; אברם שוב מוצג כדמות פסיבית אשר אינה מעוניינת ליטול חלק בסיפור - "וַיֺּאמֶר אַבְרָם אֶל שָֹרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִֹי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ".

בסיפור בריחת הגר, אם כן, שרי היא הדמות הדומיננטית, היא הפועלת והיוזמת. הרקע לסיפור כולו קשור ליחסיה עם שפחתה, שהתערערו בשל יָזמתה (לקיחת הגר לאברם) והתנתקו בעטייה ("וַתְּעַנֶּהָ שָֹרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיה").

בניגוד לכך, בסיפור גירוש הגר אנו מגלים זוגיות שונה לגמרי בבית אברהם. אמנם גם כאן מתחיל הסיפור בהצעתה של שרה - "וַתֺּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֺּאת וְאֶת בְּנָהּ" (כ"א, י), אך גם לאברהם עמדה משלו - "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֺד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֺת בְּנוֹ". בסופו של דבר נכנע אברהם לבקשת שרה, אך רק בשל התגלות אלוהית אליו.

מעתה, אברהם שותף פעיל בסיפור, יוזם ופועל - "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֺּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ". תיאור זה של אברהם המשכים בבוקר בא לרמוז על פעלתנות מיוחדת ועל זריזות רבה. הוא משכים, הוא לוקח, הוא נותן, ולבסוף הוא אף אורז למשולחים את חפציהם, והשילוח קרוי על שמו - "וַיְשַׁלְּחֶהָ".

ההבדל הבולט הראשון הוא, אם כן, שבסיפור בריחת הגר שרי היא הפועלת ובה הכתוב מתמקד, ואילו בגירוש הגר גם לאברהם חלק פעיל ביותר ומרכזי בהשתלשלות הסיפור.

ב. מען הברכה ותוכנה: כשהמלאך מתגלה להגר, בסיפור בריחתה, אנו מוצאים כותרת משולשת הפותחת את דברי המלאך (פס' ט-יב):

וַיֺּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיה.

וַיֺּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֺב.

וַיֺּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֺלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֺּל וְיַד כֺּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֺּן.

חזרה משולשת זו, "וַיֺּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' ", דורשת הסבר, שהרי אין כל הפסק בין שלוש האמירות, ובתוך רצף דברי המלאך אנו שומעים על פתיחות מחודשות.

ייתכן, כי פתיחות חוזרות אלו נועדות להדגיש בפנינו הקוראים כי הגר ממאנת לקבל את דברי המלאך. אין היא משתכנעת, וכנראה שהיא מפקפקת בדרישת המלאך לחזור ולהתענות תחת ידי גברתה. לשם כך צריך המלאך לומר לה שוב ושוב, אמירה אחר אמירה, הבטחות חוזרות ונשנות, כדי לשכנעה שתעשה כדבריו.

אולם נדמה, כי מעבר לכך מבקשת התורה כי נשים את לבנו לשלוש אמירות שונות שיש בדברי המלאך להגר. לא ראי אמירה אחת כרעותה, ועלינו לפרש שדברי המלאך מתמקדים בשלושה עניינים שונים:

האמירה הראשונה מציבה בפני הגר את הדרישה לחזור לשרי, ולהתענות תחת ידיה.

האמירה השנייה מבקשת לעודד את הגר לעשות כדברי המלאך, תוך הבטחת ריבוי זרע.

האמירה השלישית טעונה הסבר. יש מרבותינו שראו את דברי המלאך - "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֺּל וְיַד כֺּל בּוֹ" - כאמירה שלילית הנוגעת לאופיו של ישמעאל.[3] בהסבר זה ישנה בעיה מתודית בסיסית, בטרם ניגשים לפירושן המדויק של מילות ההבטחה. ההקשר שבו נאמרים דברים אלו להגר אינו יכול לסבול פירוש שלילי וביקורתי על הגר או על זרעה. המלאך מבקש ממנה לשוב ולהתענות אצל שרי, וכעת הוא מנסה לשכנעה לעשות כדבריו תוך הבטחת הבטחות שונות. אין זה מתקבל על הדעת, שברצף ההבטחות והשכנועים יאמר המלאך להגר דבר שלילי על אודות זרעה. אדרבא, יש למצוא את הפן החיובי שבדבריו, העשוי לשכנע את הגר לעשות כדבריו למרות סבלה האישי.

ממילא אנו נדרשים להבין את תוכן האמירה ואת משמעותה החיובית והמעודדת להגר.

ראשית אומר המלאך כי "הוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם". הפרא נזכר בכמה מקומות במקרא כחיית מדבר שלא ניתן לביית אותה.[4] כך למשל בירמיה ב', כד: "פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נפשו [נַפְשָׁהּ ק'] שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה", או באיוב "הֵן פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר יָצְאוּ בְּפָעֳלָם מְשַׁחֲרֵי לַטָּרֶף" (כ"ד, ה), ובצורה ברורה יותר, המחדדת את חופשיותו של הפרא:

מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֺסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּח.

אֲשֶׁר שַֹמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה.

יִשְֹחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע    (איוב ל"ט, ה-ז).

כלומר, הפרא הִנו סמל לחופש נצחי, חופש שהאדם אינו יכול לכבול תחת שלשלאות וקולרים.

אם נזכור את הסיטואציה הספציפית שאנו עוסקים בה, פשר הברכה יעלה מיד מול עינינו. הגר, שפחת שרה, מתבקשת לחזור לעבדותה אצל גברתה. הברכה המתבקשת ביותר, שיכולה לעודד ברגע זה את הגר היא, כי שעבוד זה איננו נצחי ועתיד הוא להשתנות. כבר בנה יפרוק מעליו את עול השעבוד, ויהיה "פֶּרֶא אָדָם" - אדם חופשי כפרא.[5]

המשך דברי המלאך - "יָדוֹ בַכֺּל וְיַד כֺּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֺּן" מתפרשים כמדומני, כדברי הבכור שור והחזקוני, במובן הכלכלי, במובן של יכולת וכשרון להצליח בדברים רבים ומגוונים (בדומה לביטוי השגור כיום על לשוננו - "יָדוֹ בַכֺּל"). ייתכן שישנו כאן דגש על אספקט המשא ומתן דווקא, כסוחר שמרכולתו עוברת מיד ליד.[6] ישמעאל מובטח בשחרור מעול העבדות ובהצלחה כלכלית בחייו. ייתכן שיש באמירה זו גם הבטחה להתיישבות בחבל ארץ - "עֲל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֺּן".[7]

המלאך אומר אפוא שלושה דברים:

1.   חזרי להתענות.

2.   הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ.

