'רבות מחשבות בלב איש': לגלגוליה של עצת יתרו

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מו (תמוז תשס"ז) - הוצאת תבונות

ג' אלדד מבאר את גלגוליה של עצת יתרו למשה. ראשיתה בעצת השופטים שבפרשת יתרו, המשכה בפרשת בהעלותך בבקשת משה שיישאר, בחטא המתאוננים ובמינוי שבעים הזקנים במצוות ה', ובראשית נאום משה בספר דברים. הכותב מבאר את חסרונותיה של עצתו הראשונה ואת כישלונה, וכן את תיקוניה.  

*****

עלילות יתרו מפוזרות הן במקרא, עובדה המעלה תהייה מצד עצמה, בנוסף לסתירות העולות מקריאה רצופה של הפרשיות שבהן הוזכר. שכן, אם שילח משה את חותנו (שמות י"ח, כז) היאך נדברו ביניהם מאוחר יותר (במדבר י', כט)?

וכבר נחלקו חכמים מתי הצטרף יתרו לעם ישראל (מכילתא, בתחילת פרשת יתרו; בבלי זבחים קטז ע"א), ובעקבותם הראשונים. סוגיה זו זכתה לעדנה מחודשת במאמרו של הרב יעקב מדן,[1] שדן בנוסף אף בסתירה בתיאור עצת יתרו בין המסופר בספר שמות (י"ח, יג-כז) לספר דברים (א', יב-יח). בעוד שההתרשמות מספר שמות היא שיתרו מקדים תרופה למכה ומייעץ בטרם יכרע משה תחת הנטל, העולה מספר דברים הוא שמינוי שרי האלפים בא מיזמת משה לאחר שהבין כי טורח העם גדול מנשוא. תיאור זה מזכיר לנו את המסופר בספר במדבר (י"א, יד-כה), אך שם הלוא מונו שבעים זקנים, ולא שרי אלפים?!

אפשר שהפתרון טמון בעיון בסוגיה מקראית אחרת, ומתוכה נאיר באור חדש את סוגייתנו.

"למשפחותם לבית אבותם"

בפרשת המן, אנו מבחינים בהקבלה מעניינת לאכילת הפסח.[2] נאמר בה:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד     (שמות ט"ז, טז-יט).

ואף בקרבן פסח מצאנו:

וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת... אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה... וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר   (שם י"ב, ג-י).

למדנו, שעל המן חלו הלכות אכילת קודשים, ומן הדין כך, שהרי משולחן גבוה קא זכו. אך עלינו להיות ערים לעובדה הנשנית שוב ושוב, שהמסגרת שבה שורה שכינה על עם ישראל היא המסגרת המשפחתית. זו יחידת הבסיס להשראת שכינה ולאכילת הפסח והמן. בשלב זה טרם שמענו על ציווי כלשהו המתייחס לשבט. רושם זה נמשך אף במלחמת עמלק, שבה מצטווה יהושע "בחר לנו אנשים" (שמות י"ז, ט) ללא אפיון שבטי כלשהו, לעומת מלחמת מדיין שתתרחש מאוחר יותר, ובה יקפיד הכתוב על "אלף למטה לכל מטות ישראל" (במדבר ל"א, ד). השבטים קיימים כעובדה דמוגרפית, אך טרם ניתן להם ערכם הראוי. כרגע הדגש הוא על עם אחד, כשבבסיסו – משפחות.

הקדשת הבכורות

הציווי הראשון להקדשת הבכורות ניתן ללא טעם, כגזרת מלך:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא                                                                           (שמות י"ג, א-ב).

ורק בפרשה העוקבת אנו קוראים:

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי... וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'... וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה... וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה   (שם, יא-טז).

