נבואות נחום: קול חדש מקולות ישנים

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נט (כסלו תשפ"א) - הוצאת תבונות

מאמר זה עוסק בנבואות נחום, אשר מתוארכות לדעת מחבר המאמר לימי מלכות מנשה. לאחר הצגת מבנה הספר ותפקידו בקידום המסר הטמון בו, המאמר מתמקד בשימושו של הנביא בנבואות הנביאים שקדמו לו, ומדגים כיצד לוקח נחום ציטוטים חלקיים מטקסטים נבואיים קודמים שככל הנראה היו ידועים לשומעיו, ומשלב אותם בנבואותיו בשינוי שמהפך את משמעותם המקורית. כך משקף המאמר את המסר הבסיסי של נחום שלפיו נבואות החורבן כבר התממשו, ואפשר להמירן כעת בנבואות גאולה.

*****

• [1]הקדמה: נחום – דמותו, זמנו, מבנה הספר והמסר הנבואי שלו

נחום הוא אחת הדמויות הפחות מוכרות מבין נביאי ישראל. ספרו הקטן, שאינו מספר מאומה על חייו האישיים של הנביא,[2] לא זכה להתייחסות נרחבת לאחר שמצא לו מקום בתוך ספרי נביאי המקרא.[3] המסר הפשוט של נבואתו – שה' יבוא להינקם מאשור ויביא למפלת המעצמה – אינו מכיל דברי תוכחה כלפי עם ישראל או קריאה לתשובה, עובדה שהתמיהה מפרשים רבים, והובילה לזלזול על ידי אלו שאינם יהודים.[4]

גם נסיבות המקום, הזמן וקהל היעד של נאומי נחום אינם ידועים, על אף שכאן, לפחות, יש טווח ברור – לא מוקדם משנת 663 לפנה"ס (שכן נפילת נוא-אמון במצרים מוזכרת בנחום ג', ט), ולא מאוחר משנת 612 לפנה"ס, שבה נפלה נינוה.[5] בתוך טווח השנים הללו מלכו ביהודה מנשה ויאשיהו, שני מלכים שהיו שונים בתכלית זה מזה. לפי דעת חז"ל, שאותה נאמץ במאמר זה, נחום חי בתקופת המלך מנשה (641-696 לפנה"ס). כך כתוב בסדר עולם פרק כ': "יואל ונחום וחבקוק נתנבאו בימי מנשה, ומפני שלא היה מנשה כשר, לא נקראו על שמו".[6] אם כן, מדובר בקהל יהודאי שלא שמע את קול ה' ונביאיו במשך עשרות שנים, תחת שלטונו של רודן שהוא וַסָּל לאשור. איך יצליח הנביא לשכנעם בצדקת דבריו? התשובה טמונה באחת התכונות הספרותיות של ספר נחום.

כבר בשנת 1839 תיאר רוברט לאות' את סגנונו הפואטי והגבוה של נחום: "אף אחד מן הנביאים הקטנים אינו שווה לנחום, בעזות, בלהט ובצניעות. הנבואה שלו יוצרת שיר פשוט ומושלם... זה באמת מלכותי; ההכנה לחורבן נינוה ותיאור נפילתו ושממונו, מתבטאים בצבעים זוהרים ביותר, והם נועזים ומאירים ברמה הגבוהה ביותר".[7] עם זאת, על אף ההערכה לכישרונו הספרותי,[8] נעדרת התייחסות לאחת התכונות הבולטות בניסוח המסר הנבואי בספר נחום: שימוש נבון ומתוחכם בנבואות קודמיו.[9] במאמר זה אטען שמטרת השימוש איננה אסתטית בלבד, אלא היא ניסיון להציג בפני העם הבנה חדשה של מה שעומד להתרחש. ברצוני להצביע על מספר דוגמאות של ציטוט מתוחכם בספר נחום, שבו הוא מהפך באופן מכוון את פירושן המקורי של נבואות קודמות על מנת לקדם את המסר שלו.

