כבשן האש וגוב האריות (דניאל ג'-ו')

 

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מא (טבת תשס"ה) - הוצאת תבונות

י' גרוסמן מציג את פרקים ב'-ז' בספר דניאל, כפרקים הערוכים במבנה כיאסטי. במסגרת מבנה זה רואה הכותב הקבלה בין פרק ג' (מסירות נפשם של חנניה, מישאל ועזריה והשלכתם לכבשן האש) ובין פרק ו' (מסירות נפשו של דניאל והשלכתו לגוב האריות). הקבלה זו נתמכת מצד המבנה, התוכן והסגנון, ולאורה מתבלטות השונויות, ונחשפת התקדמות בין שני הסיפורים, שהמחבר עומד על משמעותה. 

*****

מבנהו של ספר דניאל זכה להתייחסות ענפה בקרב מפרשים ולומדים, חדשים כישנים. הנטייה הכללית היא לחלק את הספר לשתי חטיבות עיקריות:[1]

א.   פרקים א'-ו', העוסקים בתיאור פעולותיהם ומעשיהם של דניאל וחבריו.

ב.   פרקים ז'-י"ב, העוסקים בתיאור חזונותיו של דניאל ופשרם.

מצד תוכן הספר חלוקה זו נראית בהחלט: בפרקים א'-ו' מתאר הכתוב את הקורות את דניאל וחבריו בגלות הבבלית והפרסית. תיאור זה נעשה בגוף שלישי, והוא מתאר התרחשויות קונקרטיות. לעומת זאת, בפרקים ז'-י"ב מסַפר דניאל חזונות שראה. חזונות אלו נאמרים בגוף ראשון, והם עוסקים בעתיד הרחוק.

אולם דומה, כי על פי סגנון הספר, יש מקום לחלוקה אחרת. כוונתי בעיקר לשאלת השפה. פרק א' כתוב בעברית, וכך גם פרקים ח'-י"ב. לעומתם, עיקר החטיבה הראשונה בספר - פרקים ב'-ז', כתוב ארמית. נראה, כי לחטיבה זו מעמד עצמאי, וכי ניתן לבחון אותה בפני עצמה.[2] דבר זה עולה לא רק בשל השפה שמבדילה אותה משאר חלקי הספר, אלא גם בשל מבנה אחדותי הקיים לחטיבת פרקים זו. נראה כי פרקים אלו מסודרים במבנה כיאסטי:[3]

א.   פרק ב': חלום נבוכדנצר על הצלם העשוי מארבעה חומרים, ופתרונו - ארבע מלכויות, והמלכות החמישית, אשר "לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא" (פס' מד).

ב.   פרק ג': מסירות נפשם של רעי דניאל, והצלתם מכבשן האש.

ג.    פרק ד': גילוי פשר חלום נבוכדנצר על ידי דניאל - גאוותו של מלך בבל (נבוכדנצר) ועונשו.

ג1.  פרק ה': גילוי פשר הכתובת שעל הקיר על ידי דניאל - גאוותו של מלך בבל (בלשאצר) ועונשו.

ב1. פרק ו': מסירות נפשו של דניאל, והצלתו מגוב האריות.

א1. פרק ז': חזון דניאל על ארבע החיות העולות מן הים, ופתרונו - ארבע מלכויות, והמלכות החמישית, אשר "מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְכֹל שָׁלְטָנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן" (פס' כז).

נקל להיווכח, כי ישנה מסגרת ברורה לחטיבה זו, מסגרת חזונית העוסקת בחילופי ארבע האימפריות העומדות לשלוט בעולם. תחילה (א) הדברים מובאים דרך חלומו של נבוכדנצר, ולבסוף (א1) הם מסתייעים ומתחזקים, שהרי הם באים בחזונו של דניאל.[4]

גם הקשר שבין שני חלקי הלב של חטיבה זו ברור: תחילה (ג) "מוזעק" דניאל אל המלך על מנת לפתור את חלומו, ובהמשך (ג1) הוא מוזעק שוב על מנת לפתור את הכתובת שראה בלשאצר בזמן המשתה שערך. פתרון שתי התעלומות זהה - מלכות בבל הגדולה עומדת להישמט תחת יד המלך, בשל גאוותו הרבה, ובשל אי-ידיעתו כי המלכות ניתנה לו מאת ה'. ראוי להדגיש, כי בפרק ה', כשפותר דניאל את הכתובת לבלשאצר, הוא מזכיר במפורש את היחידה הקודמת (פרק ד'). בכך הוא יוצר זיקה גלויה בין שני החלקים, תוך שהוא מזכיר לבלשאצר את פתרונו לנבוכדנצר ואת אשר אירע לו:

אנתה [אַנְתְּ קרי] מַלְכָּא אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה קרי] מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָה יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ. וּמִן רְבוּתָא דִּי יְהַב לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זאעין [זָיְעִין קרי] וְדָחֲלִין מִן קֳדָמוֹהִי דִּי הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל. וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה הָנְחַת מִן כָּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ וִיקָרָה הֶעְדִּיוּ מִנֵּהּ. וּמִן בְּנֵי אֲנָשָׁא טְרִיד וְלִבְבֵהּ עִם חֵיוְתָא שוי [שַׁוִּיו קרי] וְעִם עֲרָדַיָּא מְדוֹרֵהּ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין יְטַעֲמוּנֵּהּ וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי יְדַע דִּי שַׁלִּיט אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה קרי] בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּה יְהָקֵים עליה [עֲלַהּ קרי] (ה', יח-כא).

