מהו ה'אסון' המקראי?

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מח (אייר תשס"ח)  - הוצאת תבונות

דיון בלקסיקולוגיה מקראית במאמרו של א' שרייבר. המחבר דן בהוראתה המדויקת של המילה 'אסון', המצויה במקרא בהקשר ירידת בנימין מצרימה, ובדין נוגף אישה הרה בפרשת משפטים. הכותב סוקר מילונים ותרגומים, ומציע את פירושו למילה. 

*****

לכבוד הורינו מורינו,

רות ודוד שרייבר,

בהוקרה ובתודה על כל הטוב

אשר גמלונו

אריה שרייבר

מהו ה'אסון' המקראי?

 

במאמר קצר זה נעמוד על פירוש המילה 'אסון' במקרא, ונבקש להעלות הגדרה חדשה-ישנה למילה זו. 'אסון' מופיע בשני הקשרים בתנ"ך: האחד, בספר בראשית, הוא סיפור ירידת בני יעקב אל יוסף והקורות אותם במצרים; השני, בספר שמות, הוא פרשיית דינו של המכה אישה הרה. רבים פירשו את ה'אסון' כמיתה, או לכל הפחות, דבר שקרוב למיתה, כגון פציעה קשה, לקיחה לשבי וכיוצא באלו. אנו נטען, כי על אף שללא ספק 'אסון' מורה על אירוע קשה – כגון מיתה ופציעה, 'אסון' מצביע גם על אירוע קשה שחוזר על עצמו. לשון אחרת: 'אסון' פירושו דבר קשה, שקורה שוב ושוב.

הגדרות ופירושים במילונים העבריים והמקראיים

הגדרות המילה 'אסון' שניתנו על ידי הלקסיקוגרפים של השפה העברית, מתחלקות לשתי קבוצות כלליות: ישנן הגדרות הקושרות בין אסון לבין מיתה, ומנגד ישנן הגדרות שלפיהן המילה קשורה במגוון מרעין בישין, אך לא במוות.

רבים פירשו את המילה 'אסון' כקשורה במוות דווקא. כך רדי ורבין הגדירוהו כ"מקרה טרגי המסתיים במוות", או לחילופין: "מוות ממכה (בקטטה)"[1] – כאשר שתי ההגדרות כוללות את מרכיב המוות. מ"צ קדרי הגדיר אסון כך: "מקרה רע, תאונה, בייחוד הגורמת למיתה, כגון: וקראהו אסון בדרך (בראשית מ"ב, לח)".[2] במילון KBL קבעו כי שורש המילה אסון באכדית, כשכוונת השורש היא 'רפואה', כדוגמת המילים אסי, אסיא ואסותא, המוכרים מארמית. על פי ה-KBL המילה 'אסון' היא לשון סגי-נהור, אֵיפמיזם. כך הם תרגמוה:“(Heliung, Eufemismus f.) tötlicher Unfall” – (healing, euphemism for) deathly accident.[3]

להלן נעלה מספר טענות כנגד הקביעה שאסון קשור במוות דווקא. כאן נסתפק בכמה הערות פילולוגיות כנגד מסקנת ה-KBL והאחרים שהלכו בעקבותיו. במהדורה החדשה של ה-KBL[4] צוין, כי האטימולוגיה של המילה נתונה בספק, וגם הוסר אזכור השורש מאכדית. מאידך ה-KBL קושר את 'אסון' לשורש אסי – أس בערבית, שפירושו לפי ה-KBL: 'to be distressed' דהיינו להיות שרוי בצער, בצרה.

