מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נד (ניסן תשע"ג) - הוצאת תבונות

י' ראק עוסק בנאום עשרת הדברים, ובשאלה המרכזית מהם עשרה דברים אלה, ומה נכתב על הלוחות. המחבר עומד על ההבחנה שבין שמות לבין דברים, ושב ובוחן את הספירות המקובלות ואת השיטות השונות בנידון, ומצביע על ליקוייהן. לבסוף טוען המחבר שהכוונה לעשרה דיבורים המצויים ביחידה הרחבה שמשמות כ' ועד שמות ל"ד. 

*****

הקדמה: בין שמות לדברים

מפורש בתורה, שעל לוחות הברית היו כתובים "עשרת הדברים" (שמות ל"ד, כח; דברים ד', יג; י', ד). וידוע לכול שעשרה דברים אלה הם הדברים שמ"אנכי ה' אלהיך" ועד סוף מצוַות "לא תחמד",[1] המופיעים בשמות כ', ב-יג ובשינויים גם בדברים ה', ו-יז. דברים אלה מכונים בפי חז"ל 'עשרת הדיברות'.[2] זיהוי עשרת הדברים הכתובים על הלוחות כ'עשרת הדיברות' אכן עולה מדברי משה בספר דברים,[3] אולם בסיפור המאורעות עצמו בספר שמות אין לו זכר. בספר שמות, סיפור אמירת עשרת הדיברות מופיע בפרק כ', ואילו סיפור נתינת הלוחות מתחיל רק בסוף פרק כ"ד, עם עליית משה להר לשם קבלת הלוחות, ובסוף פרק ל"א משה מקבל אותם בפועל. בפרק כ' אין זכר ללוחות, ובפרקים כ"ד-ל"א אין זכר לעשרת הדיברות. בין אמירת עשרת הדיברות לבין עליית משה להר לשם קבלת הלוחות חוצצים דיבור "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" עם כל המשפטים (כ', יח עד סוף פרק כ"ג) וסיפור כתיבת ספר הברית וכריתת ברית האגנות (פרק כ"ד). אמנם, בנתינת הלוחות השניים, אחרי חטא העגל, נאמר שנכתבו עליהם אותם דברים שהיו על הלוחות הראשונים (ל"ד, א), ושם נאמר שנכתבו על הלוחות השניים "עשרת הדברים" (שם, כח); אולם אין שום בסיס בסיפור עצמו לזיהוי עשרה דברים אלה עם עשרת הדיברות שנאמרו הרבה קודם לכן, בפרק כ'.[4]

לפיכך, עלינו לקרוא את סיפור נתינת הלוחות בספר שמות מבלי להניח מראש מה נכתב בהם. יש לשאוף לקריאה שלפיה זיהוי תוכן הלוחות משתמע מתוך הסיפור, גם אם עדיין לא נאמר בפירוש מה נכתב על הלוחות. יש להניח שהסיפור איננו סותם ומספר שניתנו לוחות עלומי תוכן, אלא מפרש את תוכן הלוחות באופן שסיפור נתינת הלוחות יהיה בעל משמעות. כפי שנראה, קיימת קריאה כזו, העולה מתוך הפסוקים ומספקת זיהוי לתוכן הלוחות, זיהוי שונה מאוד מן המשתמע מספר דברים.[5] בעקבות הקריאה שנציע, נסביר גם כיצד התיאור 'עשרת הדברים' בלוחות השניים מתאים לתוכנם.