[תרגום: אתה המלך, האל העליון, נתן מלכות וגדולה וכבוד והדר לנבוכדנצר אביך. ומהגדולה אשר נתן לו, כל העמים, האמות והלשונות, היו חרדים ויראים מלפניו, את אשר היה רוצה היה הורג ואת אשר היה רוצה היה מחיה, ואת אשר היה רוצה היה מרים, ואת אשר היה רוצה היה משפיל. וכאשר רם לבבו, ורוחו חזקה להזיד, הורד מכיסא מלכותו, ואת הכבוד העבירו ממנו. ומן בני האדם גרש, ולבו שם (שמו, קרי) עם החיה, ועם הערודים מעונו, עשב כבקר יאכילוהו, ומטל השמים גופו יירטב, עד אשר ידע, כי שליט האל העליון במלכות האדם, ואת אשר ירצה יקים עליה.][5]

דברים אלו יוצרים זיקה מפורשת בין עמידת דניאל מול נבוכדנצר (ג) ועמידתו מול בלשאצר (ג1).

מטרתו של מאמר זה לברר את הזיקה שבין שני החלקים הניצבים בתווך (ב-ב1). שני הסיפורים שבהם נעסוק מקיימים ביניהם קשר תוכני וקשר לשוני, וניכר שהכתוב מבקש ליצור אנלוגיה ביניהם. אפרט תחילה את עיקרי ההשוואות בין שתי היחידות:

א.   שני הסיפורים פותחים בגזרה של המלך, שאותה אין להפר. בפרק ג' הגזרה היא להשתחוות לצלם הזהב שהקים נבוכדנצר; בפרק ו' הגזרה היא שלא לבקש דבר - מאדם או מאל - במשך חודש, מלבד מדריווש (המדי). לצד שתי הגזרות מופיע עונש ברור: "יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא" (= ייזרק לתוך כבשן אש יוקדת - ג', ו), או: "יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא" (= ייזרק לגוב אריות - ו', ח).

ב.   בשני הסיפורים שרי המלך מלשינים על היהודים, שאינם מקשיבים לגזרת המלך. לשון הלשנה - "אכל קרצין" - מופיעה בתנ"ך בשני סיפורים אלו בלבד (ג', ח; ו', כה). גם תוכן ההלשנה נאמר בלשון דומה: על חנניה מישאל ועזריה אומרים שרי המלך: "אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא שָׂמוּ עליך [עֲלָךְ קרי] מַלְכָּא טְעֵם לאלהיך [לֵאלָהָךְ קרי] לָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין" (ג', יב), ועל דניאל נאמר: "דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד לָא שָׂם עליך [עֲלָךְ קרי] מַלְכָּא טְעֵם וְעַל אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ" (ו', יד).

ג.    בשני הסיפורים היהודים אינם שומעים לצו המלך, ולעין כול (ג', יג-יח; ו', יא), נשארים נאמנים לאמונתם ולדתם. בשל כך הם נענשים: בפרק ג' נזרקים רעי דניאל לכבשן האש ("וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא" - פס' כא), ובפרק ו' נזרק דניאל לגוב האריות ("וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא" - פס' יז).

ד.   בשני הסיפורים מקַדשי ה' ניצלים בעזרתו של מלאך. בפרק ג' רואה זאת נבוכדנצר: "וְרֵוֵהּ דִּי רביעיא [רְבִיעָאָה קרי] דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין" (ג', כה); בפרק ו' מספר זאת דניאל: "אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ" (ו', כג).

ה.   בשני הסיפורים מודגשת ההצלה המלאה. כשיצאו מקדשי ה' מכבשן האש או מגוב האריות, ראו העומדים סביבם שהם לא נפגעו כלל, וששום חבלה לא נמצאה בגופם ובבגדיהם (ג', כז; ו', כד).

ו.    בשני הסיפורים שרי המלך, שרצו לפגוע בדניאל או ברעיו, נענשו באותו העונש עצמו, שאותו רצו להחיל על היהודים שנואי נפשם. בפרק ג' יצאו שביבי אש מהכבשן המוסק והרגום (ג', כב); בפרק ו' ציווה המלך וזרקו את השרים המלשינים לגוב האריות, ושם נטרפו (ו', כה).

ז.    שני הסיפורים מסתיימים באופן דומה - הכרה בגדולת ה' על ידי המלך הגוי,[6] והצלחתם הרבה של מקדשי ה' בתפקיד פוליטי נכבד שניתן להם.