לעניות דעתנו אין הכרח לומר שהשימוש האיפמיסטי ב'אסי' מורה על מיתה. אמנם מצאנו במקרא, ש'הריגה' ו'רפואה' מנוגדים זה לזה, כגון: "עת להרוג ועת לרפוא" (קהלת ג', ג),[5] אך גם מצאנו ניגודים נוספים לרפואה, כגון: שברון (תהילים קמ"ז, ג) ומחיצה (דברים ל"ב, לט), שאין משמעותם מיתה. גם מילונים ערביים אינם מצביעים על היבט כלשהו הקשור למוות דווקא: כך איילון ושנער[6] הגדירו שורש זה כ'רופא, אסיא', וצורות שונות של השורש גם כ'תוגה, צער, עצב'; 'טרגדיה, אסון כבד', וכו'. אולם הם לא הזכירו מיתה.

לסיכום: KBL בשתי מהדורותיו ומילונים אחרים פירשו ותרגמו את המילה 'אסון' כמורה על מיתה, אך לעניות דעתנו מסקנה זו אינה מתחייבת לאור שורש המילה המזוהה על ידי KBL. עד כאן דננו בקבוצה אחת המקשרת בין אסון למוות. מנגד עומדים מלומדים רבים שקישרו בין אסון לבין מרעין בישין ולאו דווקא למוות.

בקבוצה השנייה נמנים בעיקר בעלי המילונים הכלליים: אברהם אבן-שושן פירש 'אסון' כ"מקרה רע, צרה, תאונה: 'ולקחתם גם את זה... וקרהו אסון' (בראשית מ"ד, כט)".[7] כך כבר הגדיר אליעזר בן-יהודה: "פגע רע, מקרה של צרה גדולה, mischief, harm, malheur, Unglück".[8] כך גם אלקלעי הגדיר: "צרה, שואה, פגע רע, תאונה...".[9] במילון ספיר הגדירו: "מאורע פתאומי הגורם נזקים גדולים לאדם ולרכוש, כמו צרה גדולה (כגון תאונה) או כישלון גמור...".[10] כן באוצר הלשון העברית הגדירו: "פגע רע, צרה גדולה: וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה (בראשית מ"ב, לח). ופדה מאסונים ארחי ורבעי (פיוט)".[11] בשניים מן המילונים המקראיים נקטו גם כן דעה כי אסון אינו בהכרח כרוך במוות: ב-BDB הגדירו "mischief; harm; always absolute without article",[12] וכן ב-Dictionary of Classical Hebrew הגדירו ותרגמו: 'harm', כלומר נזק.[13]

לאחר שראינו כיצד מוגדרת המילה 'אסון' במילונים המקראיים ובמילונים של העברית החדשה, נעבור עתה מן הכלל אל הפרט, נסקור ונבחן שיטות שונות בפירוש המילה בהקשרה המקראי, ולבסוף נציע את הצעתנו.

ההקשר הראשון – ירידת בנימין למצרים

בספר בראשית מסופר על אחי יוסף, בני יעקב, שירדו מצרימה לשבור להם לחם. מסופר כי את בנימין לא שלח יעקב עם אחיו. פשר הסירוב: "ואת בנימין אֲחִי יוסף לא שלח יעקב את אֶחיו כי אמר פן יקראנו אסון" (בראשית מ"ב, ד). לאחר רדת האחים אל מצרים, השליט – הלוא הוא יוסף אשר האחים מכרוהו לעבדות – דרש מהם להביא לפניו את בנימין, כהוכחה שהם דוברי אמת ואינם מרגלים. כאשר האחים שבים אל יעקב ומבקשים לקחת עמם את בנימין, יעקב חוזר על הנימוק לסירובו לשלוח את בנימין, כמו במסעם הקודם: "ויאמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (שם, לח). כידוע, האחים הצליחו לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין אתם מצרימה. בעמדם לפני יוסף, ולאחר איומיו לקחת את בנימין לו לעבד, ניגש יהודה אל יוסף ומדווח על ההיסוס של יעקב לשלוח את בנימין עמם, באומרו: "ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאֹלה" (בראשית מ"ד, כט). רואים אנו, אם כן, כי המילה 'אסון' אוזכרה שלוש פעמים בהקשר של ירידת בנימין מצרימה, ובכל פעם היה זה נימוקו של יעקב מדוע לא רצה לשלוח את בנימין – ומתוך כך ברור כי כוונת המילה 'אסון' אחידה בהקשר זה. את ההצעה לפירוש המילה עצמה – נציג בהמשך.