קריאה פשוטה של הספר מגלה שהוא מחולק לארבע יחידות,[10] שהוכנסו תחת הכותרת "משא נינוה":

• התיאופניה[11] – הנביא מכריז על מידותיו וכוחותיו של הקב"ה (א', ב-ח): המזמור הקצר, שהוא חצי אקרוסטיכון (מאל"ף עד כ"ף, וללא דל"ת), מתאר את מידות ה' מנקודת מבטו של הנביא, הופעת ה' וגילוי כוחו על כל הטבע.
• פנייה ליהודה ולמלכה (א', ט-ב', א): הנביא פונה ישירות אל קהל שומעיו ("מַה תְּחַשְּׁבוּן אֶל ה'"), ומבשר על ישועת יהודה מעול אשור עם קריאה לעם ישראל לשוב ולחוג את חגיהם.
• המלחמה בנינוה ותוצאותיה (ב', ב-יד): תיאור דרמטי של הקרב על נינוה, הביזה של העיר, ולעג למנהיגי נינוה על תבוסתם.
• תוצאות מפלת נינוה (פרק ג): תוצאות המפלה, השלכותיה (כולל נפילת האימפריה האשורית), הצדקה מוסרית להרס.

לפי חלוקה זו, מתגלה התמונה הבאה: ביחידה הראשונה, נחום עוסק במידותיו וכוחותיו של ה', אבל עדיין אינו מציין את מטרת התיאור. ביחידה השנייה, נחום עוסק בבני ישראל (בלשון נקבה) ובמלכם (מנשה, בלשון זכר), כאשר הנביא מוסר מסר שונה לכל אחד מהם: גאולה עתידית לבני ישראל ומפלה למלך. ביחידה השלישית דפוס דומה: הנביא פונה לעם בנינוה (בלשון נקבה) ולאחר מכן למלך נינוה (בלשון זכר). וכן ביחידה האחרונה פונה הנביא לעם בנינוה (בלשון נקבה) ולאחר מכן למלך (בלשון זכר).

• יחידה א – התיאופניה

אחרי הכותרת מתחיל הנביא לספר על התיאופניה. המזמור מתחיל בהכרזה על מידות ה', באופן שמזכיר תיאור דומה ומוכר של הופעה א-להית אחרת:

 

הדמיון לי"ג מידות של ספר שמות ברור; אך שלא כנביאים אחרים שהשתמשו באותן מידות אבל שמרו בדרך כלל על סדר הופעתן (לדוגמה יואל ב', יונה ד', מיכה ז'), נחום הופך את המידות על ראשן: במקום רחמים, המילה שחוזרת שלוש פעמים היא "נקם"; במקום א-ל ש"נצר חסד" מופיע א-ל ש"נוטר הוא לאויביו"; "א-ל רחום וחנון" הופך ל"א-ל קנוא ונוקם". יהודה איזנברג מצביע על כך שמתוך שבע ההופעות של הביטוי "א-ל קנוא" במקרא, שש מתייחסות לעבודת אלילים ולתגובה שתבוא מצד הא-ל.[12] רק כאן, הביטוי מתייחס לנושא אחר – לעם אחר: אם כן, שינה הנביא נחום את מטבע הלשון הרווח במקרא, והחליף אותו. הוא מתאר את הביטוי "א-ל קנוא" כמתייחס לנקמת ה' מאשור ולא לנקמת ה' מעובדי אלילים.

עם זאת נראה ששומעי נבואת נחום לא היו מודעים בשלב זה, של תחילת נאומו, לשינוי שבא לידי ביטוי בנבואה, שמתייחסת לאשור במקום ההטפה הרגילה נגד עבודה זרה. אפשר להניח שהנביא שומר על עמימות מכוונת ומסתיר את נושא נבואתו, כדי שהשומעים יחשבו שהנביא אכן יוצא נגד תופעת העבודה הזרה שהייתה רווחת בימיו, במיוחד תחת שלטונו של מנשה.

