'זכור' ו'שמור': על גישתו הלשונית של רש"י

מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון מא (טבת תשס"ה) - הוצאת תבונות

ח' גמליאל דן בפירושו של רש"י למילים "זכור" ו"שמור" שבדיבר השבת. המחבר מבאר את תפיסתו הלשונית של רש"י ביחס לצורות אלה, שאותן מכנה רש"י "לשון פָעוֹל", ושאינן לשון ציווי. על פי זה מסביר הכותב מדוע ביכר רש"י את פירושו למילים אלה, לעומת פירושים אפשריים אחרים. 

*****

פתיחה[1]

הדיבר העוסק במצוות השבת, בדיברות הראשונים, פותח במילים "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ', ח). פסוק זה ידוע לכול ומורגל בפי כול, בין השאר בזכות הקידוש הנאמר בבוקר יום השבת. במאמר הזה נעיין בפירושו של רש"י לפסוק זה, וננסה ללמוד מכך משהו על פירושו לתורה.

הפירוש של רש"י לפסוק

רש"י כותב בפירושו כך:

1. 'זכור' - זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן 'מחלליה מות יומת' (שמות ל"א, יד) 'וביום השבת שני כבשים' (במדבר כ"ח, ט), וכן 'לא תלבש שעטנז' (דברים כ"ב, יא) 'גדילים תעשה לך' (שם, יב), וכן 'ערות אשת אחיך' (ויקרא י"ח, טז) 'יבמה יבא עליה' (דברים כ"ה, ה), הוא שנאמר 'אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי' (תהילים ס"ב, יב).

זכור לשון פעול הוא, כמו 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ' (ישעיהו כ"ב, יג), 'הָלוֹךְ וּבָכֹה' (שמ"ב ג, טז), וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת   (רש"י לשמות כ', ח).

שני חלקים בפירוש הזה של רש"י. החלק הראשון - ובו לא נעסוק כאן - עוסק ברעיון של שני צווים סותרים שנאמרו בתורה, והחלק השני מסביר את לשון הפסוק. רש"י מסביר את הצורה 'זכור' בעזרת המונח 'לשון פעול' והוא נותן שתי דוגמות אחרות מן המקרא להדגים את השימוש של הצורה הזאת במקומות נוספים. בסוף דבריו נותן רש"י הסבר תוכני לצורה: צריך אדם להיות מוּדע לשבת כל ימי השבוע, וזה בא לידי ביטוי מעשי בכך שאדם לוקח לכבוד שבת כל חפץ מתאים שימצא במהלך ששת ימי המעשה.

השאלות שהפירוש מעורר

כידוע, פירוש רש"י אמור להיות מובן לקטן ולגדול,[2] ובכל זאת יש כאן כמה דברים קשים. ראשית, הביטוי 'לשון פָּעוֹל' אינו מוכר לפני רש"י,[3] ועלינו להבין מה רצה רש"י לומר בהשתמשו בו. שנית, מה כוונת רש"י בהביאו דוגמות אחרות להסביר את הצורה 'זכור', והלא הצורה הזו פשוטה, מובנת וידועה לכול, ומה יועילו הפסוקים מישעיהו או משמואל, שהם בבחינת 'תלי תניא בדלא תניא'? והעיקר - התוכן של הפירוש: האם כוונת הפסוק רק לומר שצריך לחפש במהלך השבוע חפץ לשבת? ומה בדבר הפירוש המקובל, שפסוק זה מלמד על חובת הקידוש, או על חובת זכירת השבת בכניסתה? גם לפי תחושתנו הלשונית הצורה 'זכור' בפסוק מציינת את החובה לזכור את השבת בכניסתה. במקומות רבים יש שלטים ומודעות הקוראים לציבור להקפיד על זמני כניסת השבת ובכותרתם מוצב הפסוק הזה, מתוך הנחה שמשמעותו היא פקודה לזכור את כניסת השבת.