3.   בנך יצא לחופשי מעבדותו, יצליח כלכלית בכל אשר יפנה, ואף יזכה לשבת בחבל ארץ גדול.

כשמגדירים אמירות אלו של המלאך באופן ממוקד, עולה לנגד עינינו פרשה אחרת שנאמרה זה עתה, בסמיכות לסיפור בריחת הגר. כוונתי לברית בין הבתרים.

שם נגלה הקב"ה לאברם והבטיח לו הבטחות דומות, אך בישר שלפני מימושן של הבטחות אלו יהיה על העם להיכנס תחת עול שעבוד עם זר ולהתענות תחת ידו. אל מול "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ" קראנו בברית: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֺתָם" (ט"ו, יג).

אמנם, בצד עינוי זה מובטח לאברם ריבוי זרע (פס' ה-ו), וכך, כאמור, אף להגר. ובאחרונה, מבטיח ה' לאברם כי זרעו ישתחרר מעול השעבוד והעינוי, ייהפך לעם חופשי, והדבר אף יגרור הצלחה כלכלית - "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֺדוּ דָּן אָנֺכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (יד-טז). כך כאמור התבשרה גם הגר - בנה יצא לחופשי, ובאותה אמירה גם נתבשרה שיצליח כלכלית.

לאחר היציאה מעול השעבוד, עתידים בני אברהם לרשת את הארץ, ואף זאת מעין חתימתה של האמירה השלישית להגר מפי המלאך. אם נוסיף להשוואת תוכן הברכות בשני המקרים את העובדה כי הגר היא שפחה מצרית, וכי בנה ישמעאל עתיד לצאת מעבדותו אל עבר המדבר, דומני כי לא ניתן עוד להתעלם מהזיקה הקיימת בין שתי הפרשיות.

לפנינו, אם כן, הבטחה שמקבלת הגר, מעין הברית שכרת ה' עם אברהם והמסופרת בפרשה הקודמת. השוואה זו ראויה לעיון ולהסבר מעמיק, אך אין זה מעניינו הישיר של מאמר זה. אציין רק שהגר ניצבת מול מלאך ה' וזוכה בברכה, ברכה משמעותית למדי, שאף מזכירה את הברית שכרת ה' עם אברם. כשם שאברם עמד מול אלוהיו וכרת עמו ברית, כך הגר זוכה בסיפור זה לעמידה דומה מול ה'.

גם בסיפור המקביל, גירוש הגר, הגר מקבלת ברכה, אך קיים פער משמעותי בין הברכה שראינו זה עתה לברכה בסיפור הגירוש. הגר עצמה שומעת (כבדרך אגב) שאמנם גוי גדול יצא מבנהּ - "קוּמִי שְֹאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ" (פס' יח). אלא שברכה זו עצמה נאמרה כבר קודם לכן בסיפור זה, בדברי ה' לאברהם: "וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (פס' יג). נראה, כי המלאך מגלה להגר את סוד הברכה שנאמרה לאברהם, אך אין כאן ברכה חדשה שהגר זוכה בה.

בצד תוכנה של הברכה המקורית ("לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ"), אנו קוראים גם על הסיבה לכך - "כִּי זַרְעֲךָ הוּא". כלומר, בנה של הגר יזכה אמנם לברכה, אך לא כאישיות העומדת בפני עצמה מול ה', אלא מתוקף היותו זרע אברהם!

בין הסיפורים מתגלה, אם כן, הבדל נוסף - מיהו מקבל הברכה. מסקנת שני הסיפורים היא כי הברכה תחול על ראש ישמעאל, אך בעוד שבסיפור בריחת הגר הגר עצמה היא המקבלת ברכה מאת ה', הרי שבסיפור גירוש הגר מקבל הברכה הוא אברהם. לוֹ הברכה נאמרת, ומבחינה מהותית כל תוקפה של ברכה זו קשור בו, שהרי ישמעאל כלול בה רק משום שהוא זרעו של אברהם.

אלו הם שני ההבדלים המרכזיים בין שני הסיפורים, ועל משמעותם אעמוד בהמשך. לפני כן, ברצוני להתמקד בעוד כמה הבדלים, שגם הם יכולים לשפוך אור על סיפורים אלו:

ג. הרקע לבריחת הגר הוא יחסי הגר ושרי. הגר מזלזלת בגברתה, ושרי מענה אותה. בשל מתח זה שבין שרי והגר נאלצת הגר לברוח. לעומת זאת, הרקע לגירוש הגר, הוא דווקא יחסי הבנים - יצחק וישמעאל: "וַתֵּרֶא שָֹרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֺּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֺּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֺּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (כ"א, ט-י).

ד. בסיפור בריחת הגר, יָזמת הפרֵדה מבית האדון היא של הגר. אברם ושרי אינם מודעים לבריחה זו, ולכל אורך ריב הגר ושרי, אין ה' מתערב בנעשה. רק לאחר בריחתה של הגר, במדבר, מתגלה אליה מלאכו. לעומת זאת, בסיפור גירוש הגר, נעשה שילוחה על פי דבר אלוהים שהתגלה לאברהם: "וַיֺּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֺּל אֲשֶׁר תֺּאמַר אֵלֶיךָ שָֹרָה שְׁמַע בְּקֺלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (יב).

ה. בסיפור בריחת הגר, אומר המלאך להגר כיצד עליה לקרוא לבנה העתיד להיוולד - "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל". מיד לאחר שובה ההוראה מתבצעת וכך מסתיים סיפורנו - "וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל" (טו). בניגוד לכך, בגירוש הגר, לא נזכר שמו של ישמעאל אף לא פעם אחת. הוא נקרא כל העת "בן האמה", "הילד", "בנו", "נער", אך שמו אינו מופיע. חסרון השם בולט במקום שבו שומע האל את קול הנער (וככל הנראה ישנה כאן רמיזה ברורה למשמעות שמו): "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר... כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר" (יז).

ו. בסיפור בריחת הגר מוצא אותה המלאך על עין המים, ומדבר עִמה:

וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה'

עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר

עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר        (ז).

במקומות רבים במקרא אנו פוגשים בהתגלות מלאכים לאנשים, ובכולם, כמו כאן, ישנו דו-שיח ישיר ואישי, כבכל פגישת שני אנשים. לעומת זאת, בסיפור הגירוש, אין המלאך מתגלה אל הגר כאיש שניתן לשוחח עמו, אלא בחזון נבואי מרוחק - "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֺּאמֶר לָהּ..." (יז).

ז. בעוד בריחת הגר הנה זמנית, ולשם כך נשלח המלאך - לעודדה לחזור לבית גברתה, גירושה של הגר הנו סופי.