מעבר לזיקות אלו, ישנן זיקות לשוניות נוספות. אזכיר רק כמה מהן:

ח.   בתחילת שני הסיפורים שומע הקורא על אודות "הקמה". בפרק ג' הוקם הצלם - "נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל" (ג', א). פרק ו' מתחיל בהקמת דניאל על כל השרים, דבר שהביא לקנאה בו - "אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דְּנָה הֲוָא מִתְנַצַּח עַל סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא" (ו', ד). אין צורך לומר כי מדובר בשתי "הקמות" שונות, שהרי הצלם מוקם באופן פיזי-ממשי, בעוד שלגבי דניאל זוהי מטפורה הנוגעת לתפקידו הגבוה במִנהל השלטון המדיי. עם זאת, הלשון הדומה יוצרת קשר בין שני התיאורים, קשר שמתרחב לאור המשך הסיפור: בפרק ג', שלושת רעי דניאל סירבו לקבל את סמכות הצלם שהוקם ולא השתחוו לו; בפרק ו', שרי המלך סירבו לקבל את סמכות דניאל שהוקם עליהם, וניסו להפילו.

ט.   לפני זריקת רעי דניאל לכבשן האש אומר נבוכדנצר: "וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי" (= ומי הוא אלוהים אשר יושיעכם מידי - ג', טו). ביטוי דומה אומר דריווש לפני זריקת דניאל לגוב האריות: "אֱלָהָךְ דִּי אנתה [אַנְתְּ קרי] פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּך" (= אלוהיך, שאתה עובד אותו תמיד, הוא יושיעך - ו', יז).

י.    מקדשי ה' זוכים בסיפור לתואר זהה מאת המלך הנכרי. על רעי דניאל אומר נבוכדנצר: "עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה קרי]" (ג', כו). על דניאל אומר דריווש: "דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא" (ו', כא).

יא.  בשני הסיפורים המלך "קם" (ג', כד; ו', כ), ובשניהם פועל זה קודם לרגע הבנת המלך שהיהודים ניצלו.

לגבי פשר השוואה זו הוצעו על ידי המפרשים השונים כמה הסברים. דומה בעיניי, כי יש לאמץ כבסיס לדיון את דבריהם של ש' הכהן וי' קיל בסכמם את פרק ו':

שני סיפורי המעשים באים להמחיש לדורות את הסכנה שיהודי הגולה נתונים בה, אם מצד גזרות המלכות שיש בהן כדי להעבירם על אמונתם ודתם, ואם מצד קנאת הגויים בהצלחת היהודים. עם זאת, שני הסיפורים מלמדים לדורות שאף 'בהיותם בארץ איביהם' מתקיימת בהם ההבטחה האלוהית: 'לא מאסתים ולא געלתים לכלתם' (ויקרא כ"ו, מד).[7]

לשון אחר, העובדה שהקורא פוגש מאורע דומה בסמיכות ספרותית, מקרינה על תחושתו על אודות רציפות האירועים: שוב ושוב סבלו היהודים שהיו מצויים בגלות, שוב ושוב הם עמדו בגזרות הקשות במסירות נפש גדולה, ושוב ושוב הגן עליהם אביהם שבשמים. דומה, שזהו אחד ממסריו הבסיסיים ביותר של החלק הראשון שבספר דניאל, וההשוואה שבין שני המאורעות שנזכרו, מדגישה דבר זה.

עם זאת, דומה, כי ישנם כמה הבדלים חשובים בין שני הסיפורים, וייתכן, כי חלק מהותי מהמסר שנחבא מבעד להשוואת הסיפורים נגלה לעינינו דווקא דרך ההבדלים שבין שני הסיפורים.[8] ברצוני לעמוד אם כן על ההבדלים המרכזיים שבין שני הסיפורים, ולהראות ששורש אחד להם.

א.   כבר בראשית שני הסיפורים ישנו הבדל משמעותי. נבוכדנצר הקים מיזמתו צלם זהב, ומיזמתו הוא קבע את החוק שעל כולם להשתחוות לצלם זה בעת שישמעו את האות. לעומת זאת, דריווש לא גזר מעצמו את גזרת הבקשה מהמלך. דבר זה נעשה ביזמת שריו, כשבאמת - והכתוב מדגיש דבר זה בפנינו - יזמה זו באה מלכתחילה בכדי לפגוע בדניאל.

ב.   הבדל זה גורר בעקבותיו תגובה שונה של המלך בעת ששמע על הפרת הצו על ידי היהודים. נבוכדנצר התמלא חמה, פניו השתנו והוא כעס ביותר (ג', יג, יט), שהרי רעי דניאל הפרו את הצו המיוחד שנתן. לעומת זאת, בסיפור המקביל, דריווש - לא די שאינו כועס על דניאל, אלא גם מבקש להצילו. עובדה זו מתוארת בכתוב בטכניקה ספרותית עדינה המדגישה את ההפתעה שביחס דריווש לדניאל. לאחר ששמע המלך שדניאל הפר את הצו שנתן, ושהוא התפלל לאלוהיו, מתארו הכתוב: "אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי" (ו', טו). כמו תגובת נבוכדנצר, גם כאן מתוארת תגובת המלך באופן דומה - היה "מאוד רע עליו". עיצוב התגובה - הדומה לתגובתו של נבוכדנצר בסיפור המקביל - מזמין את הקורא לערוך השוואה בין שני המלכים, וממילא הוא מצפה לשמוע על תגובתו הנחרצת נגד דניאל ועל מימוש העונש שנקבע בחוק. ואולם, להפתעתנו, המשך הפסוק אומר את ההפך הגמור: "וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ" (= ועל דניאל שם לב להושיעו, ועד בוא השמש היה משתדל להצילו). ההפתעה שחש הקורא, מבקשת להעצים את ההפתעה שבתוכן הדברים האמורים: למרות שדניאל הפר את גזרת המלך, המלך ניסה להצילו מן העונש שהוא עצמו קבע!