פרשה זו עוסקת כבר בכניסה לארץ, ולראשונה אנו מתוודעים למצוות פדיון בכור אדם. וכיוון שנצטווינו בפדיון, נזקק הכתוב לטעם, שהרי אם אין לה' חפץ בבכורות עצמם, מדוע נדרש כופר בעדם? ועל שאלה זו עונה הכתוב בפרשייתנו,  שפעולה זו יש בה זכר והודאה על הריגת בכורות מצרים.

אמנם מסתבר שהקדשת הבכור טעם נוסף יש בה, ואולי אף מרכזי יותר. כיוון שמוקד השראת השכינה הוא במשפחה הישראלית, מסתבר שמעגל עובדי המקדש, עובדי ה', יורחב לכל יחידה משפחתית, בדמות הבכורות. ואכן, חז"ל (זבחים קטו ע"ב) זיהו את עובדי הקודש כבכורות בפסוק הבא:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים       (שם כ"ד, ד-ה).

ישנן מצבות לשבטים, אך נערים ללא אפיון שִׁבְטִי כלשהו מקריבים על המזבח הבודד. המסגרת השבטית קיימת, אך אינה דומיננטית בהשראת שכינה. מה שגרם למפנה בעניין קידוש הבכורות הוא, כמובן, חטא העגל.

"ויֵאספו אליו כל בני לוי"

מעולם לא נימקה התורה במפורש את בחירת שבט לוי, או לחילופין את דחיית נערי ישראל, אך חז"ל והפרשנים תלו זאת בחטא העגל.[3] מכל מקום ברור שדבר נפל בישראל עם מינוי שבט לוי. מעתה השבטיות תופסת את מקומה בהשראת שכינה. התורה תקדיש פרשיות שלמות לתיאור חניית העם לשבטיו מסביב למשכן ה' ומסעיהם לדגליהם, דבר שלא הוזכר קודם לכן. מאז כינונו של המשכן מצטווה העם לנוע ולנוח לשבטיו, מסביב למשכן ה'. אף את הארץ המובטחת יחלקו הם לפי שבטים, והשראת השכינה בארץ תלויה בכיבושה ובחלוקתה לשבטים, ורק אז "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ישעיהו ב', ב). אישוש למקומה של השבטיות בהשראת שכינה נמצא ממקור לא צפוי:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים... מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל    (במדבר כ"ד, ב-ה).

לא ביארה התורה מה פשר הראייה של חניית השבטים, ומה תרומתה למהלך האירועים. לדעתנו, פרט זה ממשיך ומשתלב בשרשרת שהצגנו: השבטיות תופסת את מקומה בהשראת השכינה בישראל, איש איש לשבטיו.[4]

אפשר שהמהלך של מעבר מרכז הכובד מהמשפחה לשבט אינו תוצאה של חטא, אלא הוא מכוון מראש, כחלק משלבי התפתחותו של העם וביסוס מעמדו כעם. אך מכל מקום, לבסוף, השבט נהפך ליחידה הדומיננטית בעם. לאחר שסקרנו מהלך זה בדברי ימי ישראל, נשוב להבין את השפעתו על העניין שפתחנו בו.

"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"

נדודי העם במדבר רצופים תלונות, אך מכל תלונותיהם, רק באחת משה קורס:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי    (במדבר י"א, יא-טו).

אמנם בהשקפה ראשונה לא נמצא הסבר במקרא לתגובה חריגה זו של משה, מלבד הביטוי היחידאי הבא:

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע (שם, י).

אם כן, המסגרות הריכוזיות, המתווכות בין משה לעם, קרסו. העם חזר ליחידת הבסיס. הוא אינו בוכה לשבטיו, אין כאן נציגים שיבהירו את רצונו, הוא בוכה למשפחותיו. אין איש בתווך, המשפחות מול משה, ומשה לא יכול לשאת זאת.

לנגד עינינו מתאמתת נבואתו השחורה של יתרו: "נבֹל תִבֹל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשׂהו לבדך" (שמות י"ח, יח).