לפני שניגש לקריאת הסיפור בספר שמות ולזיהוי תוכן הלוחות בסיפור זה, נציין שזיהוי 'עשרת הדברים' כ'עשרת הדיברות' המוכרים נתקל בקושי לא רק בהקשר הסיפורי אלא גם מִנֵּהּ וביה. לא זו בלבד שאין בתוכן המצוות בקטע זה תופעות ספרותיות שיכולות ללמד על חלוקה לעשרה, אלא אפילו באופן מלאכותי קשה לחלק אותו לעשרה. הקטע מ"אנכי" דרך "לא יהיה לך" עד "ולשֹמרי מצוֹתָי" (שמות כ', ב-ה) הוא בבירור יחידה אחת, שכן המשפט "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – בין אם הוא מהווה ציווי (על קבלת אלוהותו של ה', כלומר מרותו ומלכותו), ובין אם הוא משפט הקובע את בסיס המחויבות של ישראל לקבלת אלוהותו – נראה שהוא צדו השני של המטבע "לא יהיה לך אלהים אחרים", ושדברי הסיום "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא..." מתייחסים לשניהם יחד, כיחידה אחת. ייתכן, אמנם, כי המשפט "אנכי... עבדים" הוא פתיחה כללית לכל הקטע, אולם אם כך נראה שאין להגדיר אותו כדיבר כלל, כך שממה נפשך עד "ולשֹמרי מצוֹתָי" אין אלא דיבר אחד. גם החזרה על המילים "אנכי ה' אלהיך" בנימוק המסיים "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא..." מלמדת שזהו נימוק לכל היחידה. ברור אפוא שבכל הקטע של 'עשרת הדיברות' אין יותר מתשעה דיברות.[6]

סיפור נתינת הלוחות

נתחיל בקריאת סיפור נתינת הלוחות בספר שמות, תוך התעלמות מן הידוע לנו מספר דברים, ונחפש בסיפור עצמו מועמדים רלוונטיים לתוכן הלוחות.

בסוף פרשת משפטים נאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם         (כ"ד, יב).

אם כן, משה נצטווה לעלות להר כדי לקבל לוחות מיד ה', ועליהם 'התורה והמצווה'. עליית משה להר מתוארת מיד לאחר מכן (כ"ד, יג-יח).

ציווי זה למשה לעלות להר הוא קשה משני פנים. ראשית, מצד הרצף הסיפורי: נאמר שמטרת עליית משה להר היא קבלת הלוחות מיד ה'. על פי זה, אנו מצפים שמיד עם עליית משה להר ה' ייתן לו את הלוחות. אולם אם לא נסרס את הפרשות כדעת רש"י (על ל"א, יח) אלא נקרא את הסיפור כפשוטו וכסדרו, הרי מה שאירע בפועל מיד בעקבות עליית משה להר הוא שה' ציווה את משה על עשיית המשכן. ציוויי המשכן עם כל נספחיו משתרע על פני כל פרשות תרומה ותצווה ואל תוך פרשת כי תישא (שמות כ"ה, א - ל"א, יא); לאחר מכן ה' מצווה את משה על השבת (שם ל"א, יב-יז); ורק אחרי שה' מסיים לצוות את משה על המשכן ועל השבת, נותן לו את הלוחות:

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים     (ל"א, יח).

אולם, אם כוונת ה' הייתה לצוות את משה על המשכן ועל השבת בעלייתו להר, מדוע ה' לא הזכיר ציוויים אלה יחד עם קבלת הלוחות כמטרות העלייה להר? סדר המאורעות בפועל איננו תואם את מה שעולה מן הציווי.[7]

הציווי למשה לעלות להר קשה גם מסיבה נוספת, אם מניחים שמה שנכתב על הלוחות הוא 'עשרת הדיברות': הפסוק מזכיר גם את נתינת "התורה והמצוה". המילה 'תורה' משמשת בתורה בשני מובנים:[8] במובנה הרחב, הכוונה היא למצוות ה' באופן כללי. כך למשל "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות י"ב, מט); "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אִתכם" (במדבר ט"ו, טז; ובדומה שם, כט); "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות י"ג, ט). במובנה הצר, המילה 'תורה' משמשת במשמעות של יחידה הכוללת פירוט רב, בדרך כלל בהקשר מקדש וקודשיו, טומאה וטהרה. כך בפרשות הקרבנות: "תורת העֹלָה" (ויקרא ו', ב), "תורת המנחה" (שם, ז) וכיוצא באלו; וכן לגבי בעלי חיים טמאים וטהורים: "זאת תורת הבהמה והעוף..." (ויקרא י"א, מו), ועוד.[9] לענייננו, אם 'תורה' כאן משמשת במובן הראשון, הרחב, הרי ש"התורה והמצוה" הוא ביטוי אשר משמעותו תורה ומצוות באופן כללי – והרי אלה לא נכתבו על הלוחות. לעומת זאת, אם 'תורה' כאן משמשת במובן השני, הצר, היכן יש ב'עשרת הדיברות' יחידה מפורטת מהסוג שמוצאים בעולמות הקרבנות, הטומאה והטהרה?

