מלכות שלמה - הכישלון וגורמיו

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון לא (טבת תש"ס)  - הוצאת תבונות

ח' גפני מצביע על קווי דמיון ספרותיים בין סיפור מלכות שלמה ומפלתה לסיפור שעבוד מצרים ומפלת מצרים. לדעתו, הדבר מצביע על כך שסיבת מפלתה של מלכות שלמה וחטאיה, דומים לחטאיה של מצרים בשעבוד ישראל.  

*****

חנן גפני (מחזור כ"א)

א

עתידה של מלכות שלמה הותנה כבר בראשית דרכה. בחלומו של שלמה בגבעון נאמר לו: "וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֺר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ" (מל"א ג', יד).

אף לאחר שסיים את בניין בית המקדש, בהתגלות נוספת, כאשר נראה אליו בגבעון, נאמר לו:

אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי... בְּתָם לֵבָב וּבְיֺשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֺל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֺר,   וַהֲקִמֺתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְֹרָאֵל לְעֺלָם...     (מל"א ט', ד-ה).

ואולם, נראה ששלמה לא עמד במשימה זו: "וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֺה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם" (מל"א י"א, ט). אמנם גזר דינו של שלמה הומתק, וקריעת הממלכה נעשתה רק לאחר ימיו; אבל ניצני הפורענות החלו עוד בימיו, בדמותם של ה'שטנים', הדד האדומי ורזון בן אלידע, ובדמותו של ירבעם ש"הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ" ומרד בו.

ב

תולדותיו של הדד האדומי עד להיותו 'שטן לשלמה' מתוארים באריכות מתמיהה, ותיאור זה מגלה קווי דמיון רבים לתיאור עלייתו של משה במצרים.

הרקע שבו נפתח התיאור: "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם... וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם" (מל"א י"א, טו), מזכיר לנו את נסיבות היוולדו של משה, שעה שפרעה גוזר "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֺתוֹ" (שמות א', טז). שני הגיבורים נמלטים מתחומי הממלכה מחשש לפגיעה של המלך: אצל משה נאמר "וַיִּבְרַח מֺשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֺה" (שמות ב', טו), ואילו אצל הדד "וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֺמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ" (מל"א י"א, יז).

במקום מקלטם זוכים הללו לחסותה של דמות מרכזית המספקת צורכיהם ומיטיבה עמם במישורים שונים. הדד אצל פרעה: "וַיִּתֶּן לוֹ בַיִת, וְלֶחֶם אָמַר לוֹ, וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ... וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה" (שם, יח-יט). ומשה אצל יתרו: "לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ, קִרְאֶן לוֹ וְיֺאכַל לָחֶם, וַיּוֹאֶל מֺשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ, וַיִּתֵּן אֶת צִפֺּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שמות ב', כ-כא).

תקופת ה'גלות' של הגיבורים מסתיימת בשעה שנוכחו לדעת כי אין נשקפת להם סכנה. משה מצטווה: "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים[1] הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ" (שמות ד', יט), כשם שהדד מחליט לעזוב את מקומו, משום ש"וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֺתָיו, וְכִי מֵת יוֹאָב שַֹר הַצָּבָא" (מל"א י"א, כא). ההחלטה לעזוב מלוּוה בבקשה מאת הדמות אשר בצִלהּ הם חוסים. הדד מבקש מפרעה "שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל אַרְצִי... כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי" (מל"א י"א, כא-כב), ואף משה פונה לחותנו: "אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי" (שמות ד', יח).