רמב"ן ורמב"ם

הפירוש הזה של רש"י התמיה גם את רמב"ן. להלן דבריו המדברים בעד עצמם:

וכתב רש"י בפירוש זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא (כאן) כך, רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת. אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא (ביצה טז ע"א) אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהילים ס"ח, כ) 'ברוך ה' יום יום יעמס לנו'. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים בחד בשביך לשבתיך, וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו.

ובמכילתא אחרת (מכילתא דרשב"י) שמאי הזקן אומר זכירה עד שלא תבא, שמירה משתבא, ומעשה בשמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אומר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך יהיו לשם שמים. והלכה היא כדברי ב"ה.

רמב"ן הוטרד מכך שפירוש רש"י מבוסס על דעה דחויה בדברי חז"ל, היא דעתו של שמאי הזקן, והרי "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה" (בבלי ברכות לו ע"ב). רמב"ן עצמו מאריך מאוד בהסבר הפסוק, וסבור שפשטו הוא בזכירה בשבת עצמה, אלא שיש מדרשים שמתייחסים להיבטים נוספים.

רמב"ן אינו בודד בהצעתו שפירוש הפסוק הוא לזכור את השבת בכניסתה. כך מביא להלכה גם הרמב"ם:

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ', ח), כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה  (הלכות שבת פכ"ט ה"א).

הרמב"ם מצטט את הפסוק כמציין זכירת השבת בכניסתה. כך מפורש גם בדבריו בספר המצוות בעניין הזה, מצוות עשה קנה:

והמצוה החמש וחמשים ומאה: הציווי שנצטוינו לומר דברים ביום השבת בעת כניסתו ובעת יציאתו... והוא אמרו יתעלה 'זכור את יום השבת לקדשו' כלומר זכרהו זכירת קדוש וגדולה וזו היא מצות קידוש היום.[4]

לאמתו של דבר, כבר רס"ג בתרגומו לתורה הבין כמו הרמב"ם בהלכותיו, ותרגם כאן לשון ציווי: "אד'כר יום אלסבת וקדסה". מילולית: זְכור (זי"ן בשווא) את יום השבת וקדשהו (ובאופן הזה מתרגם רס"ג גם מקומות שבהם באה הצורה הברורה של הציווי - זכור בשווא - כך בשמות ל"ב, יג, ובדברים ט', ז, כז; ל"ב, ז).

התמיהה העיקרית שעורר פירוש רש"י היא: מה טעם בחר את הדעה של שמאי, והתעלם מהאפשרות הפשוטה לפרש כמו שפירשו רמב"ם ואחרים שיש כאן ציווי על זכירת השבת בשבת עצמה? לא נעסוק כאן בשאלה אם דעתו של שמאי הִנה דעה דחויה מהלכה,[5] ודיינו בקביעה שיש כאן תמה גדול.

נדמה שמתאימים כאן דבריו של רמב"ן על רש"י במקום אחר:

והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך, אינו חושש וסותם הברייתות, והן מטעות לשאר בני אדם      (רמב"ן לויקרא כ"ה, ט).

הצעת הפתרון - מה חשב רש"י

אם רצוננו להבין את דברי רש"י, נצטרך לעיין היטב בדבריו שלו, ומתוכם נוכל
להגיע לפתרון שיענה על כל השאלות ששאלנו, הן השאלות מצד הלשון הן מצד התוכן.

רש"י השתמש כאן במונח 'לשון פעול' שהוא מונח שלא ידוע טרם זמנו. בפירושו לתורה המונח הזה מופיע עוד פעם אחת:

2. 'הַכְבֵּד את לבו' - לשון פעול הוא, כמו 'הָלוֹך וְנָסוֹעַ' (בראשית י"ב, ט), וכן 'וְהַכּוֹת את מואב' (מל"ב ג', כד) 'וְשָׁאוֹל לו באלהים' (שמ"א כ"ב, יג) 'הַכֵּה וּפָצוֹעַ' (מל"א כ', לז)    (רש"י לשמות ח', יא).