מכוח קושי זה, רמב"ן ומפרשים נוספים סירסו את הפסוק ופירשו ש"אשר כתבתי להורֹתם" מוסב רק על "לֻחֹת האבן" ולא על "והתורה והמצוה", ופירשו את "התורה והמצוה" לפי המובן הראשון הנזכר לעיל. למפרשים אלה, יש כאן רמז לקבוצה הגדולה של מצוות הנאום המרכזי של ספר דברים, "המצוה והחֻקים והמשפטים", שלפי המסופר בספר דברים (ה', כז) נאמרו למשה בהר סיני אחרי אמירת 'עשרת הדיברות'.[10] בפירוש זה יש קושי כפול: דוחק בפרשנות התחבירית של הפסוק, וקושי ספרותי בכך שהסיפור כולל התייחסות לאירוע שכלל אינו מסופר כאן בספר שמות, וצריך להשלימו מספר דברים.

פרשנים אחרים הותירו את תחביר הפסוק כפשוטו וניסו לזהות 'תורה' בתוך 'עשרת הדיברות'. כך למשל מפרש רש"י את תחביר הפסוק כפשוטו (כמובא בשמו ברמב"ן), ומסביר (בפירושו כפי שהוא לפנינו) שכל תרי"ג המצוות רמוזות ב'עשרת הדיברות'. ראב"ע מנסה באופן ממוקד לזהות דיברות ספציפיים כ'תורה'.[11] הקושי בכל זה ניכר.

נמצא, שלפי ההנחה שמה שנכתב על הלוחות הוא 'עשרת הדיברות' שמ"אנכי" עד "לא תחמֹד", יש בפסוק זה קושי כפול: קושי אחד ממוקד בפסוק, שלפי פשוטו נאמר בו שעל הלוחות כתובים 'תורה ומצווה', תיאור שאיננו מתאים ל'עשרת הדיברות'; וקושי שני בהקשר הסיפורי המתמשך: הפסוק מורה שתפקיד עליית משה להר סיני בסוף פרשת משפטים הוא קבלת הלוחות, בעוד שבפועל משה מקבל קודם כול את ציווי המשכן וציווי השבת, ורק בשלהי ארבעים יום על ההר הוא מקבל גם לוחות.

אם נחבר את שתי הנקודות האלה ונקרא את הפסוק ואת הסיפור כפשוטו ובלי הנחות מוקדמות באשר לתוכן הלוחות, ברור ש"התורה והמצוה" שעתיד משה לקבל בעלייתו להר כוללות את המצוות שהוא אכן מקבל בפועל בהר סיני: ציוויי המשכן והשבת. רק כך מובן כיצד נאמר בפסוק שבעליית משה להר הוא עתיד לקבל לוחות ו'תורה ומצווה', ובפועל הוא עולה להר ומקבל את ציוויי המשכן והשבת ואת הלוחות. ומאחר שעל 'תורה ומצווה' אלה נאמר "אשר כתבתי להורֹתם", נמצא שציוויי המשכן והשבת נכתבו על הלוחות. ה' אומר למשה לעלות להר כדי לקבל את הלוחות עם מצוות הכתובות עליהם, ואכן, מיד עם עלייתו, ה' אומר לו מצוות אלה, ואז גם מוסר לו אותן בכתב, על הלוחות.

לאור דברינו ניתן לפרש את המילה 'תורה' על פי מובנה הצר. ציווי המשכן הוא יחידה ארוכה ומפורטת בהקשר עולם המקדש, בדומה להקשרים אחרים של 'תורות'. "התורה והמצוה" לפי זה יכולות להתפרש כך: תורת המשכן המפורטת, עם מצוות נוספות: מצוות הבאות בהקשר המשכן (קרבן התמיד, הכיפור על קרנות מזבח הזהב ועוד), ומצוַות השבת.

בחלוקת המסורה לפרשות, ציוויי המשכן והשבת כוללים עשרים וחמש פרשות, חלקן ארוכות. תכנים אלה של ציוויי המשכן והשבת בוודאי אינם מתאימים לתיאור 'עשרת הדברים', אם 'דברים' מתפרשים כמקובל. לכן נראה שעלינו להבין את הביטוי 'עשרת הדברים' באופן שונה.