יש לציין אירוע נוסף המתרחש בחייו של הדד: מנישואיו עם אחות אשתו של פרעה נולד גְנֻבַת, אשר לגביו נאמר: "וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֺה וַיְהִי גְנֻבַת בֵּית פַּרְעֺה, בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֺה" (מל"א י"א, כ). אירוע זה מזכיר לנו את ראשית תולדותיו של משה: אף משה נלקח בידי בת פרעה, ואף שנגמל מחוץ לבית פרעה, "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ [מרים] לְבַת פַּרְעֺה" (שמות ב', י). המדרשים מרבים לצייר ולתאר כיצד משה גדל עם בני פרעה בתוך ביתו.[2]

ולבסוף, יש להצביע על כיווני המסע של כל אחד מהגיבורים. על מסעו של הדד נאמר: "וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן, וַיָּבֺאוּ פָּארָן... וַיָּבֺאוּ מִצְרַיִם אֶל פַּרְעֺה מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (מל"א י"א, יח). ולעומתו: "וַיִּבְרַח מֺשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֺה [= ממצרים], וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן" (שמות ב', טו).

נמצאנו למדים: תיאור תולדותיו של הדד רומז בעליל לקורותיו של משה. ואולם כיווני המסע הפוכים, בשל הנסיבות ההיסטוריות השונות: משה נמלט ממצרים המאיימת, ואילו הדד בורח למצרים.

ג

כאן ניצבת בפנינו השאלה המהותית: מדוע תואר ועוצב הסיפור של הדד, המהווה ראשית למפלתה של מלכות שלמה, באופן דומה לסיפורו של משה, שבו נפתחת מפלתה של מלכות מצרים העתיקה?

נראים הדברים, שתיאור המפלה של שתי המלכויות לובש צורה זהה, מתוך מגמה לרמוז לסיבה משותפת של שתי המפלות. הכתוב רומז לנו לחפש קווי דמיון בין שתי המלכויות לא רק בעצם המפלה שלהן, אלא גם בגורמים שהוליכו למפלה זו. שלושה קווי דמיון כאלה נציג להלן.

אין הדברים באים לדחות את ההנמקה לפורענות כפי שנוסחה במקרא עצמו, הווי אומר ענישה על סטייתו מהצו: "לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים..." (מל"א י"א, י). ואולם, לצִדה ניתן לחשוף היבטים נוספים המרומזים בפסוקים, ובהם ביקורת ותוכחה סמויה כלפי מלכותו של שלמה ודרכי שלטונו.

1. שעבוד מצרים ושעבוד שלמה

במספר מצומצם למדי של מילים מתואר עיקרו של השעבוד של ישראל לפרעה במצרים:

וַיָּשִֹימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֺּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֺה אֶת פִּתֺם וְאֶת רַעַמְסֵס... וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל בְּפָרֶךְ... וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֺדָה קָשָׁה, בְּחֺמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֺדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֺדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ                      
                                                                                  (שמות א', יא-יד).

והנה, במלכותו של שלמה צצים ועולים סממנים רבים ודומים של שעבוד, שנוקט שלמה כלפי נתינים זרים וכלפי בני אומתו שלו,[3] בכל הנוגע לניהולה של הממלכה. המס תופס מקום חשוב במלכותו: "וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֺה מַס מִכָּל יִשְֹרָאֵל" (מל"א ה', כז), או "וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֺה..." (ט', טו) ועוד.

חוזר ונשנה השימוש בלשון עבדות, כמתאר את יחסיו של שלמה עם נתיני ממלכתו: "בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֺבְדִים אֶת שְׁלֹמֺה כָּל יְמֵי חַיָּיו" (ה', א). ובאופן מעשי: "כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֺרִי... אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל הֵמָּה... אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֺה לְמַס עֺבֵד" (ט', כ-כא). באופן קיצוני יותר מצינו: "כִּי הוּא רֺדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר..." (ה', ד), וכן: "לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֺה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה... הָרֺדִים בָּעָם הָעֺשִֹים בַּמְּלָאכָה" (ה', ל), לשון המזכירה את הצו "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כ"ה, מג), והמעמידה מול עינינו את תחושת השעבוד שבמצרים.