ח. פער נוסף הקיים בין שתי הפרשיות הוא השימוש בשם ה': אזכורי ה' בסיפור בריחת הגר נעשים בשם הוי"ה,[8] ואילו אזכוריו בסיפור הגירוש המקביל נעשים בשם אלוהים.[9]

נסכם בצורה כללית את הפער העקרוני הקיים בין שתי הפרשיות ונאמר כי סיפור בריחת הגר הנו סיפור אישי: ריב המתחולל בין שפחה לגברתה, ואשר מאלץ את השפחה - את הגר - לברוח. בסיפור זה הגר ניצבת מול הקב"ה בזכות עצמה וזוכה בברכה. הדיאלוגים כולם מתקיימים ברמה האישית - המלאך פוגש את הגר ומשוחח עמה, ואף בנה נקרא בשמו הפרטי. דומני שבשל כך אף שם ה' המוזכר בפרשה זו הוא שמו הפרטי של האל - שם הוי"ה. שם זה, הנו שמו הפרטי של אלוהי ישראל, בניגוד לשם "אלוהים" המציין את שם העצם הכללי המופשט, ועל כן ראויים להסתפח אליו יידוע והטיות (האלוהים, אלוהינו וכו'), כמו ההבדל שבין "ילד" (שם כללי) ל"משה" (שם פרטי).[10] כשמוזכר שמו הפרטי של אלוהי ישראל בספר בראשית, הדבר קשור להתערבות מיוחדת של ה', ברובד האישי והפרטי. הוא ניצב כאל בעל שם, מול אדם פרטי בעל שם (או מול אומה פרטית).

לעומת כל זאת, סיפור הגירוש מגלה לקורא את המהלך האלוהי המתוכנן. אין מדובר בריב אישי-פרטי בין שני אנשים; הוויכוח מתחילתו הנו ויכוח עקרוני הנוגע להעמדת אומה על עקרונות וערכים מסוימים. הדבר המפריע לשרה בסיפור זה איננו כבודה האישי, כי אם חינוך בנה עתיד להעמיד אומה. כאן מתערב אלוהים במעשה הגירוש, שהרי זהו קיום רצונו בהנהגת עולמו ובגיבושו של עם ישראל. גירוש זה הנו עקרוני ומשמעותי לדורות - כאן נדחה ישמעאל מהיות חלק מהעם הנבחר, כאן הוא משולח ומשאיר את הבחירה האחת - "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". אמנם ראוי הוא לברכה, אך רק מתוקף היותו זרע אברהם, וממילא הברכה מצומצמת יותר.

אותן נימות אישיות הקשורות בהגר שפגשנו בסיפור הקודם, נעדרות בסיפור הגירוש: ישמעאל אינו מכונה בשמו, אלא רק בשם הדבר שהוא מייצג: "בן" אברם או הגר, "נער" וכד'; בסיפור זה הוא ילד "ללא שם". המלאך נגלה אל הגר בחזון נבואי "מן השמים", ללא היחס האישי שהתלווה למפגש בסיפור הבריחה. לכן מופיע בסיפור זה שם "אלוהים", השם הכללי המבטא את ההנהגה הכללית ואת השתלשלות המאורעות כפי שתוכננו מראש להשתלשל.

לאור זאת ניתן להבין את משמעותו של הבדל נוסף שבין שני הסיפורים: בסיפור הבריחה, הברכה היא על ריבוי זרע הגר ("הַרְבָּה אַרְבֶּה..."). בסיפור הגירוש הדגש הוא על הצד הלאומי שיֵצא מישמעאל - "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִֹימֶנּוּ". שוב, דומני, ניתן להבין במתח שבין בשורה לאומית כללית לבין בשורה משמחת לאישה שלבה נפל עליה.

לשון אחר, ההבדל שבין שתי הפרשיות הוא ההבדל במעמדו של ישמעאל (ובמעמדה של הגר):

בסיפור האישי אודות בריחת השפחה, ניצבת הגר מול הקב"ה וזוכה בברכה בזכות עצמה (בהמשך נתייחס לסיבה שבגללה זכתה הגר לכך), ואילו בסיפור גירושם של הגר וישמעאל מתבצע המהלך האלוהי המקורי, המתוכנן מימי קדם; כזכור, עוד לפני לידת יצחק התבשר אברהם שלא ישמעאל ימשיך את הברית עם ה', כי אם יצחק:

וַיֺּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָֹרָה אִשְׁתְּךָ יֺלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֺתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֺתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֺתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֺתוֹ בִּמְאֺד מְאֺד שְׁנֵים עָשָֹר נְשִֹיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָֹרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת     (י"ז, יט-כא).

כאן, בסיפור גירושה הנצחי של הגר, מתקיים מהלך אלוהי זה, ונותרת הדרך פנויה לבן הנבחר - יצחק.

בשל הבדל זה, מוקד הסיפור משתנה משרי לאברהם. באברהם בחר ה' להיות לאב האומה שתישא את ערכי ה' בעולם - "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (י"ח, יט). ממילא, כשהסיפור עוסק באותה הנהגה אלוהית מתוכננת מראש, אשר מבקשת לנפות סִיגִים מבניו אחריו, עד לתקומת אותם בנים נבחרים שיירתמו "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", אך מתאים שמוקד הסיפור יהיה אברהם. לכן, בסיפור גירוש הגר, המבטא את היפרדות ישמעאל מהמשפחה הנבחרת, אברהם מגרש בפועל את הנדחים.

לעומת זאת, בסיפור בריחת הגר - בסיפור האישי - שרי ניצבת במרכז הסיפור. שרי לא נבחרה כאישיות עצמאית לתפקיד מסוים. היא אמנם משמעותית ביותר, אך "רק" בשל היותה אשתו של אברם. ממילא, היא מאפיינת את פן החיים הפשוט והטבעי של אברם ושל שרי כזוג רגיל, בעל שאיפות להמשכיות ולבן. שרי, האישה, מזכירה לנו את הצד האישי שלה ושל בעלה, הקיים באופן ממשי בניתוק מהבטחות אלוהיות והיסטוריות שהם ניצבים בפניהן.

אם כך, סיפור גירושה של הגר מתיישב היטב ונצרך לתיאור תולדות זרעו של אברהם, שהרי זהו שלב חשוב ביותר בבחירת הזרע ובניפוי הנדחים. מהו מקומו וחשיבותו של הסיפור האישי, סיפור בריחת הגר? אמנם ראינו כי הבטחה חשובה ניתנה לה להגר בסיפור זה, אך בשל מה? מדוע ה' בוחר גם בה (במובן מסוים)?