ג.    בניגוד למסופר על נבוכדנצר, שציווה על עבדיו להסיק את כבשן האש באופן מיוחד (פי שבעה מן המקובל - ג', יט), הרי שאצל דריווש, שריו הם אלו שעודדו את המלך לבצע את גזר הדין, שהרי הוא, מצדו, היה נמנע מלזרוק את דניאל לגוב האריות.

ד.   משום הכי, הזכרת האל המושיע באה בדברי נבוכדנצר באירוניה ובלגלוג ("וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי") ואילו דריווש אומר זאת לדניאל כתפילה כנה ("אֱלָהָךְ דִּי אנתה [אַנְתְּ קרי] פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּך").

ה.   עמדתם השונה של שני המלכים בולטת במיוחד בתיאור הכתוב את דריווש בעת ביצוע העונש. לאחר זריקת דניאל לגוב האריות נאמר על דריווש: "אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ וּבָת טְוָת וְדַחֲוָן לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי" (= אז, הלך המלך להיכלו ולן בצום, ושעשועים לא הביא לפניו, ושנתו נדדה עליו - ו', יט). לנוכח פסוק זה שואל עצמו הקורא, באיזה צד מצוי המלך? לא די בזה שהוא כה מצטער על אבדנו הצפוי של דניאל, אלא הוא נוהג כמנהגי יהודים בכל הדורות בעת צער - צום ואבל! תחושה זו מקבלת חיזוק נוסף נוכח תיאור הכתוב את הגעתו של דריווש לבור, שאליו נזרק דניאל: "וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק" (= וכקורבו אל הבור צעק אל דניאל בקול עצוב - ו', כא).

      אין צורך לומר, כי תיאורים אלו חסרים לחלוטין בסיפור המקביל על אודות נבוכדנצר. שם, ציווה המלך על ביצוע העונש, ואף החמיר במידת חום הכבשן יותר מן המקובל. שם, המלך "נבהל" בשעה שראה את הצלתם של חנניה, מישאל ועזריה (ג', כד), ולא בעת שהעניש אותם וזרק אותם לכבשן האש!

      לאור האמור, ראוי להזכיר עוד שני הבדלים, הנוגעים לסיומם של הסיפורים. כאמור, בשני התיאורים נפגעו שרי המלך מהעונש שביקשו לתת ליהודים (האש שרפתם - האריות טרפום). אולם הבדל משמעותי קיים בין שני הסיפורים: את זורקי רעי דניאל לכבשן האש הענישה יד ההשגחה (ג', כז), ואילו את שרי המלך שהלשינו על דניאל העניש המלך המדי בעצמו (ו', כה).[9]

ו.    יתר על כן, בסיום שני הסיפורים אמר המלך דברי שבח על ה' אלוהי ישראל שהציל את עבדיו. אך גם כאן ניכר ההבדל שבין שני המלכים. נבוכדנצר שיבח את ה' על הצלתו את חנניה, מישאל ועזריה (= שדרך, מישך ועבד נגו), וקבע חוק (ראה להלן) שאסור לומר "משגה" על אלוהיהם, מפני שהוא היחיד "שיכול להציל":

עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גשמיהון [גֶשְׁמְהוֹן קרי] דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן. וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל עַם אֻמָּה וְלִשָּׁן דִּי יֵאמַר שלה [שָׁלוּ קרי] עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה כָּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אָחֳרָן דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה     (ג', כח-כט).

[תרגום: עונה נבוכדנצר ואומר, ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד נגוֹ, אשר שלח את מלאכו והושיע את עבדיו אשר בטחו עליו, ודבר המלך שינו, ונתנו גופם אשר לא יעבדו ולא ישתחוו לכל אל, כי אם לאלוהים. וממני ניתן צו, כי כל אומה ולשון, אשר יאמר משגה על אלוהי שדרך, מישך ועבד נגוֹ, נתחים ייעשה, וביתו אשפה יושם, כל עומת אשר אין אל אחר, אשר יוכל להציל כמוהו.]