ראשית, יש לשים לב לכך שהמונח 'לשון פעול' משמש כאן מונח דקדוקי שמתייחס לצורות שונות - גם הצורות 'הָלוֹך', 'שָׁאוֹל', 'פָצוֹעַ' שנגזרות מבניין קל וגם הצורות 'הַכְבֵּד', 'הַכּוֹת', שנגזרות מבניין הפעיל. כמו כן בפסוקים אחרים - מחוץ לתורה - הוא משתמש במונח הזה לגבי צורות מקור מבניין פיעל.[6] בלשוננו היינו אולי משתמשים במונח 'צורות מקור' אבל רש"י לא הכיר מונח זה ולא השתמש בו. עלינו לברר מהי התפיסה הדקדוקית שהמונח הזה מבטא, ופירושיו של רש"י הם המפתח לתשובה לשאלה זו. המילה זָכוֹר שמתפרשת אצלנו מופיעה בעוד כמה מקומות בפירושו של רש"י לתורה כצורה אופיינית לדרך הבעה מסוימת:

3. 'אָמוֹר להם' - כמו 'זכור' (שמות כ', ח) 'שמור' (דברים ה', יב). בלעז דיש"נט       (רש"י לבמדבר ו', כג).[7]

4. 'רָגוֹם' - עשה, פיישנ"ט, וכן 'הלוך' - אלנ"ט וכן 'זכור' (שמות כ', ח) ו'שמור' (דברים ה', יב)        (רש"י לבמדבר ט"ו, לה).

5. 'צָרוֹר' - כמו 'זכור' (שמות כ', ח) 'שמור' (דברים ה', יב) לשון הווה [עליכם לאייב אותם][8]        (רש"י לבמדבר כ"ה, יז).

6 . 'שָׁמוֹעַ' - לשון הווה אודנ"ט בלעז כמו 'זכור' (שמות כ', ח) 'שמור' (דברים ה', יב)      (רש"י לדברים א', טז).[9]

7. 'לָקוֹחַ' - כמו 'זכור' (שמות כ', ח), 'שמור' (דברים ה', יב) 'הלוך'         (רש"י לדברים ל"א, כו).

מכל הדוגמות האלה אנו למדים, שרש"י רואה בצורה 'זכור' דוגמה מובהקת לתופעה לשונית, והוא קורא לתופעה הזו 'לשון פעול'. הפסוקים האלה מלמדים שלדעתו הצורה 'זכור' איננה צורת ציווי, שהרי כרך אותה יחד עם צורות מקור מסוג הַכֵּה ופָצוֹעַ. בדוגמה 5 ובדוגמה 6 רש"י מכנה את הצורות האלה, כולל 'זכור', במילים 'לשון הווה'. גם המושג הזה איננו מוכר לנו לפני תקופת הראשונים, אבל בפירוש רש"י לתורה הוא נפוץ מאוד, ויש לראות בו חלק מתפיסתו הכוללת של רש"י על מערכת הזמנים במקרא. לדעתו של רש"י יש במקרא ציון ברור של זמן עבר, של זמן עתיד וכן של ההווה העל-זמני, המשתרע מן העבר אל העתיד, או ההווה התמידי המביע את ההרגל.[10]

חיזוק לקביעה שהצורה הזו איננה לדעתו צורת ציווי אלא צורה אחרת יש בהערת הפירוש הבאה:

8. 'והָקֵל מעליך' - דבר זה להקל מעליך. 'והקל' כמו: 'והכבד את לבו' (שמות ח', יא), 'והכות את מואב' (מל"ב ג', כד), לשון הווה       (רש"י לשמות י"ח, כב).

כאן רש"י מזהה בין צורת מקור עם 'למ"ד' בראשה - להקל - ובין צורה מסוג אלה הנידונות כאן, ואף זה מלמד שאין כאן לדעתו צורת ציווי אלא צורה אחרת, ואותה הוא מכנה 'לשון פעול'.

