פרשיות שאינן במקומן בנאום המצוות

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מב (אייר תשס"ה) - הוצאת תבונות

ברוך קהת (מחזור י"ב)

ב' קהת דן בפרשות הלכתיות בספר דברים, שלכאורה אינן במקומן הראוי. הכותב עוסק בעקרונות הסידור של פרשות ספר דברים, ולאור זאת הוא ממקד דיונו בחמש פרשיות שלכאורה נעתקו ממקומן הראוי. הכותב סבור, שבמקרים אלה ביקשה התורה להורות עקרונות חינוכיים שונים. 

*****

המבנה הכללי של נאום המצוות של משה (דברים ה'-כ"ו) וסדרן של המצוות המופיעות בו ברור למדיי. ובכל זאת, ניכרת לעין התופעה של מצוות שאינן מופיעות במקום שלכאורה ראוי היה שבו הן יופיעו.[1] במאמר זה ברצוני להציע דרכים ליישב ולבאר חריגות אלו.[2]

לצורך כך עלינו לעמוד תחילה על העיקרון של סידור המצוות בנאום זה, ולאור זאת להבחין במצווה שאינה מופיעה במקומה, וכן לאתר את המקום שראויה הייתה להופיע בו. בנוגע לעיקרון זה נלך בדרכו של הרב מ' ברויאר,[3] שביאר שסדרן של המצוות בנאום המצוות מושפע באופן כללי מסדרם של עשרת הדיברות.[4] המצוות העוסקות באיסורי עבודה זרה ודרכי עבודת ה' (י"ב-י"ג) וכן המצוות הקשורות בקדושת ובחירת ישראל (י"ד, א-כא) מהוות פירוט והרחבה של הדיברות הראשונים.[5] המצוות הקשורות בשנה השביעית (ט"ו)[6] או במועדות (ט"ז) מהוות הרחבה של מצוות השבת. המצוות הנוגעות ליחס לראשי העם ומנהיגיו - השופט, המלך, הכוהן (הלוי) והנביא (י"ז-י"ח) - הן הרחבה של מצוות כיבוד אב ואם - ראשי הבית. מצוות ערי מקלט (י"ט) ומצוות המלחמה (כ') הן פירוט והרחבה של איסור רציחה. מצוות המשפחה ושאר ענייני אישות ועריות (כ"ב - כ"ד, ו) הן פירוט של "לא תנאף". דין גונב נפש ודיני ממונות (כ"ד, ז והלאה) - הרחבה של איסור גנֵבה. דין השופטים (כ"ה, וייתכן שכבר מכ"ד, טז) הוא הרחבה של דין עדות שקר.

מבנה נאום המצוות במקביל לעשרת הדיברות

לאור קביעה זו נבחן מצוות שאין מקומן תואם את הסדר הזה[7] ושאנו יכולים להצביע על המקום המתאים להן, וננסה לבאר את טעמה של העתקתן ממקומן המתאים למקומן הנוכחי.[8] נעמוד על כך ששינוי זה נובע בדרך כלל ממגמה חינוכית מוסרית של התורה.[9]

א. פרשת עגלה ערופה

נפתח בדוגמה פשוטה: המצוות המהוות פירוט של הדיבר "לא תרצח" כוללות כאמור דיני רוצח ודיני מלחמה. יש בהן מצד אחד פירוט של איסור רציחה, ומצד שני נידון בהן המצב, שבו מותרת ואף מחויבת פעולת ההריגה. במצוות המלחמה ארבע פרשיות, שהאחרונה שבהן - דין אשת יפת תואר, כבר משתייכת גם לדיני המשפחה. הפרשיות מסודרות לפי סדר השלבים של עריכת המלחמה. הראשונה קודם היציאה - פרשת משוח מלחמה. השנייה בעת שהצבא קרֵב אל העיר - קריאה לשלום. השלישית בשעה שהלוחמים כבר צרים על העיר - איסור בל תשחית. והרביעית לאחר הניצחון, כשהשביה בידם - פרשת אשת יפת תואר. בין הפרשה השלישית לפרשה הרביעית נכנסה פרשת עגלה ערופה, שאינה עוסקת כלל במלחמה, והיא קוטעת את רצף הפרשיות. ניתן לומר בבטחה שמקומה הראוי הוא לאחר פרשת רוצח, הדנה בטיפול ברוצח ידוע, והיא באה להשלים את התמונה על ידי הדרכה כיצד לטפל במקרה שאין הרוצח ידוע. הדבר ניכר בבירור גם בהשוואת לשונות שתי הפרשיות זו לזו.