ההקשר השני – הכאת האישה ההרה

בספר שמות מובא דינו של מי שפוגע באישה הרה:

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה                                                                     (שמות כ"א, כב-כה).[14]

בהקשר זה, 'אסון' מוזכר פעמיים: 'ולא יהיה אסון', 'ואם אסון יהיה'. ממבנה הפסוקים וסמיכותם ברור, כי כוונת המילה 'אסון' בשני מופעיה כאן היא אחידה.

העולה מדברינו עד כאן הוא שהשימוש במילה 'אסון' נעשה בשני הקשרים במקרא, ובשניהם מספר מופעים (שלושה בבראשית ושניים בשמות), כשכוונת המילה בכל הקשר הנה אחידה. מאחר שמילה זו כה נדירה, נראה סביר כי פירושה בשני ההקשרים המוזכרים יהיה זהה – וכך נבקש להניח במאמר זה.[15]

שומה עלינו, אם כן, להבין את פשר המילה 'אסון' הן באופן שתואם את שני ההקשרים,[16] הן באופן שינמק מדוע ננקטה דווקא מילה זו, ולא מילה נפוצה ומוכרת יותר. על רקע זה, נעבור עתה לסקור ולבחון דעות שונות שהועלו בפשרו של 'אסון', ולבסוף נציע פירוש נוסף.

שיטת המכילתא ואונקלוס

בכל שלושת המופעים של 'אסון' הנזכרים בפרשיית הירידה של בנימין מצרימה, אונקלוס והמיוחס ליונתן מתרגמים 'מותא'. כך גם נראית כוונת הגמרא,[17] המכילתא ("אין אסון אלא מיתה")[18] והמכילתא דרשב"י.[19] על כך יש לתמוה: האם, לדברי אונקלוס, סכנת 'מיתה' הייתה הכוונה הבלעדית של יעקב? וכי לקיחה בשבי, פציעה או כליאה (שלא לומר כליאת שווא), לא עוררו את חרדתו של יעקב? נציין את הארתו של ר' עמוס חכם בספר שמות, שכתב: "'אסון' משמעו מיתה שלא בזמנה. וכן 'אסון' האמור בבנימין בן יעקב...".[20] קושייתנו לעיל תקפה גם ביחס לדברי ר' עמוס חכם: האם כל חששו של יעקב היה שמא בנימין ימות בטרם עת? אמנם אפשר להשיב, כי למרות שהיו מספר 'תקריות' העשויות להדאיג את יעקב, הרי שמותו (או מותו בטרם עת) של בנימין היא הדאגה הגדולה ביותר והגורפת ביותר, אבל באמת כוונתו של יעקב הייתה למיתה ולכל טרגדיה. אולם לדעתנו, אין בתירוץ שכזה כדי לדחות את הקושיה. המילה 'אסון' היא נדירה ומיוחדת, ובעוד שהתורה מגוונת בתיאור אמירתו של יעקב (ולא ברור אם הייתה זו אמירה אחת שהתורה ושיהודה חזרו עליה או שמא היו כאן מספר אמירות), הרי שהמילה 'אסון' מופיעה בצורתה הפשוטה בכל תיאור ותיאור, כך שהמילה הזו מודגשת ובולטת. זאת ועוד: ברור מהקשרי הפסוקים, שאם תארע מיתה, תהיה זאת מיתה שלא בזמנה. לשון אחרת: אם בנימין ימות בדרך למצרים, או אם האישה ההרה תמות כתוצאה מהנגיפה שספגה, ברור שזאת מיתה בטרם עת. ואולם, התורה לא נוקטת לשון 'אסון' בפסוקים אחרים שמדברים בעליל במוות פתאומי, כגון: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת..." (שמות כ"א, כח – דהיינו שלושה פסוקים לאחר ההקשר של אסון האמור באישה הרה).