שיטה זו של רש"י חוזרת פעמים רבות גם בפירושו לנ"ך, ונביא רק דוגמה אחת לשבר את האוזן:

9. 'הַשְׁמֵן לב העם הזה' - כמו 'והכבד את לבו' (שמות ח', יא) לשון הלוך, לשון פעול, לבם הולך הלוך והשמן, אנגריישנט בלעז, 'ואזניו' הולכים הלוך והכבד משמוע     (רש"י לישעיהו ו', י).

הפירוש כאן משווה בין הצורה בישעיהו ובין הצורה בשמות שנדונה בפירוט בפירושו לתורה, ובישעיהו ברור מן הפירוש של רש"י שאין המדובר בפקודה רגעית אלא בתהליך מתמשך.[11]

לסיכום - מה רצה רש"י לומר מבחינה לשונית? הוא רצה ללמדנו שהצורה 'זכור' וחברותיה אינן צורות של ציווי ופקודה, אלא מביעות הווה תמידי. לכן קרא להן בשם מתאים - 'לשון פָּעוֹל', ולא בשם 'לשון ציווי', מושג שנזכר לא פעם בפירושו לתורה.[12] הבנת הצורה הזו היא חלק מתפיסה כוללת של רש"י על מערכת הזמנים במקרא, ולכן צירף את 'לשון פָּעוֹל' עם לשון הווה. כעת ברור מדוע רש"י לא פירש כפי שהציעו רס"ג והרמב"ם וכפי ששקל רמב"ן: הם פירשו את הצורה כלשון ציווי ופקודה, ולכן פירשו שיש חובת זכירה בכניסת השבת באופן כזה או אחר. אבל לדעתו של רש"י הצורה איננה לשון פקודה, אלא היא מביעה מצב קבוע, תמידי. לכן אי-אפשר לפרשה על יום השבת עצמו או על כניסתו ויציאתו, ורק פירוש שמציין הימצאות במצב קבוע, כגון הימצאות במודעות קבועה של השבת, מתאים לכתוב.

כיוון שרש"י פירש את הכתוב כמציין לשון הווה תמידי, היה עליו למצוא במדרשי חכמינו מקור המתאים לפירוש זה. דווקא שיטתו של שמאי מתאימה לכך, שהרי היא מציינת הימצאות קבועה בתודעה של שבת וציפייה אליה כל השבוע, ועל כן בחר בדברים אלה בפירושו, אף על פי שבוודאי ידע ששיטת שמאי איננה 'דרך המלך' בספרות חז"ל, כדבריו של רמב"ן שהובאו לעיל.

הפירוש הזה מראה את דרך העבודה של רש"י בפירושו לתורה: הוא איננו מסתפק במינוח, אלא מצטט מקומות נוספים שבהם יש אותה התופעה. כך הוא נוהג גם במקומות אחרים שבהם באות צורות כאלה. דרכו של רש"י בפירושו לתורה היא לא לנסח כללים דקדוקיים אלא להביא דוגמות נוספות, ובדרך כלל חלק מהן הן דוגמות מפתח קבועות, כמו 'זכור ושמור' כאן, ובכך להסביר לקורא את התופעה הלשונית.[13]

ראוי להעיר כאן, כי כבר המזרחי עמד על כך שפירושו של רש"י בפסוק זה נובע משיטתו הכללית בעניין. המזרחי מציין שפירוש רש"י מנוגד לתפיסה המקובלת, ובלשונו: "זו הסברא לא מצאתיה לשום אחד מהמדקדקים".[14] לדעתו הצורה הזו מביעה דבר "[ש]הוא ממוצע בין המחשבה והפועל היא הפעולה התמידית שהיא מחוברת מהמחשבה והפועל". המושג 'הפועל' בדבריו של המזרחי מכוון לצורת הציווי, והמושג 'המחשבה' מכוון לצורת המקור. לדעתו הווה קבוע הוא צורה אמצעית, בין השניים, כי יש בו גם פעולה וגם מודעות לפעולה, ובלשונו של המזרחי (שם): "הפעולה המחובר מהמחשבה והפועל". אינני בטוח שירדתי לסוף דעתו של המזרחי בעניין, ונראה לי שהוא מכניס לדברי רש"י את המושג 'מקור' כפי שנוצר בדקדוק העברי שיסודו בספרד. ספק גדול בעיניי אם רש"י היה שותף לתפיסה זו, שיסודה בדקדוק הערבי.[15] מדברי רש"י שהבאנו כאן נראה בבירור שהוא זיהה בין צורות המקור להבעת ההווה (הבעה שתיתכן לדעתו גם באמצעות צורות פועליות אחרות), ואין זה 'ממוצע' בין פעולה ובין מחשבה. מכל מקום, עצם הקביעה שרש"י מתנגד כאן לתפיסה המקובלת, ושפירושו קשור למקומות אחרים מסוג אלה שהבאנו כאן מצויה כבר אצל המזרחי.[16]