בפרשת רוצח:

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים.

וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל. וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת. לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ  (י"ט, י-יג).

בפרשת עגלה ערופה:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ... וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל... וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ קרי] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'    (כ"א, א-ט).

ונראה שיש לבאר, שטעם העתקת פרשה זו ממקומה הוא המגמה להתמודד עם השפעות המלחמה על הנוטלים בה חלק, שבכללן זילות חיי אדם. במצוות עגלה ערופה באה התורה להדגיש את החשיבות של חיי אדם יחיד, שכדי להתמודד עם מציאת גופתו דורשת התורה עסק פומבי גדול.[10] ואם כן דומה מגמת התורה בקביעת פרשה זו במקומה הנוכחי, לאזהרותיה המיוחדות המופנות לאנשי הצבא שלא להשחית עץ מאכל (כ', יט-כ), ולהישמר מכל דבר רע (כ"ג, י-טו), מחמת החשש שאווירת המחנה הצבאי תוביל להתנהגויות שאינן ראויות, כדברי רמב"ן שם (כ"ג, י).

ב. פרשת עונש עובדי עבודה זרה

הפרשה העוסקת בדיני השופטים פותחת בדין השופטים שבערים ובהוראות הניתנות להם בנוגע לדרכי המשפט (ט"ז, יח-כ). בהמשך מתייחסת התורה למקרה שבו נפלא הדין מהשופט שבערים, ומורה לו לעלות אל המקום אשר יבחר ה', כדי לפשוט את הדין המסופק מפי השופטים הנמצאים שם (י"ז, ח-יג). בין שתי פרשיות אלה נמצאות פרשיות העוסקות בנושא אחר לגמרי - איסורי אשרה ומצבה, איסור הקרבת בעל מום ועונשם של עובדי עבודה זרה. מקומן המתאים של פרשיות אלה ברור: בפרק י"ג עוסק משה בעונשם של המסיתים לעבוד עבודה זרה - נביא ומסית, וכן בעונשה של עיר הנידחת ומדיחיה. פרשיות אלו מקבילות בביטויים רבים לפרשת עונשם של עובדי עבודה זרה.

בפרשת המסיתים לעבודה זרה:

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת... וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ... בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ... כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה. וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב...   (י"ג, ב-יט).

בפרשת עונש עובדי עבודה זרה:

כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים... וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא... וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ. עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד. יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ       (י"ז, ב-ז).

מסברה נראה שבראש הפרשה ראוי לעמוד המקרה הבסיסי והפשוט של אדם יחידי העובד עבודה זרה, ורק לאחר מכן ראויים להופיע המקרים המיוחדים שבהם עוסק פרק י"ג. לאור זה נראה, שמקומה המתאים של פרשת עונשם של עובדי עבודה זרה הוא בראש הפרשות הנ"ל (לפני י"ג, ב).