שיטות דרייבר וג'קסון

ג'קסון (בהסתמך על דברי המכילתא שהזכרנו לעיל) כתב, כי "האסון הצפוי בפרשת בנימין הוא מותו של בנימין".[21] עם זאת, הוא ממשיך וכותב, כי "אין בכך כדי לקבוע כי המילה אסון פירושה מוות, למרות שבשמות כ"א, כב-כג זאת היא הכוונה בבירור".[22] אכן, ג'קסון מסכים למסקנתו של דרייבר (Driver), כי אסון עניינו "פגיעה גופנית קשה או אפילו קטלנית".[23]

ג'קסון ממשיך ומציין את השימוש של המקרא במילה 'אסון', ולא משורש
'מות'.[24] הוא מסיק, על בסיס ההשוואה לפרשת הירידה של בנימין למצרים, כי המילה אסון "מדגישה את השלכות האירוע על אדם אחר מלבד הקרבן הישיר".[25] כראייה מציין ג'קסון את דברי המקרא, כי כתוצאה מהאסון יישב יעקב ביגון כל ימיו (בראשית מ"ב, לח) ומכאן ש'אסון' פוגע לא רק בקרבן הישיר (בנימין) אלא גם בקרבן משני (יעקב). כך – ממשיל ג'קסון – בספר שמות, 'אסון' מורה על כך שיש קרבן משני, הלא הוא הבעל/האב.[26]

לעניות דעתי ג'קסון טועה. בהקשר שבספר שמות המילה 'מוות' אינה מתאימה כלל, שכן 'מוות' לכל הדעות פירושו העדר חיים, ולא פגיעה. בעוד ש'אסון' מורה גם על פגיעה (עין, שן, יד, רגל וכו').[27] ברי אם כן שהמילה 'מוות' כלל אינה מתאימה למציאות המתוארת בהקשר השני, בספר שמות.

בנוסף, קביעתו של ג'קסון, כי 'אסון' "מדגיש את השלכת המוות או הפגיעה הקשה על אדם אחר מלבד הקרבן הישיר",[28] אינה משכנעת. אין ספק שהאסון איים להוריד את שיבת יעקב ביגון שאולה, אבל כך הדבר בכל מוות. כלומר: ברור כי בכל 'מוות' יש אֵבֶל, וכן מצאנו פעמים רבות במקרא.[29]

זאת ועוד: אף קביעתו של דרייבר (שאותה אימצו ג'קסון ואחרים) ש'אסון' הוא "פגיעה גופנית קשה או אפילו קטלנית", אינה הכרחית ואינה משכנעת. יעקב סירב לשלוח את בנימין עם אחיו 'פן יקראנו אסון'. וכי רק במוות או פגיעה גופנית קשה מדובר? באותה שעה שאמר יעקב דברים אלו, ישב שמעון בבית הסוהר המצרי. כלום דאג יעקב אך מפני מותו או פגיעותו של בנימין? האם לא חשש שמא שליט מצרים יטילו לכלא כפי שהטיל את שמעון אחיו?[30] ועוד: בשעה שיוסף, השליט, איים לקחת את בנימין לו לעבד, ניגש אליו יהודה והסביר כי עליו, על יוסף, לקחת את יהודה תחת בנימין, שכן יעקב אמר "ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאלה" (בראשית מ"ד, כט). ברור אם כן ש'אסון' כולל גם כליאה (או כליאת שווא), עבדות, וכיוצא באלו, ומכאן שאין מקום לטענתו של דרייבר כי 'אסון' פירושו אך ורק פגיעה גופנית קשה או קטלנית.[31]

