מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נד (ניסן תשע"ג) - הוצאת תבונות

ג' אלדד עורך עיון משווה בין פרשת פסח שני בבמדבר ט' לבין פרשת בנות צלפחד בפרק כ"ז והמשכה בפרק ל"ו. בשתי פרשות אלה מתעוררת דרישה כלשהי העולה מתוך העם, מוגשת אל משה המפנה אותה אל הקב"ה, והוא נענה לכאורה לדרישה העממית. המחבר עומד על הדמיון ועל השוני, ומחדד מתוך השוני את ההבדל שבין אופיין של הדרישות והמסר המדויק שבכל פרשה. כמו כן עומד המחבר על מעמדו של פרק ל"ו בהשלמת פרשת בנות צלפחד. 

*****

בשני מקומות בתורה – בפרשות פסח שני ובנות צלפחד – קוראים אנו כי משה הפנה את השאלה שנשאל אל ה'.[1] חז"ל ראו בכך מצד אחד זכות לשואלים, שצו ה' ניתן בגין שאלתם,[2] ומצד שני סימן שלילי למשה, שנעלמה ממנו התשובה.[3] ברם, אנו ננסה להראות כי עצם השוואת המקרים מלמדת על רבדים נסתרים הטמונים בפרשות, ואשר בכוחם לשפוך אור חדש על משמעות מקרים אלו.

למה ניגרע?!

הביטוי המנחה בפניית השואלים זהה, ודווקא בשל כך מתבקש לעמוד על השונה באופי התשובות שניתנו להם. בפרשת פסח שני מסופר:

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'            (במדבר ט', ז-י).

ואילו פניית בנות צלפחד מתוארת כך:

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ (שם כ"ז, א-ח).

                   

ניתן להבחין בהבדל בולט בין תשובות ה' לשתי השאלות. בעוד ה' התייחס במפורש לטענת בנות צלפחד והודה: "כן בנות צלפחד דֹברֹת", בעניין פסח שני לא מצאנו ביטוי שכזה.[4] פניית משה נענתה שם בציווי כללי הכולל מקרים נוספים, דוגמת 'דרך רחוקה', ומתוך הכלל למדו על עצמם. בבנות צלפחד, לעומת זאת, צורת המענה היא הפוכה: קודם ישנה תשובה המתייחסת למקרה הפרטי שלהן, ומתוך כך יוצא המקרא להרחיב את הנושא. נראה שפרט זה מצריך אותנו לבחון את שני המקרים הללו כשלעצמם, ומתוך כך ניטיב לעמוד על ההבדל ביניהם.

פסח שני

נעיין שוב בפרשה במלואה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא. וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ                                           (שם ט', א-יד).

התורה קובעת כי זכותם של הטמאים או הרחוקים אינה נגרעת, והם אכן יעשו "פסח לה'", שיתנהל בצורה זהה לקודמו: "ככל חֻקת הפסח יעשו אֹתו". המונח 'פסח שני' לא נזכר בתורה, ואדרבא, מלשון התורה משתמע שזהו פסח לכל דבר, מלבד התאריך החדש שהוקצה לו.

קריאה באופן זה, על יצירת חג פסח נוסף, עבור אלו שלא יכולים היו להיכלל בחג המקורי, נוסכת משמעות חדשה לחוקת הפסח שאליה מפנה אותנו כאן הכתוב. חוקה זו במלואה נכתבה כבר בפסח ניסן:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם            (שמות י"ב, מג-מט).

לחוקה זו שני מוקדים: הראשון מתרכז באישים הנכללים בציווי ההקרבה; והשני – באופן אכילת הקרבן. הצלע הראשונה של החוקה מתבקשת באופן טבעי, מכוח העובדה שכל העם מצוּוה בעשיית הפסח. מתבקש להגדיר אפוא את סף השייכות לעם ישראל הנדרש מהפרט כדי להשתתף בקרבן זה. הכתוב בפרשתנו מדלג על צלע זו, כיוון שכבר בראשית דבריו הוא מבהיר לאלו אנשים הוא מיועד. עם זאת, עצם ההיענות לדרישת הטמאים מחדשת משמעות דו-כיוונית לצלע זו: לא רק מי שמשתייך לעם מתחייב לעשות הפסח, אלא מדרישתם של הטמאים נלמד שעשייתו של הפסח אף קובעת את זהותם של עושיו כחלק מעם ישראל:[5]

לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל           (במדבר ט', ז).