גם מקומה הראוי של פרשת איסורי אשרה ומצבה וזביחת בעל מום ברור. בסוף פרק י"ב (כט-לא) מזהירה התורה מפני העתקת דרכי עבודת האלילים לעבודת ה'.[11] הפסוק המסכם (י"ג, א) מדגיש, שאין להוסיף או לגרוע ממה שנצטווינו בכל הנוגע לדרכי עבודת ה'. ונראה שאיסורי אשרה ומצבה וזביחת בעל מום הם הפירוט של איסורים אלו. עשיית אשרה בצד מזבח ה' או הקמת מצבה לצורך עבודתו הן עבֵרות על איסור לא תוסיף, וזביחת בעל מום היא עבֵרה על איסור לא תגרע. והדבר ניכר היטב בהקבלות הלשוניות שבין הפרשיות.

באיסור עבודת ה' בדרכי עבודה זרה:

לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם. אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ   (י"ב, לא - י"ג, א).

באיסור אשרה, מצבה ובעל מום:

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא  (ט"ז, כא - י"ז, א).

מתברר אם כן, שלא רק פרשת עונשו של העובד עבודה זרה הועתקה ממקומה הראוי, אלא שיחד עמה הועתקה הפרשה הסמוכה לה מלפניה, והועברו שתיהן יחדיו למקום אחר במסגרת פרשת השופטים.

נראה שטעמה של העתקת פרשת עונשי עובדי עבודה זרה לתוך דיני השופטים, הוא הלכות המשפט המצויות בתוך פרשה זו: מצוות דרישה וחקירה - "ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר"; דין העדות הנדרשת - "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד"; ואופן ביצוע גזר הדין - "יד העדים תהיה בו בראשֹנה להמיתו ויד כל העם באחרֹנה ובערת הרע מקרבך".

העתקת הפרשה שקדמה לה - איסור אשרה ומצבה ובעל מום - למקומה הנוכחי, הובילה להקבלות לשוניות בולטות בינה לבין פרשת דיני השופטים שלפניה:[12]

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא  (ט"ז, יח - י"ז, א).

אך כמובן לא די בצליל הדומה של מילים אלו כדי להצדיק את העתקת הפרשה. נראה שהמגמה של התורה בקישור בין הפרשיות היא להקביל בין האיסורים החמורים הנוגעים לעיוות בדרכי עבודת ה', איסורים המוגדרים כ"תועבת ה' אשר שנא", לבין איסורי הטיית הדין באופנים שונים.[13] כנגד התופעה של הקפדה על דרכי עבודת ה' כשבצדה הזנחת חוקי המוסר ומשפט הצדק, יוצאים נביאי ישראל רבות.[14] ונראה שכדי להתמודד עם תופעה זו מצמידה התורה את איסורי העיוות בעבודת ה' לאיסורי הטיית המשפט.[15]

ראיה לביאור זה אפשר להביא מהמשך נאום המצוות.

לקראת סוף הנאום מובא איסור עיוות מידות ומשקלות:

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל    (כ"ה, יב-טז).

גם פרשה זו אינה במקומה הראוי - יחד עם שאר איסורי פגיעה בממון חברו (כ"ד, י-טו) הבאים לפרט את הדיבר "לא תגנֹב". היא מופיעה רק לאחר המצוות הנוגעות למשפט (כ"ה, א-ד), הבאות לפרט את הדיבר "לא תענה ברעך עד שוא". ונראה שאכן כוונת התורה להקביל איסורים אלה, המוטלים על החנווני שבשוק, לאיסורי עיוות המשפט החמורים, המוטלים על השופט המורם מעם.[16] הקבלה כזו מפורשת בתורה במקום אחר - בפרשת קדשים:

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ  (ויקרא י"ט, טו).

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם  (שם, לה-לו).

הביטוי שבו משתמש משה בנאומו כדי לתאר את חומרת המעשה של העוול במידות ובמשקלות, ולאור ההקבלה הנ"ל גם של העוול במשפט, הוא - "כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה כל עשה עול" (כ"ה, טז). וזאת בדומה לביטוי הנזכר בעניין העיוות בדרכי עבודת ה' - "כי תועבת ה' אלהיך הוא" (י"ז, א).