שיטת תרגום השבעים ופילון

בתרגום השבעים, ובעקבותיו גם בפילון,[32] ה'אסון' בהקשר השני מיוחס לוולד, ולא לאם. המילים היווניות המובאות בתרגום השבעים כ'לא יהיה אסון', הן:mh& e&ceikonisme&non,[33] כלומר 'לא בעל-צורה-מושלמת'. ג'קסון מציע כי יש בכך כדי להצדיק את השימוש ב'אסון' ולא ב'מוות', שכן נושא האירוע הוא העובּר ולא
אדם.[34] אולם, מתרגום השבעים ופילון לא ניתן להסיק אם מדובר בגרם הפלה והריגת עובר, או בהולדת פג שסופו למות. גם בפסוק ("ויצאו ילדיה") וגם בתרגום השבעים ובפילון אין לדעת אם יצאו ילדיה כשהם חיים, או שהאישה הפילה. קריאה קפדנית מובילה למסקנה, כי לדידם 'אסון' הנו פועל יוצא ממצב התפתחותו של הוולד: "אם יהיה אסון" – כוונתו אם הוולד היה בשלב התפתחותי מתקדם; "ולא יהיה אסון" – הכוונה: אם הוולד לא מפותח, ואין לו 'צורה' של תינוק. לשון אחרת: אם הוולד הוא מפותח, אזי יש אסון, ולא – אין אסון. דברים אלו ניתנים לפירוש כפול. מחד גיסא, ייתכן שהעניין הוא מהותי, כלומר: הריגת ולד מפותח, או גרם הולדת פג שצורתו שלמה אך שאין ביכולתו לשרוד, ייחשבו רצח, ולכן 'ונתת נפש תחת נפש'. מאידך ייתכן שהעניין הוא ראייתי, ושמדובר בגרם הפלה והריגת עובר: כשהוולד נראה מפותח חזקה עליו שייוולד בריא, וחזקה על המכה שגרמה למותו (או לאי-הולדתו) של הוולד. מאידך, כשהוולד לא מפותח, אין חזקה שילד היה בא לאוויר העולם, ולכן אין להעניש את המכה על גרימת הפלת הוולד.[35]

כך או כך, פירושם של פילון ותרגום השבעים מצביע על 'אסון' כעל הריגת ולד בטרם לידתו. לכאורה לדבריהם אין קשר בין המילה 'אסון' בשני ההקשרים שהזכרנו לעיל, אכן בכל מופעיה של המילה בהקשר הראשון תרגום השבעים מביא  malaki&a (בצורות שונות) דהיינו מחלה, תחלוא.[36] ומכאן שבשבעים לא ראו כל קשר או הקבלה בין האסונות בשני ההקשרים. כאמור לעיל, אנו מתקשים לקבל שמילה נדירה זו תהייה בעלת שתי משמעויות שונות כל כך.

עוד טיעון מרכזי נגד שיטה זו הוא, שביסוד עמדתם של השבעים ופילון עומדת ההנחה שהריגת ולד מפותח שווה לרצח, ודין העבריין בהריגה: "נפש תחת נפש". כפי שציין בלקין,[37] אין לעמדה זו בסיס במקורות המקרא ובדברי התנאים והאמוראים, אך בלקין ציין שני מקורות שיש בהם תימוכין לעמדה זו: המשנה באהילות פרק ז משנה ו בעניין הצלת האם על ידי הריגת הוולד, ודברי רבי ישמעאל בבבלי סנהדרין נז ע"ב, שלפיהם הריגת ולד על ידי בן נח מחייבת מיתה. אין כאן מקום להאריך בהוכחות נגד שיטת בלקין,[38] ודי לנו לומר כי במקורות הללו ישנה בהחלט ראיה לאיסור חמור של הריגת ולד, אך אין כאן ראיה לעברה שגוררת בעקבותיה עונש מיתה בידי אדם.[39]

שיטת הרב כשר

הרב מ' כשר הציע פירוש משכנע יותר. לדעתו 'אסון' מכוון למיתה היוצאת ממחלוקת. [40]בפרשת הירידה של בנימין מצרימה היה חשש למחלוקת קטלנית בין בנימין לאחיו, כפי שהיה בין יוסף לאחיו. כך גם בפרשיית האנשים הנִצים – האישה והעובּרים נפגעים מן המחלוקת האלימה של אותם אנשים.