'דָבָר' בתורה משמש במשמעות דיבור. כך למשל:

וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל      (דברים ד', יב).

נראה ש'עשרת הדברים' אינם עשרה פריטים ברשימה, אלא עשרה דיבורים של הקב"ה. ציוויי המשכן והשבת כוללים שבעה דיבורים אלוהיים:

1.   דיבור ארוך הכולל את כל פרשות תרומה ותצווה (שמות כ"ה, א-ב: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה...").

2.   מחצית השקל (שם ל', יא-יב: "וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא...").

3.   כיור (שם, יז-יח: "וידבר ה' אל משה לאמר. ועשית כיור נחשת...").

4.   שמן המשחה (שם, כב-כג: "וידבר ה' אל משה לאמר. ואתה קח לך בשמים ראש...").

5.   קטורת (שם, לד: "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים...").

6.   מינוי בצלאל (שמות ל"א, א-ב: "וידבר ה' אל משה לאמר. ראה קראתי בשם בצלאל...").

7.   השבת (שם, יב-יג: "ויאמר ה' אל משה לאמר. ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו...").

הוכחנו שציוויי המשכן והשבת נכתבו על הלוחות; אבל אין ממה שראינו עד כה הכרח לומר שתוכן הלוחות מצטמצם לדברים אלה. בהמשך נראה, שמתוך הקשר סיפורי רחב יותר ניתן לעמוד על תכנים נוספים של הלוחות ולהצדיק את התיאור 'עשרת הדברים'.

"דברי הברית"

כדי לאפיין את תוכן הלוחות בהקשר סיפורי רחב יותר, נקפוץ קדימה לסיפור הלוחות השניים. בפרשת כי תישא נאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ     (שמות ל"ד, א).

אם כן, הדברים שהיו כתובים על הלוחות הראשונים נכתבו גם על הלוחות השניים. בהמשך, בתיאור כתיבתם בפועל על הלוחות השניים, התורה מאפיינת דברים אלה:

...וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים      (שם, כח).

באיזה מובן תוכן הלוחות הוא דברי ברית?[12] לגבי ציווי השבת, הדברים מובנים – פרשה זו של ציווי השבת בפרשת כי תישא היא היחידה בתורה שמתארת את השבת כתוכן של ברית:

...אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם... וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם       (שמות ל"א, יג-טז).

אם כן, הפרשה כוללת את השבת בתוכן הברית שבין ה' לבין ישראל. עשיית המשכן, לעומת זאת, איננה מאופיינת בפירוש כקיום של ברית. לכן נראה שהמשכן איננו חלק מהותי מתוכני הברית, אלא מנגנון להבטחת שימור הברית. תפקיד זה של המשכן עולה משני כיוונים:

·    המרכיב הראשון והמרכזי בציווי המשכן הוא הארון (שמות כ"ה, י-כב). הארון מכונה 'ארון העדות' (שם, כב; שמות כ"ו, לג-לד; ל', ו, כו) על שם ה'עדות' הניתנת בו (שם כ"ה, טז, כא; ל', לו), הלוא הם 'לוחות העדות' (שם ל"א, יח; ל"ב, טו; מ', כ). אף המשכן כולו מאופיין על פי זה כ'משכן העדות' (שם ל"ח, כא). לא מפורש בתורה מהי העדות המצויה בלוחות.[13] רש"י (שם כ"ה, טז) מפרש שהלוחות מעידים על המצוות הכתובות בהם; אולם רשב"ם וראב"ע (שם) מפרשים על פי ההקשר, שהעדות היא עדות על הברית, וכך מסתבר. נמצא שתפקיד מרכזי של המשכן הוא עדות על הברית: במשכן שוכנים הלוחות המעידים על הברית, וכך מעיד המשכן כולו על הברית.

·    הייעוד הישיר הראשוני של המשכן הוא שכינת ה': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח). תפקידה של שכינה זו מפורש לקראת סוף ציווי המשכן:

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם         (שם כ"ט, מה-מו).

      אם כן, תפקיד השכינה הוא ליצור מודעות לקשר שנרקם בין ה' לישראל בעקבות יציאת מצרים – קשר הברית.[14]

נמצא שהמשכן משמש מנגנון לשימור הברית בשני אופנים: על ידי הלוחות ועל ידי השכינה.