זהו הבסיס המוסרי שעליו נשענת טענת הטמאים – להיכלל בתוך העם, ודווקא מפאת משמעות זו של הפסח, ניתנת להם הזדמנות חוזרת. כתוצאת אגב, מאחר שכבר נוצר פסח נוסף, יכול גם המזיד לנצל זאת ולמצוא את מקומו בתוך הכלל.[6] לאחר שתמו ההזדמנויות להיכלל בתוך העם נגזר העונש. עונש היכרת הנפש מעמיה מובן כעת מאליו, שכן במעשיו גזר הוא עצמו את עונשו!

"כן בנות צלפחד דֹברֹת"

כבר עמדנו על חסרונו של משפט מעין זה בפרשת פסח שני. הבדל זה הוא סימן קט שיחשוף בפנינו הבדל משמעותי יותר בין המקרים.

נשים לב לעובדה, כי הקושי של הטמאים בקרבן פסח לא יכול היה להתעורר בפסח מצרים. באותה שעה עדיין לא נהגו חוקי טומאה וטהרה – הללו התחדשו רק במדבר.[7] מבחינה זו, פרשת פסח שני היא השלמה טבעית ומתבקשת לפסח מצרים ועדכון הלכותיו באופן מלא, על השלכותיהן. לכן אין התייחסות לשואלים, כיוון שבכל אופן מתבקשת התמודדות עם הקושי שמציבה מערכת הטומאה והטהרה לגבי חובת כל יחיד בקרבן שמועדו קבוע.

מנגד, פנייתן של בנות צלפחד נעשית לאחר ציווי חלוקת הארץ למשפחות לפי מפתח של בתי אבות. המקרה שלהן אינו מקרה חדש שהמציאות המתחדשת גלגלה לפתחו של משה – והוא לכאורה כבר נידון ונדחה. בנות צלפחד באו למחות על עיוות דין שכבר נפסק. דווקא משום כך תשובת ה' מתייחסת אליהן, כיוון שהן לא עוררו בעיה לאומית אלא הגישו ערעור על הפסיקה בעניינן הפרטי. ערעורן זכה, ולכן נפסק מבית דין של מעלה "כן בנות צלפחד דֹברֹת"![8]

"ויקרב משה את משפטן לפני ה'"

הבדל זה שעמדנו עליו אינו היחידי שנמצא בהשוואת שתי הפרשות. בעוד שבפסח שני מתאר המקרא את דברי משה כך:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם      (במדבר ט', ח).

בפרשת בנות צלפחד התורה מתנסחת כך:

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'         (שם כ"ז, ה).

תיאור העניין כ'משפט' משווה לו אופי אחר לחלוטין. אין כאן עניין לדעת את דבר ה' במציאות המתחדשת. לאמתו של דבר, אף אין לפנינו סוג של כעין תביעה ייצוגית. כפי שבנות צלפחד מדגישות, אביהן מת בחטאו, ולא היה בעדת קורח.[9] כלומר, אין הן מעוניינות לשנות את החוק, ייתכן שאף לא העזו להעלות על דעתן שבכוחן לשנות דעת עליון. כוונתן הייתה רק לפתור את מצוקתן הפרטית. הערעור הוגש והתקבל, אך לא רק בצורה הפרטית בה הוגש, כי אם בתורת חוק מחייב לדורות.

ברם, הגדרת בקשת בנות צלפחד כ'משפט' זוקקת עיון נוסף. משפט מתנהל בין שני צדדים, בעוד הרושם מפרשתנו הוא שבנות צלפחד קובלות על קיפוח מצד חוקי הבורא. הוא זה שקבע כי הארץ תתחלק לפי מפתח של בתי אבות, ועליו תלונתן, כיוון שהן יוצאות מקופחות מכך. את מי הן תבעו למשפט? מי הוא הצד הנתבע? מדוע המקרא אינו מתנסח בביטוי המקביל בפסח שני: 'עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכן'?

המקרא משרבב כאן מונח זר לענייננו, הבולט דווקא על רקע ההשוואה לפרשת פסח שני, כדי לעורר אותנו לשים לב למשמעות הנסתרת החבויה בין קפליו.

"כן מטה בני יוסף דֹברים"

בסיום ספר במדבר אנו קוראים על התפתחות בפרשת בנות צלפחד:

וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ. וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד      (במדבר ל"ו, א-י).