הצעתו של הרב כשר נאה והולמת את הפסוקים. אולם, הצעה זו מושתתת על ההנחה שיעקב ידע על כך שיוסף נפגע (נהרג, נמכר וכו') בשל מחלוקת בינו לבין אחיו. בפסוקים בספר בראשית לא נאמר שיעקב ידע על מכירת יוסף בידי האחים. לפי גרסת האחים (בראשית ל"ז, לא-לה) יוסף נטרף בדרך אליהם בטרם מצאם, ונראה מכמה פסוקים שיעקב קיבל את דבריהם.[41] ניתן להציע את פירושו של הרב כשר בהקשר שונה במעט, דהיינו, שהמחלוקת הצפויה לא הייתה בין בנימין לבין אחיו, אלא בין יוסף השליט לבין בני יעקב. המחלוקת הזאת כבר גבתה קרבן אחד (שמעון, שישב בכלא המצרי על לא עוול בכפיו), ויעקב חשש שמא תגבה קרבן נוסף. לעניות דעתנו, אפשרות זו אינה משכנעת, שכן גורלו של יוסף מודגש לאורך הפרשייה של ירידת בנימין מצרימה, וכפי שנטען להלן, נראה שהאסון הצפוי היה קשור דווקא לגורלו המר (כפי שסברו אז הכול) של יוסף, ולא למחלוקת כשלעצמה.[42]

הצעתנו: אסון כמורה על שרשרת טרגית

לעניות דעתי, הפירוש הנכון של 'אסון' הוא אירוע קשה שמתחבר לאירועים קשים אחרים. בפרשת הירידה של בנימין למצרים, האסון הוא פגיעה, כליאה או שעבודו של בנימין – לאחר שאחיו יוסף כבר נפקד.[43] כך אומרת התורה: "ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו כי אמר פן יקראנו אסון" (בראשית מ"ב, ד), כלומר שמאחר ובנימין הוא אחי יוסף (וכי לא ידענו זאת?) שטרוֹף טוֹרף, חשש יעקב פן יקראנו אסון. במילים אחרות: יוסף נפגע, ופגיעה בבנימין תהיה 'אסון', דהיינו שרשרת של פגיעות – ראשית ביוסף, ולאחר מכן באחיו בנימין. בהמשך נאמר כך: "ויאמר לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקרָאָהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה" (שם, לח). כלומר: אחיו מת, ואם יאונה רע לבנימין, הרי שיהיה זה 'אסון'. וכן בדברי יהודה לשליט, בשם יעקב: "ולקחתם גם את זה מעִם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאֹלה" (בראשית מ"ד, כט).

מהו אם כן 'אסון'? שרשרת אירועים קשים. פירוש זה משליך אור חדש על הפסוקים בספר שמות. רבים תמהו על כך שמדובר באישה בהריונה.

מדוע מדובר באישה בהריונה? במה שונה דינה של זאת מדינם של אחרים?

זאת ועוד: מדוע מדובר באישה שתאומים בבטנה? הרי נאמר "ויצאו ילדיה" – משמע שהפילה, או שמא ילדה מוקדם, יותר מוולד אחד.

על פי הדברים שהצענו לעיל ניתן לומר כך: בעקבות הנגיפה האישה הפילה את ולדותיה, והמקרה של האישה ההרה בא ללמדנו אחריות על התחלת צרור של טרגדיות. האנשים הנצים גרמו לאישה להפיל, ובנוסף גרמו למותה של האישה ("ואם אסון יהיה" – לפי פירושם של חז"ל). האנשים נושאים באחריות לכל תוצאה ממעשיהם.