נראה, כי סיומו של הסיפור - התגלות המלאך והברכות, קשור במישרין לתחילתו. לאחר הריב האישי שהתגלע בין הגר לשרי, נתן אברם את רשותו לכל אשר תעשה לה שרי. זו אכן ניצלה רשות זו ועינתה אותה. עינוי זה חייב להימשך, וכך מצווה אותה גם המלאך שתשוב לבית גברתה. כתגובה לעינוי זה, נחלץ ה' לעזרת החלש (הגר), ועל כן מבטיח לה את ריבוי הזרע ואת החופש משעבוד - "כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ". הגר זוכה בעצמה לברכה זו, כגמול וכפיצוי על סבלה בבית אברהם. כאמור, שתי האמירות הנוספות של המלאך ("הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ" ו"הִנָּךְ הָרָה וְיֺלַדְתְּ בֵּן"), באות לשכנע את הגר לחזור אל העינוי המחכה לה בבית גברתה. היא נדרשת להסכים ל"וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ".

בריחת הגר קוטעת את התכנון האלוהי המקורי, שלפיו עתידה לפרוש הגר עם בנה ישמעאל רק לאחר הולדת יצחק. אם אמנם הגר לא תשוב לבית אדוניה, פרֵדה זו לא תוכל להתממש. על כן מחויבת הגר לחזור, גם במחיר עינוי, אך שופט צדק יגמול לה כגמולה ויזכה אותה בברכות שנאמרו לה על ידי המלאך.

אמנם, עינויה של הגר מעוגן בתרבות ובחוקים השולטים באזור מגוריהם של שרה ואברהם. כך עולה מחוק חמורבי, המתייחס לגבירה עקרה, שנתנה את שפחתה לבעלה בשביל שזו תלד לו ילדים. לאחר ששפחה זו הרתה, ביקשה לעצמה מעמד זהה כשל גברתה. החוק מתיר לגבירה לחזור ולהעמיד את שפחתה במקומה, כשאר השפחות, למעט היכולת למכרה, שאבדה לגבירה.[11]

שרי, אם כן, מתנהגת על פי הנורמות המקובלות בסביבתה. אולם בניגוד לחוק זה, אלוהי ישראל נחלץ לעזרת החלש והמעונה, גם אם הוא עבד או שפחה, או בלשונה של הגר, על פי המדרש: "אתה אל ראי - אמר רבי אייבו: אתה הרואה בעלבון העלובים" (בראשית רבה פרשה מה, יג, מהד' תיאודור-אלבק, עמ' 457).[12]

ניתן, אם כן, לסכם את שני הסיפורים תוך התמקדות במעמדו של ישמעאל. בזכות עינוי הגר, בריחתה והתגלות המלאך, זוכה הגר (ובנה) בברכה הנאמרת לה, כדמות עצמאית העומדת מול הקב"ה, ומקבלת מאת ה', כגמול על סבלה, הבטחת זרע (וגם חבל ארץ).

במקביל לכך מתברך ישמעאל פעם נוספת, ערב גירושו מבית אברהם. ברכה זו אינה קשורה בו אישית, אלא שורה עליו מתוקף היותו זרע אברהם. כל זרע אברהם שיידחה ביום מן הימים, כדוגמת לוט ועשו, מתברך בזכות אבי המשפחה, אברהם, גם אם אין הוא ראוי לברכה. בהקשר זה מתברך ישמעאל "כִּי זַרְעֲךָ הוּא".

על פי דברים אלו, יש במעמדו של ישמעאל תוספת שלא מצאנוה אצל שאר הנדחים, שהרי ניצב הוא מול ה' גם כאישיות עצמאית, וככזו זכה לברכה. ואכן, כשבודקים את מקום מושבו של ישמעאל, מזדקר הפער שבין ישמעאל לשאר הנדחים והמגורשים.

כבר הגירושים המוקדמים בבראשית היו מזרחה (אדם הראשון, לאחר חטאו, גורש מזרחה לגן - "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים" [ג', כד]; קין לאחר הריגת אחיו יצא "מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן" [ד', טז]). אך התופעה בולטת עוד יותר בזרע אברהם שנדחה: לוט בחר לו את כיכר הירדן, ונסע מזרחה (י"ג, ט-יג), בניו אחריו - עמון ומואב, ישבו בעבר הירדן המזרחי; גם עשו נדד להר שעיר, בדרום עבר הירדן המזרחי, ואף בני הפילגשים אשר לאברהם שולחו "קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (כ"ה, ו). ישיבתם של הנדחים בעבר הירדן המזרחי אינה מקרית, שהרי בכניסת ישראל לארץ, מוזהרים משה והעם שלא לכבוש מקומות אלו מיד בני לוט ועשו, מפני שחבלי ארץ אלו ניתנו להם ירושה מאת ה':

וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֺר אַתֶּם עֺבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֺּשְׁבִים בְּשֵֹעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֺד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַיֺּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה... וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה        (דברים ב', ד-יט).[13]

דווקא בשל הדגשות אלו, בדבר שייכות חבל ארץ זה לזרע אברהם שנדחה, בולט במיוחד היעדרו של ישמעאל מהרשימה. הוא אינו מתיישב מצדה המזרחי של הארץ, אלא דווקא בדרומה: "וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֺבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן" (כ"א, כ-כא).

ייתכן שההבדל נעוץ במעמדו המיוחד של ישמעאל. מחד הוא נדחה כשאר הנדחים, וככזה ראוי הוא לברכה רק מתוקף היותו זרע אברהם. במובן זה הוא אמור אמנם לשבת בצד המזרחי של הארץ. אך במקביל זכה הוא לברכה עצמאית, ה' "בחר" גם בו, ולכן אל לו לשבת עם שאר הנדחים. על כן, יוצא הוא מגבולותיה הברורים של ארץ כנען, אך אינו פונה מזרחה.

דחייתו של ישמעאל קשורה לסיפור גירוש הגר שהוא סיפור היסטורי, שבו נפגש הקורא עם מימושה של ההבטחה האלוהית לאברהם, ועם יישומו של המהלך ההיסטורי המתוכנן.