עתה מקבלת הגדרת בקשת בנות צלפחד כ'משפט' תוכן הרבה יותר משמעותי. לעינינו נחשף משפט אמתי, שבו בנות צלפחד הן התובעות ובני יוסף הם הנתבעים. רק עתה נחשפת התמונה במלואה. משמעותה המלאה של הכרה בזכותן של בנות צלפחד פירושה כי בני יוסף יצאו חייבים בדין, שכן נפתח הפתח למעבר הנחלה ממטה אבותם, עת בנות צלפחד תינשאנה. בכוונת מכוון אנו מוצאים בפניית בני יוסף ביטויים דומים לבקשת בנות צלפחד.[10] גם הם רואים במהלך זה גריעה מזכותם ופונים אל משה בתביעה מעין 'למה ניגרע?', ואף הם נענים באותו מטבע: "כן מטה בני יוסף דֹברים"!

"כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל"

מטבעות הלשון הדומים, כמו תמיד, מסייעים בידינו לעמוד דווקא על ההבדלים בתיאור המקרים. ישנו הבדל בולט בתיאור התנהלותו של משה באירועים הללו. טענת בני יוסף אינה מלוּוה באותה דרמטיות המתלווה לבקשת בנות צלפחד. כאן משה לא נאלם דום ונזקק להקריב את משפטם לפני ה', אף שהכתוב מדגיש, כי את תשובתו לבני יוסף מסר "על פי ה'" (שם ל"ו, ה). זאת כדי ליצור את הרושם בעיני הקורא, כי אין כאן ציווי העומד בפני עצמו, כי אם השלמת עניינן של בנות צלפחד והעמדת זכותן במקום הראוי לה, תוך שקלול ערכי יסוד נוספים.

לאמתו של דבר, הפתרון הניתן אינו מהפכני כל כך, כי אם פתרון מעשי פשוט המשלב ומביא על סיפוקו את האינטרס של שני הצדדים גם יחד. אדרבא, לטענתנו, דווקא פשטותו של פתרון זה באה להאיר באור פחות זוהר את בקשתן של בנות צלפחד. זאת כוונת התורה בכך שהשתמשה בפרשה זו בביטויים הדומים לביטויים שנזכרו בפרשת בנות צלפחד. בנות צלפחד תבעו את הצדק, אך מתוך ראיית הצד שלהן בלבד. הן צדקו, זכותן קופחה, ועל כן זכו במשפטן. אך רק כאן, בסוף הספר, מוצא 'משקל הזכויות' את איזונו הנכון.

בנות צלפחד באו בשם משפחת אביהן: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו", אך התעלמו מהעובדה כי למשפחת אביהן ישנה תכונה נוספת – היא מהווה מרכיב במטה בני יוסף. היה עליהן לצרף מבט כללי זה לבקשתן הראשונה ולכלול בה הן את הפן הפרטי, הן את הפן הציבורי.[11]

משה לא עמד חסר אונים אל מול בני יוסף ונזקק שוב לשאול את ה', הפעם הוא השיב מיד. התורה מעידה שדבריו היו "על פי ה'". נראה לנו, שדברי ה' אלו הנם אותם אלו שנאמרו לו כמענה לפנייתן של בנות צלפחד. אמנם היה בהם הצדקת זכותן של בנות צלפחד, אלא שבנות צלפחד שמעו רק את זאת, והלכו לדרכן. ברם, משה שמע יותר מכך. הוא שמע את דאגת התורה לשמירת שם האב על נחלתו. דווקא היעתרות לבנות צלפחד מתוך מאמץ לשימור שמו של אבי המשפחה בנחלתו מחייב מאמץ דומה לשימור שמו של אבי המשפחות – אבי השבט – על נחלתו. אם לא תיסוב נחלה ממשפחה למשפחה, כטענת בנות צלפחד, אותו היגיון קורא שלא תיסוב נחלה ממטה למטה, כי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל! ראייה רחבה זו, הצעד הנוסף לפי קו זה, נחסר בראייתן של בנות צלפחד, ורק כעת השלימו משה, לבקשת בני יוסף, על פי אותם דברי ה'.

טענת 'למה ניגרע?!' פועלת כאן כחרב פיפיות, המקנה לבנות צלפחד זכות שחובה בצדה. רק כעת הטענה באה על סיפוקה המאוזן. זאת כוונת התורה בשימוש בביטויים זהים לבנות צלפחד ולבני יוסף.

למה ניגרע?!

כעת, לאחר שעמדנו על ניתוחה של בקשת בנות צלפחד על יתרונותיה וחסרונותיה, מתבקש עיון משווה בבקשתם של הטמאים להקריב קרבן פסח:

וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם         
                                                                                   (במדבר ט', ה-ח).