הלעז ותפקידו

חלק מהדוגמות שהובאו כאן מפירוש רש"י כוללות גם לעזים. כך בדוגמה 3, 4, וכן דוגמה 6.[17] השימוש של רש"י בצורות הלעז מחייב בדיקה מקיפה,[18] אבל גם ללא בדיקה מקיפה זו אפשר לראות בבירור דבר אחד: בדוגמה 4 הלעז איננו מתרגם את המילה שבפסוק אלא את המילה שבפירוש ('עשה'), והעיר על כך כבר דרמשטטר בערכו, ואחריו קטן.[19] רש"י מפרש את המילה העברית 'אמור' במילה העברית 'עשה', וברור שאין כאן פירוש מילולי, אלא יש כאן הבאת צורה דקדוקית מובהקת שנועדה להסביר את הצורה הדקדוקית המקבילה לה. אף הלעז בא כנראה למטרה הזו. קטן מרחיב את הדיבור על הלעז שבדוגמה 3 ואומר:

כמו הרבה מקומות אחרים, רש"י מבחין הבחנה חמורה בין הציווי הרגיל לבין צורת המקור, כמו כאן, שמסבירים אותה בדרך כלל כציווי חגיגי ומוחלט. אולם תרגומו הקבוע של צורה זו בפועל בעל סיומת -ant וכן פירושו לשון הווה (למשל דברים א טז) אינם מאשרים דעה זו. השערתי היא, שרש"י רואה בצורות אלה מה שקוראים בדקדוק הצרפתי gérondif, כלומר פעולה משנית המלווה פעולה עיקרית ('בעשותו'). כך 'זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד', משמעו: 'בזכרך את יום השבת... תעבוד' וזה מה שאמרו חז"ל, שהמצווה 'זכור' שייכת לכל ימי השבוע. וגם כאן: 'כה תברכו את בני ישראל אמור [היינו: באמרכם] להם'.[20]

קטן סובר, שהלעז אינו בא להביע ציווי אלא להביע מצב מתמשך. ניתוח הלעזים ברש"י מוביל למסקנה דומה לזו שהגענו אליה מתוך עיון בדברי רש"י שנאמרו בעברית, והיא שהצורה 'זכור' מציינת מצב ולא פקודה. רש"י הביא את הלעז כדי לחזק את ההסבר הדקדוקי שנקט בו, וזו דרכו במקומות שונים להסתייע בלעז כדי להבהיר נקודות דקדוקיות לקורא.[21] הלעז מבהיר שאין המדובר כאן בציווי, אלא בצורה המביעה מצב, וזה משתלב היטב בפירוש העברי שבחר רש"י.

רש"י ורשב"ם

ראוי לציין שפירושו של רש"י מנוגד לא רק לתרגום רס"ג ולתפיסות מסוג זו שבאה לביטוי אצל הרמב"ם, אלא גם לפירושו של רשב"ם. רשב"ם כותב על הפסוק הזה:

זכור את יום השבת - כל זכירה עונה על ימים שעברו, זְכור ימות עולם וגו' (דברים ל"ב, ז) בהנחל עליון גוים. זָכוֹר את היום הזה (שמות י"ג, ג), לעולם, כי לשעבר ביום הזה יצאתם ממצרים. זְכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך [וגו'] [ו]בחורב [וגו'] (דברים ט', ז). זְכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (תהילים כ"ה, ו). אף כאן זָכור את יום השבת של ששת ימי בראשית כמו שמפרש והולך כי ששת ימים עשה ה' וגו' כמו שכת' כאן. ולפיכך נכתב כאן זכור כדי לקדשו להיות שובת ממלאכה      (רשב"ם לשמות כ', ח).