הברכה האישית שישמעאל זוכה בה נובעת מסיפור בריחת הגר שהוא סיפור מוסרי, שבו נחלץ ה' לעזרתה של הגר החלשה, ומפצה אותה בגמול טוב על עינויה בידי שרה.[14]

 

ב. בשורת לידת יצחק (בראשית י"ז-י"ח)

או: למעמדו של יצחק

שני הסיפורים הבאים שברצוני להתמקד בהם מסופרים ברצף אחד, דבר המגדיל את הקושי ואת הצורך להתמודד אתו. בסיומו של הציווי על אודות ברית המילה, מתבשר אברהם שעתיד יצחק להיוולד ממנו. מיד אחר-כך באים המלאכים לאוהלו של אברהם, ושוב מבטיחים ומבשרים לו על לידת בנו יצחק. שני סיפורים אלו עומדים בזיקה מובהקת זה לזה, שהרי פתיחת סיפור המלאכים - "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (י"ח, א), אינה מספרת לנו במי מדובר (מיהו "אליו"?). הסיפור מסתמך על אזכור הגיבור בסיפור הקודם, שבו קראנו בצורה דומה "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם" (י"ז, א), ודבר זה מחייב לקרוא את הסיפור השני על רקע הסיפור הראשון וכהמשך לו. מעבר לפתיחה דומה זו, ישנו דמיון רב בין שני הסיפורים:

בשורת הבן - בברית המילה: "וַיֺּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָֹרָה אִשְׁתְּךָ יֺלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (י"ז, יט). ובאירוח המלאכים: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָֹרָה אִשְׁתֶּךָ" (י"ח, י).

בשתי הבשורות ישנו תיאור זמן מדויק, בעוד כשנה. בברית המילה: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָֹרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (פס' כא), ואצל המלאכים: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָֹרָה אִשְׁתֶּךָ" (פס' י).[15]

בשני הסיפורים תגובת מקבל הבשורה זהה. בברית המילה: "וַיִּפֺּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֺּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָֹרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (י"ז, יז). אברהם צוחק לשמע הבשורה, שהרי הוא ואשתו זקנים, ואין זה מדרך הטבע ללדת בגיל מופלג שכזה.

תגובה דומה מאוד מצאנו בסיפור המלאכים: "וַתִּצְחַק שָֹרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֺר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֺנִי זָקֵן" (י"ח, יב). שרה צוחקת לשמע הבשורה, מאותה סיבה שבגללה צחק אברהם - זקנתם המופלגת.

לא רק פתיחת הסיפורים והבשורה מותחים קו של דמיון בין שני הסיפורים, אלא גם סיומם. בשורת לידת הבן בברית המילה מסתיימת בעלייתו של ה' - "וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם".

כשבאים אנו לבחון את סיומו של סיפור המלאכים, שומה עלינו לתחום את מסגרתו של הסיפור. ייתכן שהסיפור הכולל נמשך עד לאחר הפיכת סדום,[16] אך היכן מסתיימת המערכה הספציפית הזו - פגישת אברהם את המלאכים?

בהזדמנות אחרת דנתי בדברי הרשב"ם, כי ויכוחו של אברהם עם ה' בנוגע להפיכת סדום, אינו נעשה בפגישה ישירה עם ה', אלא עם אחד המלאכים שבאו לבקרו.[17] דבר זה עולה מתוך הפער הקיים במספר המלאכים המוזכרים לאורך הסיפור. בתחילה אנו קוראים: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (י"ח, ב), ולפתע, בבואם לסדום, נעלם אחד מן המלאכים - "וַיָּבֺאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֺמָה בָּעֶרֶב" (י"ט, א). הפער מסתבר לאור נתון אחד שהופיע בינתיים: בסיום הידיינותו של אברהם עם ה' בנוגע להפיכת סדום קראנו - "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֺמוֹ" (י"ח, לג), ומיד לאחר מכן - "וַיָּבֺאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים...". זהו אם כן המלאך החסר, שככל הנראה נשאר לדון עם אברהם, וכאשר כילה לדבר עמו הלך ושב למקומו, בעוד שני המלאכים הנותרים המשיכו סדומה.

אם כן, סיומה של המערכה הראשונה בסיפור, פגישת אברהם במלאכים מסתיימת ממש בנקודה זו, בסיום הדיון המשפטי בנוגע לסדום ולחורבנה.[18] הסיום כאן, "וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם", הוא מעין הסיום בברית המילה "וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם" (י"ז, כב).

דווקא הדמיון שבין שתי בשורות הבן מעלה ומחדד את השאלה, מה צורך יש בכפילות זו? מדוע לא ניתן להסתפק בבשורה אחת? כאמור, הבעיה בסיפור זה חריפה עוד יותר מאשר בכפילות הסיפורים הקודמת שהזכרתי, שהרי שם מדובר בשני מאורעות שונים, ואילו כאן הבשורה היא על אודות אותו בן.

על רקע דמיון הפרשיות, נעלה שוב את ההבדלים הקיימים ביניהן, ובעזרתם ננסה להבין את פשר הכפילות:

א. מקבל הבשורה: בברית מילה נגלה ה' לאברהם ומבשר לו אודות הולדת בנו. הדבר מודגש בכינויי היחס שבפרשה. למרות שמדובר על שרה, אומר הכתוב: "וּבֵרַכְתִּי אֺתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן" (פס' טז). שרה היא העומדת ללדת, אך הבן מוגדר כבנו של אברהם; כלומר, שרה יולדת אותו לאברהם. הדבר מודגש שוב בהמשך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָֹרָה אִשְׁתְּךָ יֺלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (יט). שוב, שרה יולדת את יצחק לאברהם! הדגשה זו תחזור פעם נוספת: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָֹרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (כא).

בניגוד לכך, בבשורת הבן אצל המלאכים, הדגש הוא דווקא על שרה. לפני הבשורה מבררים המלאכים את מקומה: "וַיֺּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָֹרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֺּאמֶר הִנֵּה בָאֺהֶל" (ט). הם אינם מבקשים לשוחח עמה (אולי בשל צניעות),[19] ובכל זאת שואלים ודורשים על אודותיה. שאלה זו מבקשת למקד לכיוונה של שרה את הברכה ואת הבשורה שתצא מיד מפיהם.

בדברי המלאכים עצמם אנו מוצאים את ההדגשה כי הבשורה מכוונת דווקא לשרה: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (י). בניגוד גמור לדברי ה' בפרשה הקודמת, ששרה תלד בן לאברהם, כאן תוכן הברכה הוא שלשרה יהיה בן. כך גם בהמשך - "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (יד).[20]

ב. תגובת ה' לצחוק: בברית המילה אברהם הוא הצוחק לשמע הבשורה, ואילו אצל המלאכים שרה היא הצוחקת. הבדל זה נעוץ כמובן בהבדל הקודם שהזכרתי, למי ממוענת הבשורה. אך הבדל נוסף קיים בין שני הסיפורים: לאחר שאברהם שומע את הבשורה בברית המילה ונופל על פניו וצוחק, איננו שומעים ביקורת מפורשת, או תגובה אחרת של ה' על צחוק זה של אברהם. לעומת זאת, על צחוקה של שרה מגיב ה' בכעס: "וַיֺּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָֹרָה לֵאמֺר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר..." (יג-יד).