      לעומתו, דריווש מהלל את אלוהי דניאל באופן כולל יותר. הוא מנצל את המאורע על מנת לומר אמירות תאולוגיות עקרוניות (ה' הוא אלוהים חי וקיים לעולם, ומלכותו לא תישחת), אמירות שחורגות מהמאורע הספציפי. יתר על כן, השבח כולו נאמר כחלק מהחוק שנשלח קבל עם ועולם (ולא רק עצם ההנהגה החדשה נשלחה, כמשמע אצל נבוכדנצר):

בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכָל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא דִּי דארין [דָיְרִין קרי] בְּכָל אַרְעָא שְׁלָמְכוֹן יִשְׂגֵּא. מִן קֳדָמַי שִׂים טְעֵם דִּי בְּכָל שָׁלְטָן מַלְכוּתִי לֶהֱוֹן זאעין [זָיְעִין קרי] וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִּי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא וְקַיָּם לְעָלְמִין וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל וְשָׁלְטָנֵהּ עַד סוֹפָא. מְשֵׁיזִב וּמַצִּל וְעָבֵד אָתִין וְתִמְהִין בִּשְׁמַיָּא וּבְאַרְעָא דִּי שֵׁיזִיב לְדָנִיֵּאל מִן יַד אַרְיָוָתָא   (ו', כו-כח).

[תרגום: אז כתב דריווש המלך לכל העמים, האומות והלשונות, הדרים בכל הארץ: שלומכם ישגה. מלפנַי ניתן צָו, כי בכל שלטון מלכותי יהיו חרדים ויראים מלפני אלוהי דניאל, כי הוא האל החי והקיים לעולמים, ומלכותו לא תישחת, ושלטונו עד הסוף. מושיע ומציל, ועושה אותות ומופתים בשמים ובארץ, אשר הושיע את דניאל מיד האריות.]

ז.    הבדל אחרון שברצוני להזכיר בין שני הסיפורים אינו נוגע למלך, אלא דווקא ליהודים שמסרו את נפשם על קידוש השם. ישנו פער בולט בין הגזרה שגזר נבוכדנצר ובין גזרתו של דריווש: הדרישה להשתחוות לצלם שהקים נבוכדנצר נראית, מתוך קריאה פשוטה של הפסוקים, כדרישה לעבוד עבודה זרה. דבר זה עולה במיוחד מתוך תשובת רעי דניאל לנבוכדנצר, בשעה שזה משדל אותם להשתחוות לצלם:

לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לאלהיך [לֵאלָהָךְ קרי] לָא איתינא [אִיתַנָא קרי] פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד       (ג', יח).

[תרגום: יהיה ידוע לך המלך כי את אלוהיך איננו עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחווה.]

כך פירש גם רש"י במקום. אמנם, יש ראשונים שהבינו כי אין מדובר כאן בעבודה זרה ממש, אלא רק ב"אנדרטי לכבוד מלכים".[10] אך גם לפי פירוש זה, ברור שאין ראוי להשתחוות לצלם העשוי זהב, ובוודאי אם דבר זה נעשה כפעילות קולקטיבית של כל האומות שתחת שלטון בבל. ממילא, מסירות נפשם של חנניה, מישאל ועזריה נתפסת כהכרחית. הקורא מזדהה עם מסירות נפשם למלך מלכי המלכים בהפרת צו מלך בשר ודם.

לעומת זאת, הגזרה שבפרק ו' נראית במבט ראשון שולית לגמרי. אין צורך לומר שאין חשש של איסור עבודה זרה בביטול תפילה במשך שלושים יום. אולם גם איסור קל יותר מעבודה זרה קשה לראות בביטול תפילה. וכי חובת תפילה שלוש פעמים ביום - כפי שנהג דניאל - דוחה פיקוח נפש ממש?! יתר על כן, מודגש בסיפור כי דניאל המשיך להתפלל לכיוון ירושלים, כמנהגו מלפני הגזרה. תפילה זו נעשתה אל מול חלונות פתוחים: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם" (ו', יא). לא די בזה שדניאל ממשיך ומתפלל כהרגלו, אף על פתיחת החלונות לכיוון ירושלים הוא מוכן למסור את נפשו. אין צורך לומר, שאין חובה הלכתית למסור את הנפש בעבור תפילה עם חלונות פתוחים, אולם דניאל מחמיר על עצמו, וזיקתו לירושלים חזקה מזיקתו לדריווש.[11]

בראש ובראשונה פער זה יוצר התקדמות בין שני הסיפורים: בפרק ג' מסירות הנפש נתפסת על ידינו כדבר הנדרש משלושת רעי דניאל, ואין זה מקרה, שגם העולם ההלכתי רואה בעבודה זרה דבר שאדם נדרש למסור את נפשו ולא לעשותו. בפרק ו', הדרישה למסור את הנפש אינה דבר מובן מאליו. יכול יהודי להישאר נאמן לדתו ולאלוהיו, גם אם לא יתפלל במשך שלושים יום, ובוודאי אם יתפלל בהיחבא. מבחינה זו, ניסיונו של דניאל קשה יותר, והשתדלותו בתפילה לכיוון ירושלים נתפסת כלפנים משורת הדין. זאת ועוד, רעי דניאל נדרשו לפסיביות - לא להשתחוות לצלם, בעוד דניאל נדרש לאקטיביות - להמשיך בתפילתו הקבועה.[12] גם מבחינה זו, יש לראות בניסיון דניאל התפתחות על פני ניסיון רעיו.