לפי פירושנו ניתן אף להוסיף ולהבהיר מדוע נקט הפסוק לשון רבים "ויצאו ילדיה": אם מדובר בהפלת ריבוי עוברים, הרי שזהו דבר שאינו מצוי, ואין זה סביר שהתורה ש'מדברת כלשון בני אדם', תדבר דווקא על מקרה נדיר של הפסקת היריון מרובה עוברים. אמנם רבים במחקר הגיהו ותיקנו את לשון "ונתן בפלילים" ל"ונתן בנפלים",[44] אבל כמובן אין לקבל זאת. אולם לפי פירושנו אפשר להציע, שייתכן והאנשים גרמו לאישה להיות 'אישה מפלת'. כלומר: לא רק שהם גרמו לאישה להפיל עכשיו, אלא הם גרמו לה להיות אישה שמפילה תמיד. מבחינה רפואית הדבר אפשרי – ויש מספר מצבים של בעיה מתמשכת עקב טראומה פיזית, אשר בגינם אישה לא מצליחה לסיים את ההיריון עד תום החודש התשיעי.[45] גם מצב זה הוא 'אסון', כלומר, רצף טרגי. כי כל היריון של האישה הזאת יסתיים בהפלה. לפי זה אפשר לומר, שכוונת הפסוקים 'אם אסון יהיה' – שאם האישה הפכה לאישה מפלת, יש לתת "נפש תחת נפש, עין תחת עין וכו'". כלומר: על המזיק לתת את הדין על כל פגיעה שתבוא כתוצאה מפעולתו[46] – הן מות הילד, הן פגיעה בו בצורה זו או אחרת (עין, שן, יד, רגל וכו'), והן פגיעות הנובעות מאי-יכולתה של האם לשאת את הריונה עד תום תשעה חודשים. לשם המחשת הסוגיה, נזכיר, כי בדין התלמוד, אישה ש'הוחזקה לנפלים'[47] יוצאת ונוטלת כתובתה,[48] ולדעת כמה גאונים וראשונים היא יוצאת אף בלא כתובתה.[49]

תימוכין לפירושנו מצויים בספר בן סירא, שם נאמר:

מִדִּין יֵצֵא אָסוֹן, כֵּן רֹעַ לֵבָב יִבְנֶה עַצָּבָה.[50]

מ"צ סגל פירש כך: "'מִדִּין' = מִדָּוֹן, מיגון ומצער... 'אסון' – שתחלה מרוב צער; [= על פי התרגום היווני]: מָוֶת, פירוש (בר' מ"ב ד, שמות כ"א כב-כג בתר' אונקלוס). ואולי הכוונה שימות לך מת אחר כעונש על יגונך המופרז (הש' מו"ק [כ"ז ע"ב])...".[51] כלומר, מ"צ סגל הבין מדברי בן סירא, כי ה'אסון' הוא מוות הבא כתוצאה מטרגדיה אחרת. סגל אימץ את שיטת אונקלוס, שכפי שראינו לעיל יש מקום להרהר אחריה. בדבריו של סגל יש גם תימוכין לעמדתו של ג'קסון, שכן לשיטת סגל ה'אסון' אינו במותו של המצטער עצמו, אלא דווקא במותו של אחר: "שימות לך מת אחר כעונש".

לענייננו, עמדתו של סגל תומכת בפירושנו ש'אסון' הוא טרגדיה שרודפת טרגדיה. אולם, לדעתנו יש לתהות על היבטים אחרים בפירושו של סגל. ראשית, אין זכר ל'עונש' בדברי בן סירא, אלא אדרבא: ניתן להתרשם שהוא מדבר על גורם ותוצאה פשוטים: צער שגורם לאסון, ורוע לב שגורם לעצב, וקשר זה בין הגורם לתוצאה נרמז על ידי לשון 'יֵצֵא' ו'יִבְנֶה'. אין כאן זכר לעונש (וודאי שלא לחטא ועונש; אם נניח ש'רֹע לֵבָב' הוא חטא, האם גם 'מִדִּין' [= מִדָּווֹן] הוא חטא?). ועוד: אין סיבה לקביעה כי האסון מתרחש באדם אחר מלבד המצטער. אדרבא: הגיוני יותר שמי שמצטער הוא זה שימות מרוב הצער.[52] על כל פנים, בהקשר זה האסון אינו אירוע מבודד, אלא טרגדיה שרודפת טרגדיה.