נראה שגם הביטוי "ארך אפים" מופיע כאן במשמעות שונה ואולי אף הפוכה מזו שב"י"ג מידות הרחמים" בספר שמות. שם הוא מופיע באמצע רשימת תכונות הרחמים של ה', אבל כאן, במקום לתאר את ה' כסבלן, או למתן את התיאור המאיים מהפסוק הקודם, נחום מצרף את התואר "ארך אפים" אל היותו בעל כוח "ונקה לא ינקה", עד שנראה שהיותו "ארך אפים" מתאר את כעסו המתמשך של הא-ל. בכך עונה הנביא לשאלה הסמויה של העם המאזינים לו: אם ה' מלא בנקמה, ומוכן להינקם מהאשורים – מדוע המתין עד עכשיו, אחרי עשרות שנים שבהן ממלכת יהודה הייתה נתונה תחת עקביו של הרודן, ושל מנשה הוַסָּל שלו?

 

נחום ממשיך בתיאור המיליטנטי של ה' כא-ל לוחם, אך המלחמה מכוונת נגד איתני הטבע – הים וההרים. הסכסוך המתמיד בין הא-ל לים הוא נושא נפוץ במקרא.[13] אבל בתיאור הקרב נגד ההרים, היערות והגבעות, נחום בוחר להזכיר שני פסוקים מנביאים קודמים, ישעיהו ועמוס. ישעיהו מתאר את הרס הארץ הצפונית על ידי האשורים באזורים היפים בצפון הארץ (הבשן במזרח, הלבנון בצפון והכרמל במערב). בפסוק ד' מדגיש נחום שה' היה אחראי למעשה ההיסטורי הזה – עניין שכנראה היה נתון בסימן שאלה. כי אם ה' חזק יותר מאלילי אשור, למה חרבה הארץ? העובדה שישעיהו היה צריך בזמנו להתאמץ כדי לשכנע את העם כי "הוֹי אַשּוּר שֵׁבֶט אַפִּי" (ישעיהו י', ה) היא הוכחה לחלחול העמוק של דברי רבשקה לתודעת העם: "מִי בְּכָל־אֱלֹהֵי הָֽאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־הִצִּילוּ אֶת־אַרְצָם מִיָּדִי כִּי־יַצִּיל ה' אֶת־יְרוּשָׁלַםִ מִיָּדִֽי" (מל"ב י"ח, לה). סביר להניח שהעם קיבל את טענת רבשקה שאלילי אשור גברו על ה'. דברי נחום מזכירים לעם שה' הוא השולט בכול, ולא אלילי אשור.

בתיאור התמוגגות ההרים מפני ה' מזכיר נחום את סיום דברי הנחמה של עמוס. עמוס השתמש בדימוי חיובי, של הרים שקורסים כביכול מרוב התנובה שה' יביא. לעומת זאת, במבט ראשון, נראה שהשימוש של נחום בהתמוגגות הוא שלילי. אבל אפשר להציע שהנביא קורץ כאן לשומעיו, ומבשר להם שהופעת ה' תסתיים בטוב, במפלת אשור ובגאולת ישראל.

• יחידה ב – מסר של נחמה לבני ישראל

אחרי התיאופניה, נחום פונה בפעם הראשונה באופן ישיר לקהל היעד המרכזי שלו, הלא הוא עם ישראל. הוא מנבא את סיום השלטון הזר, ומבטיח שהאויב יימחה ולא יקום עוד. הוא פונה אל המנהיג (בלשון זכר), מבטיח לו ירידה אל הקבר באופן בזוי בשל חטאיו,[14] ומסיים באזהרה שבני ישראל ישמרו על חירותם בכך שיקיימו את הפולחן הראוי בבית המקדש.

 

בשאלה "מַה תְּחַשְּׁבוּן אֶל ה'?" שבה פותח הנביא, מהדהדת האַשְׁמָה שמטיח הושע בישראל על כך שהם זוממים נגד ה' – "וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ רָע".[15] למעשה לא הייתה בזמנו של נחום מחשבה רעה נגד ה', אלא רק הרהורים ומחשבות מוטעות כנגדו, שכביכול אינו מסוגל לנצח את האשורים, כפי שתואר למעלה. לפיכך, נחום מסיים עם ציטוט כמעט ישיר מדברי ישעיהו, שמבטיח כי אשור המתוארת ככלי בידי ה' לביצוע רצונו, גם כן תגיע בסופו של דבר לכליה מוחלטת: כי "כָּלָה הוּא עֹשֶׂה" / "כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲ-דֹנָי ה' צְבָאוֹת עֹשֶׂה".