למעשה גם לשבת יש תפקיד דומה. מלבד היותה חיוב מתוכני הברית, כפי שראינו, יש לה גם תפקיד בשימור הברית, כמפורש באותה פרשה עצמה:

...כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם         (שם ל"א, יג).

השבת צריכה להזכיר לישראל את הקשר הייחודי עם ה', קשר שנרקם בברית סיני. נמצא שלשבת בפרשה זו יש תפקיד כפול: מחד גיסא, חיובה הוא מכלל תוכן חיוב הברית; ומאידך גיסא, היא גם אות המעיד על הברית.[15] מכאן המכנה המשותף למשכן ולשבת: שניהם משמשים מנגנונים לשימור ברית סיני.

כפי שראינו, הלוחות במשכן באים להעיד על ברית סיני; וזו הסיבה לכך שכתובים עליהם ציוויי המשכן והשבת. אולם, אם כתובים עליהם רק דברים אלה, נמצא שהם מכילים רק את המנגנונים לשימור הברית, ולא את עיקר תוכן הברית עצמה. בעניין המשכן, יש כאן מעין מעגל לוגי: המשכן, 'משכן העדות', מעיד על הברית על ידי הלוחות הכתובים בו (אמנם, גם על ידי השכינה, אבל כפי שראינו, באופן עצמאי גם על ידי הלוחות, כפי שמוכח מהשם 'משכן העדות', על שם הלוחות); והלוחות, 'לוחות העדות', נחשבים עדות על הברית, מכיוון שכתוב בהם ציווי המשכן. מתוכן הברית עצמה יש בלוחות רק ציווי השבת, בסוף הדברים, אבל עיקר תוכנה של הברית בעצם איננו מופיע. מכאן יסוד נוסף לכך שהלוחות כללו גם תכנים נוספים. תכנים נוספים אלה צריכים לכלול דברי ברית מפורשים.

ספר הברית

כפי שראינו תפקיד הלוחות הוא להיות דברי ברית כתובים. ואולם אין זו הפעם הראשונה בסיפור ברית סיני שנכתבו דברי ברית. עוד לפני עליית משה להר סיני לקבלת הלוחות נכתבו דברי ברית:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה.

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה'...

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה       (שמות כ"ד, ג-ח).

זהו טקס כריתת ברית סיני, ברית האגנות. מה נכתב באותו "ספר הברית"? מרצף הדברים נראה, שמשה כתב בספר הברית את אותם הדברים שסיפר תחילה לעם: "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים". תיאור זה כולל את דיבור "אנכי" עד "לא תחמֹד" (עשרת הדיברות המקובלים) ואת דיבור "אתם ראיתם" (שמות כ', יח - כ"ג, לג).[16] לפי המסופר בפרשת יתרו (שם כ', יד-יז), לולא בקשת ישראל לשמוע את דברי ה' רק דרך משה, שני דיבורים אלה היו כנראה נאמרים בדיבור אחד. מה מאפיין תכנים אלה שנכרתה עליהם ברית סיני? יש כאן בתחילה הכרזת אלוהותו של ה' על ישראל מכוח יציאת מצרים ואיסור עבודה זרה; מיד לאחר מכן מצוות יסודיות נוספות (עשרת הדיברות המקובלים); לקראת סוף הדברים – מצוות בסיסיות נוספות (שמות כ"ג, לכל הפחות מפסוק י ואילך): שמיטה, שבת, שלוש רגלים ועוד; ואחריהן – תנאי הברית בארץ (שם, כ-לג). בתווך, בין שני קטעי המצוות (עשרת הדיברות המקובלים, ומצוות פרק כ"ג), נמצאים המשפטים ומצוות נוספות שרובן פונות לדיינים (שמות כ"א, א - כ"ג, ט). מסתבר שהמשפטים ומצוות הדיינים נאמרו במעמד זה משום הצורך החברתי-מעשי המידי בהם,[17] ולא בגלל התאמתם להיות תוכני ברית יסודיים. המרכיבים היסודיים של ברית סיני הם התוכן היסודי של קבלת אלוהות ה' ("אנכי... לא יהיה לך..."), המצוות היסודיות הכלולות בברית, ותנאי הברית. אף על פי כן, שני הדיבורים נכתבו כנראה בשלמותם בספר הברית, ובפועל נכללו המשפטים בתוכני הברית.