נבואת יתרו מתגשמת, אך בד בבד מופרכת גם טענתו! שהרי יתרו הקדים תרופה למניעת המכה, ומשה עשה כדבריו (שמות י"ט, כד-כו), ואף על פי כן משה נובל והעם עמו. נמצא, אם כן, שלא זירת המשפט מאיימת על משה, כאשר חזה יתרו, אלא זירת המנהיגות הדתית. משה אינו יכול לעמוד אל מול ערעור חוסן אמונתם של ישראל ברמה הבסיסית העממית, ואז הוא מתמוטט.

"והיית לנו לעינים"

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ... לְכָה אִתָּנוּ... וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם    (במדבר י', כט-לא).

כבר ציַינו בראש המאמר את המבוכה שיצרה פרשה זו בהקשרה הנוכחי.

אמנם, על דרך הפשט, אין כאן קושיה. פעמים, מצאנו בתורה הפסקה ברצף הסיפור ומעבָר לעניין אחר, וכשזה האחרון מסתיים, מקדימה התורה תזכורת לסיפור הקמאי שנקטע.[5] אף כאן, התורה פנתה מסיקור ביקורו של יתרו, לתיאור מסע העם להר סיני לקבלת התורה (שמות י"ח, כו - י"ט, א) והמשיכה בתוצאות מתן תורה (חטא העגל, בניין המשכן, סדר העבודה בו, והצגת חוקי סיני, המסתיימים בפסוק המסיים את ספר ויקרא).

עתה, כשפונה העם מהר סיני (במדבר י', לג) מקדימה התורה את החוליה האחרונה ברצף שנקטע, שהיא פרֵדת משה מחותנו לאחר ביקורו, תוך הזכרת תרומתו של יתרו לניהול העם. הזכרה זו מתייחסת כנראה לעצתו, שעליה קראנו בפרק י"ח בשמות.

עתה מובן לנו מדוע רואה התורה צורך לשמר את הרצף הסיפורי: הפרשיות של המתאווים וקרבות התאווה (במדבר י"א), הנן המשך הרצף הישיר מביקור יתרו ועצתו! פרשיות אלו מוכיחות כי יתרו טעה, כיוון שנבואתו השחורה התגשמה: למרות שנתקבלה עצתו, שבאה למנוע את התמוטטותו של משה, היא לא הצליחה למנוע זאת.

אם ניתוחנו נכון, עלינו להתמודד עם שאלה יסודית. יתרו צפה קריסה אפשרית של משה, והקדים תרופה למכה בדמות שופטים נוספים. על אף זאת, לא מנע הדבר את קריסת משה, אך הכישלון בא מכיוון לא צפוי, שיתרו לא צפה אותו. מדוע אפוא כשלה עצת יתרו? מה היה הפגם בה? נראה, שהתורה רומזת כי היה חיסרון בעצת יתרו, ושבעים הזקנים הם אכן התרופה הראויה ואלטרנטיבה ממשית לעצת יתרו.

"וצוך אלהים ויכלת עמד"

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם... וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו. וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה... עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת... וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד...  (שמות י"ח, יג-כג).

שבע פעמים נזכר שם "אלהים" בפרשה זו, ודומה שיותר משהוא בא להעיד על מציאותו של אלוהים, הוא בא להבליט את חסרונו. כולם מדברים עליו, אך את דעת אלוהים עצמו לא שמענו. לדעת רש"י ורמב"ן משה נמלך בה'. אומר רמב"ן:

בעצה זו אמר לו 'צא הִמָּלֵך בגבורה', לשון רש"י. ור"א פירש 'שמע בקולי, וה' יהיה בעזרך, להצליחך בעצתי'. אבל למטה אמר 'אם את הדבר הזה תעשה, וצוך אלהים', שפירושו, אם תעשה את הדבר, וצוך אלוקים לעשותו, אז תוכל לעמוד, שתימלך בגבורה, ואין ספק שעשה כן      (שם, יט).