אולם, דווקא משום כך, לצד תחושת הערצת דניאל על מסירות נפשו, הקורא תמה אם היה הכרח בדבר זה, ואם לא יכול היה דניאל להימנע מסכנת הנפשות שאליה הכניס עצמו. לענייננו פרט זה חשוב, מפני שגם פרספקטיבה זו מאירה את שני המלכים הנכרים באור אחר. בפרק ג', בגלל ההזדהות המלאה עם רעי דניאל, עולה באופן אוטומטי כעס על רודנותו של נבוכדנצר. כעס זה עולה בתודעתנו, החל מראשית הסיפור שבו מוצג נבוכדנצר כ'דמות הרָעה', בניגוד לרֵעי דניאל. לעומת זאת, בפרק ו', מהפרספקטיבה של מלך מדי, ישנה לכאורה הצדקה להענשת דניאל. הוא הפר את גזרת המלך, שלא נגעה, לפחות לא באופן ישיר, ביהדותו ובאמונתו באלוהי ישראל, ודניאל יכול היה לפעול על פיה. דווקא משום כך, מופתע הקורא להיווכח שדווקא דריווש מתייחס אל דניאל בסובלנות ומבקש להושיעו, בניגוד לנבוכדנצר, שלא רק שלא מקל עמו אלא עוד מחמיר בעונשו.

לסיכום ניתן לומר, שההבדל המרכזי שבין שני הסיפורים נוגע למעשיו ולתגובותיו של המלך. בפרק ג' נבוכדנצר מתואר כמי שאינו חושש לפגוע ביהודים, אם עברו על גזרתו.[13] לעומתו, בפרק ו', מתואר דריווש כ'דמות ידידותית' יותר:[14] הוא מבקש להימנע מפגיעה בדניאל ככול שהוא יכול, ואף לאחר שהדבר יצא משליטתו הוא נעצב על אבדנו של דניאל ושמח להעניש את המלשינים, כשהדבר עולה בידו.

סיבת ההבדל קשורה מן הסתם גם במעמדו המשופר של דניאל בסיפור השני לעומת מעמדם של רעיו בסיפור הראשון. בפרק ג', רעי דניאל הם בראשית דרכם הפוליטית. זה עתה סופר על מינויָם (ב', מט), ומיד הם נאלצים לעבור על צו המלך. סביר, שעדיין לא נתרקמו יחסים של אהדה או של כבוד בין המלך ובין שלושת נתיניו העבריים, ובמיוחד משום שמינויָם לא נבע מכישרונם המיוחד אלא מבקשת דניאל. לעומת זאת, בפרק ו' דניאל נמצא כבר בתפקיד חשוב בשלטון המדיי. שמו כבר הולך לפניו כמי ש"רוח אלהים קדושים בו" (ד', טו; ה', יא), ודריווש ביקש "לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא" (ו', ד). ממילא ברור, מדוע בפרק ו' המלך הגוי השתדל לטובת דניאל, דבר שלא מצאנוהו בפרק ג'.

אולם נראה כי לצד הפער הרֵאלי-היסטורי בין שני המאורעות המסופרים בפרקים הללו, הפער נוטל חלק גם בעיצוב הספרותי של הסיפור, כלומר בהעברת המסר שלו. משמעות הזיקה שבין שני הסיפורים קשורה באופן עמוק להבדל שביניהם ולמשותף שבהם: התייחסותם השונה של שני המלכים לאותם יהודים שמסרו את נפשם, לא שינתה דבר: גם דניאל נזרק לגוב האריות, כרעיו בפרק ג'!

מהי, אם כן, משמעות הזיקה בין שני הסיפורים, לאור ההבדל שבתיאור המלך? כאמור, עצם הסיפור הדומה מעורר תחושה חזקה של דור הולך (נבוכדנצר) ודור בא (דריווש), ואין כל חדש תחת השמש: שוב נגזרת גזרת מלכות שהיהודים אינם יכולים להיעתר לה, שוב מבקשים להענישם, שוב הם דבקים באמונתם ומוכנים למסור את נפשם בעבור ה' אלוהי ישראל, ושוב ה' מצילם מיד שונאיהם. דמותו החיובית של המלך בפרק ו' מחזקת תחושה זו: גם אם המלך הגוי מבקש לגונן על היהודים, הדבר אינו עולה בידו, ומי שבפועל יגן על קהל חסידיו הוא מלך מלכי המלכים. התחושה הברורה העולה מתוך חוסר יכולתו של המלך - גוזר הגזרה - לפעול, היא, שההתרחשות חזקה מהמלך עצמו. לשון אחר, להיסטוריה קצב משלה, ותכנים מסוימים שמובנים בה ושחייבים לצאת לפועל. התקדמות ההיסטוריה אינה תלויה במלך הבבלי או במלך המדי: גם אם הוא מבקש לשנות דפוסים מסוימים, הוא כנוע לתכתיב גדול ממנו.

יש להדגיש כי דמותו של דריווש המדי אינה ידועה לנו ממקראות אחרים (אין זה דריווש הפרסי!),[15] ונראה, כי עיקר ההדגשה בכתוב שלפנינו אינה על דמותו של מלך ספציפי זה, אלא על הממלכה שמלך זה מייצג, זו שבאה אחרי בבל - מדי (ופרס). דבר זה מדגיש את העובדה, שמלכות אחר מלכות, אימפריה אחר אימפריה, מתנכלות ליהודים.