ג. תוכן הבשורה: בשני הסיפורים מתבשר הזוג הזקן על לידתו של הבן שימשיך את דרכם. אך עדיין קיים הבדל גדול בין משמעות לידת הבן וייעודו כפי שהיא מוצגת בשני הסיפורים. בסיפור המלאכים הדגש הוא על עצם לידת הבן. לא מוזכר דבר באשר לתפקידו או באשר למשמעות מיוחדת הטמונה בבן זה. בניגוד גמור לכך, כל ההקשר בבשורה בברית המילה הוא המשכיות הברית. הבן שעתיד להיוולד עתיד להיות "זרע אברהם" לא רק מבחינה ביולוגית, אלא מבחינה רוחנית, לאומית והיסטורית:

וּבֵרַכְתִּי אֺתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ... אֲבָל שָֹרָה אִשְׁתְּךָ יֺלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֺתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו... וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָֹרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת       (י"ז, טז-כא).

נימה זו, באשר לברית העתידה להמשיך ולהתקיים עם יצחק, חסרה לחלוטין בסיפור המלאכים.

ד. שמות ה': בברית המילה שולט שם אלוהים,[21] ואילו אזכורי ה' בסיפור המלאכים נעשים בשם הוי"ה.[22]

עתה, לאור הבדלים אלו, יכולים אנו לנתח את שתי הבשורות ואת משמעותן. נראה, כי בשורת הבן בברית המילה קשורה למהלך האלוהי המתוכנן, שבו עתיד להיוולד יצחק שימשיך את דרכו ההיסטורית של אברהם, ויקים אומה הנושאת על דגלה ערכים מסוימים ואידאות אלוהיות. לשם כך נולד יצחק, ועמו יקים אלוהים את הברית אשר כרת עם אברהם.

לעומת זאת, בשורת הבן בסיפור המלאכים נוגעת לרובד האישי של אברהם ושרה: זוג זקן חשוך ילדים, אשר ציפייתו הגדולה ביותר היא לבן שיהווה להם המשך אחר מותם, ושיסעד אותם לעת זקנתם.

המלאכים מבשרים להם שאכן תקוותם עומדת להתממש, והנה עומדים הם לזכות בבן. הם זוכים לבן ללא קשר למהלך היסטורי זה או אחר, מאת ה' שראה את צערם ומבקש לגמול להם טוב.

על שום מה זוכים אברהם ושרה בבן? מה ראה הקב"ה לעשות להם נס?

שוב צריכים אנו לקרוא את הפרשה בהקשרה הפנימי. תחילתו של הסיפור היא בהכנסת האורחים של אברהם ושרה. אברהם רץ לקראת אורחיו, פעולה המעידה על זריזות מיוחדת, ואחר כך מפציר בעוברים שייאותו לנוח באוהלו ולאכול מפִתו. גם לאחר הסכמת האורחים להיכנס לאוהלו, ממשיך אברהם בזריזות גדולה לעשות כאשר אמר: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֺהֱלָה אֶל שָֹרָה וַיֺּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח... וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם... וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשֹוֹת אֺתוֹ... וְהוּא עֺמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֺּאכֵלוּ" (ו-ח). כאמור, גם שרה משתתפת בהכנסת אורחים זו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֺהֱלָה אֶל שָֹרָה וַיֺּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֺלֶת לוּשִׁי וַעֲשִֹי עֻגוֹת" (פס' ו). אמנם בהפצרתו באורחיו אמר אברהם "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם", כדי להדגיש שאין בדבר טרחה רבה, אך בביצוע מגדיל אברהם את מעשיו ומכין לאורחיו בשר.[23]

יש מי שמקבל אורחים, ואף בסבר פנים יפות, אך אופה מצות בלבד (לוט - י"ט, ג) וזאת, למרות שהשעה שעת ערב נעימה (י"ט, א). אברהם ושרה משתדלים מאוד בהכנסת אורחים זו, למרות שהדבר מתבצע "כְּחֺם הַיּוֹם".

לאחר אכילת האורחים ומנוחתם, אך מתבקש שיודו ויברכו את בעלי הבית. לאחר שאברהם ושרה טרחו כל כך בעניינם, מבקשים האורחים להודות ולברך, ורוצים לברך בדבר המשמעותי ביותר שיכול להיות לזוג זקן זה, שהוא חשוך ילדים.

בהקשר זה, נזכרים אנו בסיפור אלישע והאישה משונם (מל"ב ד').[24] לאחר שהאישה טרחה הרבה למען אלישע, ועשתה לו "עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה" עם "מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה", שואל אותה אלישע כיצד יוכל לגמול לה: "מֶה לַעֲשֹוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַֹר הַצָּבָא?", אך מיד מתברר מהי הברכה המשמעותית ביותר שיכולה אישה זו לקבל - "וַיֺּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן". מעתה, לא נותר לאלישע אלא לברכה בדבר זה, והוא עושה זאת בלשון דומה עד מאוד ללשון בשורת הבן על ידי המלאכים בפרשתנו: "וַיֺּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי [אַתְּ ק'] חֺבֶקֶת בֵּן" (מל"ב ד', טז).

וכשם ששרה חשבה שמהתלים בה וגיחכה בלִבה, כך גם האישה השונמית: "וַתֺּאמֶר אַל אֲדֺנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (בסופו של דבר שני הבנים עומדים בסכנת מיתה, וניצלים בהתערבות אלוהית מיוחדת: בנה של האישה השונמית מת, ואלישע בתפילתו מחייה אותו; יצחק נעקד על גבי המזבח, והתערבות אלוהית מיוחדת מפסיקה את מעשה ההקרבה).[25]

דומני, שאכן פרשת אלישע והאישה משונם יכולה ללמד אותנו על אופי הבשורה אצל אברהם ושרה; זוהי בשורה וברכה שבאה כגמול טוב על פועלם בהכנסת האורחים. זוג זקן זה משתוקק לבן, ובמעשיו הוא זוכה לו.

הכתוב רומז לקשר שבין הבשורה להכנסת האורחים בפתיחת ברכת המלאכים, עת אברהם עונה על דרישתם למקומה של שרה - "וַיֺּאמֶר הִנֵּה בָאֺהֶל". את שרה באוהל פגשנו כבר ברצף הסיפור קודם לכן, בהשתדלות אברהם ושרה לקבל את אורחיהם: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֺהֱלָה אֶל שָֹרָה". בשכר הטרחה באוהל, קיבלה שרה בהיותה באוהל את הבטחת הבן.[26]

אם כן ההבדל בין שתי הבשורות הוא, שבעוד הבשורה הראשונה, בברית המילה, נוגעת להמשכיות הברית עם אברהם, להמשך המהלך האלוהי שבו תקום אומה מיוחדת ונבחרת, הבשורה השנייה, הנשמעת מפי המלאכים, נוגעת להשגחה המוסרית הגומלת לעושי חסד כמפעלם, ומזכה את מכניסי האורחים בבן.