נמצא שישנם שני שלבים בסיפור ברית סיני, ושניהם עוסקים בכתיבת דברי ברית: כריתת ברית "נעשה ונשמע" על דברי ה' שנאמרו מפי הגבורה ובאמצעות משה, ונכתבו בספר הברית; ונתינת לוחות הברית עם ציוויי המשכן והשבת. בהקשר הסיפורי, היחס בין שני השלבים נראה ברור: ב'ספר הברית' כתובים תוכני הברית עצמה: הצהרת קשר הברית ("אנכי ה' אלהיך..."), חיובי הברית המוטלים על ישראל (מצוות עשרת הדיברות המקובלים, המשפטים, ומצוות פרק כ"ג), ותנאי הברית. לאחר שישראל מקבלים תכנים אלה ב"נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז) ובטקס של כריתת ברית, ניתנים להם הלוחות, שבהם גם ציוויים חדשים שאינם באים בעיקרם לחדש תכנים חדשים לברית, אלא ליצור מנגנונים לשימור הברית: מערך המשכן עם הלוחות שבמרכזו והשבת, היוצרים מוּדעות לברית סיני (השבת כתובה כבר במצוות היסודיות של עשרת הדיברות, ובלוחות היא הופכת להיות לא רק תוכן של ברית, אלא גם מנגנון לשימור הברית כולה).

ברם, אם דברי הברית הראשונים נכתבו רק ב'ספר הברית', ורק המשכן והשבת נכתבו בלוחות, לא מובן מדוע זכו דווקא אלה האחרונים להיכתב על הלוחות. מדוע רק המנגנונים לשימור הברית, ולא תוכני הברית עצמה, ייכתבו על הלוחות ויהיו שמורים בתוך המשכן? מדוע תכלול ה'עדות' רק את המנגנונים המשמרים, ולא את התכנים? וכיצד מאפיינת התורה את תוכני הלוחות כ"דברי הברית", כאשר התכנים היסודיים של הברית חסרים?

הלוחות יכולים להעיד על ברית סיני, רק אם "דברי הברית" הכתובים עליהם אינם רק ציוויים על מנגנונים לשימור הברית, אלא גם – ובעיקר – תוכני הברית עצמה, אשר עליהם נכרתה הברית. לכן מסתבר ש"התורה והמצוה אשר כתבתי להורֹתם", הכתובים על הלוחות, אינם רק הדברים החדשים שניתנים למשה בעלייתו להר לקבלת הלוחות, אלא גם – ובעיקר – דברי הברית שכבר נאמרו לו קודם לכן ונכתבו בספר הברית. בעצם, נראה שדברי הברית הראשונים נועדו מלכתחילה להיכתב על הלוחות, ונכתבו קודם לכן ב"ספר הברית", שלא נזכר שוב אחרי טקס ברית האגנות, ולא נאמר מה נעשה עמו, רק באופן זמני, כדי לאפשר את טקס כריתת הברית עליו לפני נתינת הלוחות. מעתה, משמעות "התורה והמצוה" מתרחבת, וכוללת את מה שכבר נכתב קודם לכן בספר הברית, וגם את מה שנכתב לראשונה על הלוחות.

כעת ניתן לקרוא כאן סיפור שלם ורציף של ברית סיני: במעמד הר סיני, ה' נתן תוכני ברית יסודיים, מצוות ברית (והמשפטים הנצרכים) ותנאי ברית. דברים אלה נכתבו בספר (זמני ומתכלה), כדי לכרות עליהם ברית בטקס האגנות. לאחר מכן, כדי לדאוג לשימור הברית, נתן ה' את לוחות האבן הקבועים, כאשר עליהם כתובים, מלבד דברי הברית היסודיים מספר הברית, גם ציוויים על המנגנונים לשימור הברית: משכן העדות ובתוכו לוחות העדות, והשבת. כל אלה הם בכלל "התורה והמצוה אשר כתבתי להורתם".