הצענו לעיל, ש'אסון' כולל גם מוות, גם כליאת שווא ומכירה לעבדות, גם הפלה (ו/או לידת פג – בר קיימא או שאינו בר קיימא), ואולי גם פציעה קשה, וכיוצא באלו. ומצאנו שהמילה 'אסון' בכל מופעיה – מספר בראשית ועד ספר בן-סירא – מצביעה על טרגדיה (מוות, כליאה וכו') שנובעת מטרגדיה אחרת, או שבאה בעקבות טרגדיה אחרת.

המילה 'אסון' בימי הביניים

בתקופת התלמוד אין (לידיעתנו) שימוש במילה 'אסון'. בימי הביניים מצאנו את השימוש במילה 'אסון' בשירי רבי שלמה בן יהודה אבן גבירול (המאה האחת עשרה), כש'אסון' כוונתו למוות. וכך כתב:[53]

כִּי הָיְתָה הָאֲדָמָה                  כָּעוֹל עֲלֵי צַוְּארוֹנִי

מַה לִּי אֲנִי עוֹד בְּתֵבֵל             לוּלֵי שְׂאֵת עִוְּרוֹנִי?

נַפְשִׁי בְּמוֹתִי תְרַנֵּן                 לוּ מָצְאָה צוּר מְעוֹנִי

אָקוּץ בְּחַיַּי וְאֶמְאַס               לִהְיוֹת בְּשָׂרִי מְכוֹנִי

כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי – אֲסוֹנִי,          וּבְיוֹם אֲסוֹנִי – שְׂשׂוֹנִי.

וכן המשורר מתפלל להגיע אל תכלית החכמה בטרם ימות:[54]

אֱלֹהִים, חוּס עֲלֵי נַפְשִׁי           וְהָפֵק אֶת רְצוֹנֶיהָ

וְהָחִישָׁה מְהֵרָה לָהּ                לְהַשִּׂיג אֶת אֲדוֹנֶיהָ

וְאִם אַיִן – קְחָה אוֹתָהּ           בְּטֶרֶם יוֹם אֲסוֹנֶיהָ!

וכך המשורר כותב על נשמתו, כי החיים עלי אדמות הם לה כמוות ואבל:[55]

וּמֵרֹאשׁ מָאֲסָה נֹעַם אֲדָמָה      וְחַיֶּיהָ בְּעֵינֶיהָ אֲסוֹנִים

לְמַעַן כִּי שְׂשׂוֹנֶיהָ יְגוֹנִים          וּמַדּוּחוֹת, וְאוֹנֶיהָ כְּאוֹנִים.

אבן גבירול עושה שימוש במילים אסון וששון תוך כדי ניצול הקִרבה הפונטית לצד משמעותן ההפוכה, בבחינת לשון נופל על לשון. אך ברור מהקטעים המובאים לעיל, שלדעתו המילה אסון הינה מילה נרדפת למיתה.[56]

כן גם בספר תורת האדם לרמב"ן (המאה השלוש עשרה לספירה). בהקדמה לספר, עושה רמב"ן השימוש במילה אסון קרובה לדעת ר' עמוס חכם המובאת לעיל: "אם יקרנו אסון, טרם מלאת שניו, או בא עליו מקרה בבניו, על אלה ראוי לבכות ולקונן".[57]

מסקירה דלת ממצאים זו נראה שהשימוש במילה 'אסון' בימי הביניים היה כדעת חז"ל במדרשי ההלכה וכדעת התרגומים, דהיינו: מיתה.