בדומה לבני ישראל במצרים שנאמר בהם "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֺה" (שמות א', יא), הוזכרו גם כאן "כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֺה...", מלבד ערי הרכב והפרשים שלו (מל"א ט', יט).[4]

עד כה נזקקנו לפסוקים המתארים את מלכות שלמה בגדולתה, שבסגנונם ניכרים סממני השעבוד שנהג שלמה בנתיניו. ואולם, ביטוי חריף בהרבה לתחושת המועקה של בני הממלכה, ניתן בפרקים העוסקים ביורשיו. היכרותו הראשונית של שלמה עם ירבעם מתוארת כדלהלן: "וַיַּרְא שְׁלֹמֺה אֶת הַנַּעַר כִּי עֺשֵֹה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֺתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף" (י"א, כח).[5]

הדברים מוצאים את ביטויָם גם בפניית אנשי ישראל אל רחבעם בראשית מלכותו: "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֺדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ..." (י"ב, ד). גם הלשונות הבאים פה מזכירים את שעבוד מצרים: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֺדָה קָשָׁה" (שמות א', יד); לשון הכבדה: "תִּכְבַּד הָעֲבֺדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשֹוּ בָהּ" (שמות ה', ט). ואף המונח 'עול' מתאר את שעבוד מצרים: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֺת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֺּר מֺטֺת עֻלְּכֶם..." (ויקרא כ"ו, יג). ורחבעם מאשר בתגובתו את תיאור מלכות שלמה שבפי אנשי ישראל: "אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֺל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים!" (מל"א י"ב, יד).

נוכל לסכם: השימוש בעולם מונחים כה מקיף לתיאור השעבוד של שלמה, כמו גם דמיונו למציאות המצרית בעבר, מעלה מחשבות על ביקורת סמויה לעריצותו של שלמה כלפי נתיניו.[6] מעתה, בנקל ניתן לקשור בין תיאור מפלתה של מצרים לתיאור מפלת מלכות שלמה.

2. "רק לא ירבה לו סוסים"

בין האיסורים על המלך מוזכר הצו: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֺסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים י"ז, טז).

פרשני המקרא התמודדו עם שני קשיים בפסוק:

1)   מהי הזיקה בין איסור ריבוי הסוסים לבין השבת העם מצרימה?[7]

2)   היכן מצינו קיומו של איסור, כפי שנרמז בפסוק "וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֺסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד"?[8]

והנה, בתרגום ירושלמי הוצע פתרון מעניין לשתי השאלות:

לחוד לא יסגון ליה על תרין סוסוון, דילמא ירכבון רברבנוי עליהון ויתגאון ויתבטלון מפתגמי אורייתא ויחובון חובת גלותא למצרים, וה' אמר לכון לא תוספון למתוב בארחא הדין תוב.

בפירוש זה יש משום חידוש מעניין: השיבה למצרים בפסוק מצוינת כעונש לחטא של ריבוי הסוסים, ולא כחלק מן האיסור. כשם שהבטחתנו התורה בתור שכר: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֺסִפוּ לִרְאֺתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות י"ד, יג), כך היא מאיימת בשיבה למצרים, בתור עונש.

אמנם, שומה עלינו לברר: מדוע מוזכרת הענישה של שיבה למצרים דווקא בזיקה לאיסור ריבוי הסוסים?

נראה, שדמותה של האומה המצרית עומדת לפני התורה, בציווי זה:

הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים... הַהֺלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֺה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם... וַתֺּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב... הוֹי הַיֺּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֺד...                                                                                                                                                                          (ישעיהו ל', א-ב, טז; ל"א, א).[9]

האומה המצרית מהווה דוגמה להסתמכות על חיל רכב ופרשים, כתחליף לאמונה בה'. אפשר שבשל כך בחרה התורה לאיים על המאמֵץ מנהגים מצריים, בשעבוד דווקא לאומתם. כיצד מתבטאים הדברים בזיקה למלכות שלמה? כידוע[10] (וכפי שיורחב להלן), הכתובים מרמזים לכך ששלמה נכשל בחטא זה של ריבוי סוסים. שמא בתיאור מפלתו, כמפלת מצרים, יש משום מימוש העונש "וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה".