רשב"ם מדגיש את התוכן הסמנטי של הפועל 'זכר', שעניינו התייחסות לעבר, ולכן לדעתו בפסוק שבעשרת הדיברות הכוונה לששת ימי בראשית. הוא דוחה את ההבחנה שעשה רש"י בין צורות המביעות ציווי (זכור בשווא) ובין צורות 'מקור' (זָכוֹר בקמץ). להפך - הוא כורך יחדיו צורות 'זָכוֹר' (בקמץ) וצורות 'זְכוֹר' (בשווא), כדרך שראינו גם אצל רס"ג בתרגומו. דבר זה מלמד אותנו שלדעתו כל הצורות האלה מביעות פקודה, ולפי תפיסתו - פקודה לזכור את בריאת העולם. יש כאן הבדל מהותי בין רש"י לרשב"ם באשר לתפיסת הצורות הללו ותפקידן במערכת הלשונית. רשב"ם מזהה את הכול כצורות של פקודה, ואינו מבחין בין צורות שונות. רש"י, בניגוד לו, סבור שהבדל הניקוד משקף כאן הבדל של צורה, והבדל הצורה הוא הבדל משמעות - הצורה בשווא היא צורת ציווי, פקודה, ואילו הצורה בקמץ היא צורה אחרת המביעה מצב מתמשך. דבריו של רש"י משתלבים במערכת כוללת של תפיסה דקדוקית לגבי צורות הפועל והזמנים בעברית המקראית, והוא סבור שיש שיטתיות ועקיבות בשימוש במקרא בצורות אלה. בעוד רשב"ם מתמקד בעיקר בתוכן הפועל, רש"י מפנה תשומת לב רבה גם לצורה הדקדוקית שלו ולמשמעותה, וזו ראיה נוספת לחשיבות השיקול הדקדוקי בפעילותו הפרשנית.

סיכום

הבאנו כאן פירוש אחד של רש"י על פסוק ידוע מעשרת הדיברות, וראינו שאפשר לפרש את כל התמיהות שיש עליו אם מעיינים במכלול פירושו על התורה, ומדייקים בכוונת דבריו. הפירוש כאן משקף את גישתו של רש"י לעברית המקראית. רש"י עיין בלשון המקרא, והייתה לו תפיסה מגובשת באשר לכלליה התחביריים והדקדוקים. את התפיסה הזו הביא רש"י לידי ביטוי במאות מקומות בפירושו לתורה, והדוגמה שלנו היא אחת מהן.

בנידון שלנו תפיסתו היא שצורת המקור - שאותה הוא מכנה בשם 'לשון פָּעוֹל' - מציינת הווה תמידי או מצב, ואיננה מביעה ציווי. רש"י מבסס את פירושו בעזרת דוגמות נוספות מן המקרא, משתמש במונח מיוחד לעניין (מונח שהוא המציא?), וכן מביא לעז להבהיר את הנקודה הדקדוקית שבפירושו. תפיסתו זו מנוגדת לתפיסות פרשניות אחרות, ובמקרה דנן, גם לפירושים של קודמיו כמו רס"ג וגם לפירושים אחרים כמו של רשב"ם.

רש"י ויתר על האפשרות לפרש את הפסוק באופן שממשיך בצורה ברורה את הדעה המקובלת בחז"ל, ועובדה זו עוררה תמיהות אצל פרשנים אחרים. נראה שהשקפתו הדקדוקית הייתה הגורם המכריע בעד העדפת הפירוש הזה. מכך אנו למדים שהשיקול הדקדוקי הוא אחד המרכיבים בתפיסתו של רש"י את פשט הכתוב, וממילא אחד המרכיבים בגישתו הפרשנית.