ג. פרשת עד זומם

בין פרשת רוצח לפרשיות המלחמה,[17] מבדילה פרשת עד זומם (י"ט, טו-כא). מקומה המתאים הוא כמובן בפירוט של הדיבר "לא תענה ברעך עד שוא", קודם לפרשת המשפט המציגה את דין המלקות (כ"ה, א-ד). דבר זה ניכר גם בביטויים המשותפים לשתי הפרשיות.[18]

בפרשת עד זומם:

כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ  (י"ט, טז-יט).

בדין המלקות:

כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר    (כ"ה, א-ב).

יחד עם פרשת עד זומם, מבדילה בין הפרשיות המפרטות את האיסור "לא תרצח" פרשת איסור הסגת גבול (י"ט, יד). פרשת הסגת גבול מפרטת את הדיבר "לא תגנֹב", ומקומה המתאים הוא אפוא לפני פרשת עד זומם. ואם כן לפנינו תופעה דומה לדוגמה הקודמת, דין עונשי עובדי עבודה זרה, שיחד אִתה הועתקה ממקומה גם הפרשה הסמוכה לה מלפניה.

נראה שטעם הצבת פרשת עד זומם במסגרת דיני הרוצח, הוא ללמדנו שניתן לרצוח אף על ידי עדות שקר, וכדברי הכתוב: "ארור לֹקח שחד להכות נפש דם נקי ואמר כל העם אמן" (כ"ז, כה).[19]

באשר לפרשת הסגת גבול, שנעתקה ממקומה יחד עם פרשת עד זומם, גם במקרה זה[20] ישנה הקבלה לשונית בין פרשה זו לפרשת רוצח, שאליה הוסמכה:

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים  (י"ט, י).

לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ    (שם, יד).

ונראה שכוונת התורה בהצמדת האיסור להעמידו כנגד האמור לפניו, בפרשת רוצח בשגגה:[21]

שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ... וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה     (י"ט, ב-ט).

ומגמתה של התורה בהעמדה זו להתריע בפני היחיד ולומר לו: ה' יכול להרחיב גבולך כרצונו, "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו",[22] אך אתה, היחיד, לא תעשה כן על חשבון חברך - "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים". לומר לך שהמסיג גבול רעהו, לא רק על איסור גזל עבר, אלא יש במעשהו התנשאות כנגד ה' אשר לו הארץ.

ד. פרשת ייבום ודין בושת

פרשת ייבום (כ"ה, ה-י) צמודה לפרשת דין מלקות העוסקת בדיני המשפט, ולאחריה בסמוך לה פרשת דין בושת (כ"ה, יא-יב). על ידי זה מפרידות שתיהן בין פרשת המשפט לבין פרשת מידות ומשקלות, שכאמור[23] מופיעה כאן כדי להקבילה לפרשת המשפט. המקום המתאים לפרשת ייבום הוא במסגרת פרשיות המשפחה בפרק כ"ב. פרט לקשר הענייני, ניתן למצוא גם הקבלות לשוניות בין פרשה זו לפרשת מוציא שם רע.

בפרשת מוציא שם רע:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ... וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ... וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ (כ"ב, יג-יט).

בפרשת ייבום וחליצה:

וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּה     (כ"ה, ה-י).

נראה שהסמכת פרשת בושת לפרשת ייבום באה כדי להקבילן הקבלה ניגודית. הדבר ניכר בלשונות דומים בפתיחת שתי הפרשות:

"כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו" (כ"ה, יא), לעומת "כי ישבו אחים יחדו" (שם, ה). וניכר שאין מדובר כאן רק בהסמכת הפרשיות, אלא בלשון מיוחדת שנוקטת התורה בפרשת בושת כדי להקבילה לפרשת חליצה. שהרי הלשון "אנשים יחדו איש ואחיו" אינה לשון המתאימה לתיאור מריבה בין אנשים, ולכן נראה שהשימוש בלשון זו נועד לצורך ההקבלה בין הפרשיות.