נחום ממשיך להבטיח ולהרגיע את שומעיו שימי השעבוד מגיעים לקיצם. הוא מסיים בציטוט נוסף מנבואות הנחמה של ישעיהו, אבל במקום הטון המנחם, המרגיע והבטוח של ישעיהו, בדברי נחום יש דרישה מהעם למלא את חובותיהם לה' ואזכור האויב שעבר ביהודה, שבא אולי להזהיר את העם שלא יחמיצו את ההזדמנות שניתנה להם:

 

• יחידה ג – המלחמה בנינוה ותוצאותיה

אחרי דבריו המחזקים והמרגיעים לישראל, פונה הנביא באופן ישיר לנינוה המותקפת. בתיאורים פואטיים ודרמטיים, מצייר נחום כל שלב בקרב: החל מהפעם הראשונה שבה נצפה האויב עלום השם, דרך המצור על העיר, וכלה בלחימה רוויית הדם ברחובות נינוה. גם כאן מנצל הנביא את נבואות קודמיו ומטבעות לשון מוכרים כדי לצייר את התמונה שהוא מבקש להציג:

 

נחום מזהיר את האשורים שהנה האויב באופק, אבל עדיין לא מזהה את האויב 'המפיץ' האנונימי.[16] מבחינתו ה' הוא הלוחם: הוא שהפיץ את בני ישראל בשל חטאתם (כקיום דברי התוכחה בדברים כ"ח, סד: "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל-הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ") והוא זה שעכשיו יעניש את נינוה. גם בקריאתו לנינוה להתכונן לקרב, יש אילוזיות לנבואות קודמות נגד ישראל: ראשית, לציווי להקים צופה, כפי שמובא בישעיהו כ"א ובמיכה ז'. כמו כן, בתיאור ההכנות למצור יש הדהוד של ישעיהו כ"ט, אלא שבישעיהו ה' הוא זה שמחזק את המצור נגד בני ישראל, ואילו נחום שוב מהפך את הנבואה השלילית לחיובית, וכאן ה' מקים מצור נגד אשור, אויבה של ישראל.

הנביא ממשיך:

 

מאה שנים קודם, גינה עמוס את "גאון יעקב" – העושר שהוביל את ישראל לשחיתות, ולציפייה למפלתם.[17] כעת, הופך נחום את משמעותו של צמד המילים, ומבטא בו את כוונת ה' להשיב את הפאר והעושר לבני ישראל על ידי הפלת האשורים המדכאים.

נחום ממשיך בתיאור של נפילת העיר נינוה ותבוסתה. הפולשים מסירים את האלילים מן המקדשים ואת משפחת המלוכה מהארמון, וכעת מתחילה הביזה:

 

הנביא לועג לאשורים – כביכול צועק הוראות לחיילים זרים לבוז את העיר. בתיאור הריקנות הגמורה שתשאיר הביזה, נחום שוב יוצר משחק מילים של לשון נופל על לשון ("בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה"), דומה לנבואות קודמות (לדוגמה א', י: "סִירִים סְבֻכִים וּכְסָבְאָם סְבוּאִים"). אך נוסף על כל אלה יש כאן אילוזיה לנבואה קודמת, שבה מתאר ישעיהו את חורבנה של ישראל,[18] והיפוך של משמעות אותה נבואה על אויבי ישראל.

• יחידה ד – הצדקת עונשה של נינוה

בחלק האחרון מתוארות ההשלכות של נפילת נינוה, והנביא מוסיף פן מוסרי למה שהתרחש, כדי להצדיק את נפילת האימפריה הגדולה. בתיאור של נינוה הנכבשת, נחום אינו פותח בתבוסתה, אלא בכישלונות המוסריים שלה, על ידי ערבוב של קולות שרומזים לאשמות שהטיחו הנביאים בירושלים ובשומרון במאה הקודמת:

 

אין כאן ציטוט אחד אלא צמד של מונחים שהנביא שואב מנבואות מהמאה הקודמת: "עִיר דָּמִים" שמלאה בשפיכות דמים, ו"כֻּלָּהּ כַּחַשׁ". גם כאן, יש הפיכת כיוון – מירושלים ואפרים לנינוה.