אמנם רשב"ם פירש אף אִמרה זו לא כציווי:[6] "וצוך אלהים: כשיצווך אלהים לשפטם. ויכלת עמד – על ידי מסייעיך". ברם, גם אם אכן ראה משה צורך להימלך בקב"ה, ולא ראה את עצת יתרו כמהלך טכני גרֵדא שאיננו זוקק אישור, התורה לא ציינה זאת במפורש, והקורא נשאר תחת הרושם שהיזמה באה מצד יתרו, והסכמת הקב"ה, אם ניתנה, הייתה לאחר מעשה ובאופן פסיבי.

"ואצלתי מן הרוח אשר עליך"

יתרו מציע למשה:

וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ  (שמות י"ח, כב).

והקב"ה מציע למשה:

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ         (במדבר י"א, יז).

תפקיד השופטים בעצת יתרו ותפקיד שבעים הזקנים הוא זהה – "ונשאו אתך", אך לאמתו של דבר שתי תפיסות שונות מוצעות כאן למשה, ביחס למערכת המשפט וביחס להנהגה.

הדרישות לתפקיד שמעמיד יתרו הן דרישות מקצועיות ותכליתיות: "אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שֹנאי בצע" (שמות י"ח, כא). תכונות אלה הכרחיות לשם הקמת מערכת משפט אמת להשגת חוק וסדר ושלום בין איש לרעהו, על פי משפט התורה. משה משמש כפוסק עליון, באשר לו היכולת הבלעדית לברר את האמת האבסולוטית. הפנייה אל הקב"ה היא בתור אוצַר הדעת ומקורה. משה 'איש הדת', ומשה 'איש הדעת'[7] הם שני תפקידים שונים. אין קשר בין זהותו של משה כאיש הדת הבכיר בעם לבין תפקידו כשופט הבכיר בענייני חולין.

אך הקב"ה מעמיד חלופה אחרת לחלוטין. מערכת המשפט בישראל היא חלק מהשראת השכינה! האנשים הנדרשים למילוי התפקיד הם "זקני העם ושֹטריו". הערכאה העליונה מורכבת מאנשים שזכו לנבואה,[8] הסמכתם למנהיגים נערכת סביב אוהל מועד, ותפקידה לא רק להגיב לסכסוכים שנוצרו כבר, אלא אף להוות הנהגה אקטיבית יומיומית. הצורך במערכת המשפט של יתרו נובע מלמטה, מכוח העם הדורש פתרון לבעיותיו, ואף היזמה להקמתה באה מלמטה, מן האדם! אך הקב"ה מציע מערכת המושפעת ממנו, מהשראת שכינה מלמעלה, על כן הוא המכונן אותה. משה לא הציע ולא התווה אותה, הוא רק חש ש'כך זה לא יכול להימשך'. אפשר אף שלולא פנייתו של משה, ערכאה עליונה זו של שיפוט והנהגה הייתה מכוננת רק אחר מותו.[9] אך מִשֶׁפָּנָה משה, זו הדרך שמתווה הקב"ה לביזור סמכויותיו. הבדל זה בין מערכות המשפט חידד הר"ן בדרשותיו:

ידוע הוא, כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלענו... וישראל צריכים לזה כיתר האומות... ונבאר זה עוד... הרי ששנינו (סנהדרין מ ע"ב) מכירים אותו?... התריתם, וקיבל התראה? התיר עצמו למיתה? וכו' המית תוך כדי דיבור? וכו'. ואין ספק כי כל זה ראוי משפט צדק, כי למה יומת איש אם לא שיידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו... אבל אם לא ייענשו העוברים כי אם על זה הדרך, ייפסד הסידור המדיני לגמרי... ולכן ציוה השם יתברך לצורך יישובו של עולם... במינוי המלכות... והמלך הוא יכול לדון שלא בהתראה וכפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני...