כפי שהזכרנו, תוכני הברית היסודיים מופיעים בתורה בשני דיבורים: דיבור "אנכי" עד "לא תחמֹד" (עשרת הדיברות המקובלים) ודיבור "אתם ראיתם". מנגנוני שימור הברית, המשכן והשבת, כוללים שבעה דיבורים. יחד מופיעים על הלוחות תשעה דיבורים. נותר למצוא דיבור אחד נוסף להשלמת 'עשרת הדברים'.

הלוחות השניים

נחזור לסיפור נתינת הלוחות השניים. נשים לב לסדר האירועים בפרשת כי תשא:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי...     (שמות ל"ד, א-ב).

וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם...    (שם, ד-ה).

וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית... שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי... הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ... [ובהמשך הפסוקים: אזהרות על עבודה זרה; מצוות זכר ליציאת מצרים; שלוש רגלים ומצוות שונות]       (שם, י-כו).

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל... וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים   (שם, כז-כח).

משה עולה להר סיני לשם כתיבת הלוחות השניים. בפועל, על ההר אומר לו ה' דברי ברית ("הנה אנכי כֹּרת ברית... על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"). רק לאחר מכן נכתבים על הלוחות דברים שגם הם נקראים 'דברי ברית'. כמו בלוחות הראשונים, שבהם הראינו שכוונת הכתובים היא, שהדברים הנאמרים במעמד קבלת הלוחות – נכתבים על הלוחות, גם כאן נראה מרצף הדברים, שבלוחות השניים נכתבו הדברים שנאמרו למשה במעמד זה (פס' י-כו). וכיוון שנאמר גם שעל הלוחות השניים נכתבו הדברים שהיו כתובים על הלוחות הראשונים, נמצא שהלוחות השניים כוללים את שני הדברים: דברי הברית המקוריים, שהיו כתובים על הלוחות הראשונים; וגם תוכני הברית המחודשת שנאמרו למשה במעמד זה.

לטיעון זה סימוכין נוספים: ה' אומר בתחילה שהוא יכתוב את הדברים על הלוחות ("וכתבתי על הלֻחֹת" – שם, א), אבל בפועל מרצף הפסוקים לא נראה שה' הוא שכתב: "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתֹב על הלֻחֹת את דברי הברית עשרת הדברים" (שם, כח). המפרשים (רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן) דחקו לפרש, שה' כתב, שהרי ה' אמר שיכתוב, אבל לפי זה היה צריך להיכתב 'ויכתוב ה'', כדי לקטוע את הרצף עם פעולות משה. לפי דברינו, הציווי "כתב לך את הדברים האלה" (שם, כז) פירושו כתיבה על הלוחות; ה' כתב רק את הדברים המקוריים שהיו קודם לכן על הלוחות הראשונים ("וכתבתי על הלֻחֹת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הראשונים אשר שברת" – שם, א), ואילו משה כתב את דברי הברית המחודשת. כיוון שהיו שני כותבים, התורה סותמת "ויכתֹב", וזה כולל את ה' ואת משה שכתבו חלקים שונים של תוכני הלוחות.[18]

עשרת הדברים

בכך השלמנו את זיהוי תוכן הלוחות. יש להבהיר, שאיננו טוענים שכל דיבור ודיבור של הקב"ה בסיפור נכתב על הלוחות, אלא רק קטעים מסוימים שלגביהם הבאנו ביסוס להיותם כתובים על הלוחות. כאמור, תוכן הלוחות מתואר כ'דברי ברית'. עשרת הדיברות המקובלים ודיבור "אתם ראיתם" (שמות כ', יח ואילך) נכתבו ב'ספר הברית', ובכך מתאפיינים כדברי ברית הראויים להיכתב ולהיקרא "המצוה אשר כתבתי להורֹתם" (שם כ"ד, יב), ויתרה מזו, בהם נמצא עיקר תוכני הברית. המנגנונים לשימור הברית, ציוויי המשכן והשבת, נאמרו במעמד שתפקידו נתינת הלוחות והכתוב עליהם; ודיבור "הנה אנכי כֹּרת ברית" (שמות ל"ד, י) מוגדר בפירוש כתוכן של ברית ונאמר במעמד שתפקידו כתיבת הלוחות השניים.