המשמעות הנסתרת של הדברים, שעולה מן היחס שבין שני הפרקים, היא, שהגלות אינה מקום טבעי ליהודי, והוא לעולם לא יוכל לחיות בה בשלווה. גם אם נדמה שיש ליהודים קשרים טובים עם השלטון (כבפרק ו'), האיום מרחף מעל לראשם כל העת. בסופו של דבר, פ"ו מקביל לפ"ג: דריווש נאלץ לפעול כמו נבוכדנצר, ולזרוק את דניאל לגוב האריות.

ייתכן שזו גם המשמעות של הזיקה הידועה שהכתוב יוצר בין דניאל ובין סיפור יוסף במצרים.[16] גם דניאל - כיוסף - עלה לגדולה בארמון המלך הנכרי בזכות יכולתו לפתור חלומות, אולם, רומז הכתוב, גם עתידו של דניאל בחצר השלטון של המלך הגוי אינו יכול להוות גורם של ביטחון ושל שלווה לדניאל עצמו ולעמו. כשם שיוסף, למרות עמדתו הבכירה במלכות מצרים, לא יכול היה למנוע את שעבודם של ישראל, כך אין ערובה שדניאל, או יהודים אחרים שהגיעו כמותו לעמדות בכירות בשלטון הזר, יוכלו למנוע גזרות שמד על ישראל.[17]

לאור דברים אלו ברצוני לחזור למבנה הכולל של החטיבה הארמית בספר. כאמור, מסגרת חטיבה זו עוסקת בחלום נבוכדנצר ובחזון דניאל על אודות ארבע המלכויות שעתידות לחלוף מן העולם, ועל המלכות החמישית ( = ישראל), שלעולם לא תיפסק. הנחת היסוד של חזונות אלו היא, תפיסת ההיסטוריה כמתקדמת (תפיסה פרוגרסיבית) וכבעלת מגמה ותכלית. ישנה תנועה פנימית בעולם, ועל פיה הוא מתפתח, ועל פיה מלכויות קמות ונופלות. המלכויות כולן מתקדמות אל עבר המלכות האחרונה שניצבת כתכלית שלהן וכסוף המסע ההיסטורי. הנחת יסוד זו נוגעת בתפיסה דטרמיניסטית של ההיסטוריה, לפחות בהקשרים הכוללים שלה (שלטון האימפריות).

דומה, כי היחידות הפנימיות בחטיבת פרקים זו, מבקשות לתת פשר לתופעה שהוצגה בפרקי המסגרת, פשר שיהפוך את המסגרת הדטרמיניסטית למסגרת שגם הבחירות האנושיות משפיעות עליה. פשר זה כפול הוא: מחד גיסא, מדוע ארבע המלכויות לא קמות לעולם; ומאידך גיסא, במה תזכה המלכות החמישית, מלכות ישראל לקום לעולם.

לב המבנה (ג-ג1), שעסק בגאוות מלכי בבל, מבקש לתת פשר לשאלה הראשונה. מלכות בבל אינה שורדת, מפני שמלכיה אינם מבינים מנַיין בא כוחם. הם סוברים כי מקור המלכות בכוחם, עד כי הם מוציאים את כלי המקדש ומשתמשים בהם לצורכיהם, משל הם בעלי הבית של כלים אלו. כשפתר דניאל לנבוכדנצר ולבלשאצר את התעלומה שבפניה עמדו, הוא הדגיש נקודה זו בפניהם: העונש הצפוי לנבוכדנצר יהיה "עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא [עִלָּאָה קרי] בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ" (= עד אשר תדע כי שליט העליון במלכות האדם, ולמי אשר ירצה יתננה - ד', כב). באופן ברור עוד יותר אמר זאת דניאל לבלשצאר בפרק המקביל:

אנתה [אַנְתְּ קרי] מַלְכָּא אֱלָהָא עליא [עִלָּאָה קרי] מַלְכוּתָא וּרְבוּתָא וִיקָרָא וְהַדְרָה יְהַב לִנְבֻכַדְנֶצַּר אֲבוּךְ. וּמִן רְבוּתָא דִּי יְהַב לֵהּ כֹּל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא הֲווֹ זאעין [זָיְעִין קרי] וְדָחֲלִין מִן קֳדָמוֹהִי דִּי הֲוָה צָבֵא הֲוָא קָטֵל וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַחֵא וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מָרִים וְדִי הֲוָה צָבֵא הֲוָה מַשְׁפִּיל. וּכְדִי רִם לִבְבֵהּ וְרוּחֵהּ תִּקְפַת לַהֲזָדָה הָנְחַת מִן כָּרְסֵא מַלְכוּתֵהּ וִיקָרָה הֶעְדִּיוּ מִנֵּהּ... ואנתה [וְאַנְתְּ קרי] בְּרֵהּ בֵּלְשַׁאצַּר לָא הַשְׁפֵּלְתְּ לִבְבָךְ כָּל קֳבֵל דִּי כָל דְּנָה יְדַעְתָּ. וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי בַיְתֵהּ הַיְתִיו קדמיך [קָדָמָךְ קרי] ואנתה [וְאַנְתְּ קרי] ורברבניך [וְרַבְרְבָנָךְ קרי] שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן... וְלֵאלָהָא דִּי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ                    (ה', יח-כג).