ואני מבאר עוד ואומר, שכמו שנתייחדה תורתנו מבין נימוסי האומות במצוות וחוקים, אין ענינם תיקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חוּל השפע האלוהי באומתנו... כעניין הקרבנות... כן משפטי התורה... וכאילו הם משותפים בין סיבת חוּל הענין ההוא באומתנו ותיקון עניין קיבוצנו... אבל השופטים והסנהדרין היה יכולתם לשפוט את העם במשפט אמיתי צודק בעצמו, שיימשך ממנו הידבק עניין האלוהי בנו, ישלם ממנו לגמרי סידור עניינו ההמוני או לא ישלם. ומפני זה אפשר שיימצא בקצת משפטי ודיני האומות מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני, ממה שיימצא בקצת משפטי התורה, ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר היה משלימו המלך...[10]

יתרו בא מבחוץ, הוא ביקש לייסד מערכת משפט תורנית לסידור הקיבוץ המדיני, ולא שיער בעצמו קיום מערכת משפט שעניינה "חוּל השפע האלוהי".

"חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם"

החוליה האחרונה היא מינוי השופטים, כתיאורו בראשית ספר דברים. וכאן טמון קושי: הקול קול משה, אך הידיים ידי יתרו... משה הוא היוזם את מינוי השופטים, להקלת העומס המוטל עליו, אך הפתרון למצוקתו בא בדמות עצת יתרו שקדמה זמן רב לכריעתו תחת הנטל. להבנת פרשה זו נגייס את כל שלמדנו, והפסיפס יושלם במלואו.

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ... לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו       (דברים א', יב-יז).

לראשונה אנו מבחינים בשיוך שִׁבטִי לשופטים, כל שופט ושוטר ישפוט את שבטו. ממד זה לא היה קיים בעצת יתרו. שופטי יתרו היו פקידי משפט, מומחים מקצועיים... אך המודל המוצע כאן הוא שופט שהוא גם מנהיג, ולכן ראשי השבטים נבחרו לשפוט ולהנהיג, ואף הקריטריונים לבחירתם השתנו![11]

המניע לשינוי בתפיסה מבואר בסוף הפרשה: "כי המשפט לאלֹהים הוא". לא עוד "היה אתה לעם מול האלֹהים" (שמות י"ח, יט), אלא משפטם של שרי העשרות, אף הוא "מול האלֹהים", שכן אלוהים ניצב בעדת אל, ובקרב אלוהים ישפוט. יסוד המשפט נעוץ בהשראת השכינה, ועל כן מתבקש שדרוג מערכת המשפט ממערכת כלל ישראלית למערכת שבטית, שכן השכינה שורה כשהעם מתפקד לשבטיו, ורק אז יבוא העם הזה על מקומו בשלום.

מתבאר אפוא, שאמנם עצת יתרו התבצעה מיד עם הצעתה, אך לאחר מינוי שבעים הזקנים[12] רק צורתה החיצונית נשמרה, אולם חל בה שינוי תוכני מהותי, וזהו המסופר בתחילת ספר דברים.

נוכל לסכם זאת כך: יתרו הבחין בצורך לבזר את סמכויותיו של משה, ועל כן הגה את תכנית 'שרי האלפים, המאות והעשרות'. אכן, היטיב יתרו לעמוד על הבעיה ועל הדרך לפתרונה, אך שגה ביישום פתרונו, מתוך ראייה מוטעית של תפקיד המשפט בישראל. לכן עיצב הייררכיה שיפוטית, שתפקידה לפתור את הסכסוכים המתעוררים בחיי הפרטים בעם, ובכך מתמצה ייעודה.