נוכל להסביר כעת את ההבדלים שמצאנו בין שתי הבשורות:

בברית מילה הבשורה נאמרת לאברהם, שהרי הוא האדם שבחר בו ה' להקים אומה ייחודית. הוא מייצג את הפן הלאומי הכולל, את התכנון האלוהי, ההיסטורי. ממילא, באותה בשורת בן המתמקדת בהמשכיות הברית עם אלוהים, אך מתאים שאברהם יהיה במוקד העניינים, והבן שתלד שרה - לאברהם תלד אותו.

בסיפור המלאכים הבשורה נאמרת לשרה, שהרי היא מייצגת את בני הזוג בפן האנושי והטבעי שלהם. לא היא נבחרה לשאת את דגלו של ה' בעולם, אלא בעלה. ממילא, בסיפור בשורת הבן, שבאה כגמול טוב לזוג זקן ומכניס אורחים, ללא קשר להיסטוריה ולתכנונים אידאיים, מתאימה שרה לעמוד במרכז העניינים.

בשל הבדל עקרוני זה שבין הפרשיות, מגיב ה' בכעס דווקא על צחוקה של שרה, ולא על צחוקו של אברהם בסיפור המקביל. בהקשר הברכה המיוחדת שזוכים לה כעת אברהם ושרה, מבטיח ה' (שמו הפרטי המביע התערבות מיוחדת) שיעשה נס מיוחד וייתן לזוג הזקן בן. אכן, בהקשר זה לא ראוי לצחוק להבטחה זו, "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?!". כגמול מיוחד יכול ה' לתת פריון לשרה, וכאישה מאמינה עליה לדעת זאת ולקבל זאת.

אולם, בהקשר המהלך המתוכנן והמקורי, שבו איננו מצפים להתערבות מיוחדת ונִסית של אלוהים (השם הכללי, המביע את החוק ואת הסדר, כפי שהם אמורים להיות ולפעול מתחילה), אכן מפתיע לשמוע שזוג זקן יזכה לפתע בבן. בהקשר זה, תוכל הברית להמשיך את דרכה דרך ענף אחר במשפחת אברהם, כפי שאברהם עצמו מציע (מיד לאחר צחוקו): "וַיֺּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (י"ז, יח).

ההבדל החשוב ביותר, שהוא הבסיס לדברינו, הוא כמובן תוכן הבשורה. בברית המילה הדגש הוא כל העת על הברית שעתיד ה' להקים עם יצחק, ואילו בסיפור המלאכים אין כל זכר לכך שמדובר בבן שתפקיד כה נשגב רובץ על כתפיו. יצחק ניתן בסיפור זה כגמול להורים זקנים, אשר אינם קשורים למהלך אלוהי זה או אחר.

בבואנו לבדוק את מימושן של שתי הבשורות עם לידתו של יצחק, אנו אמנם מוצאים את מימוש שתי הבשורות, שהן שתי הסיבות להולדתו:

וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשֹ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָֹרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֺתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָֹרָה יִצְחָק   (כ"א, א-ג).

בתחילה אנו קוראים, כי ה' (שם הוי"ה!) פקד את שרה, ועשה לשרה כאשר הבטיח. זוהי התממשותה של הבטחת המלאכים באוהל, שנאמרה לשרה וששימש בה שם הוי"ה.

מיד בסמוך אנו שומעים על ההיבט השני שבהולדת יצחק: שרה ילדה אותו לאברהם. כאן משמש שם אלוהים, כבברית המילה, עת הובטח לאברהם בן.

יצחק, אם כן, מהווה בן להוריו משתי בחינות שונות: הוא בנם של שרה ואברהם, והוא בנם של אברהם ושרה; הוא בן של זוג זקן שהיה ערירי זמן רב, ועליו לסעוד אותם לעת זקנתם. הוא גם בן של האב הראשון לאומה חדשה שזה עתה עומדת לקום, ועליו הוטל התפקיד להעביר את המסר הרוחני הכלול בברית של אביו עם אלוהיו.

ג

דרך פתרון פשרם של שני צמדי הסיפורים שבהם דנתי הייתה זהה. בשתי הכפילויות מצאנו אותם סממנים ספרותיים המצביעים על ההבדל שבין הסיפורים. אף מבחינה תוכנית, טענָתי זהה: סיפור אחד מביע את מה שאמור להתבצע בשל ההנהגה האלוהית המבקשת להעמיד את עם ישראל בעולם, ואילו סיפור שני מהווה פריצה, שאינה הכרחית לרצף ההיסטוריה, ובו מגיב ה' למעשי האדם וגומל עמו טובה בשל מעשיו. הדמיון הרב שבפתרון שתי הכפילויות יובהר בטבלה הבאה:

	בריחת הגר/מלאכים באוהל	גירוש הגר/ברית המילה
המברך/המבשר	מלאך בפגישה אישית	נבואה מן השמים
נמען הברכה/הבשורה	האישה, אם הבן = הגר/שרה	האב = אברהם
תוכן הברכה/הבשורה	ברכה אישית	ברכה לאומית
סיבת הברכה/הבשורה	גמול טוב מאת ה'	זרע אברהם - הנבחר והנדחה
השם	הוי"ה	אלוהים

דומני, כי גם הכתוב עצמו מבקש לקשור את שני צמדי הסיפורים בהתאמה. כלומר, הכתוב יוצר זיקה בין סיפור בריחת הגר ובין בשורת המלאכים באוהל; כן יוצר הכתוב זיקה בין סיפור גירוש הגר ובשורת הבן בברית המילה. אסתפק בשתי דוגמות: הברכות להגר ולשרה נאמרות מפי מלאך. ויתרה מזאת: להגר נאמרות שלוש אמירות של מלאך (ולפי רש"י שלושה מלאכים); וגם לשרה באים שלושה מלאכים לבשרה על הולדת הבן. כמו כן אנו מוצאים לשונות דומים בברכה להגר בגירושה ובברכה בברית המילה. לאברהם נאמר בברית המילה: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ... וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל". ברכה זו עצמה תיאמר שוב לאברהם ולהגר בסיפור הגירוש: "אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִֹימֶנּוּ... כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִֹימֶנּוּ".

נפגשנו אם כן בשני צמדים של ברכות והבטחות. הגר מתברכת בישמעאל בשל היותו זרע אברהם, ואברהם ושרה זוכים ביצחק כדי להמשיך את הברית עם ה'.