אך נראה אף להוסיף: מלכות פרעה, בזמנו של משה, מבטאת הסתמכות על עצמה צבאית. הדבר ניכר במיוחד בתיאור המרדף אחרי בני ישראל: "וַיֶּאְסֺר אֶת רִכְבּוֹ... שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב... וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ... כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֺה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ... וַיָּבֺאוּ אַחֲרֵיהֶם כֺּל סוּס פַּרְעֺה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו" (שמות י"ד, ו-כג). מטעם זה עם ישראל מודה לה': "כִּי בָא סוּס פַּרְעֺה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם" (שם ט"ו, יט).

כאשר נחזור ונתבונן בתיאור מלכות שלמה, ניווכח עד כמה דומה תיאור מלכות שלמה לתיאור מלכות פרעה, בתחום זה של העצמה הצבאית, וזאת מתוך שימוש באותם מונחים: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֺה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָֹר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מל"א ה', ו). יודעים אנו על "עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים" (ט', יט), על אנשיו שהיו "שָֹרָיו וְשָׁלִשָׁיו וְשָֹרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו" (ט', כב), וכן נאמר: "וַיֶּאֱסֺף שְׁלֹמֺה רֶכֶב וּפָרָשִׁים... וּמוֹצָא הַסּוּסִים..." (י', כו ואילך).

כך נוכל לצרף סממן נוסף שבו אימצה מלכות שלמה דפוסים מצריים היסטוריים. המלכות מביעה את כוחה ועצמתה, ותחת הפגנת כניעה לבורא, היא מפגינה את כוחה כלפי נתיניה. מעתה סלולה הדרך למפלתה, ובאופן שישחזר את מפלת מצרים, קודמתה.

ולבסוף, אופי שונה לחלוטין ניתן לאיסור ריבוי הסוסים במדרש הגדול:[11]

'ולא ישיב את העם מצרימה' - אם מרבה לו סוסים מחזיר את העם לשעבודן למצרים, שבמצרים אומר 'וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן' (שמות ה', יב), ובסוסים הוא אומר 'וְהַשְּׂעֺרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶש' (מל"א ה', ח).

במדרש זה נתפס עניין "לא ישיב את העם מצרים", לא כאיסור ולא כעונש, אלא כתוצאה טבעית שאינה רצויה. ריבוי סוסים משמעו שעבוד העם על מנת לספק צורכיהם. ומעניין, שהמקור לכך נמצא בתיאורה של מלכות שלמה!

על פי קו חשיבה זה, אף איסור ריבוי הסוסים מצטרף לציור דמותו של שלמה המשעבד את עמו, כקודמו פרעה![12]

3. "ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים"

קשה להתעלם מהיבט נוסף, היוצר קשר מהותי בין שלמה למצרים: נישואי שלמה לבת פרעה. מהכתוב ניכר שחומרה יתֵרה יוחסה לנישואין אלה, אולי יותר מלשאר נשיו הנוכריות: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֺה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֺה" (מל"א י"א, א). נישואי שלמה לבת פרעה עשויים לקבל משמעות סמלית מיוחדת, לנוכח ההקבלה שבין מלכות מצרים ומלכות שלמה. שמא ניתן לראות כאן אף הנגדה מסוימת: כשם שמפלת מלכות מצרים פותחת במשִיית משה על ידי בת פרעה ("וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ... וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֺה" - שמות ב', ה), הרי שמפלת מלכות שלמה תסתמן בהעלותו את בת פרעה אל ביתו ("וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֺה וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר דָּוִד" - מל"א ג', א), מפלה אשר תלבש אופי מעשי בשעה שפרעה יאמץ בביתו את הדד, ה'שטן' של שלמה!

ד

ניסינו לחשוף את השתקפותו של תיאור שעבוד מצרים ותוצאותיו, אף בתיאור מלכות שלמה.[13] אם כנים דברינו, הרי פסענו צעד חשוב בהבנת הרקע הדתי-מוסרי שהוליך למפלת מלכות זו: אימוצם והחדרתם של סממני מלכות, דוגמת אלו שנהגו במצרים, סללו את הדרך למפלת המלכות. וככלל, מצאנו ביטוי והדגמה לחשיבות הפרשנות הפנים-מקראית, פרשנות העולה ומבצבצת מתוך הכתובים עצמם.