אך מערכת זו קרסה, ובמקומה נבנתה אותה מערכת, הבנויה על 'שרי עשרות ומאות ואלפים', אך על בסיס שִׁבטִי, בשונה מהנהוג עד אותה העת. בראש מערכת זו עמד מוסד שבעים הזקנים ומשה בראשו. בדרך זו, הבהיר הקב"ה לעם, כי התפקיד המיועד למשפט בישראל אינו מסתכם בפתרון סכסוך זה או אחר, אלא בהתוויית הליכות נכונות, המסדירות את חיי העם בתוכו, כחלק מהשראת השכינה בתוכו.

תפקיד מערכת המשפט לשפוט הוא אך חוליה במערכת השראת השכינה, הכוללת הוראת חוקים אמתיים, המתפרסים על כל שטחי החיים, בין אדם לעצמו, בינו לבין חברו, ובינו לבין קונו. אשר על כן, בסופו של דבר, נשמר עניין "ביזור הסמכויות" ושרי העשרות, אך עתה נושא עניין זה אופי ומשמעות שונה לגמרי.

"קבעוּני לדורות"

ממשיך הר"ן בדרשה שציטטנו לעיל (עמ' תיז-תיח):

ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם, עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלוהי, והוא עניין עמוֹד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית... ומזה הצד נמשך כל מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ז ע"א; שבת י ע"א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו – ראוי שתשרה שכינה עליו... כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית... והשותפות הזה רומז למה שאמרנו, שכמו שבמעשה בראשית נראה שפע אלוהי בתחתונים, שמאיתו נתהוה כל שנתהוה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ממשיך השפע ההוא, ישלַם מצד דינו לגמרי התיקון המדיני או לא ישלם...

ואף תיקון המשפט לשבטיו נקבע לדורות:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק   (דברים ט"ז, יח).

וביאר רמב"ן שם:

וטעם 'לשבטיך' מוסב על תתן לך, מלמד שמושיבים בית דין בכל שבט ושבט, ובכל עיר ועיר, לשון רש"י, וכן הוא במסכת סנהדרין (נו ע"ב), ולא ידעתי פירוש דבר זה, כי כיוון שמינינו בית דין בכל עיר ועיר, הרי בתי דינין רבים בכל שבט ושבט... וייתכן לפרש, שחייב הכתוב למנות בית דין על כל השבט, והוא ישפוט את כולם, ואחרי כן נמנה בית דין בכל עיר ועיר... ואע"פ שכולם שווים במנין, שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות, אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט... אבל בית דין השבט יכול לכוף כל אנשי שבטו לדון לפניו... כדרך שסנהדרי גדולה ממונה על כל בתי דינים של ישראל, כך יהא בית דין אחד ממונה על כל שבט ושבט... והיא לשבט כגזרת סנהדרי גדולה על כל ישראל...[13] וזה הבית דין הוא המוזכר במסכת הוריות...

מה שהתחיל בתור רעיון של אדם בודד, קרם עור וגידים בהסכמת משה, אלא שקרס לבסוף. אך הקב"ה קומם את העצה מהריסותיה, ובנה אותה תוך שהוא שומר על צורתה החיצונית אך נוסך בה משמעות אחרת לגמרי.

משמעותה הנכונה של השפיטה בישראל הונצחה גם לדורות, כפי שהצבענו. על אף השינוי הגדול שהתחולל בעצת יתרו, שומרת התורה על זיקה לשונית ועניינית, גם בספר דברים, לצורתה הקמאית של מערכת השפיטה, כאילו דבר לא אירע בינתיים.

בצורה זו מבקשת התורה להביע, שעל אף שגיאתו, המניע של יתרו היה חיובי, ו'הזכויות שמורות לו'. שכן הקב"ה מצפה מהאדם, שהוא בעצמו יפעל לשיפור העולם ולהתקדמותו האנושית. ואף אם טעה ביישום דרכו, ימשיך הקב"ה את פעולתו לטובה. "רבות מחשבות בלב איש – ועצת ה' היא תקום" (משלי י"ט, כא). אכן, בסופו של דבר, עצת ה' היא תקום, אך היא תקום מתוך המחשבות אשר בלב האיש!