[תרגום: אתה המלך, האל העליון נתן מלכות וגדולה וכבוד והדר לנבוכדנצר אביך. ומהגדולה אשר נתן לו, כל העמים, האומות והלשונות היו חרדים ויראים מלפניו: את אשר היה רוצה היה הורג ואת אשר היה רוצה היה מחיה, ואת אשר היה רוצה היה מרים, ואת אשר היה רוצה היה משפיל. וכאשר רם לבבו,[18] ורוחו חזקה להזיד, הורד מכיסא מלכותו,[19] ואת הכבוד העבירו ממנו... ואתה בנו בלשאצר, לא השפלת לבבך כל עֻמַּת אשר כל זאת ידעת. ועל אדני השמים התרוממת, ואת כלי ביתו הביאו לפניך ואתה ושריך, נשיך ופילג שיך יין שותים בהם... ואת האל, אשר נשמתך בידו, וכל דרכיך לו, לא הדרת.]

בהקשר לחטיבה הכוללת, יש לראות בביקורת זו על מלכי בבל מעין נתינת טעם לתפיסת ההיסטוריה באופן כללי: המלכויות אינן זכאיות להחזיק במלכות שבידן, מפני שהן אינן רואות בה' את מקור מלכותן ושלטונן.

מן העבר השני ניצבים שני חלקי המבנה שלובנו לעיל (ב-ב1). יחידות אלו מבקשות לתת מענה לשאלה מדוע המלכות החמישית שעתידה לקום תחזיק במלכותה לעולם. ביחידות אלו פגשנו את מסירות הנפש של יהודים המצויים בגלות, תחת שלטון זר. גם שם, ללא שלטון עצמאי וללא יכולת של בניית חיים לאומיים רחבים, ראו עצמם אותם יהודים כעבדיו של ה'. במעשיהם, הם ביטלו את כוחן של המלכויות הארציות מפני המלכות האלוהית, שאך לה המלוכה. סדר עדיפות זה לא הוצב רק כאמת תאולוגית-תאורטית, אלא כאמת קיומית, שאף יש למסור את הנפש עליה. תפיסה כזו מכשירה את הקרקע למלכות שמים שעתידה להופיע בעולם, ודווקא אותם יהודים הם אלו שראויים לבססה בארץ.

הפער שבין שתי תפיסות המלוכה, מודגש בחלומו של נבוכדנצר (פ"ב). שם, לאחר ארבע המלכויות, שסומלו על ידי חומרים שונים שמהם נעשה הצלם הגדול, באה אבן שנחצבה מן ההר, ולא בידים (ב', מה), ודווקא אבן זו "הַדֵּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא" (= הדקה את הברזל, הנחושת, החרס, הכסף והזהב). את העימות בין האבן, שחוצבה מן ההר, ובין החומרים שמהם היה עשוי הצלם יש לראות בשני רבדים:

א.   ביחס לכסף ולזהב - שמהם עשוי הצלם - האבן נראית כדבר זול וחסר חשיבות. והנה, דווקא אבן זו גוברת על החומרים היקרים והמפוארים. משמעות הדבר היא, שאותה מלכות חמישית, שעתידה לגבור על ארבע המלכויות הקודמות לה, אינה נראית כעת כאימפריה חשובה. היא משולה לאבן, שהכול דשים בה, ואין מתייחסים אליה בכבוד וביקר.

ב.   דניאל מדגיש, לאור פרטי החלום, שאבן זו לא הוצבה בידי אדם (ב', לד, מה). המשמעות הסמלית של פרט זה בחלום קשורה כמדומני לדברים שאמרנו לעיל: נבוכדנצר חש שהוא עצמו בונה את מלכותו ואת שלטונו. כוחו קשור בהכרעותיו וביכולתו לגבור על עמים אחרים. לשון אחר, הוא מסומל בצלם שנעשה בידי אדם. לעומתו, ולעומת כל המלכויות שתבאנה בעקבותיו, האבן
(= מלכות ישראל), אינה תופסת את עצמה כעשויה בידי אדם. לא הכוח האנושי ניצב בבסיסה ומהווה תשתית לקיומה, כי אם גורם אחר שמפעיל אותה, שֶׁלוֹ יאתה המלוכה.

כך אם כן, מקבלת המסגרת ההיסטורית של החטיבה הארמית בספר, את משמעותה ההיסטוריוסופית: ארבע המלכויות נדחות ממלכות העולם בשל תפיסתן השגויה את מקור מלכותן (ג-ג1), ועם ישראל נמצא ראוי לקבל מלכות זו בשל מסירות נפשו לאורך כל הדורות (ב-ב1). ההיסטוריה מוצגת כדטרמיניסטית מזה, וכנובעת מתפיסות העולם של ברואי העולם מזה. פרדוקס זה מופיע בספר בעדינות מופלאה, עדינות שדורשת מיהודי הגלות למסור את הנפש עבור קונם, ושמודעת לתרבות הנכרית שלא ניתן לעמוד בגזרותיה.