בקריאה זהירה של בקשת הטמאים מצטיירת התמונה הבאה. התרגשות גדולה במחנה, כל העם מתגודד בפתח אוהל מועד ועוסק בהקרבת הפסח. הטמאים חוזים במחזה המרהיב בכיליון עיניים ובסערת רגשות. הזמן עובר, ההמולה במחנה רבה והתחושה שנדחו מהקהל אינה נותנת להם מנוח. מרוב תסכול על דחייתם, שלא באה להם מרצונם, הם באים למשה ואהרן בבקשה לתפוס את מקומם בקרב הקהל. הם מבקשים להקריב את הפסח במועדו, בי"ד בניסן, על אף טומאתם! משה אינו יכול להתמהמה, לעיין בדבר, שכן שעון החול אוזל, והטמאים עומדים לפניו כשבפיהם תחינה לה', להיות שותפים להקרבת הפסח.

רגילים אנו להתרכז בפסח שני שהתחדש כאן כפתרון למצוקתם, אך לא היא, לא בזאת חפצו הטמאים. אנו מדלגים ביעף על העובדה שהתשובה לבקשתם להיכלל בקהל היא שלילית! אמנם ניתן להם להקריב את הפסח אך לא עם כל הקהל.

יש מקום לעמוד על הצד השווה ביחס בין בקשת הטמאים ובקשת בנות צלפחד לבין הפתרון שזכו לו. בנות צלפחד טענו לקבל נחלה לעצמן, אבל ההסדר הסופי לא אשרר את תפיסתן. הן לא הוכרו כבעלות הנחלה מכוח זכותן הן, אלא רק כנציגות החוקיות של השבט. השבט הוכר כבעל הנחלה והן, מכוח שייכותן לשבט, מקבלות חלק בנחלתו. גם הטמאים לא קיבלו מה שרצו. הם רצו להקריב באותו יום בטומאה, הם זעקו 'למה ניגרע?!', אבל לא קיבלו מה שרצו. אמנם זכותם להקריב את קרבן ה', אך זכות זו אינה קניינם הפרטי, היא נובעת מתוך שייכותם לעם, שעמו נכרתה ברית ביציאתו ממצרים. הקרבת פסחיהם הרבים של כל בני העם בעת ובעונה אחת הנה נוהל חריג בנוף הקרבנות, שבא לבטא את אופיו המיוחד של קרבן הפסח.[12] מסקנה זו מוכחת אף מקביעת חז"ל (פסחים סז ע"א), כי במקרה שרוב הציבור טמא, יקרב הפסח בטומאה. מבואר אפוא, כי אחידותו של העם היא התנאי הבסיסי להקרבת הפסח, ולאו דווקא טהרתו. תורף תשובת משה לטמאים הוא, שאחידותו של העם בטהרתו תיפגע אם יקריבו הם בטומאה ולכן נגזר עליהם להידחות.[13]

שני הטוענים באו בזעקה שהם רוצים להיכלל בכלל, אלא שהכלל דוחה אותם, ובשני המקרים נרמז להם, כי טענה נגד הכלל ראוי לה שתכלול בתוכה את הבנת מעמדו של הכלל. אם היחיד טמא, עליו להכיר בכך שקרבנו יכתים את טהרתו של הכלל. במקרה שהבת יורשת נחלה, עלולה זכותה לפגוע בהצלחת השבט לשמור על נצחיות מורשת נחלתו.

טענת הפרט נגד קיפוחו היא לגיטימית, ובלבד שתהא כוללת בתוכה ראייה מפוכחת של השפעת בקשתו על מעמדו של הכלל. דווקא משאלתו של הפרט להיכלל במסגרת המון העם מחייבת היענות הבוחנת נכונה את צורכי היחיד אל מול שמירת האינטרס הציבורי.

בשתי פרשות אלו – פסח שני ובנות צלפחד – מלמדנו אפוא המקרא פרק באיזון בין האינטרס הציבורי לזה הפרטי. אכן, פעמים שהתנהלותו של הכלל פוסחת על זכויותיהם של פרטים חריגים. תופעה זו היא טבעית, לאור מסתו האדירה של הכלל וסדר הגודל העצום של פעולותיו. אם לא יתעורר הפרט לדאוג לזכויותיו, איש לא יתבע אותן עבורו. ברם, האיזון הנכון מתקבל במצב שבו הכלל מכיר בחריגותו של המקרה הבודד, שזועק לתיקונו. אולם מצד שני, הפרט מכיר בעובדה, ששייכותו אל הכלל היא הבסיס לעתירתו, וממילא אף לתיקון מצבו.