 

בתיאור ההרס אחרי נפילת העיר, נחום מנצל שלוש מילים שונות בתוך פסוק אחד לתיאור המתים הרבים. הנדירה שבהן,[19] המילה 'פגר', מופיעה בשיא הפורענות בנבואת עמוס, בחזון של "כלוב קיץ", שבו ה' מכריז שישים קץ לממלכה הצפונית, ומשתיק את הנביא ומונע ממנו להגן על עמו. התיאור של אנשים שנכשלים ונופלים על גוויות ברחובות מזכיר את התוכחות בפרשת בחוקותי.

נחום מכריז כאן: "הִנְנִי אֵלַיִךְ נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (פס' ה). זו הפעם השנייה שבה משתמש נחום בביטוי זה. בפעם הראשונה (ב', יד) המטרה הייתה להבהיר לאשור שה' הוא זה שעמד מאחורי מפלתם. הפעם ה' מכריז שהוא יהיה אחראי להשפלה ולביזוי הפומבי של נינוה, שאותם מצדיק נחום על ידי פירוט החטאים שלהם.

גם כאן מהפך נחום האשמות שהוטחו אל עבר ישראל על ידי נביאים קודמים, ומשליך אותן כלפי האשורים. השוואת העם היהודי לזונה בוגדנית רווחת במקרא, ומגיעה לשיאה בספר הושע. מיכה מאשים את בני ישראל בזנות, וכן בשימוש בכשפים. רש"י ורד"ק מתארים את הזנות של נינוה באי-נאמנותה בעניינים פוליטיים (רש"י על ג', ד: "שהיו [האשורים] יודעים לפתות את לב מלכי הארץ להתחבר אליהם, וסוף היו כובשים אותם תחתיהם"). מנבואת יואל עולה זיהוי נוסף של הזנות של אשור: לקיחת עבדים ושפחות מהעמים הכבושים, ומכירתם לאחרים.

לסיום, לועג נחום למלך אשור המובס על חוסר היכולת שלו להגן על עמו:

 

'רועה' הוא תואר שכיח למלך במזרח הקדום. כאן מתרחבת ההשוואה על מנת לכלול גם את שרי צבא אשור, שאינם ממלאים את תפקידם ואינם מגינים על עמם. דברי נחום, שעם בלא מלך דומה לצאן ללא רועה, מזכירים את דברי מיכיהו בן ימלה נגד אחאב בפסוק המובא לעיל מספר מלכים – ושוב, במקום שהנבואה בספר מלכים מכוונת לישראל, נחום מפנה אותה לאשור.

• סיכום

ראינו שעל רקע הספרות הנבואית שקדמה לו, ובצורה חכמה ומחושבת, שוזר הנביא נחום את המסר שלו בדברי הנביאים שקדמו לו. עם זאת, אין כאן העתקה סתמית, או ניסיון להוסיף סמכות לדבריו בציטוטים ממקורות עתיקים ומקובלים בתודעת העם. ראינו כמה וכמה מקרים שבהם נחום לוקח נבואה קודמת, והופך אותה על ראשה – כאשר לפעמים משמעות המילים עצמן מתהפכת, ולעיתים הנמען מתהפך מעם ישראל לאויב המדכא אשור. החתירה של נחום תחת משמעותה הקודמת של הנבואה אינה ספרותית בלבד; הוא מבקש להמציא תמונה שונה לגמרי מזו שהציגו קודמיו. נחום מבשר על סיום עידן העונשים והפורעניות הקודמות ועל תחילת הגאולה. כפי שהוא גואל את המילים ממשמעותן בהקשר המקורי שלהם, כך ה' גואל את עם ישראל.