במקביל לשתי הבטחות אלו, חורג ה' מהמהלך המתוכנן והאידאי, ומגיב למעשיהם של גיבורי המערכה ההיסטורית: כפיצוי להגר על סִבלה, זוכה היא בישמעאל; כגמול על הכנסת האורחים של אברהם ושרה, מתברכים הם בבן.

התורה טורחת בכל פעם וכותבת את שני הסיפורים, כדי להדגיש בפנינו כי ישמעאל נולד ומתברך לא רק בשל התכנון האלוהי המקורי, אלא אף כתגובה וכפיצוי לסבלה של הגר; יצחק גם הוא נולד לא רק כבן הממשיך את דרכו הרוחנית וההיסטורית של אברהם, אלא גם כגמול להכנסת האורחים המיוחדת של אברהם ושרה.

במילים אחרות, ניתן לומר כי סיפורים אלו מציגים בפנינו את שני פניו של בורא העולם ומנהיגו, כפי שהם באים לידי ביטוי בבשורת שני הבנים: אלוהים, המנהיג עולמו על פי מהלכים מתוכננים, אידאיים, אשר יש להם משמעות היסטורית בהעמדת עם מיוחד בעולם; וה', השומע תפילת כל פה ברחמים - נחלץ לעזרת החלש והסובל מחד, ונותן שכר טוב להולכים בדרכיו מאידך.

 

ד. בין חמלה לזיכרון

או: למעמדו של לוט

ברצוני להצביע על עוד מקרה דומה, הבא ברצף הפרשיות שבהן אנו עוסקים. כאן אמנם אין שני סיפורים, אך עדיין קיימים אותם שני מישורים שבאו לידי ביטוי בסיפורים הכפולים.

כשלוט ניצל מתוך ההפֵכה בסדום, אנו קוראים בצורה ברורה מהי הסיבה להצלתו:

וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֺתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֺּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר     (י"ט, טז).

לכאורה, בפנינו תיאור סיבה ישיר וברור: ה' חמל על לוט ועל כן הצילו. אולם, בהמשך הסיפור, אנו נתקלים בסיבה שונה להצלת לוט:

וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֺּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֺךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט      (י"ט, כט).

כאן נראה כי הצלתו של לוט באה בזכותו של אברהם, ב"זכות אבות" שיש ללוט, אך לא בזכות עצמו. האם ה' חמל עליו, כדברי הפסוק הראשון, או שזכר את אברהם כדברי הפסוק השני?

חז"ל במדרש שמו את לבם לפער זה שבין הפסוקים, ויצרו הרמוניה ביניהם; על הפסוק "בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו... הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" דרשו: "בזכות אברהם שנקרא הר", ובמקביל, על דברי הכתוב "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם" דרשו את צדקתו האישית של לוט: "מה זכירה נזכר לו ללוט, שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה 'אחֺתי היא', והיה יודע ושותק", וכן: "וכי יש משוי פנים... אלא שאברהם הביאו לידי צדקות ולגמילות חסדים".[27]

דומני, כי ניתן לפרש את הכתובים בדרך שונה, על פי הקו המרכזי שבמאמר זה; גם כאן אנו נתקלים בשני הממדים אותם שפגשנו בשני הסיפורים הכפולים הקודמים. על פי המהלך האלוהי המתוכנן אמור לוט להינצל, שהרי הוא "זרע אברהם". אמנם איננו יוצא חלציו, אך אברהם אימץ אותו, וייתכן גם כי בשלב מוקדם אכן אמור היה לוט להוות המשך לאברהם, אלא שנתפרדו דרכיהם. כאמור, בספר דברים נותן ה' את עבר הירדן המזרחי ירושה לבני לוט, דבר שמצביע על היות לוט חלק מזרע אברהם שנדחה. על פי מהלך זה יש להציל את לוט לא בזכות עצמו, אלא כקיום ההבטחה לאברהם וכמימוש המהלך ההיסטורי שעתיד להתקיים. היבט זה נזכר בפסוק כט, שם סיבת ההצלה היא זכותו של אברהם, ואכן מופיע שם אלוהים בהסבר זה.

אלא שבמקביל לזכות זו זכה לוט להצלה בפני עצמו. שוב, יש לקרוא את הפסוקים בהקשרם. בסיפור הצלת לוט מציג בפנינו הכתוב את הכנסת האורחים של לוט. הזכרתי ברמז קודם לכן כי השוואת הכנסת האורחים של לוט להכנסת האורחים של אברהם אינה מטיבה עם לוט. אך למרות זאת, לא ניתן להתעלם מהטרחה המרובה שהוא טורח באורחיו, מהפצרותיו שייכנסו לביתו, וממסירות הנפש שהוא מגלה בנסותו להגן עליהם מפני ההמון שטוף הזימה הרובץ לפתחו. בניגוד לאברהם, שהמלאכים הסכימו מיד לבקשתו לסור לביתו, אצל לוט המלאכים ממאנים. נראה כי אמנם אין הם מתכוונים לסור לבית לוט, אלא מבקשים להתחיל בהשחתת העיר, ולשוב מאוחר יותר להצלתו של לוט. בשל הפצרותיו הם נכנעים, בניגוד לתכנון המקורי. בזכות הכנסת אורחים זו זכה לוט בהצלה כעומד בפני עצמו, ובמנותק מאברהם. ראוי הוא לוט להצלה, כגמול טוב על עשיית החסד, במקום שבו נענשו תושביו על חסרון מידה זו עצמה.[28] כצפוי, בהצלה זו שולט שם הוי"ה, באשר ישנה כאן פנייה מיוחדת לאדם ספציפי, ונתינת גמול לו כמעשיו.[29]

על פי זה, נוכל להבין את כינויי המלאכים המתחלפים בפרשה. בתחילה מופיע: "וַיָּבֺאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֺמָה בָּעֶרֶב". בכינוי "מלאכים" ניפגש שוב רק עוד פעם אחת, עת מבצעים המלאכים את שליחותם: "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֺר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֺתֶיךָ הַנִּמְצָאֺת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר". זהו התכנון המקורי, שבו באים המלאכים - שלוחי ה' - להציל את לוט בשל זכותו של אברהם.

אולם, לאורך כל השתלשלות הכנסת האורחים מכונים המלאכים: "אנשים": "וַיֺּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ... רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר... וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט... וַיֺּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט... וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֺתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֺּצִאֻהוּ". זהו תיאורו של לוט כמכניס אורחים, כאן אורחיו קרויים "אנשים", כבהכנסת האורחים על ידי אברהם. בזכות עמידה מוסרית זו, זכה לוט שיחמול עליו ה' ויוציאהו מעונש סדום.