בפרשת ייבום מצווה התורה את אשת המת לבזות בפני הזקנים את היבם, שפוגע באישהּ המת בכך שאינו מקים לו שם:

וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו   (שם, ט).

מסמיכה לכך התורה את פרשת בושת, שבה שוללת התורה את התערבותה של האישה, המבזה את יריבו של בעלה באופן שאינו ראוי:

וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ    (שם, יא-יב).

ונראה שהעמדת שתי פרשיות אלו במקום זה נובעת מאותו עניין. פרשת המלקות באה להדגיש שעל השופט להיזהר שלא יעבור על מכסת המלקות שראוי לה הנידון ובכך יביישו ברבים: "ארבעים יכנו לא יֹסיף פן יֹסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (כ"ה, ג).[24] ולכן מצמידה התורה לפרשה זו את פרשת ייבום, שבה מצווה התורה את האישה לגרום לקלונו של היבם לעיני הזקנים, בעקבות העוול שהוא עושה לאחיו.[25] לצד המצווה על השופט להיזהר מפני המטת קלון על הנידון בפרשת המלקות, מציבה התורה מקרה שבו על בית הדין להיות שותף בפעולת המטת קלון על אדם שמחמת צרות עינו ראוי לכך, בפרשת חליצה.

ה. מקרא ביכורים ווידוי מעשרות

המצוות החותמות את נאום המצוות הן מצוות מקרא ביכורים ומצוות וידוי מעשרות (כ"ו, א-טו). מקומה המתאים של מצוות וידוי מעשרות הוא ברור - במסגרת פרשת המעשר (י"ד).

בפרשת המעשר:

מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה   (י"ד, כח-כט).

בפרשת וידוי מעשרות:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ     (כ"ו, יב).

ונראה ששם גם מקומה של פרשת מקרא ביכורים, הקשורה בתוכנה ובלשונה לפרשת המעשר.

בפרשת המעשר:

וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ  (י"ד, כה-כז).

בפרשת מקרא ביכורים:

וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ  (כ"ו, א-יא).

המיוחד שבשתי מצוות אלה הוא שהן כוללות דיבור ואמירה לפני ה', שתוכנם הוא היחסים ההדדיים שבין האדם מישראל לה'. במקרא ביכורים האדם מעיד על החסדים שעשה ה' עם ישראל, מעת היות אבינו ארמי אובד, דרך יציאת מצרים והביאה לארץ, ועד שעה זו שבה זוכה האדם מישראל לברכת יבול אדמתו; וכהודאה על חסדים אלו הוא מביא לפני ה' את ביכורי אדמתו - "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (כ"ו, י). בווידוי מעשרות הסדר הפוך. האדם מעיד על עצמו שעשה ככל מצוות ה', וכתגובה על כך הוא מבקש מה' שישקיף על עמו לטובה ויברך את פרי אדמתם - "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (שם, טו).

נראה שהעתקת שתי מצוות אלו ממקומן מגמתה להצמידן לפרשה החותמת את נאום המצוות:

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר  (כ"ו, טז-יט).

בפרשה זו מודגש היחס ההדדי בין הקב"ה לישראל, ובפרט במה שנוגע למצוות ה', שקיומן על ידי עם ישראל היא הדרך של ישראל להגדיל את שמו של ה' בעולם, ונתינתן לנו מיד ה' מהווה את הדרך מצדו לגדל את שמם של ישראל. כאמור, עניין זה של מערכת היחסים ההדדית שבין ישראל לה' עומד במוקד של שתי פרשיות אלו, מקרא ביכורים ווידוי מעשרות, המתייחסות במפורש לקיום מצוות ה' כתודתנו לחסדיו, וכן לציפיית ישראל לחסדיו עקב קיומם את מצוותיו. לכן העמידה התורה אותן בסופו של נאום המצוות, בצמוד לחתימה זו.