המניין "עשרת הדברים" איננו מופיע בספר שמות בהקשר הלוחות הראשונים, אלא מופיע לראשונה בלוחות השניים. ואכן, אם סופרים את הדיבורים בקטעים שלפי דברינו נכתבו על הלוחות השניים, אנו מוצאים עשרה קטעים שכל אחד מהם פותח בדיבור חדש של ה': תשעה שנכתבו כבר בלוחות הראשונים ועשירי שנוסף בלוחות השניים. נשוב ונפרטם:

שני דיבורים ב'ספר הברית':

1.   'עשרת הדיברות' המקובלים (שמות כ', א-ב: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי...").

2.   "אתם ראיתם...": הלכות מזבח, המשפטים, מצוות נוספות, ותנאי הברית (שם, יח: "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם...").

שני מנגנונים לשימור הברית:

· המשכן: שישה דיבורים:

3.   דיבור ארוך הכולל את כל פרשות תרומה ותצווה (שמות כ"ה, א-ב: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה...").

4.   מחצית השקל (שם ל', יא-יב: "וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא...")

5.   כיור (שם, יז-יח: "וידבר ה' אל משה לאמר. ועשית כיור נחֹשת...").

6.   שמן המשחה (שם, כב-כג: "וידבר ה' אל משה לאמר. ואתה קח לך בשמים ראש...").

7.   קטורת (שם, לד: "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים...").

8.   מינוי בצלאל (שמות ל"א, א-ב: "וידבר ה' אל משה לאמר. ראה קראתי בשם בצלאל...").

· השבת:

9.   השבת (שם, יב-יג: "ויאמר ה' אל משה לאמר. ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתֹתי תשמֹרו...").

חידוש הברית, בלוחות השניים בלבד:

10.  חידוש הברית (שמות ל"ד, י: "ויאמר הנה אנכי כרת ברית...").[19]

סימוכין נוספים

כך מתארת התורה את הלוחות:

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים     (שמות ל"ב, טו).

התורה איננה מסבירה מדוע היה צורך לכתוב בשני צדי הלוחות, ואף לא מדוע היה צורך בשני לוחות. מדברי חז"ל (מגילה ב ע"ב; שבת קד ע"א) נראה שפירשו, שהכתב חדר מצד אחד אל הצד השני; אולם פשטות הפסוק היא, שהיה כתב על כל צד משני צדי כל אחד משני הלוחות, ובסך הכול על ארבעה צדי לוחות.

מסתימת הדברים נראה שהייתה כמות גדולה כל כך של כתב עד שהיה צורך בארבעה צדדים של לוחות כדי להכיל את כולו. ואולם, אם מה שנכתב על הלוחות הוא רק המצוות שמ"אנכי" ועד "לא תחמֹד", מסתבר שניתן היה לכתוב את הכול על צד אחד של כל לוח, או על שני צדדים של לוח אחד, ואולי אפילו על צד אחד של לוח אחד.[20] צא ולמד משיטת חכמים במכילתא,[21] שלפיה כל עשרת הדיברות נכתבו על כל אחד משני הלוחות (כלומר, שני הלוחות היו שני עותקים של אותן מצוות). בכל מקרה לא נראה שהיה צורך להשתמש בשני עבריהם של שני לוחות. לדרכנו, הדבר מובן: מדובר בכמות גדולה מאוד של טקסט, שבהחלט מצריכה ארבעה צדדים של לוחות.

ניתן להביא סימוכין לדרכנו גם מדברי חז"ל. אף שחז"ל באופן כללי מכנים בכינוי 'עשרת הדיברות' את קטע המצוות שמ"אנכי" ועד "לא תחמֹד" (לדברינו – זהו על פי המתואר בספר דברים), בכל זאת נראה שהייתה הכרה גם בכך שתוכני "ספר הברית" נכתבו על הלוחות. כך מופיע בתנחומא, לגבי שבירת הלוחות:

למה שברן? כיון שראה משה שנתחייבו כליה – בקש עלילה להצילן. אמר: כתוב בלוחות: 'זֹבח לאלהים יחרם' (שמות כ"ב, יט), אמר: הריני משברן, ואומר לפני הקב"ה: עד עכשיו לא היו יודעין עונש ע"ז, שאלולי כן לא היו עושין   (תנחומא כי תשא ל).

הפסוק "זֹבח לאלהים יחרם" כתוב בפרשת משפטים, ורק לפי דרכנו נכתב על הלוחות.[22]